איך שטפו לי את המוח

כתות משתמשות בבידוד, בניתוק ובפחד כדי לשטוף מוחות, וכל אחד יכול ליפול קורבן. תאמינו לי – גם לי זה קרה
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

את המחקר הרשמי שלי התחלתי ב-1999, שמונה שנים לאחר שהצלחתי בקושי להימלט מקבוצה סודית בעלת אידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית כביכול, שמנהיגהּ שלט בחיי עד לרמה האינטימית ביותר. הוא קבע מה אלבש: מין גרסה של התלבושת שממליץ עליה ג'ון מולוי (Molloy) ברב המכר שלו משנת 1975, Dress for Success, כולל חליפות כחולות מחויטות ועניבות פרפר רפויות ממשי אדום. מילא הבגדים, אבל הוא קבע גם עם מי אוכל להתחתן, ואם מותר לי להביא ילדים. צוויו של המנהיג הועברו באמצעות מִזכרים שהודפסו על נייר מכתבים בצבע בז' ונמסרו לי ישירות על-ידי "איש הקשר" שלי. מכיוון שהייתי בדרג נמוך בקבוצה, מעולם לא פגשתי את המנהיג באופן אישי.

לקבוצה הזאת ממיניאפוליס, שנקראת "הארגון" (The Organization, ובקיצור: The O), הצטרפתי מתוך אמונה שאני עומדת לתרום לקידום צדק חברתי – המטרה המוצהרת שלהם, וערך שמשפחתי הנחילה בי. אבל מה שעשיתי בפועל הוא להיות מפעילה של מחרטות עם בקרה ספרתית; לבצע כל מיני משימות פיזיות במאפייה של הקבוצה (לפחות אפינו לחם טוב מדגנים מלאים); ולכתוב תוכנות מחשב עסקיות. ההבנה שהמשימות האלה אינן קשורות לאסטרטגיות של שינוי חברתי לא פסחה עליי. בתחילה, עד שלמדתי לא לעשות זאת, שאלתי שוב ושוב איך כל העיסוקים האלה מובילים לצדק לעניים ולחלשים. אבל האחראים רק היו עונים לי בחומרת סבר שעליי "להתמיד בעשייה", ואני הייתי חוזרת לעבודותיי כמו בוקסר הסוס ב"חוות החיות" של אורוול (1945): עבדתי בחריצות בלי ללמוד לעולם לאן ההשקעה שלי אמורה להוביל.

היינו מותשים כל כך מהמשמרות הכפולות שבהן עבדנו שנה אחר שנה, מהשטף הבלתי פוסק של ביקורת חיצונית ועצמית, ומהתנגדותו של המנהיג לכל סוג של אושר וספונטניות, שלא נשארו לנו המרץ או חדות המחשבה הנדרשים כדי להמשיך לשאול שאלות

סוסים, חריש, רתמה

סוסים רתומים למחרשה. תצלום: ברנרד ספראג

כש"התפתחתי" לאורך השנים (כפי שהיה מקובל לומר בעגה של "הארגון"), חשפו בפניי ש"ההתמדה בעשייה" נועדה לחולל בנו שינוי שיעזור לנו בהמשך לתרום ליצירת עולם חדש מופלא, שבו נילחם סוף סוף למען שחרור המדוכאים. אבל עד אז נגזר עלינו להיות חיילים פשוטים. היינו מותשים כל כך מהמשמרות הכפולות שבהן עבדנו שנה אחר שנה, מהשטף הבלתי פוסק של ביקורת חיצונית ועצמית, ומהתנגדותו של המנהיג לכל סוג של אושר וספונטניות, שלא נשארו לנו המרץ או חדות המחשבה הנדרשים כדי להמשיך לשאול שאלות.

אף-על-פי-כן, למרות שגרת הקיום המשמימה והמתישה הזאת – ואולי בגללה – הצלחתי לבסוף ב-1991 להיחלץ משם יחד עם שני חברי ארגון נוספים, שכמוני התפכחו מהאשליה. יחד הקמנו "אי של התנגדות", כפי שאני קוראת לזה עכשיו. הצלחנו לסדוק בהדרגה את מעטה החשאיות שהשתיק את כל הספקות באשר לקבוצה ולמנהיגה. בזכות החיזוקים שנתנו זה לזה הצלחנו לנסח לעצמנו את סיפור החיים האמיתי, העגום והמפחיד ב"ארגון", שבמהלך שנות השבעים הצליח לגייס חברים דווקא מהאגודות השיתופיות שקמו אז במערב התיכון בארצות הברית.

לאחר יציאתי הדרמטית מ"הארגון" כתבתי את הממואר Inside Out (משנת 2002). את הספר הזה כתבתי בניסיון להבין איך אני – בחורה עצמאית, סקרנית ונבונה בת עשרים ושש – יכולתי ליפול שבי בידי קבוצה כזאת למשך זמן רב כל כך. הממואר טומן בחובו אזהרה לכל מי שעדיין לא התפתו לגורל כזה: להישמר מפני קבוצות מבודדות עם אידיאולוגיות משכנעות וצדדים חבויים מאיימים.

שינוי צורת החשיבה מתאפשר כאשר הכת שולטת בתקשורת האנושית

בשלב הזה כבר למדתי על שטיפות המוח שעברו שבויי מלחמה ואנשים אחרים בסין תחת שלטון מאו ובצפון קוריאה בשנות החמישים; קראתי את Thought Reform and the Psychology of Totalism מאת ההיסטוריון הפסיכולוגי רוברט ג'יי ליפטון (משנת 1961) ואת Cults in Our Midst מאת הפסיכולוגית מרגרט סינגר (משנת 1996). סינגר מתארת שישה תנאים לשליטה של כתות בחבריהן, ובהן שליטה בסביבה; מערכת של תגמולים ועונשים; יצירת תחושה של חוסר אונים, פחד ותלות; ושינוי הרגלי ההתנהגות וצורת החשיבה של חברי הכת, כל זאת בתוך מערכת סגורה של היגיון. ליפטון הדגיש כי שינוי צורת החשיבה מתאפשר כאשר הכת שולטת בתקשורת האנושית. לצד הספרים האלה מצאתי גם את Doomsday Cult מאת ג'ון לופלנד (משנת 1966), מחקר חסר תקדים שבמסגרתו חי לופלנד עם אחד התאים הראשונים של "כנסיית האיחוד" (ה"מוּניז"). הספר מתאר שבעה צעדים להמרת חברי הכת, המתבססים על בידוד מוחלט מכל אדם פרט לחברים האחרים. כל החוקרים האלה הסכימו שהתהליך מצריך בידוד וניתוק של הקורבנות מהקשרים הקודמים שלהם, וזאת במטרה לערער את תחושת הזהות שלהם, ואחר כך לגבש להם זהות חדשה וכנועה בתוך רשת ארגונית סגורה ונוקשה. בכדי להביא לניתוק של חברי הכת מחייהם הקודמים, השתמשו מנהיגי הכתות לסירוגין באיומים ובדברי שבח מותנים.

בשעה שהתאוששתי מהטראומה של חיי הכת, למדתי גם על תיאוריית ההתקשרות של הפסיכולוג הבריטי ג'ון בולבי (Bowlby). התיאוריה הזאת אומרת שגם ילדים וגם מבוגרים מחפשים בשעת מצוקה קרבה לאדם המעניק להם בסיס בטוח (אצל מבוגרים הביטחון הזה הוא סמלי), וזאת כדי להגן על עצמם מפני האיום. חשבתי שהתיאוריה הזאת תעזור לי להבין איך אנשים נשאבים לכתות.

בסופו של דבר נשמעתי להפצרות חבריי, ארזתי את חפציי ונסעתי לאוניברסיטת מינסוטה. הצטרפתי בחשש לקורס שאחד מהם מצא בשבילי: השיעור של ג'ורג' קליגר (Kliger) על כתות וטוטליטריות. בסילבוס שלו מצאתי את חנה ארנדט, שבחנה סוגיות של חירות ודיכוי על סמך ראיות. בספרה החשוב "יסודות הטוטליטריות" (1951), היא קובעת כי המשטרים של היטלר וסטלין החריבו הן את המרחב הציבורי והן את המרחב הפרטי. שני המשטרים האלה התבססו על "בדידות, על החוויה של אי השתייכות לעולם באופן מוחלט, שהיא אחת ההתנסויות הקיצוניות והנואשות ביותר של האדם"1.

אף על פי ש"הארגון" היה קבוצה קטנה שבשיאה היו בה לא יותר  ממאתיים איש... מדובר בתנועה טוטליטרית בזעיר אנפין

מוסוליני, חולצות שחורות, טוטליטריות

מוסוליני וצעירי "החולצות השחורות" במפגן הערצה פומבי, 1935. תצלום: ויקיפדיה

אף על פי ש"הארגון" היה קבוצה קטנה שבשיאה היו בה לא יותר  ממאתיים איש, ספרה של ארנדט הבהיר לי שמדובר בתנועה טוטליטרית בזעיר אנפין. בדומה לתנועות שארנדט תיארה, "הארגון" היה כפוף לחלוטין לרצונו של מנהיג אוטוריטרי כריזמטי, החמוש במערכת ייחודית של אמונות שנועדה לבודד כל אחד ואחד מחברי הקבוצה כדי לשלוט בו.

באותו קורס ראשון למדתי גם משהו על הוראה. במפגש האחרון דיבר איתנו קליגר הצנוע, שנדמה לעתים כעלה נידף, על סיבות שבגללן אנשים שוקעים בפסיביות נוכח טוטליטריות. במסגרת הדיון הזה הוא גילה לנו שהוא יודע באופן אישי מה חוסר אונים כפוי מעולל לאדם: הוא קם על רגליו ופתח בדממה את הכפתורים באחד משרווליו. כשהוא הפשיל אותו התגלה על זרועו מספר, מקועקע בדיו לא דהוי במיוחד, והוא סיפר לנו שכנער הוא שרד ממחנה הריכוז בוכנוואלד.

בהשראת קליגר נרשמתי בגיל ארבעים וחמש לתוכנית לתואר שני במדעי הרוח. שם למדתי על ניסויי הצייתנות של סטנלי מילגרם בשנות השישים, שהראו כי שני שלישים מתוך קבוצה של אנשים רגילים היו מוכנים לתת שוק חשמלי לזרים מוחלטים כשהנסיין ציווה עליהם לעשות זאת. למדת גם על ניסוי הקונפורמיות שערך בשנות החמישים הפסיכולוג החברתי סולומון אש, שבו שבעים וחמישה אחוז מהנבדקים העדיפו לענות תשובה שגויה בבירור רק כדי לא להתנגד לדעת הרוב. עם זאת, די היה בכך שאדם אחד יחלוק על הרוב וישבור את תמימות הדעים כדי שאפקט הקונפורמיות ייעלם כמעט לגמרי.

כל המחקרים האלה שימשו בסיס למחקר שלי בנושא הפסיכולוגיה החברתית של ארגונים פוליטיים קיצוניים. החוקרים האלה הבינו שהשפעה חברתית קיצונית מסוגלת לשתק את רוב האנשים הרגילים ולהשחית אותם. הטוטליזם עובד כי אנשים רגילים – ובכל אופן, אלה שאין להם ידע קודם על שיטות השליטה של הטוטליזם – יכולים בקלות ליפול קורבן למניפולציות ולשיטות הכפייה שמנהיגים טוטליטריים משתמשים בהן. כשהאדם הממוצע נקלע לבידוד קיצוני די הצורך, ללא נתיב מילוט ברור, הוא עלול להיכנע ללחצים הטראומטיים של שטיפת המוח.

ב-2007 השלמתי את הדוקטורט. את הדיסרטציה שלי כתבתי על כת פוליטית "שמאלנית" מניו יורק בשם Newman Tendency שבראשה עמד פרד ניומן, מרצה לשעבר לפילוסופיה. הכת שלו, שכללה תמהיל מוזר של מרקסיזם, פוליטיקה אלקטורלית, טיפול קבוצתי ותיאטרון, פעלה באותן שנים שבהן פעל "הארגון". אבל מכיוון שלא היה מדובר ב"ארגון", יכולתי לבחון אותה ממרחק, והיא אף העניקה לי הקלה מבורכת מהמחשבות על חוויותיי שלי.

מעקב, וידאו, מגאפון

שליטה, תצלום: Kevan

ניומן שלט בחברי קבוצתו במשך יותר מארבעים שנה לפני מותו ב-2011. לאחר שראיינתי מספר מחסידיו לשעבר, למדתי שחברי הקבוצה הגיעו אליה דרך התוכניות השונות שהיא הפעילה, אבל כולם עברו טיפול פסיכולוגי שעליו נדרשו לשלם. אט אט הם זנחו את משרותיהם ועברו לעבוד בשביל הקבוצה, לעתים "בשחור". הם חלקו דירות, השתתפו בפגישות בשעות מאוחרת וצמצמו את קשריהם עם אנשים מחוץ לקבוצה. הם הוכוונו למערכות יחסים מיניות לא מחייבות עם חברי קבוצה אחרים במסגרת פרקטיקה שכונתה “friendosexuality”. לכל אחד הוקצה "חבר" שתפקידו לנטר את פעילותו ולגעור בו כדי לדאוג שלא יסטה מדרכה של הקבוצה. מי שהיה לו כסף לפני כן, מסר אותו לקבוצה במהרה. ניומן הורה לחלק מחברות הקבוצה לעבור הפלות, ומעטות בלבד הביאו ילדים לעולם בתקופת מעורבותן בכת.

לא כל המנהיגים של הכתות רוצים להתעשר, להבטיח לעצמם טובות הנאה מיניות או לזכות בכוח פוליטי. אבל כולם רוצים שליטה מוחלטת בחייהם של אחרים

קבוצת Newman Tendency, בדומה ל"ארגון", תאמה את חמשת מאפייני המערכת הטוטליסטית שזיהיתי על בסיס עבודתם של ארנדט וליפטון. הראשון הוא מנהיג כריזמטי ואוטוריטרי. ללא כריזמה, המנהיג או המנהיגה אינם יכולים למשוך אליהם אנשים מלכתחילה. ללא גישה אוטוריטרית, אין למנהיגים המוטיבציה הפנימית הנדרשת לניהול כת והיכולת לרדות בחסידיהם ולשלוט בהם. "כן, מישהו לימד אותו איך להתעלל," אמר אחד מחסידיו לשעבר של ניומן. "הוא גם מקסים... אם הוא היה מתיישב כאן לידי עכשיו, הייתי אומר לו: 'הי פרד, איך הולך? אתה עדיין משחית אנשים?... אתה עדיין מזיין שמונה עשרה נשים בבת אחת?' אבל, את יודעת, הוא היה איש חביב מאוד!"

לא כל המנהיגים רוצים להתעשר, להבטיח לעצמם טובות הנאה מיניות או לזכות בכוח פוליטי. אבל כולם רוצים שליטה מוחלטת בחייהם של אחרים. כסף, סקס, עבודה בחינם או לוחמים נאמנים – כל אלה בונוסים, ומובן שרוב המנהיגים ינצלו זאת (חלקם ינצלו זאת בגדול). אבל העיקר הוא השליטה המוחלטת במערכות היחסים של חסידיהם.

המנהיגים האלה חולשים על מבנים סגורים והיררכיים מאוד שמבודדים את חבריהם. חלקם עושים זאת באמצעות דרג משנה המדבר בשמם ומעביר את מסריהם לעולם החיצוני. המבנה המבודד הוא המאפיין השני של הקבוצה הטוטליסטית. ככל שהקבוצה צומחת היא מפתחת שכבות קונצנטריות, כמו בצל, והמנהיג שוכן במרכזן ומניע את הפעילות כולה. עשויות להיות מספר שכבות – החל מהמנהיג, קציניו והמעגל הפנימי שלו, עבור בדרגות שונות של חברוּת בקבוצה וכלה במצטרפים מזדמנים או אוהדים חיצוניים.

ארנדט מתארת את גרעין המבנה במילים חזקות: "בלב התנועה, כמנוע מרכזי, נמצא המנהיג. בינו לבין מעגל הבכירים המקיף אותו מפריד מעגל פנימי של מקורבים היוצרים סביבו הילה של מסתורין גמור". המסתורין הזה רק מעצים את התחושה שהמנהיג נמצא בכל מקום ורואה כל דבר. בה בעת, המנהיג שומר על חוסר איזון במעגל הפנימי על-ידי זריעת חוסר אמון וקידום אנשים שונים, או הורדתם בדרגה, באופן אקראי לכאורה.

המעגל הפנימי של ניומן הורכב מאוסף של נשים שנודעו כ"נשותיו" או בתור "ההרמון". הן שימשו כקצינות הנאמנות ביותר שלו ומדי פעם בפעם גם חלקו איתו את מיטתו. מלבדן היו בקבוצה כארבעים "חברים לכל החיים". אלה שימשו כשכבה מנהלית נוספת ואף ערכו בעצמם את רוב הטיפולים החברתיים. בשכבה החיצונית היו תאים שונים של חברים, שהיו נתונים גם הם לשליטתו המלאה של ניומן, גייסו עבורו כספים ושימשו ככוח עבודה.

הטוטליזם מתבסס על האידיאולוגיה הטוטלית: מערכת האמונה הבלעדית נשלטת באופן מלא על-ידי המנהיג, ובמסגרתה הוא בורא עולם בדיוני של סודות ושקרים המעצימים את כוחו

חייהם של חברי הארגונים הטוטליסטיים מעורבבים כל כך אלה באלה עד שזהותם האינדיבידואלית נמחקת, וכמוה נמחקת גם האפשרות שיקיימו ביניהם אינטראקציות בונות אמון. כולם "חברים", אבל חברוּת אמיתית נחשבת לסטייה מהנאמנות למטרה, למנהיג ולקבוצה, ואף כאיום עליה. למעשה, בארגונים האלה אין חברות אמיתית כלל, וחסידיו של המנהיג מוצאים את עצמם בבידוד משולש: בידוד מהעולם החיצוני, בידוד זה מזה בתוך המערכת הסגורה, ובידוד מהדיאלוג הפנימי שלהם, שעלול לעזור להם להבין מה מתחולל באמת בתוך הקבוצה.

המאפיין השלישי של הטוטליזם הוא האידיאולוגיה הטוטלית, או כפי שניומן קרא לה: "טוטליות היסטורית ללא התחלה, אמצע או סוף". מערכת האמונה הבלעדית נשלטת באופן מלא על-ידי המנהיג, ובמסגרתה הוא בורא עולם בדיוני של סודות ושקרים המעצימים את כוחו.

צפון קוריאה, קים איל-סונג, פולחן אישיות

פולחן האישיות לקים איל-סונג, מייסד צפון קוריאה, ציור קיר ב-Wonsan, צפון קוריאה. תצלום: yoewatzup

לדוגמה, מעטים בלבד ידעו על חייו של ניומן עם "ההרמון", על הזרמת הכספים במעלה ההיררכיה, על ההונאות הכספיות, על מצבורי הנשק הסודיים ועל האימונים בכלי נשק שנערכו בשלב מסוים (כפי הנראה כדי להגן על כספי הקבוצה). לאנשים שתרמו כסף, התנדבו או עבדו סביב השעון  – וחשבו שהם עושים זאת למען צדק חברתי – לא ידעו דבר על החיים במעגל הפנימי ועל האופן שבו ההנהגה מתנהלת בפועל. השקרים יצרו עולם בדיוני שהלך ונעשה מוזר יותר, מורכב יותר ורחוק יותר מהנורמליות ככל שמעמיקים לתוך המערכת.

האיכות הבדיונית, המומצאת, של האידיאולוגיה הטוטאלית מחריפה את הבלבול ואת הדיסוציאציה הבלתי נמנעת של החסידים. יאונמי פארק (Park), שברחה עם אמה מצפון קוריאה ב-2007, מספרת בממואר שלה In Order to Live (משנת 2015) ש"בראשם של הצפון קוריאנים מסתובבים שני סיפורים בכל רגע נתון, כמו רכבות על מסלולים מקבילים". היא חלפה מדי יום על פני תאומים הגוועים ברעב אבל האמינה לסיסמת התעמולה שאמרה "הילדים מעל לכול".

זה מזכיר את נושא הלוחמים האסלאמיסטים, שיוצאים לבצע פיגועי התאבדות כי נאמר להם שבגן העדן יחכה להם גמול. הניתוק הקיצוני מותיר את חברי הכת בלי יכולת להבין מה באמת קורה סביבם. "כשאת מנסה לקבל הבהרות, אומרים לך שזה לא משהו שאת יכולה להבין... כל פרט שאת מעלה מהעבר שלך עובר דקונסטרוקציה. [...] אחרי זמן מה, כל דבר שנראה מופרך לפני כן, מתחיל להיראות נורמלי", אמרה לי ג'יליאן, חברה לשעבר ב-Newman Tendency.

הבדיון מתפתח לאט, כמובן, ומתחיל בתעמולה הפונה לציבור ולעולם הרחב. הסיינטולוגיה, למשל, מנסה למכור לציבור "נתיב המוביל לחופש רב יותר" ומכריזה כי היא שואפת לעולם ללא סמים. התיאולוגיה הבדיונית של הסיינטולוגיה – לפיה ישויות חייזריות שנפלטו מהר געש מאכלסות את גופינו – הייתה אידיאולוגיה פנימית השמורה אך ורק לחברים בכירים שעברו אינדוקטרינציה עמוקה. היא הגיעה לציבור הרחב רק בעקבות הדלפה.

כדי שמערכת טוטליסטית תזכה בשליטה מלאה על נתיניה, על המנהיג להשתמש בפחד

לאחר התעמולה מגיעה האינדוקטרינציה, המצב שבו המערכת הטוטליסטית מגבשת את שליטתה. ולפי ארנדט, המערכת מצליחה לעשות זאת כי  היא מסוגלת "להטיל מסכי ברזל, כדי למנוע ממאן דהוא לטרוד – בכוחה של המציאות – את שלוותו המבעיתה של עולם דמיוני למשעי".2

לאחר שמסך הברזל של האידיאולוגיה הטוטליטרית יורד, אין עוד מקום לשאלות ולספקות. אם תביעו חשש, רשת של מפקחים תפנה אתכם לחינוך מחדש. ואם החינוך המחודש ייכשל, כפי שקרה לי, אתם תנותקו מהקבוצה ולעולם לא תדברו עוד עם חבריכם לדרך.

כדי שמערכת טוטליסטית תזכה בשליטה מלאה על נתיניה, על המנהיג להשתמש בפחד – זהו המאפיין הרביעי של הטוטליזם. תהליך שטיפת המוח של המערכות הטוטליסטיות מתבסס על מניפולציה פסיכולוגית ועל כפייה, ובמסגרתו המנהיג עובר לסירוגין בין אימה ל"אהבה". בולבי אמר שבשעת פחד אנחנו לא סתם בורחים, אלא בורחים למקום מחסה, "אל מישהו..." – והמישהו הזה הוא בדרך כלל האדם שאנו מקושרים אליו יותר מכול. אבל כשהאדם הזה הוא גם מקור הפחד, הבריחה אליו לא תעזור, ואנו נותרים משותקים, לכודים בין התקרבות להימנעות.

סטלין, פסל

פסל של סטלין בפארק של פסלים שהופלו, מוסקבה. תצלום: כריס הויל.

מרי מיין (Main), חוקרת ההתקשורת הידועה מאוניברסיטת ברקלי, קראה לסוג זה של מערכת יחסים המבוססת על פחד בשם "התקשרות בלתי מאורגנת". למערכת היחסים הזאת יש תוצאה כפולה: התקשרות רגשית מבולבלת למקור הפחד, בניסיון כושל למצוא נחמה, ודיסוציאציה קוגניטיבית, קרי חוסר היכולת לחשוב על רגשותינו שלנו. מצב של פחד או לחץ ללא מפלט – "פחד בלי פתרון", כפי שחוקרי התקשרות אומרים – הוא מצב טראומתי המשבש את יכולתנו לחשוב בהיגיון ובבירור על הנסיבות שאליהן נקלענו, וכפועל יוצא משבש גם את יכולתנו לפעול למציאת פתרון למצבנו. יתר על כן, כאשר איננו מסוגלים להגיע למצב שבו אנו בטוחים מפני האיום, אנו ממשיכים לחזור למערכת היחסים המבולבלת. כדי לנסות בכל זאת למצוא את הביטחון הזה. המנהיג משבש את היכולת של חסידיו לחשוב בהיגיון על מערכת היחסים הטראומתית שבינם לבינו, ולכן הוא מסוגל להנחיל להם נדבכים נוספים של האידיאולוגיה הבדיונית שלו, ובאמצעותה לשכך את אימתם ולהפנות אותה לאפיקים הרצויים לו.

זוהי לולאת משוב "חיובית" (או "מחזקת") בעלת רכיב ביוכימי: מבחינה פיזיולוגית, הקורבנות מנסים להגיע למקום מחסה כדי לשלוט ברמות הקורטיזול שלהם, כלומר ברמות החרדה שלהם, אבל הם לעולם אינם מצליחים להשיג את רמת הנחמה הנדרשת להם. מסיבה זאת אפשר לחזות שכתות ינסו להתערב בהתקשרויות החיצוניות של חבריהן, שהרי אם לא יצליחו לעשות זאת, חברי הכת יוכלו למצוא נחמה במקום אחר ואולי גם להיחלץ מהשליטה הרגשית והקוגניטיבית של הקבוצה. את אותו דבר אנו רואים במערכות היחסים השתלטניות המתהוות במקרים של בני זוג אלימים, של תסמונת סטוקהולם, ולעתים קרובות גם בין סרסורים לזונות ואף במקרים של סחר בבני אדם.

חברי Newman Tendency חיו במצב של פחד בלתי פוסק: מנעו מהם שינה, בודדו אותם מכל אדם קרוב שלא השתייך לקבוצה, וביקרו אותם ללא הרף. כך הם חשו לכודים ולא הצליחו לפעול או לחשוב באופן עצמאי. בו בזמן, הקבוצה מיצבה את עצמה בתור מקום המחסה היחיד שזמין להם. דניס, חברה לשעבר ב-Newman Tendency, הגיעה לקבוצה דרך אחד הטיפולים שחבריה ערכו. אף על פי שהיא לא הייתה אדם פוליטי לפני כן, היא מצאה את עצמה עד מהרה עובדת על פרויקטים של הקבוצה במשמרות ארוכות תמורת דמי כיס בלבד. היא גם חיה באחד הבתים של הקבוצה וקיימה מערכת יחסים עם אחד החברים האחרים. אפילו כשיצאה לדרכים במסגרת אחד הקמפיינים הפוליטיים של ניומן, היא נדרשה לטלפן מטלפונים ציבוריים כדי לקבל טיפול, ואף לשלם על הטיפול הזה.

"פחדתי כל כך," אמרה לי דניס. "את מכירה את זה, את הסיפור על הפיל שקשור בשלשלאות לעמוד, והוא מנסה... להשתחרר. בסוף מספיק לקשור את הפיל בחבל, כי בראש שלו הוא מאמין שהוא לא יכול להשתחרר, וככה זה היה אצלי."

ארבעת פרשי האפוקליפסה, וסנצוב

"ארבעת פרשי האפוקליפסה", 1887, ציור של ויקטור וסנצוב. תצלום: ויקיפדיה

קבוצות שונות משתמשות בשיטות שונות כדי לעורר פחד בחבריהן: האפוקליפסה הממשמשת ובאה, פחד מזרים, פחד מעונש, תשישות ועוד מגוון אסטרטגיות הפחדה אחרות. אבל המנהיג הוא תמיד המושיע היחיד המסוגל להוביל את חברי הקבוצה הרחק מהפחד שהם חווים, או דרכו, לעבר יעד בטוח: גן עדן, עולם חדש ומושלם.

מערכת כזאת של בידוד והפחדה, שבראשה עומד מנהיג אוטוריטרי, מייצרת חסידים צייתנים שמתעלמים מצורכי ההישרדות של עצמם ומוותרים על האוטונומיה שלהם בשם האינטרסים של הקבוצה. היכולת לייצר חסידים צייתנים היא המאפיין החמישי של קבוצות כאלה. מרינה, שגויסה גם היא ל-Newman Tendency דרך טיפול פסיכולוגי, הפכה לחברה מועדפת ועבדה במשרה מלאה בעיתון של הקבוצה, National Alliance, בנוסף למשימותיה האחרות. היא הזניחה את שני ילדיה ובה בעת הייתה עדה להלבנת כספים, הונאות ופירוק של משפחות נוספות. היא הייתה נאמנה כל כך שהיא אמרה: "אני זוכרת שהרגשתי שאני מוכנה לחטוף כדור בשביל פרד."

מדי יום בכלי התקשורת אנו עדים לכוחם ההרסני של מנהיגים פתולוגיים המשתמשים בשליטה פסיכולוגית רודנית מסוג זה. בין שמדובר בהורים שמזניחים את ילדיהם או מתעללים בהם בהוראת המנהיג, או בטרוריסטים שמפוצצים את עצמם למען שחרור בדיוני, או בחסידים של "בשורת השגשוג" המוסרים את כספם למטיפים מתוך אמונה שאלוהים יניב להם בתמורה בריאות ועושר – כדי להביא אנשים למצב כזה נדרשים התנאים והתהליכים שתיארתי במאמר זה. ברגע שהשליטה הזאת, המבוססת על פחד, מתגבשת, קשה מאוד לשבור אותה: בגלל הדיסוציאציה שחווים החסידים ובגלל ההתקשרות הרגשית הבלתי מאורגנת שלהם למנהיג או לקבוצה, קשה להם מאוד לבחון בבהירות את מה שקורה להם. למעשה, כל ניסיון לעשות זאת רק נוטע בהם עוד פחד, ובניסיונם להקל את הלחץ הנפשי שהם חווים, ההתקשרות הבלתי מאורגנת שלהם לקבוצה מתחזקת והולכת.

אבל אפשר להיחלץ. דרך אחת לעשות זאת היא למצוא אדם אחר שאפשר לבטוח בו (כפי שקרה לי), שיעזור לכם להביט במציאות ולראות אותה נכוחה. דרך אחרת היא לקבל פסק זמן מהקבוצה שבמהלכו תוכלו להשיב לעצמכם את יכולת החשיבה ההגיונית. בספר Masoud: Memoirs of an Iranian Rebel (משנת 2004), מסעוד בּני-סַדְר כותב שהוא הצליח לעזוב את הארגון המרקסיסטי-אסלאמי "מֹוג'אהדין חַ'ְלק" אחרי שהייה בבית החולים הרחק מהשפעת הקבוצה. בספר Radical: My Journey from Islamist Extremism to a Democratic Awakening (משנת 2012), מספר מאג'ד נואז איך הוא עזב את ארגון "חזבּ א-תחריר" האסלאמיסטי אחרי תקופת מאסרו במצרים, שבמהלכה השיב לעצמו את כושר החשיבה הביקורתית.

קונגו, ילדים-חיילים, כת, צבא, מלחמה

קונגו: ילד ששימש חייל בשירות מנהיג של כת משחק דמקה במחנה שיקום ומעבר. תצלום: ג'וליאן הרנייס

לפעמים אנשים משיבים לעצמם את כושר החשיבה כשהם נתקלים שוב ושוב בדוגמאות הסותרות את האידיאולוגיה של הקבוצה – למשל מעשה טוב ש"אויב" עושה למענם, או היווכחות בכך שפעם אחר פעם התחזיות האפוקליפטיות אינן מתממשות. יש מי שמצליח לעזוב אם הדרישות שהמנהיג דורש ממנו הן פשוט קיצוניות מדי והוא אינו מוכן אליהן. מרינה אורטיז (Ortiz) הצליחה בסופו של דבר לעזוב את Newman Tendency כשההנהגה אמרה לה למסור את הילד שלה למשפחה אומנת.

בעולם של ימינו חשוב להבין איך מנהיגים כריזמטיים ואוטוריטריים פועלים ואיך הארגונים שלהם פועלים. לא כל החברים במערכות האלה מגויסים אליהן: חלקם נולדים לתוך קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות, ואחרים נחטפים, כפי שקרה לילדים החיילים ב"צבא ההתנגדות של האל" של ג'וזף קוֹני. חלקם פשוט חיים במדינות טוטליטריות. ניצולים רבים קמים כעת ומדברים על החוויות שלהם. ביניהם אנשים בוגרים שנולדו או גדלו בכתות או בסביבות דתיות פונדמנטליסטיות, וגם ילדים-חיילים לשעבר מ"צבא שחרור העם" הסודאני או מה"קמֶר רוּז'" בקמבודיה. לאחרונה החלו אנשים שברחו מצפון קוריאה לספר על המתרחש תחת משטר זה.

בעידן זה של שינוי מהיר, הגירה אדירת ממדים ותחושה כללית של אי-יציבות, אנו נוטים באופן טבעי לחפש ביטחון ויציבות. כתות ומשטרים טוטליסטיים פורחים בתנאים האלה. בנסיבות המתאימות כמעט כל אחד עלול ליפול קורבן ללחצים הפסיכולוגיים והסביבתיים שתיארתי. החוקרים המכובדים שבאו לפניי אמרו שוב ושוב שכדי להגן על עצמנו נדרש ידע. ב-1952 כתב סלומון אש: "ככל שלאדם יש ידע מצומצם יותר באשר לעקרונות המנחים את סביבתו החברתית, כך הוא נתון יותר לשליטתם. וככל שהוא יודע יותר על אופן פעולתם ולהשלכותיהם ההכרחיות, כך הוא יכול להיות חופשי יותר מהשפעתם".

הידע הזה חייב להיות ספציפי: איך תהליך השליטה פועל ואיך המנהיגים משתמשים בשיטות שונות של שטיפת מוח, ובהן בידוד, ניתוק ופחד. ברשותנו שבעים שנות מחקר מאז ימי מלחמת העולם השנייה, ולצדם מחקרים חדשים רבים. עלינו להשתמש במשאבים היקרים האלה, ולהקשיב לקולות הניצולים, בכדי להתנגד.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

 

אלכסנדרה שטיין (Stein) הייתה מרצה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בירקבק בלונדון. כיום היא מלמדת במרכז מרי וורד. המחקר שלה מתמקד בפסיכולוגיה החברתית של הקיצוניות האידיאולוגית. ספרה האחרון הוא  Terror, Love and Brainwashing: Attachment in Cults and Totalitarian Systems  (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "The Explanation", מאת John Newcomb, אוסף פרטי (ציור מ-1992). תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדרה שטיין, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על איך שטפו לי את המוח

05
גיורא קנת

מדהים שקיימת בישראל גווארדיה של ׳אקדמאים׳ שמקושרים לקוליגות בחו״ל, ושאינם מקבלים את עצם קיום תופעת ׳שטיפת המוח׳, undue influence, ומקבילותיהן. אפילו המילה כת/כיתה לא מקובלת עליהם.
הייתי בכת הסיינטולוגיה שנים, עזבתי, ואני קורא כ ל מה שאני יכול על כתות. אני מחשיב את עצמי כמבין בנושא.
האקדמאים הנ״ל, תחת השפעתו ההרסנית של האינדיווידואל התוקפני והנבער פרסיקו, הם בעיני חוקרים מהרמה הנמוכה ביותר. הם ספוגים בדוגמה, שיטות המחקר שלהם מתחת לכל בקורת. כעקרון הם אינם מקבלים עדויות אישיות מיוצאי ונפגעי כתות כיוון ׳שהם לא אובייקטיבים׳. לא להאמין.
תכל׳ס אין להם מושג ירוק בנושא ובאנליזה הסופית הם גורמים נזק עצום לאנשים השבויים בכתות ומשפחותיהם.- גם ברמה האישית וגם בהתנגדותם לחקיקה שנועדה לשמור על ילדינו חופשיים מהאירגונים הפסיכו-טרוריסטים האלה.

06
יוסף באום

מאמר מרתק וכתיבה מצוינת. מענין שאותם מנהיגים יודעים כולם את הכללים המוזכרים כאן בלי שלמדו אותם. כנראה אינטילגנציה גבוהה והבנה אנושית גבוהה במיוחד הכשירה אותם למעשה האכזרי. יחד עם זאת, הם כנראה זקוקים באופן לא פחות נואש לחסידים, כך שגם הם למעשה נתונים במלכודת. אחרון אחרון, אני לא חושב שההשוואה בין מדינות טוטאליטריתו לכתות היא נכונה. בכתות יש אלמנט של בחירה. במדינות טוטאליטריות לעומת זאת, אדם נולד לתוך המערכת ופעמים רבות הוא יודע שמדובר בבלוף, שפשוט אסור לקרוא בשמו בקול רם מתוך חשש עונש ולא מתוך אמון. אמנם הציטוט של האישה הצפון קוריאנית מראה לכאורה את ההפך (זו שהאמינה למשפט ״הילדים מעל לכל״ למרות שראתה תאומים גוועים מרעב ברחוב), אבל אני מניח שאורח חשיבה כזה אינו נחלתם של כולם, בודאי לא של המשכילים יותר. זאת בניגוד לכתות, שמוחקות את המחשבה הביקורתית של האדם החכם ביותר

07
אוהב שחר

אחת מבעיות היסוד בכתבה המצויינת הזאת, היא היעדר הגדרה ברורה מהי כת.
האמת היא, שכל הגדרה שתרצה להיות כללית , תאלץ להכניס תחתיה גם קבוצות רבות שאינן קרויות כת בשיח הציבורי.
למשל: חסידויות רבות.
כת השופטים בישראל,
הקיבוץ,
ועוד.

ההגדרה קשה, כי מושגי היסוד שהיא עושה בהם שימוש אינם ברורים:
מאיזו דרגה של וויתור על חופש אישי הקבוצה תיחשב כת?
קיבוצניק שתלוי בהחלטת האסיפה בשאלות כמו: האם ילמד לימודים אקדמאיים? מה ילמד? ומתי ? - האם זו רמת וויתור על חופש אישי שמכניסה את הקיבוץ (באספקט הזה) לתחום כת?
או דוגמה אחת לקושי:
האם קבוצה שחולקת שורת אמונות נרחבת על המציאות, חולקת תמונת מציאות לא שגרתית, אך חביריה נהנים מחופש אישי מלא ואין בה מנהיג כריזמטי, תיחשב כת?

08
גיורא קנת

מדהים שקיימת בישראל גווארדיה של ׳אקדמאים׳ שמקושרים לקוליגות בחו״ל, ושאינם מקבלים את עצם קיום תופעת ׳שטיפת המוח׳, undue influence, ומקבילותיהן. אפילו המילה כת/כיתה לא מקובלת עליהם.
הייתי בכת הסיינטולוגיה שנים, עזבתי, ואני קורא כ ל מה שאני יכול על כתות. אני מחשיב את עצמי כמבין בנושא.
האקדמאים הנ״ל, תחת השפעתו ההרסנית והתוקפנית של ד״ר פרסיקו, מהווים דוגמה עצובה לכיצד אינדווידואלים, חוקרים במקצועם ומוכשרים ככל שיהיו, מגיעים למצב בו הם ספוגים בדוגמה ושיטות המחקר שלהם אינן עומדות בשום סטאנדארט מדעי. כעקרון הם אינם מקבלים עדויות אישיות מיוצאי ונפגעי כתות כיוון ׳שהם לא אובייקטיבים׳. לא להאמין.
תכל׳ס אין להם מושג ירוק בנושא ובאנליזה הסופית הם גורמים נזק עצום לאנשים השבויים בכתות ומשפחותיהם - גם ברמה האישית וגם בהתנגדותם לחקיקה שנועדה לשמור על ילדינו חופשיים מהאירגונים הפסיכו-טרוריסטים האלה.