אז אנחנו כועסות, ועכשיו מה?

נשים כועסות, ובצדק. הן קוראות לחברותיהן להתאחד למאבק ולהעניש גברים פוגעניים. אך האם המאבק הנוכחי עונה על הצרכים? האם הכעס יכול להירתם לטובה?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אחת השנינות הלא מצחיקות שהסתובבו במהלך קמפיין הנשיאות הראשון של הילרי קלינטון, אמרה שהיא בחיים לא תיבחר, כי היא מזכירה לגברים את האישה הראשונה שלהם. כשחבר סיפר לי את הגרסה החדשה לשנינה הזאת, שעברה עדכון עבור הקמפיין השני שלה – לא, היא אינה מזכירה לגברים את האישה הראשונה שלהם; היא מזכירה להם את עורכת הדין שייצגה את האישה הראשונה שלהם בגירושים – אני זוכרת שפרצתי בצחוק. הבדיחה הזאת מזקקת בתוכה את כל החרדות הבוערות של הגברים בימים אלה: משהו נגזל מהם, תפסו אותם בביצים, נשים עצבניות מתכוונות לקחת מהגברים את כל מה ששייך להם, ואין להן רחמים.

הגברים והנשים נמצאים בעימות, והנשים ינחלו הצלחה רק אם הן ימחצו את הגברים וייקחו לעצמן את השלל: את העבודות השוות, את המשרות הפוליטיות ואת עמדת העליונות המוסרית

נזכרתי בבדיחה הזאת כשקראתי את ספרה של רבקה טְרֵייסְטֶר, Good and Mad: The Revolutionary Power of Women's Anger, שבו היא בוחנת את הנסיבות המגדריות באמריקה כאילו מדובר במשפט גירושים. הגברים והנשים נמצאים בעימות, והנשים ינחלו הצלחה רק אם הן ימחצו את הגברים וייקחו לעצמן את השלל: את העבודות השוות, את המשרות הפוליטיות ואת עמדת העליונות המוסרית. טרייסטר חדורת המטרה, שכותבת במגזין "ניו יורק", עורכת לנו סיור בין האירועים האחרונים והפצעים הטריים: "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter), היבחרו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית, וכמובן, ה"חור בגודל הארווי" שנפער במהדורות החדשות (כלומר, תנועת #MeToo). לטענתה, הזעם הנשי בנוגע לכל הסוגיות האלה יכול להפוך אותנו מ"תנועה בעלת פוטנציאל מהפכני" לתנועה שמחוללת שינוי אמיתי בחלוקת הכוח בחברה. ובעיניה, המשוכה העיקרית בדרך לשם היא העובדה שנשים התרגלו להסתיר את זעמן.

ברניני, אונס פרספונה

פרט מתוך "אונס פרספונה" (1621), ברניני. וילה בורגזה, רומא. תצלום: Alvesgaspar, ויקיפדיה

"כעס של נשים הוא כוח שמעודד יצירתיות ומניע חדשנות פוליטית ושינוי חברתי. כך היה תמיד," היא כותבת. מספיק לבכות כשאתן כועסות (אפשר לעשות שימוש טקטי בדמעות, אבל הן משדרות גם חולשה נשית), ומספיק לנסות לרכך את הביצ'יוּת שלכן – כפי שגם טרייסטר עושה לפעמים, כפי שהיא מודה באופן די משעשע ("אז מה אם הייתי מצחיקה! ושובבה, וחצופה, ואירונית, ומעודכנת!"). הבעיה הקטנה עם הריכוך הזה: "נשים שמסוות את חרונן בהומור, עלולות להתפוצץ בסופו של דבר".

המטרה העיקרית של הזעם המצטבר הזה היא, מן הסתם, הגברים – גברים לבנים, ובראשם גבר לבן מסוים. עוצמתו האדירה של מצעד הנשים בוושינגטון ב-2017, העצרת הגדולה ביותר שנערכה ביום אחד בתולדות ארה"ב, היא שדחפה את טרייסטר לכתיבת ספרה. היא מצטטת סקר במגזין Elle, לפיו ב-2018, 83 אחוז מהנשים הדמוקרטיות רתחו מזעם על החדשות לפחות פעם ביום. אבל טרייסטר מודה שהזעם הזה אינו אחיד באופיו. היא מצטטת נשים שחורות רבות שמפנות את כעסן כלפי גברים לבנים ונשים לבנות באותה מידה.

אפילו נשים שהיו נשואות פעם אחת – אלמנות ופרודות – הצביעו באחוזים גבוהים יותר לטראמפ, אך יש לציין ש-49 אחוז מהגרושות הצביעו לו

52 אחוז מהנשים הלבנות הצביעו לטראמפ, ובעיני טרייסטר, הגורם המרכזי להיבחרו הוא נישואים הטרוסקסואליים של זוגות לבנים: ניתוח של דפוסי ההצבעה ב-2016 מלמד על חלוקה מפלגתית ברורה בין נשים לבנות נשואות ובין נשים לבנות שמעולם לא נישאו: רוב הנשואות הצביעו למועמד הרפובליקני (57 אחוז) ואלה שלא נישאו הצביעו למועמדת הדמוקרטית (59 אחוז הצביעו לקלינטון). אפילו נשים שהיו נשואות פעם אחת – אלמנות ופרודות – הצביעו באחוזים גבוהים יותר לטראמפ, אך יש לציין ש-49 אחוז מהגרושות הצביעו לו. טרייסטר מסיקה מכך שהקרבה לגברים לבנים מעודדת נשים לבנות להשתתף בביצור הכוח הגברי הלבן בכל הזדמנות ולתמוך ב"מדיניוּת ובמפלגות שמגינות על מעמדם הכלכלי והפוליטי של הגברים הלבנים שהן תלויות בהם".

הילרי קלינטון

מכעיסה וגם כעוסה, חלוצה וגם מוקד לביקורת עזה: הילרי קלינטון, כאן בהתמודדות על המינוי הדמוקרטי ב-2008. תצלום: ברט ויינשטיין

טרייסטר מתמקדת בצדק בגברים לבנים, שהרי הם הבסיס האיתן המסורתי של המפלגה הרפובליקנית. אבל הרבה פחות פשוט להחליט איך לחלק את משאבי הכעס. כל שבוע מביא עמו הערכה חדשה המנסה להסביר מה קרה בבחירות 2016, וכל ההערכות האלה מאשרות כי הגברים הלבנים הרפובליקנים אכן לא הביאו את טראמפ לניצחון בכוחות עצמם. אל לנו לשכוח את המצביעים שעברו מאובמה לטראמפ, את אלה שעברו מברני סנדרס לטראמפ, נתחים נכבדים מהקולות הלטיניים והאסיאתיים, וכמובן, ישנם הצניחה באחוזי ההצבעה של האפרו-אמריקנים ומצביעי סנדרס הרבים שנשארו בבית. ואסור לשכוח גם שהפטריארכיה לבדה אינה מסבירה את דפוסי ההצבעה של נשים: אין לנו מידע רב בנוגע למניעיהן של 32 אחוז מהרווקות שהצביעו טראמפ. לבסוף, אין להתעלם גם מהשגיאות הרבות שביצעה קלינטון.

לכעס יש נטייה לדחוף אותנו למחוזות הצדקנות, לערפל את יכולות הניתוח שלנו ואף לחתור תחת כוח ההשפעה האמיתי

לכעס יש נטייה לדחוף אותנו למחוזות הצדקנות, לערפל את יכולות הניתוח שלנו ואף לחתור תחת כוח ההשפעה האמיתי, במידה שהוא קיים. טרייסטר עצמה חושבת שההערצה שלנו כלפי מופעים מסוימים של כעס נשי עומדת ביחס הפוך להישגיו. אנחנו מעריצות את רות ביידר גינסבורג, "בובה קטנה של כעס נשי", דווקא מפני שהדעות הזועמות שהיא מביעה הן תמיד דעת המיעוט. והאישה השחורה הזועמת – "דמות קריקטורית שמניעה את צווארה מצד לצד ומלכסנת מבטים זועמים" – זוכה להערצה ולפטישיזציה בדיוק מכיוון שהיא רחוקה כל כך ממוקדי הכוח האמיתיים. ברוב המקרים, האישה הזאת אינה משבשת דבר. וטרייסטר אומרת שסמלים מסוג זה מביעים עבור נשים לבנות את הכעס שהן חשות אך אינן מסוגלות להביע בעצמן. התוצאה היא התרבותם של ה-GIFים הידועים בשם Digital Blackface, שאינם אלא קריקטורות שחורות, המשמשות כלי שבאמצעותו לבנים מבצעים מיקור חוץ לרגשות הקיצוניים שלהם.

נקודת המבט של טרייסטר היא פרובוקטיבית. אבל לתחושתי, מרוב רצון להחצין סוף סוף את הכעס, היא מבצעת מיקור חוץ המקביל לזה שהיא עצמה מבקרת בניתוח הפוליטי שלה – היא משתמשת בנשים לא לבנות כשופרים של חוכמת זעם. לדוגמה, היא מצטטת את סַאיְרה ראו (Rao), עורכת דין שהובסה לאחרונה בפריימריז הדמוקרטיים לקונגרס בקולורדו:

"אני חושבת שהסיבה שנשים לבנות מתנהגות כמו שהן מתנהגות, היא שהמערכת פועלת לטובתן ושנוח להן בבגדי היוגה הממותגים שלהן ונוח להן לשים בצד את התואר שלהן במשפטים. אז הן רוצות לסתום את הפה, כי המערכת פועלת לטובתן".

היא מצטטת גם את ג'סיקה מוראלס רוֹקֶטוֹ (Rocketto), פעילת שמאל שאמרה כי גם אם כל אדם באמריקה שאינו לבן יתחיל לעסוק בפעילות פוליטית, "הם עדיין יהיו רק 38 אחוז מאמריקה". מוראלס רוקטו קוראת לנשים לבנות: "ואתן שולטות בבנקים, בעסקים, אתן מנהלות את כל חברות הבידור. אז קדימה, אנחנו צריכות את העזרה שלכן".

יוגה, אישה, מותג, פריבילגית

יוגה פריבילגית? יוגה של מותגים? תצלום: Form

נשים לבנות שולטות בבנקים ובעסקים ולכולנו יש תואר במשפטים? הנה כי כן, הכעס והדיוק פונים לדרכים נפרדות. רציתי שטרייסטר תתערב כאן ותאמר שזהויות הן עניין מורכב יותר מזה. ראשית, קיימים הבדלים מעמדיים גם בקרב נשים לבנות (נושא שהיא בקושי נוגעת בו), וטענות שמזהות "לובן" עם המאיון העליון אינן טענות שקולות, אלא קיטורים. אולי בזירת הצדק החברתי הידועה בשם "טוויטר", משתלם לצמצם את העולם למדכאים מול מדוכאים – בין שמדובר בגברים מול נשים, או נשים לבנות מול נשים שאינן לבנות – אבל כשמדובר בספר, הצמצום הזה הופך לגרסת הפרינט של אותם GIFים זועמים חסרי תועלת.

במילותיה של אחת הפעילות שהיא מזכירה, השאלה המרכזית של טרייסטר היא: "האם נשים לבנות מתכוונות להשתמש בכוחן כדי להגן על האינטרסים שלהן" או כדי לתת מענה לעוולות הנגרמות לנשים אחרות? התשובה ידועה מראש: חלקן יחברו למאבקים גדולים יותר, ואחרות לא. אבל גם כשטרייסטר מתייחסת לקבוצה הראשונה, היא נאחזת קצת יותר מדי בכוח בקלישאת הלבנים המנותקים:

"אז כאשר נשים לבנות מחליטות להשתתף במחאה נגד דונלד טראמפ, אחרי בחירות שבהן נחשפה נכונותן של נשים לבנות להגן על הכוח הגברי הלבן –  על-ידי בחירה בגזען ומיזוגן מובהק, איש חסר יכולת עם נטיות רודניות – לא צריך להתפלא שנשים שחורות יחושו צורך להסביר שהנשים הלבנות האלה הן בסך הכול משתתפות חדשות בזירת הזעם, ואולי יש להן דבר או שניים ללמוד".

אם אני מבינה את הקיטור הקטן הזה נכון, הנשים הלבנות שהשתתפו בצעדת המחאה בוושינגטון כאילו משתייכות לאותו שבט לבן שאליו שייכות גם הנשים שהצביעו לטראמפ. כאילו הסיוט הפוליטי הנוכחי לא היה גרוע מספיק, עכשיו אנחנו נאלצות לשאת את הגרסה ההופכית לתעלולי טראמפ, שמטיח האשמות לכל עבר ומתעקש על נאמנות פוליטית מוחלטת וטהורה: פמיניסטיות שנוזפות זו בזו, בניסיון לחשוף את מי טימאה הקִרבה למוקדי הכוח הגברי הכי הרבה. אולי זאת הגאונות של טראמפ: הוא מציף את תודעתנו כל כך, שאפילו הפמיניסטיות אינן מסוגלות שלא להשתית את סגנון השיח שלהן על סגנון השיח שלו – אפילו בספר שנועד לאחד בין נשים ולהפוך אותן לכוח פוליטי גדול.

אנחנו שומעים הרבה לאחרונה על תקרות זכוכית ועל ההשלכות הכלכליות של הטרדה מינית, אבל יש סוגיות אחרות שקושרות בין נשים באופן מהותי אף יותר, בראש ובראשונה אימהוּת

הטחת האשמות מעידה על קוצר ראייה פוליטי. טרייסטר נותנת במה למבחר קולות זועמים, והדבר מוסיף עניין לקריאה ואמור, בתיאוריה, לדרבן נשים לפעול למען מטרה רחבה וחשובה. אך בפועל, הדרתם של קולות חיוניים אחרים משאיר אותה עם אג'נדה פמיניסטית פושרת למדי, ועל כן מאכזבת. כשהיא מְגַנָה את הפמינסטיות של הגל השני משנות השישים והשבעים על שלא הקדישו די תשומת לב לגיוון, היא מתעלמת מהעובדה שהתביעות הפוליטיות של הדור ההוא היו הרבה יותר גורפות ורדיקליות מכל תביעה שמונחת על השולחן כיום – ובהן מסגרות חינמיות לילדים בגיל הרך והאפשרות לבצע הפלות ללא תשלום. פמיניסטיות התגייסו למען המטרות האלה במסגרת שביתת הנשים למען שוויון ב-1970, שהייתה בשעתה העצרת הפוליטית הגדולה ביותר של נשים בתולדות ארה"ב.

בתביעות ההן היה היבט רדיקלי שרלוונטי גם לימינו, והוא ההכרה היסודית בכך שמקומן של נשים בכלכלה – ובעולם –  שונה ממקומם של הגברים. הסיבה לכך היא המחירים החברתיים הנלווים לגוף הנשי. אנחנו שומעים הרבה לאחרונה על תקרות זכוכית ועל ההשלכות הכלכליות של הטרדה מינית, אבל יש סוגיות אחרות שקושרות בין נשים באופן מהותי אף יותר, בראש ובראשונה אימהוּת. ל-86 אחוז מהנשים בארה"ב יש ילדים. זוהי קבוצה גדולה הרבה יותר מאשר קבוצת הנשים שהאשימו את ליאון ויזלטיר בהטרדה מינית (ובכל זאת התנהגותו של ויזלטיר זוכה לבחינה הרבה יותר מעמיקה בספרה של טרייסטר מאשר הנטל החומרי של האימהות).

אם ובתה, חוף, Nantucket

אם ובתה על החוף ב-Nantucket, ארה"ב. תצלום: ג'ונתן גאייגוס

מוקדי העיסוק של הפמיניזם האמריקני עברו ממשאבים לפגיעות, ותביעותיהן של הפמיניסטיות מסתכמות כעת, פחות או יותר, בפלסטרים עבור המוני הנשים ובמשרדים פינתיים עבור בנות המזל המעטות

יתרה מזאת, לרוב האימהות יש משרות, מה שאומר שרובן המכריע של הנשים מכל הגזעים ומכל המעמדות מתמודדות עם אותה בעיה מוכרת משכבר הימים: הטיפול בילדים (מובן שהטבע אינו מכתיב שהמולידות חייבות להיות אחראיות גם לגידול הילדים – אלה החלטות חברתיות – אבל מסיבות שאפשר לדון בהן עד קץ הימים, הסידור הזה ממשיך לעמוד בעינו ברוב המקרים). ובואו לא נייפה את המצב. האימהוּת מרוששת – וגם זו תוצאה של החלטות חברתיות. בקרב אוכלוסיית המשפחות החיות מתחת לקו העוני יש ייצוג יתר של משקי בית המנוהלים על-ידי נשים, ובתוך הקבוצה הזאת יש שיעור גבוה יותר של אימהות שחורות מאשר לבנות (בצרפת, לעומת זאת – וזו דוגמה שרבים נוהגים לציין – מעונות וגנים במימון ציבורי הם זכות; 95 אחוז מהילדים הולכים לגנים מסובסדים, ואחוז התמ"ג המושקע בילדים גבוה פי שניים מאחוז ההשקעה בילדים בארה"ב).

כבדרך אגב, טרייסטר תוהה, כמוני, בנוגע להרחבת קמפיין #MeToo גם לתלונות הנוגעות ל"סתם סקס רע" ולעלבונות קלים. השאלה הפוליטית שאנחנו נשארות איתה היא האם התנועה שאפתנית מספיק. התביעות של הגל השני של הפמיניזם, לפני קרוב לחמישים שנה, היו רדיקליות, מכיוון שהן עסקו בחלוקה מחודשת של המשאבים ושינוי סדרי העדיפויות הכלכליים באופן שיטיב עם נשים (אלה שעובדות ואלה שלא עובדות גם יחד) מכל גזע ומכל מעמד. בשנים שחלפו מאז, מוקדי העיסוק של הפמיניזם האמריקני עברו ממשאבים לפגיעות, ותביעותיהן של הפמיניסטיות מסתכמות כעת, פחות או יותר, בפלסטרים עבור המוני הנשים ובמשרדים פינתיים עבור בנות המזל המעטות.

ברבי

לא קריירה, לא הישג, לא דגם לעתיד: ברבי. תצלום: Cat Craig

נשים נתונות למערכת סמויה של מיסוי, בין שזה אומר שהן צריכות לשכב עם הבוס הדוחה, לשלם על הפלות במקרה של תקלה במיטה, להוציא שיעור מופרז מהשכר שלהן על מסגרות לילדים, או להתמודד עם עיכובים בקריירה

בכנות, אני כועסת על חלוקת המשאבים שהתבצעה בעשורים האחרונים – והופנתה כמעט כולה למעלה, במקום החוצה, אל ההשקעה החברתית – הרבה יותר משאני כועסת על הניסיונות של טראמפ לתפוס כוּס (לא שהאחד בא על חשבון האחר). אם ברצוננו שהכעס יחולל שינוי מתמיד, יש צורך בניתוח פמיניסטי דקדקני, הקושר בין היחס לגוף האישה במקום העבודה לבין היחס לגוף האישה במרחב האזרחי. כשחושבים על זה, גוף האישה נתפש כמעט ככלי ציבורי. כאילו מובן מאליו שאפשר למשש אותו בחופשיות ולהשתמש בו לריענון מתמשך של כוח העבודה. בה בעת, נשים נתונות למערכת סמויה של מיסוי, בין שזה אומר שהן צריכות לשכב עם הבוס הדוחה, לשלם על הפלות במקרה של תקלה במיטה, להוציא שיעור מופרז מהשכר שלהן (שממילא איננו שווה לשכר הגברי) על מסגרות לילדים, או –  אם אינן רוצות לשלם על מסגרות לילדים – להתמודד עם עיכובים בקריירה. אנחנו רגילים להתייחס לכל הדברים האלה כאל סוגיות נפרדות (וגם "אישיות", אף שאין זה נכון), אולי כי מרגע שנשים אותן תחת אותה מטרייה, נשים באמת יתחילו להתרגז.

אז כן, אני כועסת. ומה עכשיו? האסטרטגיה שטרייסטר מציעה היא לבחור נשים רבות יותר למשרות פוליטיות, והחלק האחרון של ספרה מתרכז בניסיונות לגייס מועמדות למשרות אלה ולהכשירן למשימה. אבל אותי מעניין לדעת מהן העמדות הפוליטיות של המועמדות האלה, כי טרייסטר אינה מסבירה זאת. אני שואלת את זה, כי איני חושבת שתבונה פוליטית או ערכים פוליטיים הן תוצר אוטומטי של זהות. ודרך אגב, זאת אינה עמדה המנוגדת לפוליטיקה של הזהויות. רק בוּר פוליטי לא יבין שהישגי הקדמה החברתית של חמישים השנה האחרונות – בנושא זכויות האזרח, פמיניזם, נישואים חד-מיניים, לקויות ונכויות – קשורים קשר בל יינתק לסוגיות של זהות. אבל אם עליי לבחור בין אישה ניאו-ליברלית לגבר סוציאליסט, למה שאצביע באופן אוטומטי לאישה? איננו חולקות זהות, כי איני מזדהה עם עמדתה הפוליטית.

טרייסטר הצליחה לקחת תהליך היסטורי שעודו בעיצומו, ולהפוך אותו בצורה מרשימה מאוד לספר מרתק. ואף על פי כן, אולי הגיעה השעה לחזון נועז יותר. למה אנו מציבות רף נמוך כל כך – האם שכחנו שאפשר אחרת?

על הספר: Good and Mad: The Revolutionary Power of Women's Anger מאת רבקה טרייסטר (Traister), הוצאת Simon & Schuster

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לורה קיפניס (Kipnis) היא מחברת הספר Unwanted Advances: Sexual Paranoia Comes to Campus (משנת 2017).כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original text was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: כועסת, מאוד. תצלום: גבריאל מאטולה, unsplash.com

Photo by Gabriel Matula on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לורה קיפניס, The Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על אז אנחנו כועסות, ועכשיו מה?

01
Mosheshy

מי אלה א נ ח נ ו?
מסתבר שנשים,כמו כל בן אנוש אחר ,אינן אנחנו,אלא פרטים שכל אחת מהן בעלת אינטרסים ( מעמדיים,כלכליים,תרבותיים) שונים ותפיסת מציאות שונה.
הוכח בעבר שנשים אינן שונות מגברים,וכאשר אשה תהייה בעמת כח היא לא תהייה פחות רעה,אכזרית ונטולת חמלה מגבר,ואולי אף יותר.(כי... בעולם של גברים,אותה אשה תצטרך להראות שהיא שווה לגבר,ואף עולה עליו).

02
דן

ראוי לזכור שההצבעה לטראמפ נבעה גם היא במקרים רבים מזעם מתפרץ. בעיקר זעם על משפחת קלינטון, שקברה מועמד דמוקרטי ראוי כמו ברני סאנדרס והעלתה מועמד שפל ועלוב ברפובליקאים - דונאלד טראמפ, כדי לשפר את סיכויי הזכייה שלהם. מהבחינה הזו צריך להתייחס לשתי נקודות, הראשונה היא שהילארי קלינטון מעולם לא נראתה לרוב הבוחרים כאישה כועסת אלא כצלע שנייה בזוג זחוח; הנקודה השנייה היא שעד כמה שידוע לי, האחוזים שמועלים בכתבה הן לא מקרב האוכלוסייה כולה, אלא מבין אלה שבחרו להצביע. היו הרבה מאוד אמריקאים (ואמריקאיות) שהחליטו לא להצביע, הבחירה הזו נבעה בעיקר מזעם. זה מעמיד באור שונה מאוד מזה שמתואר בכתבה את הכעס הנשי ואת היכולת שלו לתרום לשינוי.

    03
    דן

    רק רוצה להבהיר שאני לא נגד פעולות קיצוניות או אפילו אלימות. אבל כעס וטקטיקה הם שני דברים שונים. בנאדם כועס הוא אדם חסר שליטה אשר קל לתמרן אותו. מי שרוצה לשנות חייב לקבל החלטות בעצמו ולהבין שלשייכות שלו לקבוצה המסויימת שאיתה ועבורה הוא נלחם יש גבול. רק אינדיווידואלים יכולים להביא שינוי ומצב של כעס הוא מצב של איבוד האינדיווידואליות.
    יש שני סוגים של אנשים שקוראים לאנשים אחרים לכעוס כדי להביא לשינוי. הסוג הראשון הוא אנשים חסרי מודעות, הסוג השני הוא אלה שמעוניינים באנשים חסרי מודעות כדי שיוכלו לשלוט בהם. אני לא יודע לאיזה סוג שייכת הכותבת, אבל אם היא שייכת לסוג הראשון, נכון תעשה אם תבדיל בין הוויה כועסת, שהיא מצב נפשי קטטוני, לבין פעולה כועסת, שהיא בחירה מודעת בפעולה קיצונית.

06
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

כעס כדי להוציא קיטור או כדי לתת פורקן לקיפוח אמיתי או מדומה איננו אפקטיבי לכשעצמו כדי להביא לשינוי של מציאות קשה. אם רוצים להביא לשינוי במציאות רעה וכואבת צריך לתעל את הכעס לשורה של מעשים חכמים אסטרטגים וגם טקטיים ולא בהכרח באמצעות הפוליטיקה. חיי היום יום מביאים אכזבות כעסים ורצון עז לשינוי שאינם קשורים לפוליטיקה בכלל.