זקנים נגד שטויות

באפולוגיה של אפלטון מגדיר סוקרטס את מהות החוכמה. באמצעות עריכת השוואה, הוא טוען כי בסופו של דבר, החוכמה היא המודעות לבורוּת. האדם החכם איננו מי שתמיד צודק. האדם החכם הוא מי שמודע לטעותו:

...הסקתי את המסקנה, שחכם אני מהאיש הזה. שכן דומה כי איש משנינו איננו יודע דבר נאה-וטוב, אלא שהלה חושב כי הוא יודע משהו בלי שידע, ואני, כפי שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי יודע. ונראה היה שלפחות בדבר פעוט זה חכם אני ממנו: שאת אשר לא ידעתי, אף אין אני מדמה לדעתו. ¹

חשבתי על סוקרטס כשקראתי מאמר חדש מאת ג'אנט מֶטקָאלף, לינדסי קאסאל-רוֹסקוֹם, אריאל ראַדין ודיויד פרידמן בכתב העת Psychological Science. המאמר דן בסוגיה המעשית, כיצד משתנה המוח עם הזדקנותו. קל להתלונן על ההידרדרות שמופיעה עם הגיל: המפתחות האבודים, השמות שפורחים מהזיכרון, המספרים שנשכחים. אולם יתכן שחסרונות אלו עשויים גם לכלול מידה של נחמה.

המחקר מתמקד באופן שבו אנשים לומדים מטעויותיהם. החוקרים הציגו לקבוצה של 44 אנשים צעירים (גיל ממוצע 24.2 שנים) ולקבוצה של 45 אנשים מבוגרים (גיל ממוצע 73.7), 400 שאלות ידע כללי. הנבדקים נשאלו לדוגמא מהו שמה של העיר העתיקה שבה גנים תלויים, או מה שמה של מייסדת ארגון הצלב האדום. לאחר שענו על כל שאלה התבקשו הנבדקים לציין את מידת הביטחון שלהם בתשובה בסקאלה של 1-7. לאחר מכן הוצגו להם התשובות הנכונות (Babylon, Clara Barton). שלב זה של הניסוי נערך כשהנבדקים היו מחוברים למכשיר EEG שרשם את רמת המוליכות החשמלית במוחם.

החלק השני של הניסוי הורכב מניסוי חוזר קצר. הנבדקים התבקשו לענות שוב על 20 התשובות השגויות שקיבלו את ציוני הוודאות הגבוהים ביותר – תשובות שהנבדקים חשבו לנכונות אבל היו שגויות – ו-20 התשובות השגויות שקיבלו את ציוני הוודאות הנמוכים ביותר, כלומר התשובות שלגביהם היו לנבדקים ספקות רבים.

הממצא הראשון שראוי לציין הוא שתוצאותיהם של הנבדקים המבוגרים היו טובות יותר. המבוגרים ענו נכון על 41% מהשאלות בעוד שהצעירים ענו נכון על 26% מהשאלות. נתון זה היה צפוי, שכן המוח האנושי צובר יותר עובדות וידע עם הזמן.

הנתון המפתיע הוא ביצועי הנבדקים המבוגרים במבחן החוזר, לאחר שקיבלו את התשובות לשאלות בהם טעו. אף על פי שתאוריות עדכניות מניחות שלאנשים מבוגרים קשה יותר ללמוד חומר חדש – הזיכרון הסמנטי שלהם מתאבן או "מתגבש" – החוקרים גילו שהתוצאות של הנבדקים המבוגרים היו טובות יותר בחלק השני של הניסוי. כלומר, הם נטו יותר לתקן את טעויותיהם, בעיקר בשאלות שבהם מידת הוודאות שלהם באשר לתשובות הייתה נמוכה.

מדוע תוצאות הנבדקים המבוגרים היו גבוהות במידה משמעותית כל כך במבחן החוזר? התשובה ברורה: הם שמו לב יותר לטעויותיהם. הם היו ממוקדים יותר בחוסר הידע שלהם, הם נטו להבחין יותר במה שהם אינם יודעים. בעוד שהנבדקים הצעירים היו ממוקדים בתשובות השגויות שקיבלו ציוני וודאות גבוהים – הטעיות שמפתיעות אותנו – הנבדקים המבוגרים נטו לשקול כל טעות, מה שאפשר להם לזכור טוב יותר את התשובות המתוקנות. סוקרטס היה לבטח גאה.

אפשר לראות את הבדלי הגיל הללו בנתוני ה-EEG. כאשר הראו לנבדקים המבוגרים את התשובות הנכונות צבועות באדום, נצפתה אמפליטודה P3a, סימן לפעילות מוחית המעידה על קשב וקידוד בזיכרון.

לקראת סוף המאמר, החוקרים ניסו להסביר את ממצאיהם על רקע מחקרים אחרים המתעדים את החסרונות של המוח המבוגר. לדוגמא, מחקרים קודמים הראו כי אנשים מבוגרים מתקשים ללמוד תשובות חדשות (ושגויות) לבעיות מתמטיות, לזכור זוגות מילים שרירותיות וללמוד "גרסאות מוטות" לאגדות מפורסמות.

על אף שתוצאות אלו מוצגות לעיתים קרובות כהוכחה לירידה בתפקוד המוחי שלנו – ההיפוקמפוס מתפרק וכו' – מטקאלף ועמיתיה שיערו כי דבר אחר מתרחש, והוא שאנשים מבוגרים פשוט "אינם יכולים או אינם מעוניינים לגייס כוחות כדי ללמוד שטויות שאינן רלבנטיות". כלומר יש להם פחות סבלנות למטלות מעבדה מטופשות. עם זאת, כשאנשים מבוגרים מתבקשים לזכור מידע נכון – כשהם מתבקשים ללמוד את האמת – הם מסוגלים לגייס את הקשב והזיכרון. הכלב הזקן עדין יכול ללמוד טריקים חדשים. הטריקים פשוט צריכים להיות ראויים ללמידה.

ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא  http://www.jonahlehrer.com