אתם לא תגידו לנו

מחאות עממיות רחבות היקף מגייסות את הקרנבל לא רק למאבק בשלטון מסוים, אלא כפעולה נגד מגמות אנטי-דמוקרטיות
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

יציאתם של המוני בני אדם לרחובות הערים כדי להפגין נגד מדיניות או החלטה של השליטים או הממשלה אינה תופעה חדשה. היא מבטאת רצון לתפוס מחדש את המרחב הציבורי, לתת ביטוי למחשבות ולרגשות של האזרחים שאינם מוכנים יותר רק לעקוב מרחוק אחר ההתרחשויות הפוליטיות. אזרחים שאינם מוכנים להסתפק בהאצלת זכויותיהם הטבעיות לשליטה בחיים הציבוריים לנבחרי הציבור, יוצאים מהמרחב הפרטי שלהם, מתאגדים באופן ספונטני בתנועה ממשית ברחובות, ומשמיעים את קולם כדי לקדם שינוי, או למחות נגד מהלך שנראה מנוגד לרצונם.

באירועים אלו מתקיימות פעילויות רבות ומגוונות. יש בהם בדרך כלל במות נואמים, צעדות, קריאות קצובות וכמובן גם נוכחות של משטרה, שלעיתים גולשת להתנהלות אלימה ואף נחשדת במניעים פוליטיים נסתרים. ברשימה זו, אני בוחר להתמקד בנוכחות הקרנבלית, בפעילויות שלכאורה אינן שייכות למהות ההפגנה עצמה, כמו מעגלי הליצנים, מופעי רחוב, בובות הגדולות, שירה ומעגלי מדיטציה. למביטים מבחוץ, במיוחד אם הם מתנגדים לעצם קיום המחאה, משתתפי הקרנבל נראים הזויים ומנותקים.

היסוד הקרנבלי הזה בלב מחאה הוא, לטעמי, חלק בלתי נפרד ממנה וגם היסוד החתרני ביותר שלה. הנוכחות הקרנבלית במחאה שבה משתתפים אלפי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה וההשתייכותם הפוליטית, מכוונת, באופן לא-מודע, למשבר עמוק יותר ממשבר כלכלי ופוליטי הניכר לעין. היא מצביעה על כך שרבבות האנשים הלוקחים חלק במחאה או תומכים בה מרחוק, שואפים לשינוי מבני עמוק במשטר הפוליטי, לשינוי הסדר שבתוכו מתנהלת המחאה.

תפקידו של הליצן הוא להעמיד מראה למול פני השליטים, להראות את מה שאינם מוכנים תמיד לראות

תפקידו של הליצן הוא להעמיד מראה מול פני השליטים, להראות את מה שאלה אינם מוכנים תמיד לראות. כך גם הקרנבל, הבא להצביע על יסוד אל-ביתי בתוך המחאה. הוא בא לומר שיש קלקול עמוק יותר שאליו יש להתייחס. הקרנבל אינו בא לשעשע, אלא להצביע על הרצון בשינוי. המוחים מצביעים על כך שמה שהיה מוכר ומקובל עליהם במשטר, הפך להיות זר ומאיים (וזו מהותו של היסוד האלי-ביתי על פי פרויד). אנו רוצים שינוי, הם אומרים, איננו מוכנים להמשיך להימשל כך.

הנרי השמיני, הנס הולביין הבן

קבע הכול וכופף את המציאות לטובתו. הנרי השמיני מלך אנגליה (1540), מאת הנס הולביין הבן. תצלום: ויקיפדיה

איננו רוצים להישלט כך

הבה נתחיל מן האמירה של מישל פוקו, ״איננו רוצים להישלט כך״, המופיעה במאמרו "מהי ביקורת" (1984) – אשר לדעתי היא העומדת בלב המחאה העממית. אמירה פרדיגמטית זו מכילה בתוכה לפחות שני יסודות חשובים.

היסוד הראשון הוא עצם קיומה של שיטת משילה כמסדירה את היחסים בין הריבון לבני האדם, ואילו היסוד השני הוא אופן המשילה המסוים המתקיים בתנאים חברתיים מסוימים. המחאה המבוטאת באמירה ״איננו רוצים להישלט כך״ המיוצגת גם על ידי היסוד הקרנבלי – מכוננת על ידי תחושת האיום הממשי למשטר הדמוקרטי. איום זה אינו בהכרח חדש ואינו מייחד את ימינו דווקא, אולם לאחרונה מתחדד במה שנראה כקרב בין המונרכיזם ובין הרפובליקניות.

היסוד הראשון, עצם קיומה של משילה כפרקטיקה מארגנת של התנהלות אנושית, מתאר את היחס שבין הארגון, הידע ויחסי הכוח לפרקטיקות המתקיימות בשדה שבו שלושתם מצויים. יחסי כוחות, כפי שמתאר פוקו, מקיימים יחס הדדי בין כוח להתנגדות, בעוד האחד אינו קיים ללא האחר, וזה נשען על זה כדי להתקיים. אם כך, הקרנבל ברחוב לא יכול היה להתקיים ללא סוג הממשל אשר נגדו הוא מתריס. השניים אחוזים זה בזה. היסוד השני בניתוחו של פוקו, ״להישלט כך״, מתבסס על ניתוח מעמיק של האופן שבו הממשל בחלק מאירופה מהמאה השמונה עשרה והילך, בעיקר בצרפת ובגרמניה, הותווה על ידי הכנסייה והכמורה, וככזה הוא היווה את הבסיס למשטרים הדמוקרטיים המוכרים לנו כיום – בתקופה שבה המורכבות של היחס בין הדת לשלטון היא בעלת אופי מיוחד במינו.

בלב היסוד השני ישנה התייחסות לזמן. פעם היה כך ועכשיו זה כך. פעם היה מלך ועכשיו יש רפובליקה. ואילו (רק) המלך היה יכול לחזור.... מהו מהלך הזמן הזה שפוקו מדבר עליו? זו הולדתה של ההיסטוריה. הולדתו של הסובייקט. בספרו "מילים ודברים"  (1970) פוקו עסוק בשאלת הזמן, המעבר והמשבר שחל לדעתו בשנים האחרונות של המאה ה-18. פוקו מזהה נקודות בזמן שבהן חל שינוי באופן שבו התארגן הידע האנושי, והתפתחו פרקטיקות משילה שקיימו את אופן הסדרתו והפצתו של הידע כמנגנון הנמצא בבסיס המשטר הדמוקרטי, בצורותיו השונות, שנועד להחליף את המשטר המלוכני של המאות שקדמו למהפכה הצרפתית.

אירוע המאפיין את פתיחת עידן המודרניות, שבו אנחנו חיים, הוא המעבר מהמלוכה לדמוקרטיה

פוקו עסוק בניסיון להגדיר ולזהות את האירוע המאפיין את פתיחת עידן המודרניות, שבו אנחנו חיים – המעבר מהמלוכה לדמוקרטיה. הוא מנסה להבין כיצד מהלכי מחשבה משתנים ושואל מהו החוק או האירוע המפעילים שינוי כזה? מסוף המאה ה-18 אבדה בתרבות המערבית תחושת הרצף שאפיינה את התקופה הקלאסית. האופן שבו הידע היה מאורגן השתנה ולא נסמך על אופני ארגון קודמים, כמו זהות ושוני, המתייחסים לציר מדומיין אחיד, שמולו ניתן לערוך השוואות אלו ואשר אותו ניתן לקיים כרציף. החוויה הפנימית של מבנה אחיד ואוניברסלי (המיוצגת למשל על ידי הקריאה: "הוא מלך"), איבדה את המעטפת הרציפה והליניארית שלה והראתה עצמה כמורכבת משברים ורסיסים. האם ניתן לטעון כי חלק מאי-השקט הפוליטי, שמתבטא גם בהכתרתם של מנהיגים כריזמטיים אך משוללי זיקה לדמוקרטיה, מעיד כי אנו על סף אירוע מכונן חדש, כזה המנסה להשיב עטרה ליושנה והמכיל כמיהה למנהיג חזק ודומיננטי?

במחשבה הקלאסית ההתרחשויות נתפשו ככרונולוגיות וסדרתיות – הריבונות עוברת בירושה מאב לבנו – בעוד שהמחשבה המודרנית יוצרת סוג אחר של קשרים המתבסס על אנלוגיה בין תופעות, כמו למשל בחירות דמוקרטיות. אפיון זה הוא המוליד את החוויה האמפירית, היוצרת בתורה את ההיסטוריה. פוקו מדגיש שהשינוי אינו נובע מהעמקת הידע או מהפיכתו לעובדתי יותר, כלומר מתהליך הדרגתי של התקדמות אבולוציונית, אלא מתוך אירוע יסודי שעליו תולה פוקו את פרשנותו.

כיוון שאנו חיים עדיין בתוך העידן המודרני שנוצר על ידי אותו אירוע, פוקו מצביע על הקושי שלנו לתפוש את האירוע מבחוץ. יחד עם זאת, הוא מצביע על הסימנים המעידים על קיומו, כגון הופעת המדעים הפוזיטיביסטיים, הופעתה של הספרות, ההתבוננות פנימה של הפילוסופיה והגחת ההיסטוריה על כפילות מבעה כידע וכאופן אמפירי של חשיבה.

אם בעבר המלך מלך מתוך זכותו הטבעית, הריבון הדמוקרטי נאלץ להסביר ולהצדיק את בחירותו בשורה ארוכה של מעשים

סממניו של האירוע סבים סביב הרעיון של הייצוג. כדי להסביר את מחשבתו, פוקו חוזר ומתאר את מה שאירע לייצוגיות. אם בעידן הקלאסי ייצוגים הצביעו, באופן פשוט לכאורה, על ייצוגים אחרים ויצרו עימם קשר לינארי וסיבתי, הרי בעידן המודרני הקשר הפשוט הזה נותק, ושוב אי אפשר היה לצפות מייצוג שיצביע בפשטות על הדבר שאותו הוא מייצג. אם בעבר המלך מלך מתוך זכותו הטבעית, הריבון הדמוקרטי נאלץ להסביר ולהצדיק את בחירותו בשורה ארוכה של מעשים.

פוקו בוחן את האופן שבו האירוע הזה התרחש בשלושה שדות שונים: בשדה ארגון כוח העבודה, בשדה מדעי החיים שממנו צמחו המדעים המודרניים, ובשדה השפה.

בשדה ארגון כוח העבודה מתייחס פוקו לאדם סמית', הנחשב לאבי המחשבה על הכלכלה הפוליטית המודרנית. סמית' מציב את העבודה כיחידה הבסיסית שסביבה מתארגן המבנה של הכלכלה המושתת על הון. סמית' לא היה הראשון שהבחין בין ערך התוצר שבו נעשה שימוש צרכני (כלומר כדי לקיים את העובד ולאפשר לו לעבוד) לבין ערך התוצר שבו נעשה שימוש של חליפין (וכך לצבור רכוש והון), אך הוא מראה שבבסיס שני אלו, המוצר שבו נעשה שימוש הוא מוצר של כוח העבודה (Labour).

ברזל ופחם, ויליאם בל סקוט

"ברזל ופחם" (1855-60), ויליאם בל סקוט, National Trust, Wallington, Northumberland, תצלום: ויקיפדיה

אם כך, אותו מושא סביבו מתקיימת הכלכלה הוא כוח העבודה. במקום הזה, של כוח העבודה, חל האירוע שעליו מנסה פוקו להצביע. מה שהשתנה לא היה כוח העבודה עצמו, אלא היחס בינו לבין אמצעי הייצור. מה שהשתנה הוא מה שניתן להיות מופק מאותה יחידת כוח עבודה. פוקו מחלץ מהניתוח של סמית', תוך שהוא מסב את תשומת לבנו לפסיכולוגיה, שבקרוב תהפוך למושא המחקר – כלומר לאותו אירוע שאותו הוא חוקר, את המסקנה כי מה שמשמש כאובייקט שסביבו נעה הכלכלה הוא כוח העבודה, המייצג את הזמן והמאמץ המרכיבים אותו, ולא חפצים כאלו או אחרים המהווים אובייקטים של צריכה.

ההתמודדות האנושית עם הסופיות בחייו של אדם, היא המניעה אותו ליצור את יחסי הכלכלה, כלומר, את יחסי החליפין המושתתים על סיפוק הצרכים הבסיסים המאפשרים את קיומה של העבודה, אך גם את יחסי החליפין המושתתים על צבירת הון

הזיהוי של פוקו את מושגי הזמן והמאמץ כיחידות הבסיסיות המרכיבות את מושג כוח העבודה הוא עקרון מנחה עבורו. הוא מאפשר לו לחשוף את המבנה הפנימי, המבנה האורגני, של העבודה ושל הכלכלה. בהערת סוגריים, בעיניי, ההתייחסות למבנה האורגני, הפנימי של הדברים, מהדהדת את כתיבתו של הגל, המתאר את תהליך המודעות העצמית כתהליך העובר דרך ההכרה, המבחינה בין חיצוניותם של הדברים לפנימיותם. ההכרה בפנימיותם של הדברים, על פי הגל, היא היוצרת את ההבנה ואת המודעות לעצמי כעומד במרכזם. ההתמודדות האנושית עם הזמן ועם המאמץ, כלומר עם הסופיות בחייו של אדם, היא המניעה אותו ליצור את יחסי הכלכלה, כלומר, את יחסי החליפין המושתתים על סיפוק הצרכים הבסיסים המאפשרים את קיומה של העבודה, אך גם את יחסי החליפין המושתתים על צבירת הון.

פוקו ממשיך את אותו קו המחפש אחר המבנה האורגני של הדברים כאשר הוא חוקר את השינוי שאירע בשדה השני, שדה מדעי החיים, בסוף המאה ה-18, סביב הדחף לסווג ולקטלג את תופעות החיים. עיקרון הסיווג השולט במדעי החיים נשאר ללא שינוי. מטרתו היא עדיין לזהות קווים משותפים בין פריטים, ולאספם לקבוצות מוגדרות. אך בדומה לשינוי בתפישת העבודה, בשלהי המאה ה-18 משתנה גם הטכניקה המפעילה את העיקרון המסווג זה. עד אז, הטכניקה התבססה על זיהוי חיצוני של מאפייני הפריטים, כלומר על ייצוגיהם, בעוד שהאירוע המכונן הסב את המבט פנימה, לעבר המבנה הפנימי האורגני שלהם.

פוקו מצביע על כך שהדיבור לגבי המתרחש אינו דיבור על מה שניתן לראות. הקו המפריד בין הקטיגוריות השונות במדעי החיים אינו קו שאותו ניתן לראות מבחוץ. החקירה הפנימית וההתחקות אחר המבנה הפנימי של התופעות יוצרות סיווג חדש, הסב על הציר של חיים ומוות, הציר של צורות חיים אורגניות ותופעות שאינן אורגניות. ציר זה חושף את הווקטור של שני כוחות הנמצאים תמיד בהתנגדות זה לזה, העימות שבין החיים למוות והאופן שבו האחד מבטל את קיומו של האחר, האופן שבו האחד מקיים את האחר. וקטור זו מוכר במחשבתו של פוקו ומבוטא על ידי מושגי הכוח וההתנגדות, המקיימים זה את זה במארג אינסופי של קשרים. בהקשר זה ניתן לטעון שהופעתם של היסודות הקרנבליים כחלק מן המחאה העממית לא נועדה לשעשע את המשתתפים, אלא באה לשרת מניע סמוי וחתרני יותר.

ברווזן, פלטיפוס

סווג על פי מאפיינים הפנימיים, לא לפי מראהו: פלטיפוס (ברווזן), איור מתוך ספר על היונקים באוסטרליה מאת ג'ון גולד. תצלום: ויקיפדיה

פוקו ממשיך קו מחשבה זה בחקירת השדה השלישי, שדה השפה. עד סוף המאה ה-18 מחקר השפה התבסס על חקירת הערך הייצוגי של המילים. על בסיס זה נערכו השוואות בין השפות השונות ונערכו מחקרים דיאכרוניים לגבי מקור השפות והבסיס המשותף שלהן. פוקו טוען שבעקבות השינוי, הבסיס למחקר השתנה. המחקר המשיך לבדוק את היחס והדמיון בין השפות, אולם הוא התבסס על פרמטרים אחרים. היחידה הבסיסית הנחקרת השתנתה, ובמקום ההפשטה היסודית ביותר של כל מילים נחקר האופן שבו הפשטה זו, שורש המילים, מוטה. ההטיות ולא שורשי המילים הן אלו המבססות ביניהן את קשרי היחס ומורות על המכנה המשותף. דגש על ההטיות כעיקרון המארגן מכניס אלמנט חדש למערכת, המתמקד לא במשמעות המילים ובאופן בו הן מצביעות על ייצוגים, אלא על הקשרים והיחס בו מתארגנות האחת מול האחרת. קשרים אלו מצביעים על המנגנון הפנימי של השפה, המבנה האורגני, שאינו גלוי ואינו מתמצה ביחס שבין הייצוגים לדברים עצמם, והוא, בעיני פוקו, בסיס להשוואה בין שפות, המסמן את כניסתה של ההיסטוריה לתמונה. כך ניתן לראות כי השלטים המונפים במהלך המחאה ברחוב לא רק מבטאים תסכול או מחאה, אלא מציעים סדר אחר.

בסיימו את הסקירה על השינוי שחל בכל אחד מהשדות הללו, מנסה פוקו לבאר את מהותו של השינוי עצמו, האירוע. הוא חוזר ומדגיש את המשבר שחל כאשר  בעולם חדל להיות מושתת על יחס ישיר בין ייצוג לאובייקט. חשיפתם של מנגנונים פנימיים שלא ניתן לראותם, יצרה מרחב חדש הנמצא מחוץ לייצוג, מחוץ למרחב הנראה לעין. מרחב פנימי זה מציג לקורא את דמותו של הסובייקט הפסיכולוגי. אירוע זה הוא כינונה של הפסיכולוגיה, המניחה את קיומם של מנגנונים פנימיים נסתרים מן העין, המניעים את ההתנהלות הפונקציונלית הגלויה בעולם.

נקודת המוקד של המחאה העממית מתייחסת ישירות לשאלת גבולות ריבונותו של ראש ממשלה או נשיא במדינה דמוקרטית – האם הוא אכן נבחר ציבור ולכן נתון לביקורת? או שמא הוא מלך המורם מעם ולכן אינו יכול להיבחן במשקפיים הביקורתיות שהמבט הקרנבלי מציע?

נקודת משבר זו, שבה הקשר בין הדברים וייצוגם ניתק, מהווה את המעבר מהעידן הקלאסי לעידן המודרני. המרחב שבעבר היה מאוכלס על ידי הדומיננטיות של השליט (המלך) התמוטט, ונוצרים הזרמים השונים המנסים למצוא מחדש נקודות חיבור. אלו המדעים, ויצירת המדעים האנושיים נועדה למלא את החלל שנוצר. נקודת המוקד של המחאה העממית מתייחסת, לדעתי, ישירות לאירוע הסב סביב שאלת גבולות ריבונותו של ראש ממשלה או נשיא במדינה דמוקרטית – האם הוא אכן נבחר ציבור ולכן נתון לביקורת? או שמא הוא מלך המורם מעם ולכן אינו יכול להיבחן במשקפיים הביקורתיות שהמבט הקרנבלי מציע?

פוקו ממשיך לראות את השינוי שחל כדואלי, כבעל קוטב חיובי ושלילי. האירוע הוא יצירת המרחב הפנימי הנסתר, הפסיכולוגיה, שבו ייצוגים כבר אינם קשורים באופן נראה לדברים. תיאור שלילי של משבר זה מתאר את הניסיון חסר התוחלת, הסיזיפי, של מחקר מדע אמפירי, השואף ללא הצלחה לבאר את פני הדברים ולהנכיחם (למשל: שנשיא הנוהג במערכת השלטון כבנחלתו הפרטית אינו יכול למשול), בעוד שהתיאור חיובי מראה כיצד אובדן היכולת האבסולוטית מביאה לכניסתו למשחק של הסובייקט, יחד עם המורטליות שלו ונקודת מבטו היחסית.

אני מציע כי למאבק המתחולל ברחוב ישנו רובד עמוק משנדמה. זהו מאבק בין המחנה הדמוקרטי\רפובליקני – המעוניין בשימור היסודות הדמוקרטיים של המדינה המודרנית, כולל עקרון הפרדת הרשויות – לבין המחנה המלוכני, המעוניין בכינונו של משטר המבוסס על הענקת סמכויות שלטוניות שלא על יסוד עקרונות דמוקרטיים, המתייחס למשפחת השליט כאילו היא מרוממת מעם ובעלת פריבילגיות, המתירות לה ליהנות ממנעמי השלטון תוך התעלמות מהוראות החוק או מעקרונות אתיים.

איוונקה טראמפ, ג'ארד קושנר

נסיכים אמריקנים, אתגר לדמוקרטיה: איוונקה טראמפ וג'ארד קושנר, יועצים (2017). תצלום: North Carolina, ויקיפדיה

המחאה ברחובות אינה מחאה "קלאסית" של מאבק לגיטימי בין אידיאולוגיות שונות, אלא מאבק על עצם מהות המשטר. השאלה אינה מי ייבחר בבחירות הדמוקרטיות הבאות, אלא אם יש לקיים בחירות או להעניק סמכויות שלטוניות לריבון, הנשען על מערכת מורכבת של קשרי הון-שלטון, המאפשרת לו חופש פעולה משוחרר מבלמים דמוקרטיים. המילה "שלטון" כבר אינה מייצגת דבר יציב שבו מעוניינים שני הצדדים. המצב הדואלי, המפגיש בין תופעת המדעים המדויקים המתבססים על אמפריציזם מצד אחד לתופעת האידיאולוגיות המחפשות הסברים אוניברסליים לתופעות בעולם, יוצר משבריות שבדיוק אליה מגיבה המחאה העממית, תוך הישענות על היסוד הקרנבלי.

יתכן כי מה שאנו רואים אינו כלל משבר אלא תהליך התהוות של יחסי כוח חדשים, יחסי אדם-חברה, אולי כדי לפתור בדרך אחרת את הניכור בין היחיד לסביבתו

המשבר אינו רק משבר סמנטי, או רק משבר של שליטה בידע או רק משבר של יחסי כוחות. הוא כל אחד מאלו ויותר. יתכן כי הוא אינו כלל משבר אלא תיאור של התהוות מצב של יחסי כוח חדשים, יחסי אדם-חברה. כך או כך, פוקו אינו שואל או מציע מה ניתן או צריך לעשות או לחדול מול המצב שבו אנו חיים, מצב של ניכור בין היחיד לעצמו ולסביבתו. הגדרה זו – הניכור בין היחיד לסביבתו – רלוונטית גם לימינו אנו. המאבק ברחובות הוא מאבק על הפתרונות למשבר זה –  המשך השלטון הדמוקרטי או החלת המונרכיזם השלטוני, המתמקד בפולחן אישיות של דמות דומיננטית, המשתמשת בשדה הפוליטי כבמגרש המשחקים הפרטי שלה.

מה ניתן לעשות?

אני רוצה להציע ציטוט של הסופר הארגנטיני חוליו קורטאסר כאפשרות להתחלה של תשובה. בשנת 1982 נשא קורטאסר הרצאה באוניברסיטת סיטג'ס בספרד, שפורסמה שנת 1989 תחת הכותרת "הסופר ומשימתו באמריקה הלטינית". בהרצאה זו מפרט קורטאסר את תפישתו לגבי אפשרויות מעורבותו ופעילותו של המחבר באירועים פוליטיים. קורטאסר היה כבר סופר נודע, מועמד לפרס נובל, וכתביו נודעו באופן המיוחד שבו הוא עשה שימוש בטשטוש שבין מציאות לדמיון ובחדשנות לשונית יצירתית במיוחד. לקרוא סיפור של קורטאסר זה כמו לשחק – לעתים זה משעשע אך לעיתים גם מאיים. ניתן בהחלט לחשוב על יצירותיו כעל ביטויים של קרנבליות. פבלו נרודה כתב על קורטאסר שכל מי שלא קראו אותו נידונו לחיים עצובים ודלים יותר, כמו מי שמעולם לא טעמו אפרסק.

קורטאסר "התעורר" לפעילות פוליטית בשנות הששים, סביב הפגנות הסטודנטים בפריז, שבה התגורר וכתב מאז 1951 ועד מותו בשנת 1984. בעקבות "התעוררות" זו הוא החל לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לתרום למאבק הפוליטי של תנועות מהפכניות בדרום אמריקה. קורטאסר לא היה זר לחווית הניכור. הוא כתב רבות על הרצון להביא לשינוי דרך הכתיבה, והתמודד עם השאלה של המחיר שעל המחבר לשלם כאשר הוא נרתם למען מאבק פוליטי שנחווה כחיצוני לו.

חוליו קורטאסר

חוליו קורטאסר, אינטלקטואל מהפכן וחבר כבוד ב"מועדון האתלטי של המשוררים". תצלום: Club Atlético de Poetas

קורטאסר נמנע מלחבר בין מה שהוא חווה כדחף היצירתי הפנימי לביטוי סובייקטיבי לרצון להיות חלק ממסגרת תרבותית, הדורשת הקרבה וויתור מהאינטלקטואל כדי להיות פעיל פוליטית. שינוי חברתי, גם מהפכני, לא היה בעיניו כרוך ביציאה לרחובות או הפלת המשטר.

קורטאסר שואל כיצד יכולים אינטלקטואלים לחלץ את העיקר מתוך כל הטפל המקיף את העם, טפל שבעזרתו מנסים השליטים לחנוק את כל מה שהוא יסוד חי, אמנותי וחופשי בחיי היחיד והחברה. הוא מצביע על הכישלון של הניסיונות הנוכחים לגשר על הפער שנוצר בין האינטלקטואלים לחברה שבתוכה הם חיים ואשר עליה הם מנסים להשפיע. הוא מייחס כישלון זה לכך שהכלים שבהם משתמשים האינטלקטואלים הם חלק מהבעיה, חלק מהפער, ולכן הם אינם מצליחים להביא לשינוי והתקרבות. אני חושב שניתן להעלות כאן את הניתוח של פוקו המתייחס למקומו של מבקר התרבות בתוך אותה תרבות אותה הוא מבקר. פוקו מצביע על תהליך הזרה שהתרחש בתרבות ואני חושב שקורטאסר, בלי לשאול את אותה שאלה, מנסה לתת מענה.

לפי קורטאסר, שינוי שיטות הפעולה של האינטלקטואל הוא שיהפוך את מאמציו לרלוונטיים. האינטלקטואל אינו מטיף לשינוי, אלא מבצע אותו בשדה פעולתו ממש

הפתרונות שקורטאסר מציע למעורבות אינטלקטואלית הם קונקרטיים מאד, וביניהם ניתן למנות שליחת ספרים בדואר, הגברת שידורי רדיו בגלים קצרים, כתיבת קומיקס, הקלטת קלטות וידאו, החדרת שורות חדשות לשירים עממיים ועוד.

קורטאסר מודע לכך שפתרונות אלו עשויים להיראות ילדותיים וטיפשיים ולכן הוא מאמין בהם. עבורו, החדרת היכולת המשחקית (הקרנבלית) לתוך הפעילות הפוליטית האינטלקטואלית היא המעשה המהפכני עצמו. בכך קורטאסר מכוון את עיקר השינוי שהוא מנסה לחולל לתוך פעילותם של האינטלקטואלים עצמם ואינו ממקד אותו בפעולות נגד הממשל. לפי הבנתו, שינוי שיטות הפעולה של האינטלקטואל הוא שיהפוך את מאמציו לרלוונטיים. האינטלקטואל אינו מטיף לשינוי, אלא מבצע אותו בשדה פעולתו ממש.

בכך נותן קורטאסר מענה לאמירתו של פוקו ״איננו רוצים להישלט כך״, ואף מציע דרכים לפעולה התופשות את הנשלטוּת כהוויה שהנשלט פעיל בה לא פחות מהשולט. על ידי שינוי אופי פעולתו של הנשלט – במקרה שלו, אופי פעילותו של האינטלקטואל הדרום האמריקני ובמקרה שאותו אני מתאר, היסוד הקרנבלי במחאה – ניתן להשפיע על יחסי הכוח שמקיימים את הממשל.

מחאה, וושינגטון, קרנבל

מצחיק זה לא: מחאה באנדרטת לינקולן, וושינגטון (2017). תצלום: בלינק או'פאניי

הקרנבל כתשובה

אווירת הקרנבל שהיא לעתים קרובות חלק מהפגנות ופעולות מחאה, אינה ביטוי לעליצותם של המפגינים. היא ביטוי קונקרטי וחתרני, כפי שמציע קורטאסר. כדי להסביר זאת, אני רוצה לפנות למיכאיל בכטין, הוגה דעות ופרשן ספרות רוסי, שעבודתו הוקדשה בין השאר לאיתור קטגוריות (כרונטיפים) בספרות המערבית לאורך הדורות.

מהות הקרנבל אינה מסתכמת רק בהפיכת המציאות על ראשה – להיפך, המטרה הסופית היא באיחוד של מה שנראה מנוגד וסותר, כדי לייצר מציאות חברתית חדשה ושונה שבה לניכור שבין היחיד לסביבה כבר אין מקום

במאמרו על הסופר הצרפתי בן המאה ה-16 פרנסואה רבלה, חקר בכטין את ההשפעה העצומה של הקרנבל על הספרות. הוא טען כי היסוד המרכזי במהות הקרנבל הוא חציית הקווים החברתיים המוכרים, ויצירת סדר חדש וחתרני של קריאת הסימנים החברתיים המוכרים. במהלך ההתרחשות הקרנבלית, כל מה שנתפש כשולי הופך למרכזי. כל מה שאסור ביומיום, כגון הפגנת אהבה, ובכלל זה מעשים גופניים, מקבל היתר ואף נחגג. קבוצות חברתיות מודרות ומוחלשות מקבלות את מרכז הבמה. השליטים מושמים ללעג. הקרנבל יוצא כנגד המציאות היומיומית וקורא עליה תיגר על ידי כך שהוא מעמיד למבחן את כל היקר והמקודש לה.

בכטין ייחס לקרנבל תפקיד מרכזי ועמוק בחיי החברה, כל חברה, בכך שהוא מציע חלופה פרועה, "אנרכיסטית וחייזרית" לשגרה השלטונית המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר מכבליו, המדומיינים והממשיים, וממלא את מרכז הבמה. מוסדות הכוח המסורתיים, המשטרה למשל, הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. המופעים החזותיים המרהיבים והשלטים המקוריים הממלאים את הכיכרות, מסייעים לפריצת המחסומים החברתיים הרגילים. הבדלי מין, גזע וגיל נמחקים, כדי לאפשר סוג חדש של הוויה חברתית, המייצרת תקשורת חדשה על בסיס של מגע חופשי ומשוחרר.

אולם מהות הקרנבל אינה מסתכמת רק בהפיכת המציאות על ראשה – להיפך, המטרה הסופית היא באיחוד של מה שנראה מנוגד וסותר, כדי לייצר מציאות חברתית חדשה ושונה, שבה לניכור שבין היחיד לסביבה כבר אין מקום.

יסוד הקרנבליות במחאה העממית נוצר כדי לתת ביטוי למתח החברתי הרב, אך במיוחד כביטוי של חרדה עמוקה יותר בימים שבהם המשטר הדמוקרטי נמצא תחת מתקפה מצד הריבון ותומכיו, המנסים לאחוז בכס השלטון ולשנות את כללי היסוד הדמוקרטיים שעליהם מושתתת החברה. הקרנבל בא לעורר את היצרים הקמאיים בחלקים הדמוקרטיים של החברה, כדי לעמוד איתן מול הניסיון, שבחלקו הוא אינו דווקא מודע באופן שמציע פוקו, להשית על החברה משטר מלוכני, שבו הריבון הוא כל-יכול ואשר זכותו לשלוט ניתנת לו כמתת-אל.

מקורות

בכטין, מיכאל (1989), הדיבר ברומאן, תרגום: א' אבנר, תל אביב: ספריית הפועלים.פוקו, מישל (2011), המילים והדברים, תרגום: א' להב, תל אביב: הוצאת רסלינג

Cortázar, Julio (1989), The Writer and his Task in Latin America, In: Nicaraguan Sketches, Trans: Weaver, Kathleen. New York: W.W. Norton & Company, pp. 124-137Foucault, Michel (1997). What is Critique? In: The politics of truth, Los Angeles: Semiotext(e), pp. 41-82.

תמונה ראשית: בקרנבל יש הרבה דרכים להביע את רגשות הציבור. תצלום: אנריקה גוסמאן אגס, unsplash.com

Photo by Enrique Guzmán Egas on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק