אמהות עובדות

עקרת בית הוא מקצוע שהולך ונעלם מהעולם המערבי, ובייחוד מהמעמד הבינוני-גבוה. אבל שוויון בשוק העבודה אינו פועל בהכרח לטובת הנשים
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

תוך שניים או שלושה עשורים בלבד תפסו נשים רבות את מקומן, לצד גברים, בדרגים הגבוהים של הממשלה, עולם העסקים ותחומים מקצועיים נוספים. הם מקבלות כעת יותר ממחצית התארים האקדמיים, ובקרוב יהיה רוב נשי גם בקרב עורכי דין, רופאים ואקדמאיים. אמנם רק מעט נשים הגיעו לעמדות הנהגה פוליטיות ועסקיות, אך גם מצב עניינים זה הולך ומשתנה. יש יסוד להניח כי לעלייתן המהירה של נשים אל המגזרים בעלי ההשפעה הרבה ביותר בחברה – תהליך המתרחש בכל המדינות המערביות המתקדמות – יהיו השלכות משמעותיות על המדיניות הציבורית, והשלכות משמעותיות אף יותר על חיי המשפחה וגידול הילדים.

בספרהּ רחב היריעה, The XX Factor: How the Rise of Working Women Has Created a Far Less Equal World, מתארת אליסון וולף את הנשים בפסגה – למה מספרן עלה מהר כל כך בשנים האחרונות, ואיך נראים חייהן. היא מעריכה שהן מהוות כ-15-20 אחוז מכלל הנשים העובדות במדינות מתקדמות, קרי כ-70 מיליון נשים ברחבי העולם (לא ברור אם היא מגדירה אותן לפי השכלה או הכנסה, אבל זה לא ממש משנה כי יש מתאם רב בין השתיים). היא מכנה אותן לסירוגין "נשים מקצועיות" (בחירה לא מוצלחת), "בעלות תארים" ו"אליטה", אבל אף אחד מהמונחים האלה לא מצליח לגלם בתוכו את השילוב האופייני להן של השכלה, שאפתנות ומחויבות מקצועית. אין ספק שאנו זקוקים למונח שלא מתייחס להשכלה אקדמית בלבד, אבל כפי שמוכיחים ניסיונותיה של וולף, לא קל למצוא אותו. אני אקרא להן "מעמד בינוני-גבוה", אף על פי שגם כינוי זה אינו מדויק במיוחד. בכל מקרה, אם אתן קוראות את המאמר הזה, סביר להניח שאתן אחת הנשים האלה (ואולי בן או בת זוגה).

עד שנות ה-60, נשים חכמות הקפידו שלא להרות לפני הנישואים, והדרך הטובה ביותר לדאוג לכך הייתה לא לקיים יחסי מין

הספר לא אומר הרבה על ה-85-80 אחוז האחרות, וכמעט כל המרואיינות של וולף הן נשים מהמעמד הבינוני-גבוה, לרוב חברות או עמיתות; נדמה לי גם שהן משתייכות באופן בלתי פרופורציונלי לתחומי העסקים והפיננסים. אבל זו תלונה זעירה (שמופנית בעיקר לכותרת המשנה, המבטיחה עיסוק בכל הנשים העובדות) על ספר מעניין ומפורט כל כך, אשר מסתמך על מגוון של סקרים וראיונות. יתרה מזו, ההתמקדות במעמד הבינוני-גבוה מוצדקת, כיוון שעליית הנשים לצמרת היא תופעה שלא נחקרה לעומק. למרות הררי הנתונים שוולף אספה, היא לא מציגה עמדה אישית שלדעתה יש להסיק מהם. עם זאת, אני אנסה להסיק כמה מסקנות בהתבסס על ספרה, פרסומים אחרים וחוויותיי שלי.

עד שנות ה-60, מלבד כמה יוצאי דופן, הדרך היחידה שבה הייתה יכולה אישה משכילה להבטיח לעצמה הכנסה, קל וחומר מעמד, היא למצוא בעל מוצלח בשלב מוקדם ככל האפשר, לעזוב את שוק העבודה (במידה שהיא בכלל הייתה חלק ממנו) ולבלות את שאר חייה בטיפול במשפחה ובמשק הבית. מעמדה החברתי היה זה של בעלה. מסיבות פרקטיות, סקס, נישואין וילדים היו קשורים קשר הדוק זה לזה, לפחות בחוגים מכובדים. לא היו אמצעי מניעה אמינים, הסטיגמה החברתית לגבי היריון מחוץ לנישואים הייתה שלילית ביותר, הגברים הרווקים לא נהגו לקבל על עצמם אחריות לילדים שנולדו מהריונות אלה, והאימהות החד-הוריות התקשו לכלכל את ילדיהן. נשים חכמות הקפידו שלא להרות לפני הנישואים, והדרך הטובה ביותר לדאוג לכך הייתה לא לקיים יחסי מין.

מראשית ההיסטוריה ועד סוף שנות ה-50, היה אם כן היבט עסקי לנישואים. בתמורה לביטחון, ההגנה והאישור החברתי שהבעל סיפק, האישה סיפקה סקס וילדים וניהלה את משק הבית. אם הגבר היה עשיר והאישה יפה ומקסימה, מה טוב. מובן שלעתים קרובות הקשר היה גם חברי ואוהב, אך כפי שוולף כותבת, לאורך ההיסטוריה "היו הסקס ומניעתו נכסיה העיקריים של נערה." כל זה השתנה כמעט בן לילה עם הופעת הגלולה למניעת היריון בתחילת שנות ה-60. לפתע לא היה מסוכן לקיים יחסי מין לפני החתונה. במהרה התפשט השימוש ב"גלולה" (כולם ידעו למה הכוונה במילה הזו), ולראשונה אי פעם יכלו גם נשים וגם גברים לקיים יחסי מין בלי לפחד מהיריון. זה, כמובן, התאים לרוח התקופה, והדור של וודסטוק (או חלק מסוים ממנו) אימץ בהתלהבות את רעיון הסקס החופשי; כך נעלמה הסטיגמה שדבקה בסקס לפני הנישואים. לעתים קרובות שכבו גם נשים וגם גברים עם כמה בני זוג לפני שנישאו, והתחילו להתחתן מאוחר הרבה יותר. הגיל החציוני לנישואיה הראשונים של אישה עלה מ-21 ב-1960 ל-27 ב-2011.

אמצעי המניעה האמינים אף אפשרו לנשים להשקיע בהשכלתן במשך שנים רבות ולהתחייב לקריירות שלא היו זמינות להן בעבר. ומי שעודד אותן היו דווקא האבות – האבות ה"מוקסמים", כפי שכותבת וולף. אחת הסיבות לשינוי בגישתם היא שבחצי השני של המאה ה-20 התחילו המשפחות לקטון; הילדים כבר לא נדרשו ככוח עבודה בחוות או בעסקים המשפחתיים, ועם עליית איכות החיים והשיפור בשירותי הבריאות, יכלו ההורים לצפות שכל ילדיהם ישרדו לגיל בגרות. ג'ניפר סניור (Senior), בספרהּ החדש All Joy and No Fun: The Paradox of Modern Parenthood, מסמנת את סוף מלחמת העולם השנייה כנקודת ההתחלה של הילדות המודרנית, ומצטטת את ויויאנה זליזר (Zelizer), שאמרה כי הילד של ימינו "חסר כל ערך מבחינה כלכלית, אך מבחינה רגשית לא יסולא בפז."

בשנות ה-80 כבר הצליחו נשים להגיע לדרגים העליונים של החברה בכוחות עצמן, ולרבות מהן היו הכנסות נאות שאפשרו להן לפרנס ילדים גם ללא נישואים

ככל שהמשפחות נעשו קטנות יותר, האבות פיתחו שאיפות רבות יותר בשביל בנותיהן, כי במשפחה של שניים או שלושה ילדים, לא בטוח שיהיו בנים. בשנות ה-80 כבר הצליחו נשים להגיע לדרגים העליונים של החברה בכוחות עצמן, ולרבות מהן היו הכנסות נאות שאפשרו להן לפרנס ילדים גם ללא נישואים, במידת הצורך. הקשר ההדוק בין סקס, נישואים וילדים, הוּתר.

אך במעמד הבינוני-גבוה, הם עדיין קשורים זה בזה. הנשים האלה כמעט ולא חיות לבדן, אלא בוחרות בנישואים "לפי מיון" (assortative), כפי שמכנה זאת וולף; הן נישאות לגברים שדומים להן – גברים משכילים המסורים לקריירות המצליחות שלהם. מובן שזיווג לפי מיון מגדיל משמעותית את הכנסת המשפחה ומחריף את מגפת האי-שוויון בארצות הברית. אף על פי שגברים ונשים מכל המעמדות החברתיים מתחתנים בגיל מאוחר יותר, הזוגות מהמעמד הבינוני-גבוה מביאים ילדים לעולם רק לאחר החתונה, ושיעור הגירושים שלהם נמוך. כנגד זה, יותר מ-40 אחוז מהילדים באוכלוסייה הכללית בארה"ב נולדים כיום לאימהות חד-הוריות, ושיעור הגירושים במעמדות הנמוכים כמעט כפול מזה שבמעמד הבינוני-גבוה.

עבדים מרצון

לפי וולף, זוגות ממעמד בינוני-גבוה מנהלים חיים שונים בתכלית, לא רק מהמעמדות הנמוכים, אלא גם מדורות קודמים. בתוך משק הבית, יש זהות בתפקידי הגברים והנשים. שניהם נוטים להרוויח יפה, ושניהם נוטים להיות מיומנים בטיפול בילדים וביצוע מטלות הבית. אני כותבת "נוטים," כי וולף אומרת שעדיין יש כמה הבדלים בין האישה לבעל לאחר הגעת הילדים, אם כי לא הרבה. נשים וגברים מתפקדים כצוות בכל היבטי החיים ועוזרים זה לזה במשימותיהם הרבות. יש להם יותר מן המשותף זה עם זה מאשר עם בני מינם במעמדות הנמוכים. הדבר שמבדל אותם יותר מכול משאר האוכלוסייה, הוא התמסרותם המוחלטת לשני דברים – הקריירה והילדים. הם מקדישים שעות ארוכות מאוד לעבודתם, שלעתים תכופות דורשת מהם להיות זמינים אלקטרונית בכל שעה.

לפי הנתונים של וולף, זוגות מהמעמד הבינוני-גבוה עובדים כעת בממוצע יותר שעות מדי יום משאר האוכלוסייה, ולעומת המעמדות הנמוכים, אין להם יותר פנאי משהיה להם בשנות ה-60. בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, נשים מהמעמד הבינוני-גבוה חוזרות בדרך כלל לעבוד במשרה מלאה לאחר הלידה, בעוד שרוב הנשים האחרות מפסיקות לעבוד בתשלום, לפחות זמנית, או חוזרות לעבודה במשרה חלקית בלבד. כפי שוולף מציינת, כשנשים במעמד הבינוני-גבוה קוטעות את הקריירה שלהן, הן מקריבות הזדמנויות רבות. יתרה מזו, הן בדרך כלל מרוויחות מספיק כדי לכסות את ההוצאה הניכרת על מטפלת פרטית או מסגרת אחרת לילד. אך הדבר המהותי ביותר הוא שתחושת הזהות של הנשים האלה קשורה למקצוע שלהן. הן משתתפות מלאות במה שג'יימס סורוויקי (Surowiecki) כינה לאחרונה, "כת השעות הנוספות".

בניגוד להיגיון, זוגות מהמעמד הבינוני-גבוה מצליחים איכשהו לבלות יותר זמן איכות עם ילדיהם (לא סתם להיות באותו חדר) מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה – עובדים או מובטלים, עשירים או עניים

הדבר היחיד שמאפיל על מחויבותם המקצועית של זוגות ממעמד בינוני-גבוה, הוא מעורבותם יוצאת הדופן בחיי ילדיהם. וולף מקדישה חלק שלם בספר לילדים, ומכנה אותו "עבדים מרצון." חלק זה נפתח בפסקה בת משפט אחד: "ויהי ילד." הפסקה הבאה נפתחת כך: "ילדים קטנים שולטים בחיי הוריהם, ולא רק מבחינה רגשית; הם מחוללים בחייהם מהפכה." בניגוד להיגיון, זוגות מהמעמד הבינוני-גבוה מצליחים איכשהו לבלות יותר זמן איכות עם ילדיהם (לא סתם להיות באותו חדר) מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה – עובדים או מובטלים, עשירים או עניים.

נכון, יש להם פחות ילדים; ליתר דיוק, שיעור הפוריות שלהם נמוך כל כך עד שהם אפילו לא מחליפים את עצמם. אבל מעט הילדים שהם מביאים לעולם עומדים במרכז חייהם, וברוב המקרים האבות מעורבים לא פחות מהאימהות. הם מוציאים עליהם המון כסף ונעזרים ברשת נרחבת של מומחים – שיעורי הכנה ללידה, יועצי הנקה, ובהמשך גם מורים פרטיים שיעזרו לילדים להתקבל לבתי הספר הטובים ביותר, מאמני ספורט שיעזרו להם להתקבל לקבוצה, מדריכים שיפתחו את כישוריהם המוזיקליים והדרמטיים, וכולי. רק המטפלות עולות עשרות אלפי דולרים לשנה. בנוסף, הילדים משתלבים בחיים החברתיים של ההורים, והם מתאהבים מצדם גם בילדים של חבריהם (או מעמידים פנים שזה המצב), שולחים תמונות של הזאטוטים זה לזה בפייסבוק, וחוגגים ימי הולדת משותפים במסיבות חגיגיות.

ההתמסרות לילדים חדרה גם למעמדות הנמוכים, וכלי התקשורת משקפים ומעצימים את התופעה. כל מי שמעיין במגזינים העוסקים במפורסמים יודע הכול על סוּרי קרוּז והילדים לבית ג'ולי-פיט. לפני כמה דורות, היו המפורסמים שומרים בסוד את ילדיהם, ומציגים אותם בפומבי רק לעתים רחוקות, אבל כיום הילדים באופנה; מה ממיס את הלב יותר מאשר תמונה של סרפינה אפלק בזרועותיו של אבא.
לדברי וולף, גברים ונשים מהמעמד הבינוני-גבוה משקיעים כמות זהה של שעות בעבודה (אם כוללים בכך את הטיפול בילדים ובעבודות הבית), אף שמקובל לחשוב שנשים עובדות יותר שעות בסך הכול. מחקרי זמן מראים שנשים עובדות יותר בבית, אומרת וולף, אבל גברים עובדים יותר מחוץ לבית, כך שזה מתאזן. אני לא חושבת שאפשר להשוות שעה נוספת במשרד (יש לזכור שהגברים האלה אינם מבצעים עבודה פיזית) לשעה נוספת של ביצוע מטלות בבית. וולף מודה שבאופן כללי הנשים לחוצות יותר כי הן מטפלות ביותר דברים בעת ובעונה אחת. תהיה חלוקת העבודה אשר תהיה, ההורים האלה משקיעים שעות ארוכות בשני הנדבכים המרכזיים של חייהם – הקריירה והילדים.

אני גדלתי במשפחה ממעמד הביניים בשנות ה-40 וה-50, כשמצב העניינים היה שונה לחלוטין. אבי, מהנדס אזרחי, יצא לעבודה מדי יום ב-8:30 בבוקר, וחזר ב-17:30. לא היה לי מושג מה הוא עושה בזמן הזה, ואני גם לא חושבת שאמי ידעה. כמו כל אישה אחרת בשכונה, היא הייתה עקרת בית. ממני ציפו לציית להוריי, ואף הייתי אחראית לכמה מעבודות הבית, אבל בעיקר שיחקתי בחוץ עם חברים - לא בפנים עם ההורים - והשתרכתי הביתה כשהגיע זמן ארוחת הערב. הוריי לא התעניינו בדעותיי או רגשותיי, אלא רק בהתנהגותי. היה עלי לקבל ציונים טובים ולהיות ילדה טובה. ומובן שהם לא התייעצו בי כלל בנוגע להחלטות משפחתיות, ורק מעט בנוגע להחלטות שהשפיעו ישירות עלי. חיכיתי בכיליון עיניים להתבגר כבר, וגם הוריי חשבו שזה רעיון טוב. לא היה ראוי בתקופה ההיא להישאר בבית לאחר סיום התיכון. הילדות הייתה שלב שיש לעבור, לא ליהנות ממנו.

בתקופת ההתבגרות של ילדיי שלי, בשנות ה-70 וה-80, אני עבדתי (תחילה במשרה חלקית), כמו חצי מהנשים בשכונה שלי וכמובן - כל הגברים. בני המשפחה יצאו לכיוונים שונים כל בוקר. מטפלות לא היו נפוצות, מעונות נדירים אף יותר, וקרובי משפחה לא גרו בסמיכות זה לזה. היו לנו כמה אומנות ובייביסיטרים. אני הייתי אחראית באופן כמעט בלעדי לטיפול בילדים ולרוב עבודות הבית, אף על פי שבעלי "עזר," כלומר עזר בדברים מסוימים כשביקשתי ממנו (זה היה דור המעבר). על פי רוב היה הבית מבולגן מכיוון שחיינו היו עמוסים, ואני הייתי עייפה כל הזמן.

אבל הבנות שלנו עמדו במרכז חיינו. היה חשוב לי לדעת על מה הן חושבות ומה הן מרגישות, ובדרך כלל הן שיחקו בבית עם חברות, שגם אותן ניסיתי להכיר. ובכל זאת, בעלי ואני היינו ההורים, והבנות היו הבנות, וציפינו מהן לציית לנו, אם כי לפעמים הן התנגדו – התנגדות שהוריי לא אפשרו לי. ואף על פי שלעתים התייעצנו איתן לגבי החלטות שגרתיות, זכות ההחלטה לעולם לא הייתה שלהן.

נשים ממעמד הביניים ישנות הרבה פחות מאשר נשים מהמעמד הנמוך (הפער בין שני העשירונים העליונים לשניים התחתונים הוא שעה וחצי ללילה). וייתכן שהן מוותרות גם על סקס

וכעת בנותיי נשואות, וגם להן יש ילדים (בגילאי 4 ו-8). שני זוגות ההורים עובדים במשרות בכירות תובעניות, ומתקשים לבצע את כל המטלות שלהם, בדיוק כמונו. העניין הזה לא השתנה. ובכל זאת יש הרבה יותר אפשרויות לטיפול בילדים, למי שמסוגל להרשות לעצמו, וחתניי מקבלים על עצמם אחריות שווה לטיפול בילדים ועבודות הבית. ההבדל העיקרי הוא שהילדים הם לב לבו של הבית. ההורים שואלים אותם לדעתם על פרטים רבים בחייהם, – איזה גרביים הם רוצים לגרוב, האם הם רוצים ללכת למגרש המשחקים, וכולי – ולילדים מותר לשנות את דעתם פעם אחר פעם (למשל, לסרב לאכול את המנה שהם ביקשו רק לפני כמה דקות). לעתים קרובות, שני ההורים מעורבים בו זמנית בהחלטות שנראות לי טריוויאליות, וכל הסיפור נראה כמו ישיבת סגל. לפיכך, גידול הילדים פחות יעיל מאשר בעבר כי שני ההורים מעורבים ויותר אפשרויות עומדות על הפרק.

יתרה מזו, כפי שאומרות כמה מחברותיי – גם הן סבתות – סבלנותם של ההורים נראית על-אנושית. הם לא מענישים את הילדים, אלא מסיחים את דעתם. כשיש הפרות סדר משמעותיות, הם סופרים עד שלוש ומאיימים שבסוף הספירה מחכה "פסק זמן". אך האיום לעולם לא מתממש כי עד שהם גומרים לספור כבר נערך מו"מ שלם שמשנה את התמונה. ילדים קטנים כמעט ולא צריכים להתמודד עם סירוב מוחלט. בסופה של כל נזיפה מחכה השאלה "טוב?", כאילו שנדרשת הסכמה. ג'ניפר סניור מצטטת אימא שאמרה לבנהּ בן הארבע, שהכניס פלסטלינה ליוגורט שלו, "תוריד הכול מהשולחן עד שאני אנגב את זה, טוב?" ספרה של סניור מתמקד במעמד הביניים, ולא רק ב-20-15 אחוז העליונים, וגם שם הילדים עומדים במרכזן של משפחות רבות, ו"מעוררים יותר ויכוחים מכל סוגיה אחרת," כולל כסף וסקס.

עמידים ועייפים

ראינו שהורים מהמעמד הבינוני-גבוה משקיעים כמעט את כל זמנם בעבודה ובילדים. אם כך, על מה הם מוותרים? קודם כול, על שעות שינה. לפי וולף, נשים ממעמד הביניים ישנות הרבה פחות מאשר נשים מהמעמד הנמוך (הפער בין שני העשירונים העליונים לשניים התחתונים הוא שעה וחצי ללילה). וייתכן שהן מוותרות גם על סקס. סקרים שוולף מצטטת מראים שבממוצע הן מקיימות יחסי מין פעם בשבוע, אבל לא מרוצות מזה. כפי שכתבה מרגרט קרלסון ב"טיים", "שינה היא הסקס החדש." בספרהּ "לפרוץ קדימה", טוענת שריל סנדברג כי "זוגות שחולקים את האחריות למטלות הבית מקיימים יותר יחסי מין" מאשר זוגות אחרים, אבל אן אפלבאום, בסקירה שכתבה על הספר, מצטטת מחקר שלפיו ההיפך הוא הנכון.

במאמר פרובוקטיבי שהופיע לאחרונה ב"ניו יורק טיימס מגזין", תחת הכותרת "האם שוויון בין בני הזוג פוגע בחיי המין?" מציגה לורי גוטליב ראיות שלפיהן ככל שחלוקת הטיפול בילדים ובמטלות הבית שוויונית יותר, הזוגות מקיימים פחות יחסי מין - אף על פי שההרמוניה הזוגית רבה יותר. היא מצטטת את הסוציולוגית פפר שוורץ, שאומרת כי במערכות יחסים אלה יש "יותר אחווה מאשר ארוטיקה." כנראה שאף אחד לא יודע את האמת, כי קשה לסמוך על סקרים שעוסקים בסקס. בהחלט ייתכן שהקשר הרגשי בין ההורים מופנה במידת מה אל הילדים; המונח האמריקני housewife, המעיד על הקשר של האישה לבעלה, התחלף ב-stay at home mom, המתמקד בקשר של האישה לילדיה.

זוגות מהמעמד הבינוני-גבוה מוותרים גם על ארוחות חמות ועל סדר. כפי שמראה וולף, הם משקיעים מעט זמן בניקיון ומשימות מייגעות אחרות ברחבי הבית (שבכל זאת מבוצעות בעיקר על-ידי הנשים), ואף פחות מכך בבישול. ליתר דיוק, רוב הבישול מסתכם בחימום ארוחות מוכנות או הזמנת אוכל. זוגות רבים שוכרים מישהי שתבוא ותדאג לענייני הבית פעם או פעמיים בשבוע, אבל הם עצמם לא מתעסקים בזה. בשנות ה-70 הופיעו מודעות למרכך הכביסה Wisk שבהן הוצגו נשים המבועתות מכך שצווארון החולצה של בעלן מלוכלך. כיום אף אחד לא נבהל מקצת לכלוך, בטח שלא האישה. במאמר שהופיע ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "בעד הטינופת", טוען סטיבן מארץ': "בית נקי הוא סימן לחיים מבוזבזים. התקווה מלוכלכת: בסופו של דבר כולנו נחיה בזוהמה שוויונית מושלמת." למרות ההיפרבולה, יש משהו בתפיסה הזו; מכיוון שעבודות הבית דורשות זמן שלזוגות האלה אין, אני חושבת שהגיוני להנמיך את אמות המידה של הסדר והניקיון, אף על פי שלפעמים קשה לסבתא לקבל את זה – הרי כשהיא הייתה נערה, נשים דורגו על כישורי הבישול שלהן וניקיון בתיהן.

אך יש דבר מהותי יותר שהזוגות האלה מוותרים עליו – מעורבות אזרחית – וגם בזה עוסקת וולף בפרק שנקרא "משהו להתחרט עליו?" "נשים משכילות בדורות הקודמים," היא כותבת, "עבדו בעיקר בבתי הספר, או התנדבו בקהילה, כי לא היו להן אפשרויות רבות מעבר לזה." הן היו הפעילים החברתיים והפוליטיים. התעסוקה בשכר פגעה קשות במעורבותן בקהילה. יתר על כן, נשים שאפתניות כמעט ולא פונות להוראה (שאינה אקדמית) כי השכר והיוקרה רבים יותר במקצועות אחרים. וולף מצטטת מריאיון עם הסוציולוגית ואשת מדעי המדינה תדה סקוצ'פול: "נשים היו אלה שנאבקו למען רווחת וטובת הכלל, הן נלחמו למען כולם. עכשיו הכול צר כל כך."

מובן שאנחנו לא צריכים לחזור לתקופה שבה נשים מתנדבות לדאוג לצורכי ורווחת הקהילה כי אין להן אפשרויות אחרות, או כי אף אחד אחר לא מוכן לעשות זאת. אבל אנחנו כן צריכים לחולל שינוי בכת השעות הנוספות – בגידול הילדים כמו גם בקריירה – כדי לאפשר לנשים משכילות ובעליהן להיות אזרחים פעילים. יותר מכול הייתי רוצה שנשים מהמעמד הבינוני-גבוה יהיו מעורבות יותר במאבק למען זכויותיהן של נשים ממעמדות נמוכים יותר, בארצות הברית ובמדינות אחרות.
אחת התמות המרכזיות בספרהּ של וולף הוא "התפוררות האחווה הנשית". במעמד הבינוני-גבוה, כותבת וולף, מתקרבים גברים ונשים לשוויון אמיתי, אך בה בעת הם מתרחקים מה-80-85 אחוז הנמוכים, שבהם עדיין יש הבדל מקצועי ברור בין גברים לנשים – בין השאר בגלל השינויים במעמד הבינוני-גבוה. מכיוון שבמעמד זה נשים עובדות שעות ארוכות מחוץ לבית, מישהו צריך לטפל בילדים ולנקות את הבית, ואלה כמעט תמיד נשים אחרות. זה מה שוולף מכנה "חזרת המעמדות המשרתים." כשאני מבקרת את בתי בשכונת המעמד הבינוני-גבוה שבה היא גרה, בצפון-מערב וושינגטון די.סי., אני מביטה מהחלון מוקדם בבוקר וצופה במטפלות מגיעות בשעה שבעלי הבתים יוצאים ליום העבודה.

אם הילדים הם מרכז עולמם, אם התחושות של הוריהם תלויות במידה רבה כל כך בתחושות שלהם, האם הם יצפו שכך יהיה תמיד? הסיכון הוא שהילדים ירגישו שהכול מגיע להם וייעשו נרקיסיסטים

רוב המטפלות מגיעות מאמריקה הלטינית (המטפלת של הנכד הקטן שלי היא פרואנית). לפי וולף, זו תופעה טיפוסית בארצות הברית; באירופה הן מגיעות לעתים קרובות מפולין, ובמדינות אסיאתיות עשירות – מאינדונזיה. על פי רוב, משימות הכוללות טיפול בילדים, בקשישים ובחולים מתבצעות על-ידי נשים, ובעליהן עובדים בעבודות השמורות כמעט אך ורק לגברים, כגון בנייה או נהיגה במשאית. יש לציין שהחשיפה לסגנון חיים שונה משפיעה עליהם במידת מה. וולף מראה שהורים במעמדות הנמוכים, כולל הבעלים, מבלים זמן רב יותר בפעילות אינטראקטיבית עם ילדיהם, והבעלים מקבלים על עצמם חלק גדול יותר מעבודות הבית. ובכל זאת, בעוד שנשים מהמעמד הבינוני-גבוה נעשו דומות יותר לבעליהן, חייהם המקצועיים של נשים וגברים במעמד הנמוך עדיין שונים בתכלית אלה מאלה.

השאלות החשובות ביותר לגבי המעמד הבינוני-גבוה, בעיניי, הן: כיצד עלינו להתייחס לדרכים החדשות לגידול ילדים? איך הן ישפיעו על הילדים? אילו מין מבוגרים הם יהיו? אין ספר שהילדים נעו משולי חיי המשפחה למרכזם – שינוי תרבותי מרעיש שהתחיל במעמד הבינוני-גבוה ומסיבות פרקטיות מתממש במלואו רק שם. כמעט כל ההורים רוצים את הטוב ביותר בשביל ילדיהם, או לפחות את מה שנראה להם כטוב ביותר, והם מוכנים להשקיע בכך נתחים אדירים מזמנם.
שאיפתם העיקרית של ההורים האלה, אומרת וולף, היא להבטיח שילדיהם יישארו במעמד הבינוני-גבוה. לשם כך, הם עובדים על קורות החיים של הילדים כמעט מגיל אפס. כתינוקות, הם זקוקים לצעצועים מהנים אך גם חינוכיים. הקבלה לגן מצוין היא סימן לכך שהילד יתקבל לבית ספר יסודי מצוין, וכן הלאה, עד לרגע הקבלה לאוניברסיטה ואף מעבר לכך. אני מאמינה שילדים מהמעמד הבינוני-גבוה בטוחים יותר מכפי שנדמה להוריהם האובססיביים– אובססיה שנולדת מאי-ודאות לגבי העתיד. אך כיום קשה יותר לטפס בסולם המעמדות, ונדמה לי שגם קשה יותר לרדת בו. השכבות הסוציו-אקונומיות, למרבה הצער, מקובעות למדי, ולהורים האלה יש אמצעים המאפשרים להם להתגבר על כל מהמורה שצצה בדרך. ובכל זאת הם לא רוצים להסתכן. כפי הנראה, ישנו גם אלמנט של תחרות עם הורים אחרים, וכל זוג מנטר מקרוב את התקדמות הילדים השכנים. לפי וולף, אחת הסיבות שנשים וגברים ממעמד בינוני-גבוה מתחתנים עם בני זוג מאותו מעמד, היא שהם מאמינים שכך גדלים סיכוייהם לגדל ילד "איכותי".

השלכות ה"היפֶּר-הורוּת" אינן ידועות מכיוון שהתופעה בת כמה עשרות שנים בלבד. תפיסותיי מבוססות בעיקר על מה שאני רואה בקרב בני משפחתי וחברים, וזו אינה דגימה מספקת; ובכל זאת ארשה לעצמי להעלות כאן כמה השערות. אני מזהה בסגנון ההורות הזה כמה יתרונות גדולים לילדים, אך גם כמה תמרורי אזהרה. ילדים קטנים ממעמד בינוני-גבוה אכן מתפתחים במהירות. מכיוון שהם נחשפים מראשית חייהם לשיחות בין מבוגרים, הם רהוטים וידענים יותר משהיו ילדים בדור הקודם. הם גם נינוחים מאוד בחברת אנשים אחרים, מבוגרים וילדים גם יחד, כי הם מבלים איתם זמן רב – עם חבריהם של ההורים, ועם הילדים בגן ובקבוצות המשחק שהמטפלות מארגנות. ומכיוון שהם לא חווים תסכולים רבים ואינם מבודדים, הם נראים לי מאושרים וחמים יותר מאשר ילדים בדורות קודמים. הם אוהבים לבלות בחברת הוריהם (למה לא, בעצם?). הם לא "מסתובבים בחוץ" ולא "עושים שום דבר", כפי שהיה בדורי. הם נשארים קרוב לבית, וחבריהם הטובים ביותר הם ההורים. מובן שכאשר הם מתבגרים, הם נתונים להשפעת בני גילם והתרבות על כל גווניה, כולל המדיה החברתית החולשת על חיינו – ובין השפעות אלה יש חיוביות ושליליות.

לפי תוכנית "אובמה-קר", ילדים יכוסו בביטוח הבריאות של הוריהם עד גיל 26. אני שמחה על כך, ובכל זאת יש בזה משהו שמעודד את הארכת הילדות

חששותיי נובעים מצדו השני של אותו מטבע. אם הילדים הם מרכז עולמם, אם התחושות של הוריהם תלויות במידה רבה כל כך בתחושות שלהם, האם הם יצפו שכך יהיה תמיד? הסיכון הוא שהילדים ירגישו שהכול מגיע להם וייעשו נרקיסיסטים – ואז יתרסקו כשלא יעמדו בציפיות. יתרה מזו, כשההורים צופים ומנטרלים כל קושי, הילדים עלולים שלא לפתח עמידות וביטחון עצמי שיאפשרו להם להתמודד עם קשיי החיים בכוחות עצמם. הם עלולים שלא לפתח את המשמעת העצמית הנדרשת לניווט בחיים הבוגרים. וייתכן שיחסר להם זמן עם עצמם שבו הם יוכלו לגבש מחשבות ודעות משלהם – מחסור שפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות עלולות להחריף.

בעיה נוספת היא התארכות הילדוּת כמעט עד גיל העמידה. ילדים ממעמד בינוני-גבוה משקיעים בהשכלתם שנים ארוכות, ולכן עלולים להיות תלויים כלכלית בהוריהם במשך זמן רב. אבל התלות אינה רק כלכלית. במקרים רבים הם חברים טובים כל כך של ההורים, שהם הופכים לילדי הליקופטר – ומרחפים מעל הוריהם כפי שהוריהם מרחפים מעליהם. אני מכירה אנשים בשנות העשרים לחייהם שמסמסים לאימא או אבא מהאוניברסיטה כמעט כל יום, רק כדי לשמור על קשר. לפי תוכנית "אובמה-קר", ילדים יכוסו בביטוח הבריאות של הוריהם עד גיל 26. אני שמחה על כך, ובכל זאת יש בזה משהו שמעודד את הארכת הילדות.

ומנגד, הורים רבים שפגשתי מחקים את התרבות של ילדיהם, בעוד שבדורות קודמים בני הנוער עיצבו את עצמם לפי המבוגרים. שמעתי מבוגרים משכילים ורהוטים מתבלים את סגנון הדיבור שלהם ב"כאילו" – למשל, "זה כאילו מטורף" – או "מגניב". במובן מסוים הם דו-לשוניים – הם מסוגלים לדבר אנגלית פשוטה, אך גם לשוחח עם ילדיהם בשפתם. התארכות הילדות ותופעת חיקוי המתבגרים מקצרות את גיל העמידה – שלדעתי הוא התקופה העשירה ביותר בחייו של אדם. המבוגרים נשארים פסבדו-מתבגרים כמעט עד גיל הפרישה.

השאלה החשובה ביותר, שהיא בעיניי גם המסתורין הגדול ביותר, היא הקשר בין חוויות הילדות שלנו לאופיינו כאנשים בוגרים. האם ילדות מאושרת – ואכן נראה שילדי המעמד הבינוני-גבוה של ימינו מאושרים – מבשרת על בגרות מאושרת, או לכל הפחות מגדילה את הסיכויים שנהיה מאושרים כבוגרים? רובנו מניחים שכן. אבל אולי זה לא נכון, או שאולי האושר חשוב פחות מדברים אחרים (כמו הגשמה עצמית).
יכול להיות שהשאלה הזו לא עולה כי אנחנו כבר לא רואים בילדות הכנה לבגרות, אלא מטרה בפני עצמה. בכל אופן, לכת השעות הנוספות הצטרפה כת הילדים, ואף שהיה אפשר לחשוב שלנשים ממעמד בינוני-גבוה יהיה פחות זמן לכת השנייה, היא בכל זאת נמצאת היום בשיאה, כנגד כל הסיכויים. ואת ההשלכות עוד נגלה בהמשך.

בשנים האחרונות ראו אור ספרים רבים העוסקים בנשות קריירה, נישואיהן וילדיהן (ספרהּ של סניור הוא אחד הנעימים ביותר לקריאה). רובם סוקרים רק חלק אחד מהשלם. הישגהּ של וולף טמון ברוחב היריעה שלה - למרות הדגש על המעמד הבינוני-גבוה – בנתונים הרבים שהיא מציגה, ובכושר ההבחנה שלה. אמנם מסקנותיה הסופיות מעטות, אך ייתכן שהנושא עצמו, על כל רוחבו ומורכבותו, עדיין לא בשל למסקנות.

מרשה אנג'ל היא מרצה בכירה לרפואה חברתית בבית הספר לרפואה של הרווארד והעורכת הראשית לשעבר של כתב העת The New England Journal of Medicine.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרשה אנג'ל, The New York Review of Books.


תגובות פייסבוק