האפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אבל אצל המוזיקאי הבריטי מקס ריכטר היא משתלבת ביצירה, ולא רק באמצעות נחירות המנסרות את תקרת האולם בנוסח איורי התזמורת של ג'רארד הופנונג.
הקונספט של ריכטר מרתק, ולמען האמת משותף לאמנים לא מעטים. השינה, בעיניו, איננה פרק הזמן שבו אנחנו מושבתים מכל יצירה, אלא להפך. במהלך השינה המוח שלנו חופשי לעבד מידע והרהורים, לעצב אותם מחדש וליצור מתוכם דברים שרובנו היינו מסננים ולא מקדישים להם תשומת לב בשעות הערוּת.
היצירה של ריכטר, "שינה", נמשכת שמונה שעות ומוגדרת רשמית כשיר ערש. בגלל מגבלות טכניות, גרסת התקליט (ויניל, ממש) כללה רק קטע של שעה מהיצירה, אבל הרדיו של הבי בי סי הרהיב עוז לשדר את "שינה" במלואה. בספטמבר האחרון "שינה" שודרה ב"רדיו 3" של רשות השידור הבריטית, בהשמעת בכורה עולמית. היצירה, שנרכשה לאוסף האומנות הלונדוני הנחשב The Wellcome Collection בוצעה באמצע מרץ לראשונה בהופעה חיה בברלין, במהלך שלושה לילות רצופים במסגרת פסטיבל מוזיקלי המוקדש כולו ל"זמן וזמניות".
הקונצרטים בברלין החלו בתשע בערב, כדי לאפשר לבאים למצוא לעצמם מיטה – כן, האולם היה ערוך כולו לשינה – ואילו הנגינה החלה בחצות ונגמרה בשמונה בבוקר. הברלינאים, כדרכם, מצאו דרכים משלהם לתרום לאירוע, וחלקם הגיעו בפיג'מות, כולל מצנפות שינה מסורתיות, אחרים הגיעו עם כריות ועזרים אחרים מהבית, הביאו את הילדים (כולל הדובי שאתו הם ישנים). היו מי שאחרי שעה של האזנה שלפו קינדל, או ספר וגם הדליקו פנס קריאה זעיר וכולם התמסרו בשלמות לשיר הערש הזה, אירוע שלכאורה אמור להיות אינטימי מאוד, במרחב הציבורי.
ריכטר, המגדיר את עצמו כ"מלחין פוסט מינימליסטי" מבצע את "שינה" בעצמו, על פסנתר, מלווה באנסמבל זעיר וזמרת ששרה חלקים מהקונצרט ללא מילים, והם יושבים באולם חשוך יחסית, מואר בתאורה כחלחלה עדינה בלבד. ריכטר משוכנע שישנו קשר עמוק בין מוזיקה לשינה, קשר שהוליד את שירי הערש, כמובן, במרבית התרבויות בעולם. בראיון לבי בי סי לפני שידור "שינה" ברדיו, האמן יליד גרמניה שגדל ולמד מוזיקה בבריטניה וגם – כמה לא מפתיע – באיטליה, אצל לוצ'נו בְּרִיוֹ – אמר שהוא מנסה להעניק לקהל שחרור זמני מעומס המידע המציף את חיינו.
"ההתמקדות ביצירה אחת גדולה כל כך, נועדה לאפשר למאזינים לשקוע בהרהורים עמוקים, החוויה שהם עוברים בעת ההאזנה היא למעשה נושא היצירה והיא מתקשרת לעניין המחודש בטכניקות של Mindfulness (קשיבות)."
הניסיון הזה לפענח את השינה, קרבתה למוות (כמובן) וקרבתה ללידה מחודשת (מדי התעוררות) אינו חדש, כמובן. מאות שנים של אמנות פלסטית הניבו אינספור דימויים של שינה ובשנים האחרונות גם מיצגים, כמו זה של כריס ברדן, האמן הקליפורני שהעלה ב-1972 יצירה בשם Bed Piece במסגרתה הציג מיטה בגלריה, התפשט וישן. המופע שלו נמשך 22 יום וכצפוי, משך עשרות אלפי צופים שהמראה – השגרתי לכאורה, ועם זאת תלוש כל כך מהקשר – ריתק אותם וגם הפחיד אותם מאוד.
מרינה אברמוביץ', נועזת כמו בכול עבודותיה, הציגה בשנת 2002 את "בית עם נוף לאוקיאנוס" – היא בילתה 12 ימים רצופים בתוך תפאורה פתוחה וחשופה, בגלריה בניו יורק. היא לא אכלה, לא דיברה אבל גם ויתרה לגמרי על הפרטיות שלה והקהל יכול היה להציק לה כרצונו, גם בעת שישנה. כמו אצל ברדן, גם הצופים של אברמוביץ נרתעו. שעות השינה שלה היו השעות שנראו בעיניהם אינטימיות אפילו יותר מהרחצה באמבטיה. השחקנית הבריטית טילדה סווינטון עשתה משהו דומה לפני כשלוש שנים במוזיאון היוקרתי לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA), כשנכנסה לתיבת זכוכית ונמה על מזרון, כאילו היא מונחת במאוזוליאום, בלבוש מלא. במקרה שלה, הקהל הסתפק בצילומים לטובת רשתות חברתיות ונדמה שהיצירה לא ממש הובילה איש למחשבות חדשות על שינה.
האמת היא שבברלין, מרבית המאזינים של ריכטר פשוט נרדמו. זה קרה כנראה גם למאזיני הרדיו, שהחלו להאזין לו בחצות ובוודאי התעוררו ושתו כוס תה של שחרית כש"שינה" עדיין התנגנה ברקע. אבל לריכטר לא אכפת. במהלך הכתיבה, הוא נועץ עם חוקר המוח דיוויד אנגלמן על האופן שבו המוזיקה משפיעה על השינה שלנו, ושילב את התובנות שלו משיחות אלה ביצירה. "זה ניסוי שנועד לבחון את ההשפעה של המוזיקה על המוח במצב של מודעות שונה לגמרי מהרגיל", אמר, "מצב שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים ולמרות מחקרים, מבינים רק חלק קטנטן ממנו".
דפנה לוי היא עיתונאית ומתרגמת.
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על קונצרט השינה
אדיר!
חושבת שבעלי היה מאד נהינה...
ככל שיתקבל מידע חדש
השפה המשפטית מזמנת לנו צורות ומבנים שאינם נפוצים באזורים אחרים של העברית העכשווית. אין הכוונה הפעם לנוסחאות ארמיות שהתקבעו בעברית המשפטית: הללו, על אף שבוודאי ניתן לתרגמן ואף למצוא להן צורה עברית עדכנית, ממשיכות להתקיים כסימנים לכך שטקסט הוא אכן משפטי. לעתים, ביטויים מיוחדים מצביעים על נוהגים מתחום המשפט ואפילו על קטגוריות מובחנות בחוק.
אך פה ושם, אפשר למצוא מבנים שלמים שמאפיינים את השפה המשפטית, והראויים לעיון מבחינת משמעותם ותפקידם, וגם להיבחן לעומת תופעות אחרות בשפה. כזה הוא המקרה של "ככל ש..." במשפטים מסוג "ככל שיתקבלו תלונות נוספות על החשוד, הפרקליטות תחליט האם להרחיב את החקירה בעניינו". וברור שאין מדובר כאן ב"ככל ש..." מסוג "ככל שהוא יתאמן כך הוא יצליח בתחרות".
במובן מסוים, לפנינו משפט תנאי, ואפשר להעמיד מולו מבנה רגיל: "אם יתקבלו תלונות נוספות על החשוד, הפרקליטות תחליט האם להרחיב את החקירה בעניינו". כדי לקבוע מה ההבדל המדויק בין שני המבנים, יהיה צורך לאסוף דוגמאות בהקשריהן ולבחון אותן בקפידה. יחד עם זאת, הרושם המצטבר מהשימוש הזה ב"ככל ש..." הוא שיש בו גם הבעה של תהליך, בין אם פוטנציאלי ובין אם כזה שמתקיים כבר עתה, עם אמירת הדברים. תנאי הבנוי על "אם" הוא בינארי מעיקרו, כלומר או שהוא מתקיים או שהוא בטל. דהיינו, או שיתקבלו תלונות נוספות, או שלא תתקבל שום תלונה נוספת, ובכך תם העניין. לעומת זאת, השימוש ב"ככל ש..." מסתכל קדימה על האפשרות שיתקבלו תלונות, לאורך ציר הזמן, עניין שיכול לקרות בכל עת, ושאין לדעת מראש באיזו תדירות או צפיפות הוא יקרה, אם אכן יקרה.
לאחרונה מצאתי את המשפט "ככל שהמשטרה תחליט שיש מקום לחקירה נוספת, המועדון [הכוונה למועדון כדורגל] יפעל בהתאם לממצאים ולהחלטות של מערכת אכיפת החוק". מה אומרים לנו בזאת? יש כאן יותר מתנאי בינארי שיכול להתקיים או לא להתקיים. יש פה גם התייחסות לציר הזמן ולתהליכיות האפשרית שתפעל על פי הנסיבות המשתנות. משפט "אם" היה חורץ את עץ ההחלטות לשני ענפים, וגם מחייב את מי שאומרים אותו לעשות כך או אחרת, אחת משתי אפשרויות. אך המבנה "ככל ש..." מותיר מידה של חופש, אולי אפילו דרגת חופש של ממש, ראשית לקבל את הידיעה על התממשות התנאי הרופף למחצה (האפשרות שהמשטרה תחליט שיש מקום לחקירה נוספת) ולאחר מכן להחליט על פי הנסיבות, לפעול בצורה שאין מתחייבים לה מראש, ושמעמידה מראש תנאים נוספים, עמומים, גמישים, ביחס לפעולות שאינן מפורטות בשלב הזה. וה"ככל ש..." יוצר חלק מן העמימות, מותיר אפשרות לדיון או לוויכוח שינוהלו בעתיד.
המשפט "ככל שייגרמו נזקים לדירה עקב שימוש סביר, לא יהיה הדבר עילה להפעלת הערבוּת" הוא דוגמה נוספת שנתקלתי בה בתקופה האחרונה, בחוזה שכירות שקראתי. שוב, מדובר בתנאי. אך גם כאן אפשר לראות את ציר הזמן, את התהליכיות הפוטנציאלית, וגם את העמימות המרמזת להצטברות שתעביר את מידת הנזק הכולל מעבר לרף המכונה "סביר".
עברית מכירה צורות כמו "במידה ש..." שמשמשת גם לתנאי פשוט, כמו "אם", וגם לתנאי שיש בו הבעה של תהליך והצטברות אפשרית. המילה "מידה" מרמזת לכך באורח מפורש, גם אם צירוף התנאי "במידה ש" כבר היה ליחידה בפני עצמה, בלי שדוברים יחושו בהכרח את חלקיה. גם בלשונות אחרות, השפה המשפטית משתמשת בצורות מורכבות. האנגלית המשפטית מפעילה צורות כמו insofar as, inasmuch as ואחרות, ויתכן שהן המקור ל"ככל ש..." בעברית המשפטית.
ברור שצורות כמו "ככל ש..." אינן נותרות כלואות בשפה המשפטית בלבד. בחברה שעברה משפטיזציה מהירה ועמוקה, כמו החברה הישראלית, אין זה מפתיע למצוא את הצורות הללו גם מחוץ לטקסטים שעניינם חוק ומשפט או בכאלה המשמשים בהקשרים משפטיים. ויש גם צד חברתי בשימוש בצורות הללו: הן מעניקות לנאמר נופך פורמלי, יוצרות רושם של רצינות כמו-משפטית וגם מקרינות מידה של חשיבות על דמותם של מי שמשתמשים בהן, לפחות בעיני עצמם. כפי שהעולם הצבאי משפיע על העברית שלנו, כך גם העולם המשפטי, שכולם חסים בצלו, מרצון או מכורח, ושזוכה למעמד כה מכריע ומרכזי ביומיום, בתקשורת ובציבור בכלל, מותיר סימנים בשפה החיה.
התהליך גם מאפשר לסדוק את החשיבות העצמית של דוברים המתבצרים במבנים כאלו, למשל על ידי תרגום התנאי המתחיל ב"ככל ש.." לתנאי פשוט של "אם..." – כמבחן לכנות של הדובר, וכאמצעי לפזר את העמימות ולגלות אם היא הייתה מכוונת.
כשהמנהיג נראה כמו ליצן
אומברטו דה קמפוסהעולם התרגל לצחוק כל אימת שאדולף היטלר מדבר ברצינות. עלייתו למעמד של...
X 5 דקות
ערכים לא מוחלטים
ענת מאירימהם ערכים? מנין אנו שואבים את ערכינו? האם דברים מסוימים באמת חשובים...
X רבע שעה