ערכים לא מוחלטים

"באמת היית שולח את המדינה שלך לעזאזל?" שאלתי את א.מ. פורסטר. העובדה שהסופר והמסאי ההומניסט הבריטי הלך לעולמו ב-1970, לא הפריעה לי לפתוח עמו בשיחה, בעודי קוראת את מאמרו משנת 1938 "במה אני מאמין".

"אלה לא המילים שבהן השתמשתי!", נזף בי קולו העמוק של פורסטר המדומיין בתוככי תודעתי, "התרגום שלך לעברית לוקה בחוסר עידון ובאסוציאציות תקופתיות בוטות. בעיקר אם המשכו הלוגי הוא שהמדינה בתורה תשלח אותי לעזאזל בחזרה". "אני כתבתי", הוא הוסיף "שאהבה ונאמנות לאדם יכולות לסתור נאמנות למדינה, ואם אצטרך לבחור, 'הלאה המדינה'... אף כי אני מבין שהמדינה בתגובה תכריז: 'הלאה אתה'", והמשיך: "אם כי אני מודה כי הזמן והמקום שבהם כתבתי את הדברים זימנו כתיבה מעודנת". "ובכן", עניתי, "הזמן והמקום שבהם אני חיה זימנו  את המונח 'לעזאזל' כמוחשי יותר ביחסי אזרח ומדינה". "בהחלט ייתכן". הוא השיב. "מדינות הן מודל בעייתי למדי. זו הסיבה שכתבתי ש'אם אי פעם אצטרך להכריע בין בגידה בחבר לבגידה במדינה, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד במדינה'".

מאחר שערכים אינם רציונליים, נסכים לשלם תמורתם מחיר כבד ולא רציונלי כשהם יבואו לידי בחינה

המשפט הזה בדיוק, כפי שצוטט על ידי פרופסור ישעיהו ליבוביץ בשיחתו עם פרופ' אביעזר רביצקי על ערכים, הוא שדרבן אותי לקרוא את המאמר של פורסטר מלכתחילה. ליבוביץ הביא אותו כדוגמה להכרעה בין ערכים. ליבוביץ הסביר את הערכים כתולדה של הרצון (להבדיל מצורך) להשיג מטרה שאינה משרתת אותנו ממשית, ושאין אנו יודעים להסביר רציונלית מדוע היא חשובה לנו. מאחר שערכים אינם רציונליים, נסכים לשלם תמורתם מחיר כבד ולא רציונלי כשהם יבואו לידי בחינה. לטענתו של ליבוביץ, ערכים ניתנים לבחינה באמצעות ההכרעות שאנחנו עושים כשאנחנו נאלצים לבחור בין שניים מהם שמתנגשים זה עם זה, אז בא לידי ביטוי הערך העליון המנחה אותנו: "הערך הוא הדבר אשר דברים אחרים נדחים מפניו והוא אינו נידחה מפני דבר אחר". את המשפט של פורסטר הוא הביא כדוגמה להכרעה כזו: כשנדרש להכריע בין שניים, יש מי  שיכריע לבגוד במדינה משום שהנאמנות לחבר נעלה בעיניו יותר. ויש מי (אולי אף חברו...) שיכריע שדווקא הנאמנות למדינה היא ערך עליון בעיניו ויבגוד בחבר.

"אם אי פעם אצטרך להכריע בין בגידה בחבר לבגידה במדינה, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד במדינה'" - א.מ. פורסטר, דיוקן מאת דורה קרינגטון (1920). תצלום: ויקיפדיה

אבל הקריאה במאמר המצוטט מובילה לשתי התבוננויות מעניינות: האחת, לא בין שני ערכים נעלים בעיניו מכריע פורסטר. הרי הוא עצמו פותח את דבריו בהצהרה שהוא היה מעדיף שלא להחזיק באמונות נוקשות כלל, אך הוא בחר לאמץ אמונות אחדות משל עצמו כדי להתגונן מהאמונות הדורסניות הרווחות בדורו. לכן הוא החליט לדבוק בכל מאודו במערכות יחסים אישיות, המבוססות על אמון. פורסטר אינו מעמיד את הנאמנות למדינה כערך מתחרה. את האפשרות שיבגוד במדינה כדי להישאר נאמן לחבר, הוא רואה כמעשה ראוי בכל מקרה אך חושש שהוא עלול להיכשל בו.

ההתבוננות השנייה קשורה לפערי ההמשגה בין פורסטר לליבוביץ: על אף שליבוביץ הביא את מאמרו של פורסטר כדוגמה להכרעה בין ערכים, המילה "ערך" כלל אינה מופיעה במאמרו של פורסטר. פורסטר מדבר על "אמונות" (beliefs או creeds), אבל תוכן דבריו בהחלט מתייחס לאותן מערכות עקרוניות שיש שיקראו להן ערכים. האם הבחירה של ליבוביץ להשתמש במינוח "ערך" במקרה הזה, קשורה לאופן שבו ליבוביץ תופש אמונות אלה?

ההבדל המרכזי בין פורסטר לליבוביץ הוא הדרך שבה לדעתם מתבררות אמונותיו המרכזיות של אדם. פורסטר דוגל בכך שאדם יבחר לעצמו אמונה מרכזית וינסה לדבוק בה, ככל יכולתו. השקפתו של ליבוביץ עלולה להביא למסקנה שעצם האפשרות שאדם לא ידבוק באמונתו במקרים מסוימים היא משום שיש אמונות גבוהות יותר שידחו מעליהן את האמונה הזו. האם בכך ליבוביץ מגדיר בעקיפין ערכים כאמונות שמסודרות לפי דירוג של "שווי" – כלומר נושאות מטען ערכי שונה?

למקרא דבריו של ליבוביץ עולה תהיה לגבי עצם בחינת הערך על ידי הכרעה. ובעיקר לגבי אמירתו כי לכל אדם "ערך עליון" אחד בלבד, שיתברר בהכרעה כזו. ניתן להבין שהגדרת דבר מופשט כמו ערך, מצריכה המרה לאמות מידה מוחשיות. אבל ההמחשה של ערך כדרך הכרעה בעת התנגשות ערכים נשמעת טוטאלית מדי, ואינה לוקחת בחשבון את מורכבות האדם והחיים. הרי אם לאנשים באמת יש "ערך עליון" שברגע אחד הם ידחו מפניו את כל שאר ערכיהם, הרי שרגשות כמו בושה, אשמה וחרטה לא היו באים לעולם.

גם ישעיהו ליבוביץ מכיר בכך שאדם שבחר לציית רוב חייו לערך מסוים יכול להיכשל ביצר או להתפתות שלא לפעול לפיו, אבל הוא שולל לחלוטין את האפשרות שבנסיבות מסוימות יכריע אדם עקרונית בין שני ערכים שחשובים לו באותה המידה, בדרך אחת ואילו בנסיבות אחרות הוא יכריע ביניהם בבדרך אחרת

אמנם, גם ישעיהו ליבוביץ מכיר בכך שאדם שבחר לציית רוב חייו לערך מסוים יכול להיכשל ביצר או להתפתות שלא לפעול לפיו, אבל הוא שולל לחלוטין את האפשרות שבנסיבות מסוימות יכריע אדם עקרונית בין שני ערכים שחשובים לו באותה המידה, בדרך אחת ואילו בנסיבות אחרות הוא יכריע ביניהם בבדרך אחרת.  זה רעיון שאני מוצאת אותו כקשה ובלתי נתפש. הכרתי בחיי נסיבות מורכבות שבהם אנשים הכריעו בניגוד לקווי יסוד שמובילים אותם בדרך כלל –בלי לאבד את תפישת חשיבותם. חישבו על פורסטר שדבק בכל מאודו בחברוּת על פני כל דבר אחר, כשהוא מנגיד אותה לנאמנותו למדינה: אני מניחה שהוא יכול, בחלומותיו הפרועים, לדמיין מצב שבו המדינה תדרוש ממנו להסגיר חבר שערק משירות צבאי. האם הוא יהיה כה נחוש בדעתו אם היה מסתבר שחברו מבוקש על ידי המדינה בשל פשעי מלחמה? והאם זה היה סותר את נאמנותו לאנשים אחרים שהוא אוהב, או אפילו בנסיבות מסוימות אף לאדם הספציפי עצמו?...

כך או כך, נדמה לי כי אירועי הכרעה כה קיצוניים הם כל כך נדירים בחיי אדם שלא ייתכן שערכים ייבחנו רק לפיהם.

ישעיהו ליבוביץ. איור: דב ברמי (כל הזכויות שמורות לדב ברמי)

עמדתו של ליבוביץ בנוגע לערכים, כמערכת מוכוונת רציה ורגש, שמתקיים בה מדרג של "שווי יחסי", עולה בקנה אחד, בחלקה, עם מחקרים מתחום הפסיכולוגיה. בולטת בתחום זה במיוחד עבודתו של החוקר שלום שוורץ, שמגדיר ערכים דרך שישה מאפיינים:

* ערכים הם אמונות המדרבנות לפעולה, וכאשר אנחנו פועלים מתוכם אנחנו מופעלים מרגש.

* ערכים מתייחסים למטרות רצויות שיובילו אותנו לפעול כלפיהן.

* פעולה לפי ערכים מתעלה מעבר לאירוע ספציפי במובחן מנורמות ועמדות שמובילות להתנהגות באירוע ספציפי.

* ערכים הם אמות מידה שלפיהן אנחנו מדרגים עמדות, מעשים ודעות, כטובים יותר או פחות, אך לרוב איננו מודעים לכך. המודעות לערכים תופיע כששני ערכים חשובים יתנגשו זה עם זה.

* בני אדם נוטים לדרג ערכים על פי חשיבותם.

* למדרג הזה יש חשיבות בתהליכי בחירה, משום שכל פעולה או דעה יכולות להקשר לערכים מספר במקביל. לכן, מתקיים מעין "סחר חליפין" פנימי בין הערכים המתחרים, שמשפיע על העמדות וההתנהגויות שנאמץ בעת האירוע, בהתאם להערכים החשובים לנו יותר.

מקריאת ההגדרה הזו  עולה השאלה, האם ערכים מתאפיינים באופן דומה בכל תרבות וחברה? כלומר, האם ערכים הם אוניברסליים?

ועולה באוזניי קולו ההחלטי של ליבוביץ, בהרצאה שהקשבתי לה פעם: "אין דבר כזה ערכים אוניברסליים!" ומוסיף ליבוביץ ופורש שלוש מִשנות שהכיר בדורו: אלינור רוזוולט קראה לעמה במלחמת העולם השנייה להילחם על הטוב העליון, להבטיח שכל ילד, ללא הבדל דת גזע ומין יקבל מדי יום כוס חלב, ובאותו שעה, הגנרל הידקי טוג׳ו קרא לעמו להילחם על הטוב העליון, שהוא למות למען הקיסר והכבוד, ובמערכת החינוך שלנו יש המחנכים לפי המשפט של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו".

הנחת המוצא של שוורץ היא שערכים התפתחו כדי לתת מענה הישרדותי למין האנושי בשלושה ממדים: הצורך בהישרדות הפרט, הצורך של קבוצה להתנהל לפי התנהגות חברתית מוסכמת והצורך של הכלל לשרוד

אלא שמחקריו של שוורץ, וההמשגות שלו בעקבותיהם מובילים למסקנה אחרת. הנחת המוצא שלו היא שערכים התפתחו כדי לתת מענה הישרדותי למין האנושי בשלושה ממדים: הצורך בהישרדות הפרט, הצורך של קבוצה להתנהל לפי התנהגות חברתית מוסכמת והצורך של הכלל לשרוד. ואכן הגיוני בעיניי לומר, שהמין האנושי לא היה משגשג ומתפתח אלמלא היו בו מי שפועלים בתשוקה לכוון את עצמם גבוה ככל האפשר, מי שכוח רצונם מוכוון להרמוניה בתוך קבוצת ההשתייכות, ואחרים שמכוונים את עצמם לטובת העולם שמעבר לקבוצה ולשיתופי פעולה אוניברסליים או לשמירה על הסביבה. קיים מתח פרדוקסלי בין שלושת המרכיבים האלו, הסותרים זה את זה ובו בזמן תלויים זה בזה: קידום עצמי יכול לבוא על חשבון אחרים, אך חייב לקרות רק בחברה שיש בה סדר תקין שמאפשר אותו; קיומה של קבוצה מצוי תמיד במתח שבין עמידה על האינטרסים שלה מול קבוצות אחרות ובין שיתופי פעולה עמם.

במחקריו, הצליח שוורץ למפות עשר מטרות המולידות ערכים בתרבויות שונות: הכוונה עצמית (ביטוי עצמי, יצירה, עצמאות); גרייה (ריגש, חידוש, התמודדות עם אתגר); נהנתנות (הנאה ושמחה); הישגיות (הצלחת העצמי בגבולות הנורמות החברתיות); כוח (יוקרה, מעמד, הנהגה); ביטחון (יציבות, הרמוניה ואיזון ביחסים ובעצמי); קונפורמיות (דחיית התנהגות יצרית שתפגע באחרים או בנורמות); מסורתיות (כבוד ומחויבות למנהגי התרבות או הדת); עזרה לזולת (דאגה לאנשים שאני בקשר קרוב עמם, דאגה לקבוצה אליה אני שייך); אוניברסליות (דאגה לכלל האנושות או לסביבה). מרבית האנשים יסכימו כי זוהי רשימת הערכים ראויה, אך אנשים נבדלים ביניהם במוקד הערכי שאליו הם מכוונים את התנהגויותיהם ואת בחירותיהם.

היחסים בין עשרת הערכים הללו הם דינמיים. התכוונות לערך אחד יכולה להתאים לערכים מסוימים ולסתור ערכים אחרים. לפי שוורץ, אנשים יכולים לפעול בהתאם לערכים מתחרים, אבל לא בפעולה אחת, אלא בזמנים ובנסיבות שונות.

שוורץ סידר את הערכים שחזרו על עצמם במחקריו במעגל שמנגיד אותם בשני ממדים: פתיחות לשינוי מול שימור, וקידום העצמי מול התעלות מעל לעצמי.

מעגל הערכים של שלום שוורץ. איור: ענת מאירי

ואם כך אנחנו מסתכלים על ערכים אוניברסליים, הרי יתכן שגם אלינור רוזוולט, גם הגנרל טוג'ו וגם המחנכים ל"טוב למות עבור ארצנו" – כולם מטיפים לאותו הערך: פעולה למען קבוצת ההשתייכות. התוכן שהן יוצקים לשאלה "מהי טובת קבוצת ההשתייכות?", ולפעמים לשאלות "מי נכלל בקבוצת ההשתייכות?", ו"איזה פעולות יש לנקוט למען קבוצת ההשתייכות?", הוא תוכן מקומי, שנוצק אל תוך היסודות הערכיים האלו. נראה כי המדובר בהנמקה שנרכשת בתהליכי חינוך וסוציאליזציה בתרבות הספציפית.

החוקר אריאל כנפו-נעם הראה בשורה של מחקרים עם שותפיו כי ניצני הערכים שלנו מופיעים כבר בילדות המוקדמת, וכי יש להם יסודות גנטיים.  כך או כך, ניתן להבין כי היסודות האלו הם תשתית מוטיבציונית אישיותית, והדבר מתחבר לדעתו של ליבוביץ כי ערכים אינם רציונליים ואינם ניתנים לנימוק רציונלי

רבים עסקו בשאלה כיצד מתפתחים בנו הערכים האישיים הללו – שנמצאו מעבר לתוכן התרבותי הספציפי - וממה הם מושפעים. ריבוי הגורמים המשפיע על התפתחות האדם ואישיותו, הופך שאלה זו לסבוכה למדי, אך החוקר אריאל כנפו-נעם הראה בשורה של מחקרים עם שותפיו כי ניצני הערכים שלנו מופיעים כבר בילדות המוקדמת, וכי יש להם יסודות גנטיים.  כך או כך, ניתן להבין כי היסודות האלו הם תשתית מוטיבציונית אישיותית, והדבר מתחבר לדעתו של ליבוביץ כי ערכים אינם רציונליים ואינם ניתנים לנימוק רציונלי.

כאן נמצא לדעתי הבלבול הגדול: תרבויות, מדינות או דתות הופכות לעתים למנגנון שיוצק תוכן לתוך תשתית ערכית מוטיבציוניות שמתקיימת בנו, תכנים ספציפיים שמשרתים אותן, ואנחנו נדחפים מתוך הלהט הערכי לפעול למען אותו מנגנון, במקום לפעול בשם הערך האותנטי. אין תינוק שנולד "איש ארץ ישראל השלמה" או תינוק שנולד "פעיל שלום עכשיו״, כמו שאין תינוק שנולד נוצרי או תינוק שנולד מנצח על תזמורת פילהרמוניות. יש אנשים שנושאים לצד כישוריהם  נטיות להיות פעילים למען קבוצת התרבות, או נטייה לשימור המסורת או נטייה למימוש עצמי או לשליטה ולהנהגה. ניתן להניח כי לבני אדם קשה להכיר בכך שהם מתנהלים בתחומים החשובים ביותר בחייהם מתוך מערכת קונאטיבית (של הרצייה) שהיא אינה קוגניטיבית ואינה רציונאלית, ולכן הם גם ממהרים לסגל לעצמם הנמקות רציונאליות וקוגניטיביות שהתרבות מספקת להם בשפע.

נראה שלא רק התוכן עצמו, שנוצק אל תוך הרצונות האלו, הוא תלוי תרבות אלא גם מידת הגמישות של התוכן היא תרבותית. ישנן תרבויות שפתוחות לפרשנות מגוונת למושג "מימוש עצמי" וישנן כאלה שמכוונות לדרישות מסוימות. ישנן תרבויות שדוחפות לחינוך לערכים מסוימים וישנן תרבויות שמצמצמות אותם ומתעלות אותם לכיוונים אחרים (כמו חברה שמטפחת קונפורמיות על חשבון הישגיות, או דוחפת לחדשנות על חשבון שימור מסורת). ומובן שיש תרבויות שנותנות מגוון מצומצם של פרשנויות לערכים מסוימים (כמו אפשרות אחת מרכזית לפרשנות של הדת, התואמת את מאווייהם הפוליטיים של מנהיגי התרבות).

מורכבות נוספת קשורה גם לניגודים בין מעגלי החינוך של החברה. כך למשל, הורים יכולים לטפח מאוד הישגיות ועצמאות בחשיבה, בניגוד למערכת חינוכית שתחנך לקונפורמיות, והקונפליקט עלול להחריף אם בילד קיימת נטייה חזקה לחפש הרמוניה ושלום עם סביבתו. זוהי דוגמה דרמטית למצב שבו אדם יצטרך להכריע בתוך עצמו ואולי אף להשתיק מוטיבציות וערכים שלו.

'מהי טובת קבוצת ההשתייכות?' היא שאלה שהתשובה עליה עשויה להתקטב מאוד אם ישנם שני תכנים מתחרים שמנמקים את אותו הערך, והחברים בקבוצה מתווכחים בלהט כמו שתי רכבות הדוהרות בכיוונים מנוגדים על אותה המסילה ממש

דוגמה רחבה יותר היא חברה שמכילה בתוכה קונפליקט מהותי לגבי מימוש של ערך. כמו בדוגמה שנתנו קודם: "מהי טובת קבוצת ההשתייכות?", שאלה שהתשובה עליה עשויה להתקטב מאוד אם ישנם שני תכנים מתחרים שמנמקים את אותו הערך, והחברים בקבוצה מתווכחים בלהט כמו שתי רכבות הדוהרות בכיוונים מנוגדים על אותה המסילה ממש.

בחברה מקוטבת עם קונפליקט מהותי על ערכים ומימושם: ג'ייקוב צ'יינסלי, הידוע גם כ"שמאן של QAnon" במהלך המתקפה על הקונגרס ב-6 בינואר 2021, בעת הדיון על אישור ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות 2020. תצלום: ווין מק'נאמי, אימג'בנק / גטי ישראל

***

נראה כי ערכים הם מוטיבציות שמווסתות את הרצון שלנו לחוות את עצמנו כמי שפועלים לאיזון בין הגשמה עצמית, טובת החברה שאנחנו חיים בה, וטובת העולם

כאשר יצאתי לחפש הגדרה למונח "ערכים", הנושא התברר כמורכב וסבוך מכל הגדרה אפשרית, אך נראה שמצאתי תובנה המכוונת אותי לראות בערכים מוטיבציות שמווסתות את הרצון שלנו לחוות את עצמנו כמי שפועלים לאיזון בין הגשמה עצמית, טובת החברה שאנחנו חיים בה, וטובת העולם. אנחנו נבדלים במידת המשקל שאנחנו מייחסים לכל אחד מהשלושה, ונבדלים בתוכן המוחשי שאנחנו נותנים לרצונות אלו, שהוא מוטה חברה, חינוך ותרבות. אבל – אנחנו גם מבולבלים מאוד בהגדרת הערכים שלנו ומייחסים להם תוכן צר מדי, מקומי ונסיבתי, שלוכד אותנו בוויכוח מעגלי שאינו אותנטי זה עם זה. הייתי שמחה להמשיך לחשוב על השאלה כיצד חברה הכוללת ריבוי ערכים יכולה לכוון את עצמה לשגשוג, ולהימנע מקיטוב על רקע קונפליקטים?, וגם לשמוע את דעתם של הקוראים.

תגובה ראשונית שעולה בי, קשורה לאותו "סחר חליפין" פנימי שאנחנו עושים כשאנחנו מחליטים לפי איזה רצון לכוון את ההתנהגות שלנו. כיצד מקיימים חברה משגשגת שמאפשרת לפרטים שלה לבצע את "סחר החליפין" הזה בתוך עצמם כשהיא אינה מתערבת בבוטות ב"סחר" הזה, אך גם דואגת לתשתית הוגנת בניהול שלו בין חברי הקבוצה?

מה יקרה אם יום אחד, שליטי מדינה יחליטו להכריע? בעיניהם, אפסה התקווה לקיים את שתי הדרכים ומכאן ואילך הם בוחרים בדרך אחת בלבד. ההשערה שלי היא שבאותו רגע, רוב אזרחי המדינה, גם מי שלא החזיקו בעמדות ברורות, יידחפו באחת להכרעה קריטית שתאלץ אותם – ממש כמו שקבע ליבוביץ – להחליט מהו הערך המרכזי שמוביל אותם

תגובה נוספת קשורה לאופן שבו החברה עצמה אמורה לברר את ערכיה הכלליים, באמצעות השיח שהיא תאפשר בין חבריה. הדבר קריטי בעיקר בשאלות הרות גורל שיש בעניינן קונפליקט. לשם הדוגמה, דמיינו מדינה שבה שני אזרחים טובים המעוניינים בכל ליבם בטובת עמם: האזרח א' חושב שטובת העם היא לצאת למסע כיבוש קולוניאליסטי ולהשליט את דת המדינה על הסביבה, ולעומתו, האזרח ב' חושב שטובת העם היא כינון יחסי שלום, שיתוף פעולה כלכלי-חברתי הכולל בתוכו גם חופש דת והגירה. את ערכיהם הם גיבשו גם בשל נטיותיהם הטבעיות לרצות לדאוג לכלל, אבל גם בשל חינוך סביבתי שקיבלו בתתי-קבוצות ההשתייכות שלהם, סביב השאלה מהי פטריוטיות ראויה. ייתכן שהמדינה הזאת תצליח להכיל את הקבוצות המקוטבות שמייצגות את שני האזרחים, דרך התנהלות פוליטית שתרָצה מדי פעם את כל אחד מהצדדים, ותנמק את אותה רציונלית בשיקולים ביטחוניים, מדיניים ודיפלומטיים. אבל מה יקרה אם יום אחד, שליטי אותה המדינה יחליטו להכריע. בעיניהם, אפסה התקווה לקיים את שתי הדרכים ומכאן ואילך הם בוחרים בדרך אחת בלבד. ההשערה שלי היא שבאותו רגע, רוב אזרחי המדינה, גם מי שלא החזיקו בעמדות ברורות, יידחפו באחת להכרעה קריטית שתאלץ אותם – ממש כמו שקבע ליבוביץ – להחליט מהו הערך המרכזי שמוביל אותם.

וכידוע, עוד אמר ליבוביץ: על ערכים אי אפשר להתווכח, רק להילחם.

מקורות:

ליבוביץ, י., רביצקי, א., ויכוחים על אמונה ופילוסופיה http://www.leibowitz.co.il/word/PDF/Leibowitz&Ravitzky_V.1.0.pdf

Forster, E.M., What I Believe. In: Two Cheers for Democracy, https://spichtinger.net/otexts/believe.htmlSchwartz, S. H. (2012). An Overview of the Schwartz Theory of Basic Values. Online Readings in Psychology and Culture, 2, 1. http://dx.doi.org/10.9707/2307-0919.1116Schwartz, S. H. (2022). Understanding values: Schwartz theory of basic values. https://i2insights.org/2022/05/10/schwartz-theory-of-basic-valuesTwito, L., & Knafo-Noam, A.* (2020). Beyond culture and the family: evidence from twin studies on the genetic and environmental contribution to values. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 112, 135-143.

ענת מאירי היא פסיכולוגית חינוכית מדריכה, חברת צוות ניהול בשירות הפסיכולוגי-חינוכי בבאר יעקב ואחראית תחום תקשורת (ילדים על הרצף האוטיסטי). היא בעלת קליניקה פרטית ומעבירה סדנאות והשתלמויות לצוותי חינוך ולהורים בנושאים הקשורים לרווחה רגשית של ילדים.

תמונה ראשית: מרוב מחאה קולנית ועמידה על עקרונות... תצלום: שבייר לורנסו, אימג'בנק / גטי ישראל