אלמנת השר והמיליונים החסרים

אירופה ממשיכה לדבר על אידאלים נעלים, אך במציאות היא נותנת ידה לפגיעה, לניצול ולהנצחת הפערים בין בני האדם. הגיע שעתה להתעורר ולהביט במראה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אירופאים יקרים, משתפי פעולה יקרים, חבריי הקורבנות,

לאחרונה קיבלתי מייל מעאישה קדאפי, בתו היחידה של מי שהיה שליטה העריץ של לוב. לא הכרנו, ועם זאת, הגברת קדאפי כתבה לי בביטחון מלא כי היא תפקיד בידי 27.5 מיליון דולר אם אעזור לה להשקיע את הכסף בארצי. היא הציעה לגמול לי על כך בעמלה נאה של 30 אחוז מהסכום. היא ביקשה שאתקשר איתה בדחיפות.

לא חשבתי שהגברת קדאפי עצמה היא שכתבה לי, כמובן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי מיילים כאלה. אחרי הכול, גם אתם בוודאי קיבלתם הצעות כאלה לפחות פעם אחת בחייכם – בעבר זה נעשה במכתב, לזמן קצר בפקס וכבר זמן מה במייל. זו, כמובן, תרמית.

כיצד הגו משגרי המיילים את הרעיון המופרך לפתות מישהו באירופה בסיפורים אבסורדיים על זהב ויהלומים? העוקץ פועל רק משום שברור לשני הצדדים כי ניגרים, לובים ועירקים מוסרים את כספם המלוכלך לאירופאים ״צחורים כשלג״, שילבינו אותו

ניגריה מכנה את התרמית ״419״, על שם הסעיף בחוק הפלילי שם. מישהו כותב לך, טוען שיש לו גישה לסכומי עתק (שלא נעשה בהם שימוש ראוי) והוא רוצה שתעזרו לו להוציא את הכסף מניגריה (או מרוסיה, או מברזיל או ממדינה אחרת כלשהי). ניגרים נמרצים שולחים מיליוני מיילים כאלה, ואם נמען כלשהו נופל בפח, הם מבקשים תשלום צנוע לכיסוי הוצאות מנהליות, לשימון הגלגלים שיביאו לזכייה הגדולה. תסכימו לפגישה פנים אל פנים עם אחד הנוכלים הללו, והם ימשכו אתכם באף לריקוד עולץ.

אירופאים לרוב מדברים או כותבים על 419 כדוגמה לשחיתות עמוקה במדינות כמו ניגריה ומביעים תערובת של זעם ושעשוע. לעתים תכופות פחות הם מזכירים את התנהגותם של יעדי התרמית, שעל פי רוב נתפשים כקורבנות למרות היותם משתפי פעולה. כיצד הגו משגרי המיילים את הרעיון המופרך לפתות מישהו באירופה בסיפורים אבסורדיים על זהב ויהלומים? העוקץ פועל רק משום שברור לשני הצדדים כי ניגרים, לובים ועירקים מוסרים את כספם המלוכלך לאירופאים ״צחורים כשלג״, שילבינו אותו. איש אינו מופתע מכך שהאירופאים נתפשים כמי שאין ספק כי ישמרו על המיליונים הגזולים.

עוקץ ניגרי, הונאה, אפריקה

בדואר, בפקס ובמייל: האלמנה כביכול מקונגו, הבולים מדרום אפריקה, העוקץ מכונה "ניגרי", אבל השותפים אירופים. תצלום: Feck Art Post

זו, מסתבר, אחת המטלות שלנו בחלוקת העבודה בעולם. אנשים אחרים גונבים, אנחנו מגדרים. דולר אחד מלבין את האחר. כל מייל 419 כזה הוא אות לכך שהשחיתות בחלקו הדרומי של הכדור אפשרית רק משום שהכסף הגנוב מגיע בסופו של דבר למקום כלשהו כאן, בין אם מדובר בלונדון, ציריך, קפריסין או ליכטנשטיין.

ולמרות זאת, אנחנו מזדעזעים מהיקף השחיתות החלק הדרומי של העולם. הונאות בהיקף של כ-50 מיליארד דולר מבוצעות מדי שנה במדינות העולם העניות ביותר. ההון בורח צפונה. לא קל לגלות מי אחראי לנימה הזו בקפיטליזם גלובאלי, כפי שרבים מאתנו היו רוצים לחשוב. עמותת Transparency International, למשל, סבורה כי סומליה היא המדינה המושחתת ביותר בעולם, ואילו העיתונאי האיטלקי הנודע רוברטו סביאנו (Saviano), שחוקר ארגונים דמויי מאפיה כבר עשרות שנים, סבור כי בריטניה היא המדינה המושחתת בעולם וכי לונדון התדרדרה לשמש מגרש המשחקים של נוכלים בינלאומיים.

אזרחי אירופה, אנחנו צריכים לבחון את הסכיזופרניה שלנו. אנחנו תובעים ממשל טוב ומלבינים כסף מלוכלך –  בו זמנית, כשליבנו בשמיים וישבנינו השמנים מונחים בשאננות על הספה

גם סביאנו וגם עמותת Transparency צודקים, אבל אזרחי אירופה, אנחנו צריכים לבחון את הסכיזופרניה שלנו. אנחנו תובעים ממשל טוב ומלבינים כסף מלוכלך –  בו זמנית, כשליבנו בשמיים וישבנינו השמנים מונחים בשאננות על הספה.

בשלהי המאה ה-18 חי באדינבורו אדם בשם ויליאם ברודי (Brodie), ג׳נטלמן אלגנטי שניהל נגריית-אמן, וזכה לכבוד מחבריו האזרחים. ביום הוא היה חבר מועצה וייצג את בוחריו נאמנה, ובלילה נהג לפרוץ לבתי לקוחותיו ולשדוד אותם... עד שנתפס והוצא להורג.

ויליאם ברודי היה בוודאי נשכח מזמן, אלמלא רוברט לואיס סטיבנסון ראה בו סמל קיצוני לתכונה אנושית מטרידה –  פיצול אישיות. סטיבנסון כתב על ברודי שלוש פעמים. שני ניסיונותיו הראשונים נעשו במסגרת מחזות שכשלו, והשלישי –  בנובלה תזזיתית בשם ״המקרה המוזר של ד״ר ג׳קיל ומר הייד״ – הפך לרב מכר.

״נולדתי בשנת 1800 למשפחה אמידה מאוד, ובורכתי באיברים מעולים, נטייה על פי טבעי לחריצות, וחיבה וכבוד לטובים שבבני האדם, ולפיכך, כפי שסבורים היו, ערובה לעתיד מכובד והגון.״ כך מתחיל וידיו של ד״ר ג׳קיל בפרק האחרון של הספר. הוא רופא בכיר – אדם המרפא אנשים, שמעריך השכלה וידע, וחבר מכובד בחברה.

אולם בו בזמן, הוא התגלמותה של התאווה העיוורת האכזרית והגסה, אדם בשם ״מר הייד״.

ד״ר ג׳קיל ומר הייד אינם אנשים נפרדים, אלא יצור ״שחי חיים של צביעות עמוקה.״ וגם ״ראיתי כי משני קווי האופי הכלולים בתודעתי, אפילו לו יכולתי לומר כי איני זה או זה, הרי זה משום שאני כולי שניהם״.

ד״ר ג׳קיל לא היה חף מפשע, תמים או עיוור. הוא הכיר את האויב שבתוכו והיה שמח לסלק אותו. אבל בסופו של דבר הוא נכנע לו.

ניתן לקשור את הסיפור הזה ישירות להווה. מה שנכון לגבי יחידים נכון גם לגבי חברות שלמות. אירופה –  או ליתר דיוק, האיחוד האירופי –  הוא ד״ר ג׳קיל ומר הייד.

בשנת 2017 נשיא המועצה האירופית ז׳אן קלוד יונקר, הביע זעזוע עז ממצבם של מחנות הפליטים בלוב. ״אני לא מסוגל לישון בקלות כשאני חושב מה קורה לאנשים הללו שהגיעו ללוב בניסיון לשפר את חייהם אולם מצאו את עצמם בגיהינום״. לאירופה אסור ״לשתוק נוכח הבעיה המזעזעת, שמקורה במדינה אחרת.״ הוא היה ״המום לגמרי״ מן הדיווחים על כך שפליטים בלוב נמכרים כעבדים. ״עד לפני חודשיים לא ידעתי את היקף הבעיה. המצב תובע טיפול בהול.״ קל להבין את זעזועו של יונקר. בלוב, שלושים פליטים מצטופפים בכל תא שגודלו פחות מחמישה מטרים רבועים, והם גוועים ברעב, משום שהם מקבלים מזון רק אחת לשלושה ימים. על פי דו״ח של ״רופאים ללא גבולות״ הם חיים בתנאים שמחמירים ללא הרף. כמעט רבע מן הכלואים בכלא סאבא בטריפולי, הבירה, סובלים מתת תזונה ורבים מהם ילדים.

פליטים, מהגרים, אפריקה, צ'אד, לוב

במדבר, בין צ'אד ולוב: לאן הם הולכים? לאן הם יגיעו? מי מהם ישרוד? תצלום: EU Civil Protection and Humanitarian Aid

ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM) מעריך כי כרגע ישנם כ-670 אלף פליטים בלוב. שגרירות גרמניה בניז׳ר כתבה לממשלת גרמניה כבר בשנת 2017 ותיארה את מה שקורה לפליטים שנשלחים בחזרה: ״הוצאות להורג של מהגרים שאינם יכולים לשלם, עינויים, אונס, סחיטה ונטישה במדבר הם אירועים שגרתיים. עדי ראיה מדברים על חמישה מקרי ירי בשבוע באחד מבתי הכלא, ואלה מוכרזים מראש ומתקיימים בימי שישי, כדי לפנות מקום לפליטים חדשים״.

מתחקיר של הוועדה לענייני פליטוֹת עולה כי כמעט כל אישה שבורחת דרך לוב נופלת קורבן לאלימות מינית. ניצולות מדווחות על אונס באמצעות מקלות, שריפת אברי המין שלהם, קטיעת אברי מין גבריים וגברים שהוכרחו לאנוס את אחיותיהן. זוועות שלא יאומנו, וכל זה בשנתיים האחרונות.

אז מה עשה יונקר כדי להביא לסיומו את המצב הנורא הזה? כלום!

מה הוא יכול היה לעשות? הרבה דברים.

ד״ר ג׳קיל מצביע על התעלומה: ״על אף הכפילות העמוקה בהתנהלותי, לא הייתי צבוע. שני צדדי היו רציניים לגמרי. לא הייתי אני כשהנחתי לריסון וצללתי אל הבושה יותר מכפי שהייתי אני כשעבדתי, לאור היום, בקידום הידע או הקלת הצער והסבל״

משום שמה שקורה בלוב מתרחש לא רק תחת הסכמה שבשתיקה של אירופה, אלא אפילו במימון ישיר של האיחוד, משום ששומרי הגבול של לוב אמורים להשתמש בכל אמצעי אפשרי כדי למנוע מפליטים לברוח. אם פליטים סובלים מתנאים איומים ומתים בלוב, זו תוצאה ישירה של מדיניות האיחוד האירופי.

אולם לא יהיה נכון להאשים את מקדמי המדיניות הזו, כמו ז׳אן קלוד יונקר, בצביעות. הזעם שלו היה ללא ספק כן. הוא יורשה של מסורת אירופית שקידמה ערכים בינלאומיים של סולידריות ברחבי תבל מאז המהפכה הצרפתית, חיסלה את העבדות ומילאה תפקיד חשוב בניסוח ההכרזה הבינלאומית בדבר זכויות האדם. ד״ר ג׳קיל מצביע על התעלומה: ״על אף הכפילות העמוקה בהתנהלותי, לא הייתי צבוע. שני צדדי היו רציניים לגמרי. לא הייתי אני כשהנחתי לריסון וצללתי אל הבושה יותר מכפי שהייתי אני כשעבדתי, לאור היום, בקידום הידע או הקלת הצער והסבל״.

האיחוד האירופי מצהיר כי הוא ״תומך בסמכותן של מדינות לשפר את יכולתן להילחם בסוחרי אדם.״ אך למעשה, ההבחנה בין הרשויות הסוריות ובין כנופיות מבריחי האדם מטושטשת למדי.

״ממשלות אירופה ומוסדותיה ממשיכות לומר כי הן תומכות בסיום המעצרים השרירותיים של פליטים ומהגרים, אבל הן לא נקטו צעדים נחושים שיבטיחו כי כך יקרה,״ אומר מתיאו דה בליס (Matteo De Bellis) מ״אמנסטי אינטרנשיונל״.

פוליטיקאים אירופאים מדברים כמו ד״ר ג׳קיל ומתנהגים כמו מר הייד. השר הגרמני לפיתוח בינלאומי, גרד מילר (Müller) הכין שוב ושוב תכניות להצלת העולם, אבל לא הרבה מהן התגשמו בתקופת כהונתו.

אנו חייבים להגיע למצב שיאפשר לכל אדם על פני כדור הארץ לחיות בכבוד. באשר למדינות המתועשות, שכבר יש להן הכול מבחינה חומרית, פירושו שאנו חייבים ללמוד לחלוק. בטווח הארוך אסור שתהיה, ולא תהיה, צמיחה על חשבון אחרים

השר היה רוצה שהחברות המערביות ישנו עקרונית את אורח חייהן. ״אסור לנו להמשיך לשגשג על חשבון עבודת ילדים ועבדות ולנצל לרעה את הסביבה״. בספרו  Unfair הוא כותב: ״אנו חייבים להגיע למצב שיאפשר לכל אדם על פני כדור הארץ לחיות בכבוד. המטרה היא לספק את צרכיהם הבסיסיים – מזון, מים, מקלט ועבודה – של כולם. באשר למדינות המתועשות, שכבר יש להן הכול מבחינה חומרית, פירושו שאנו חייבים ללמוד לחלוק. בטווח הארוך אסור שתהיה, ולא תהיה, צמיחה על חשבון אחרים״.

בנאום לכבוד סוכנות הסיוע הקתולית Misereor לפני שנה, הוא הצהיר: ״במקום ׳לרחם׳ עלינו לומר ׳אני לוקח אחריות׳ על הדברים שבכוחי לשנות. ויש לנו כוח! כצרכנים, כעסקים המייצרים ברחבי תבל. כקובעי מדיניות של כוחות כלכליים גדולים״.

הוא ציטט בהמשך את הקרדינל פרינגס שניסה לפנות למצפונם של מי שמעצבים את התנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. כל זה מכובד מאוד: השר ג׳קיל מנסח משימה מוסרית ברורה שכל אחד חש כי היא חיונית. בתי למדה בבית הספר כי האזרח השוויצרי המשגשג משתמש במשאבים בכמות שמנוצלת על ידי כפר שלם באפריקה. אילו היינו על רפסודה, התנהגות טפילית ואנטי חברתית כזו לא הייתה נסבלת.

מרצדס, רולס רויס, ציריך, מלון

מכוניות בסביבה איכותית בציריך, והן אפילו לא היברידיות. תצלום: ארי וובן.

אולם הפוליטיקה האמיתית היא אחרת. כל גוף בינלאומי מונע רפורמות חיוניות לכלכלה ולמערכת הכספים העולמית. במהלך ארבעת העשורים האחרונים, היו ניסיונות, ברמות שונות, של האו״ם לקשור בין התנהלות כלכלית לזכויות אדם, ולקבוע כללים מחייבים. לפני שנה בלבד, קבוצת הפעולה הבין-ממשלתית  (IGWG) לענייני תאגידים רב לאומיים וזכויות אדם פרסמה טיוטה של הסכם הנוגע להתנהלות עסקית וזכויות אדם. הטיוטה הזו, המכונה ״טיוטה אפס״, כדי להדגיש כי היא נתונה לשינויים ותיקונים – נולדה אחרי שנים של התמקחויות בין המשתתפים. היא עתידה כעת ״לעלות לדיון״ – דרך מנומסת לציין כי כל מגבלות ברורות ומחייבות על מעשיהן של חברות בינלאומיות במדינות עניות, שהם לעתים קרובות אכזריים וכמעט תמיד נצלניים, יעוקרו.

במקביל, המאמצים של דרום כדור הארץ להתקבל לוועדה על מיסוי בינלאומי הנמצאת בשליטת מדינות ה-OECD נדחו בהצבעת הצפון, ובכלל זה גרמניה. הדבר נועד ״להגדיל את ההזדמנויות הפיסקאליות של המדינות העניות לקבוע אמצעי הסדרה בינלאומיים, כלומר לסגור מקלטי מס, להילחם בהעלמות מס ובהשפעה כוחנית של תאגידים על מדינות כדי לקבל הטבות מס מפליגות תמורת העברת פעילותן״.

כשסופת ציקלון הרסה לאחרונה חלקים ממוזמביק, התחינות קורעות הלב להקלה בחובות המדינה נפלו על אוזניים ערלות

אך לפני שנתיים, מחיקת חובות של המדינות העניות היה נושא פוליטי שמשך תשומת לב רבה. כל מה שמנע מחיקת חובת של מדינות מתפתחות היו תאוות הבצע והאנוכיות של המדינות המתועשות. כיום מדינות אלה נלחמות בכל הכוח לשימור יתרונותיהן. כשסופת הציקלון אידאי הרסה לאחרונה חלקים ממוזמביק, התחינות קורעות הלב להקלה בחובות המדינה נפלו על אוזניים ערלות. על פי הנתונים הסטטיסטיים של קרן המטבע הבינלאומית, מוזמביק היא אחת מ-35 מדינות שחובן מאיים על קיומן. המדינה אינה מסוגלת לכסות את חובותיה.

בכל מקרה שבו מעורב כסף או שהשגשו שלנו מאוים, מר הייד זוקף את ראשו המכוער ומחבל במאמצים להשיג כבוד אנושי וחיים טובים לכל.

במקום כללים מחייבים, האיחוד האירופי וממשלת גרמניה (ובכלל זה השר מילר) בוחרים להציע הצטרפות על בסיס רצון טוב לתכוניות שיפור הסביבה והחברה.

לפני שנה, חציתי במשך שעתיים שלמות את צפון בורניאו ומשני צדי הכביש, לא נראה דבר פרט לדקלים שמהם מופק שמן, במקום שבו בעבר היה ג׳ונגל עבות. הנוף: גידול חד-זני מתוגבר כימית וממית (אחרי עשרים שנה, אוזלים כל משאבי האדמה). הצהרת אמסטרדם מעודדת כעת סוחרים, חברות חקלאיות ותעשייני מזון שתרמו להרס של הטבע במשך עשרות שנים להתחייב, מרצונם החופשי, לסטנדרטים קשוחים יותר כחלק מפלטפורמה של בעלי עניין, ולבסס את המודלים העסקיים שלהם בצורה יותר בת קיימא. ישנו רק חיסרון אחד לרעיון הנושן הזה – הוא לא עובד.

קפה, ספל, פולי קפה

מי משלם את מלוא המחיר על האספרסו שלנו? תצלום: מייק קנילי

ישנם גם סימנים מעוררי תקווה. העבדות הייתה בשלהי המאה ה-18 חלק מהחיים ממש כפי שמכולות מטען הן היום. סחר העבדים הטרנסאטלנטי הניב לבריטניה רווחים ברורים. זהו המצב כיום בנוגע לאי השוויון החברתי העצום והרס הסביבה. ועם זאת, חמישים שנה של מאבק פוליטי הצליחו לחסל את העבדות באירופה

מר הייד מפגין אכזריות מיוחדת בכל הקשור לחקלאות. למרות הבקשות האחרונות שעלו בדו״ח האחרון האו״ם על החקלאות העולמית, לשינוי מהותי בצורות הגידול והייצור החקלאיות, האיחוד האירופי והמדינות החזקות ביותר בו ממשיכים לדחוף להרחבת החקלאות המתועשת ובכלל זה שימוש רב בדשנים, חומרי הדברה וזרעים המוגנים בפטנטים. הדבר משרת בעיקר את האינטרסים והרווח של התאגידים החקלאיים הפועלים בשטח, בעוד ששיטות חקלאיות בנות קיימא זוכות להתעלמות כמעט מוחלטת.

מתחשק לתלוש את השיער נוכח הסכיזופרניה המהותית הזו, אבל ישנם גם סימנים מעוררי תקווה. העבדות הייתה בשלהי המאה ה-18 חלק מהחיים ממש כפי שמכולות מטען הן היום. כשקבוצות קטנות בבריטניה החלו לפקפק בלגיטימיות שלה, אמונותיהן המוסריות זכו להתעלמות משום שסחר העבדים הטרנסאטלנטי הניב לבריטניה רווחים ברורים. הוא סיפק משרות, היו מי שהתעשרו ממנו והוא הבטיח זרימה יציבה של סחורות. זאת הייתה הצדקה מספקת. זהו המצב כיום בנוגע לאי השוויון החברתי העצום והרס הסביבה. טיעוניו של מר הייד קשים להפרכה. ועם זאת, חמישים שנה של מאבק פוליטי הצליחו לחסל את העבדות באירופה.

גם זהו חלק מן המסורת האירופית. בספרו ״משבר הציוויליזציה״, כתב האשמה החריף שלל רבינדרנת טאגור נגד שלטון בריטניה בהודו, המשורר מנסה להבחין בין התנגדות לאימפריאליזם ובין דחיית התרבות המערבית. מצד אחד, הודו ״נחנקה תחת משקל עודף של המנהל הבריטי״, ומצד שני, אסור לה לשכוח לעולם את מה שקיבלה מן הדרמות של שייקספיר ומשירתו של ביירון ומעל לכל, ״את הליברליזם רחב הלב של המדיניות הבריטית של המאה ה-19". אולם הפן הטראגי של כל זה היה כי ״מה שהיה הטוב ביותר בתרבותם שלהם, ההערכה לכבוד שביחסים בין בני אדם, לא היה לו מקום במנהל הבריטי של המדינה״.

ידוע הוא כי לסיפור ד״ר ג׳יקל ומר הייד יש סוף רע. רוברט לואיס סטיבנסון, הסקוטי שטייל במקומות רבים בעולם, סיכם את האופי האירופאי תוך ראיית הנולד:

״הנרי ג׳קיל עמד לפעמים נדהם מול מעשיו של אדוארד הייד. אבל המצב לא תאם את החוק המקובל, והשקיט בערמומיות את המצפון. אחרי הכול, הייד והייד לבדו היה האשם. ג׳קיל לא סבל מכך. הוא התעורר למעלותיו הטובות שלכאורה לא נפגמו. הוא אפילו מיהר, כשהתאפשר, כדי לתקן את העוולות שנעשו על ידי הייד. וכך מצפונו המשיך לנום״.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרישתה המתקרבת של בריטניה מן האיחוד האירופי מביאה את ממשלתה לשקוע עמוק יותר ויותר בכאוס, ולסכן את עצם היותה של אירופה המאוחדת מבוססת על ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם באשר הוא. האידיאלים האירופאים היו מלכתחילה שבריריים, כפי שהמשורר איליה טרויאנוב מציין – ולא תמיד תאמו את המעשים של מדינות אירופה. ה״מכתב הגלוי לאירופה״ שנכתב ב-2019 הוא יוזמה של פסטיבל ״ימי שירה ויין״, בשיתוף פעולה עם הקרן הברלינאית Allianz Kulturstiftung. בכל שנה, אוצרי הפסטיבל בוחרים משורר בולט ונותנים לו הזדמנות לפנות אל אירופה ולהאיר בעיות שנראות לו דחופות. בשנה שעברה, המשוררת הנבחרת הייתה המשוררת השוודית את׳ינה פרוקזאד. המכתב שכתב השנה [בגרמנית] איליה טרויאנוב (Ilija Trojanow), הוקרא בפני הקהל בפתיחת הפסטיבל.

איליה טרויאנוב (Ilija Tojanow) נולד בסופיה, בולגריה וגדל בניירובי. הוא למד משפטים ואנתרופולוגיה במינכון, והקים בית הוצאה לאור לספרים על אפריקה. הוא התגורר במומבאי ובקייפטאון וכעת מתגורר בווינה. טרויאנוב כתב יותר מ-20 ספרים שתורגמו ל-31 שפות, והוא זכה בפרסים רבים על עבודתו: פרס יריד הספרים של לייפציג (2006), פרס הספרות של ברלין (2007), פרס ווירת' לספרות אירופית (2010) ופרס היינריך בל (2017) ופרס וילניצה הבינלאומי לספרות (2018).

מערכת אלכסון מודה ל-Valentina Plahuta Simčič מהוצאת הספרים Beletrina בסלובניה על הרשות לתרגם את הטקסט.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מטעמי אירופה. תצלום: ז'ורדן מתייה, unsplash.com

Photo by Jordane Mathieu on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איליה טרויאנוב.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אלמנת השר והמיליונים החסרים

01
יעל

יש להוסיף:
חלק ניכר מהעוני והסבל באפריקה נובע משחיתות השלטון. משאבי טבע וכספי תרומות ותמיכות נשדדים לאור יום על ידי בכירי השלטון. את כספם הם שומרים היטב בשוויץ האירופית וה"נייטרלית", ואין פוצה פה ומצפצף. ראוי היה להכריח את שוויץ ודומותיה להסיר את החיסיון מחשבונות הדמים. ואם לא - לסלק אותה מכל ארגון בינ"ל.
גם מדינת ישראל צריכה לבחון היטב למי היא מוכרת נשק, שמופנה כלפי אזרחים ואזרחיות. היכן יוצר הנשק שבעזרתו נאנסות אותן פליטות? שבאמצעותו נרצחים אותם פליטים?