בחוץ הוא הבפנים החדש

מה קורה אם אאוטסיידר מצייר ביער ואף אחד לא רואה אותו? שום דבר. אז מדוע אמנים עדיין מתעקשים לשאת את התווית הזו?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אמנים אאוטסיידרים – אנשי חזון, סכיזופרניים, פרימיטיביים, פסיכוטיים, אובססיביים, כפייתיים, חסרי השכלה, לוקליים, אוטודידקטים, נאיביים, גסים, מחוספסים, קראו להם איך שתרצו – הם עכשיו אינסיידרים. אם לצטט שורה משירו של ג'ון אשברי, "Girls on the Run": "האופנות שלנו באופנה."

מהן אופנות של אאוטסיידרים? בנות עם פינים, כנפיים וקרניים! כתרי מעצמות תרנגולת! מכונות ריפוי רעועות מלאות בחוטי חשמל! ציורים מרוק ופיח! מכתבים לעיתונים שנגזרו בקפידה ואז חוברו מחדש! בובות עץ של מטיפים בגודל אדם! גורילות עצומות מנייר כסף! אמנות עם מספרים וקודים! סנאים מפוחלצים עם כנפי מלאך, מכוסים בפָּיֶטִים! ישו מצויר על גלילי נייר טואלט! כפתורים ונצנצים על בובות של מלחמת הכוכבים שהודבקו לקרש! שלטים בכתב יד, עם אותיות מסולסלות שנצבעו בין הקווים! פקעות מלאות בחוטים! כדורי חזיות!

נכון לעכשיו, עולם אמנות האאוטסיידר הוא עצום. ועולם האמנות העכשווית מאמץ אותו בחום, ואולי אף בולע אותו לחלוטין. ירידי אמנות, ביוגרפיות, רטרוספקטיבות ואוספים צצים בשם אמנות האאוטסיידר. אמנים אינסיידרים שואלים אמנות אאוטסיידר בשביל המיצגים שלהם. לחילופין, אמנים אאוטסיידרים (או לכל הפחות האמנות שלהם) מוזמנים להכנס ולהציג בעולם האינסיידרים. השנה, בביאנלה בוונציה, התערוכה המרכזית נקראת Il Palazzo Enciclopedico, על שם יצירה משנות החמישים של מרינו אאוריטי, איטלקי אוטודידקט שבנה את מה שהמנהל האמנותי של הביאנלה, מסימיליאנו ג'יוני, מתאר כ"מוזיאון דמיוני שנועד לאכלס את כל הידע בעולם....מהגלגל ועד הלוויין."

בביאנלה נמצאות עבודות של אמנים אאוטסיידרים נוספים: ג'יימס קסל, אמן חרש ואילם הידוע בזכות יצירות הקרטון והחוטים שלו והתמונות שהוא צייר עם מרקחת של ריר ופיח; יוג'ין וון ברונצ'נהיין, אופה שצילם את אשתו ככוכבת ה"פינ-אפ" של הפטנזיות שלו ובנה כתרים מעצמות תרנגולת; ארתור ביספו דו רוסריו, ברזילאי שהתפרסם בזכות מה שהמבקר הולנד קוטר מכנה "מלבושים מצופי-רקמה"; מורטון ברטלט, צלם שהכין בובות גבס בגודל אדם בזמנו הפנוי; ואכילס גילדו ריזולי, שישן בעריסה לרגלי מיטת אמו והכין דגמים ארכיטקטוניים מורכבים של מקדשים שהוא הקדיש לאנשים בחייו (כולל אמו) ותייג אותם בקודים כגון Y.T.T.E, ראשי התיבות של Yield to Total Elation.

כדי שאמן ייחשב לאאוטסיידר, על אמן אינסיידר לפתוח בפניו את הדלת לעולם האמנות המקצועי

וזה רק קצה הקרחון האאוטסיידרי הנוכחי. הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון די.סי רכשה בשנה שעברה אוסף גדול מעבודותיו של קסל, כולל קופסת גפרורים קשורה בחוטים ועמוסה בספרים קטנים בעבודת יד, ציורים על חתיכות של קופסאות גלידה וחתיכות נייר שנקרעו מתוך רצועת קומיקס, ועליהן דמות שנמצאת תמיד באותה תנוחה. בלונדון, גלריית הייוורד הציגה "מדריך חלופי ליקום", שמבסגרתו הוצגו עבודות של אאוטסיידרים כגון ברטלט, ריזולי, וון ברונצ'נהיין, וגואו פנגיי. ומוזיאון פילדלפיה לאמנות חגג לאחרונה מתנה של כמאתיים עבודות אאוטסיידריות מאוסף ג'יל ושלדון בונוביץ עם התערוכה Great and Mighty Things, שכללה נתח מובחר של הקנון האאוטסיידרי האמריקאי (כן, יש קנון).1

האאוטסיידרים הם בבירור אינסיידרים, ולכן אפשר לתהות אם הקונספט האאוטסיידרי איבד את המשמעות שלו. אבל אם זה המצב, למה אמנים מסוימים עדיין נושאים את התווית הזו? למה עדיין יש יריד לאמנות אאוטסיידר (בניו יורק)? מוזיאון לאמנות חזון אמריקאית (בבולטימור)? אוצר ל"ארט ברוט" ולאמנות אוטודידקטית (המוזיאון האמריקאי לאמנות עממית)?

עוד כשנולד, היה המונח אמנות אאוטסיידר בעייתי. אחת התורמות לקטלוג של Great and Mighty Things, לין קוק, כותבת, "בכל האגפים – התיאורטי, המוסדי והמוזיאולוגי – השימוש במונח מלווה דרך קבע בהתנצלויות". מדי פעם מנסה מישהו לשנות את השם, להבליט תכונה כזו או אחרת – אמנות הטירוף, ארט ברוט, אמנות חזון, אמנות אוטודידקטית. אבל אמנות אאוטסיידר, מונח שנטבע בשנת 1972 כגלגול חדש לארט ברוט של ז'אן דובופה, הוא זה שתפס.

אולי זה לא דבר כל כך רע. אחרי ככלות הכול, למילה "אאוטסיידר" מתלווה פרדוקס קטן ונחמד: כדי שאמן ייחשב לאאוטסיידר, על אמן אינסיידר לפתוח בפניו את הדלת לעולם האמנות המקצועי. במילים אחרות, כל מי שעולם האמנות מחשיב לאאוטסיידר הוא למעשה אינסיידר. אם כן, לא זו בלבד שהביוגרפיה האאוטסיידרית השגרתית כוללת ילדות טראומטית (לרוב נטולת אם), היסטוריה של שהות במוסדות טיפוליים (בית יתומים, בית חולים לחולי נפש, כלא), השכלה חלקית, עבודה המאפשרת לו להתקיים רק בדוחק ודחף עז ליצור אמנות, אלא היא כוללת גם סיפור של גילוי, שבו מישהו עם קשרים תרבותיים מביא את האאוטסיידר לתוך עולם האמנות.

אדולף וולפי

אדולף וולפי

אחד האאוטסיידרים הגדולים הראשונים הוא חולה הנפש והשיפוצניק השוויצרי, אדולף וולפלי, או כפי שהוא כינה את עצמו מדי פעם, St. Adolf-Great-Great-God. בשנת 1895, וולפלי נכלא בבית המשוגעים ולדאו לאחר שניסה להתעלל מינית בילדות קטנות. שם אבחנו אותו כסובל מסכיזופרניה, ושם הוא גם צייר בכפייתיות. הציור הרגיע אותו. וולטר מורגנטלר, פסיכיאטר, סיפק לוולפלי עפרונות צבעוניים ונייר ואף נעשה אספן נלהב של ציוריו, ובשנת 1921 פרסם מחקר על יצירתו.

כשוולפלי מת בשנת 1930, הוא הותיר אחריו אלפי ציורים מלאים בתווי מוזיקה ודפוסים עמוסים של חלזונות, אליפסות ומנדלות, והוא הפך למעין מושא עניין מסקרן. קרל יונג אסף את עבודותיו (הו, המנדלות האלה!) וְוֹלפלי הופיע כמקרה מספר ארבע מאות וחמישים בספרו המפורסם של הנס פרינצהורן משנת 1922 על אמנות פסיכוטית, Artistry of the Mentally Ill. את הספר הזה נתן האמן מקס ארנסט לסוריאליסטים בפריז.

Court les rues מאת דובופה

Court les rues מאת דובופה

אבל את עלייתו של וולפלי ממעמד של מטורף למעמד של אמן יש לזקוף בעיקר לזכותו של דובופה. בשנת 1940 התחיל דובופה, שהתוודע לוולפלי במהלך טיול לשווייץ, לאסוף את יצירותיהם של אמנים מנודים ומשוגעים ונתן להם את התווית "ארט ברוט", או "אמנות גולמית", והקים ארגון (שבין חבריו היו אנדרה ברטון, אלבר קאמי, ז'אן קוקטו, פול אלואר, קלוד לוי-שטראוס וטריסטן צארה) שמטרתו להגן על האמנות הזאת ולאסוף אותה.

דובופה, ממליך האאוטסיידרים, הרשה לעצמו להיות בררן למדי לגבי מי שנכלל בהגדרה הזאת. כפי שמציין דניאל שרמן בספר French Primitivism and the Ends of Empire, 1945–1975, דובופה הדיח את האוטודידקט גסטון שֶׁסָק מקבוצת האאוטסיידרים כי הוא היה מתוחכם מדי מבחינה תרבותית. ואף על פי שדובופה אסף ציורי ילדים, הוא לא כלל אותם בממלכת הארט ברוט כי הוא ראה בילדים חקיינים של תרבות המבוגרים, כמו "הזיקית והקוף."

בארצות הברית היה לאמנות האאוטסיידרית מסלול שונה. המקור לא היה המחלקות הפסיכיאטריות, אלא הדרום. אחד האמנים האוטודידקטים האמריקאים הראשונים שהגיע למעמד של כוכב הוא ויליאם אדמונדסון, בנם של עבדים לשעבר. לאחר שאיבד את עבודתו כאח בבית חולים בנאשוויל, התגלה בפניו חיזיון שכיוון אותו בדרכו: "הייתי בכביש הגישה שבחוץ עם כמה חתיכות אבן ישנות כששמעתי קול שאומר לי לקחת את הכלים שלי ולהתחיל להכין מצבה," הוא נזכר. "הרמתי מבט לשמיים, ושם, באור הצהריים, ראיתי שהוא תלה את המצבה שאני צריך להכין."

"צליבה" מאת וויליאם אדמונדסון

"צליבה" מאת וויליאם אדמונדסון

אדמונדסון, כמו וולפלי, הונף לתוך עולם האמנות הגבוהה על-ידי סדרה של אינסיידרים – במקרה שלו, מרצה מאוניברסיטת ואנדרבילט בשם סידני הירש, הצלם לואיס דאהל-וולף ולבסוף אלפרד ה. בּר ג'וניור מהמוזיאון לאמנות מודרנית, שנתן לאדמונדסון תערוכה משלו, הראשונה במוזיאון שהוקדשה לאמן אפרו-אמריקאי, בשנת 1937. נסיקתו של אדמונדסון הייתה מהירה בצורה יוצאת דופן.

עלייה אטית וטיפוסית יותר היתה זו של ביל טריילור, שציוריו הדלים והחריגים שהציגו בני אדם, חיות ו"אירועים מלהיבים" על חתיכות קרטון משומש, נחשבים כיום לקלאסיקה אאוטסיידרית (המוזיאון האמריקאי לאמנות עממית מקדיש לו כרגע שתי תערוכות). טריילור, גם הוא בן עבדים, עבר דרך ארוכה כדי להגיע לפנתיאון. בשנת 1939, כשהיה איש זקן המצייר ציורים ברחובות מונטגומרי, אלבמה, הוא פגש את צ'רלס שנון, אמן הצעיר ממנו בשישים שנה. טריילור ריתק את שנון: "הוא לעולם לא התייסר על עבודתו....הוא היה שלו מאוד. הוא כמעט ולא מחק."

טרי קסל, מבקר ומרצה מסטנפורד, תיאר במאמר בלונדון ריוויו אוף בוקס שני מצבים אאוטסיידרים נבדלים – המינימליסטי, "סגנון דל ומרוקן" (טריילור, למשל), והסגנון ה"פרנואידי או מקסימליסטי"

שנון עשה כמיטב יכולתו להקנות לטריילור פרסום לאומי. אבל הפרסום לא הגיע אלא זמן רב לאחר שטריילור מת. בשנת 1982 הוצגו עבודותיו של טריילור בתערוכה החשובה של גלריית קורקורן לאמנות, Black Folk Art in America: 1930-1980. כך נולד הקנון האוטודידקטי האמריקאי וכך עלו לגדולה עשרים אמנים אאוטסיידרים. מה שמצחיק הוא שרבים מהאמנים האלה כבר היו דמויות מוכרות למדי בערים שלהן – לא בדיוק אאוטסיידרים.

ייתכן שאתם תוהים מדוע הנרי דארג'ר, האאוטסיידר המפורסם מכולם, כמעט ולא הוזכר כאן. בשנת 1973 מת דארג'ר והשאיר אחריו בחדרו הצפוף את המגנום אופוס המאויר שלו, The Story of the Vivian Girls, לצד בקבוקים של פפטו-ביסמול, פקעות חוט, ספרי צביעה, מודעות בכיכובה של Coppertone Girl ואת יומני מזג האוויר היומיים שלו.

אחד משלושת הצילומים היחידים של האמן הנרי דארג'ר

אחד משלושת הצילומים היחידים של האמן הנרי דארג'ר

ארבעים שנה אחר כך דארג'ר הוא השם האאוטסיידרי המוכר ביותר, ועבודותיו הוצגו באינספור תערוכות, כולל אחת שכונתה "דארג'ריזם" ועסקה בהשפעתו על אמנים אחרים. ה-MoMA PS1 הציג תערוכה שהשוותה את דארג'ר לפרנסיסקו דה גויה ולאמנים העכשוויים ג'ייק ודינוס צ'פמן. לאחרונה ראתה אור ביוגרפיה מאת ג'ים אלדג' בשם Henry Darger, Throw-Away Boy: The Tragic Life of an Outsider Artist. אבל דארג'ר אינו מופיע בביאנלה. וגם לא ב-Great and Mighty Things. האם דארג'ר נמצא בסכנת הדחה מהחוג האאוטסיידרי כי הוא נעשה אינסיידר?

והנה אנחנו בהווה, שאפשר לומר שהוא רגע של "אינסייד-אאוט". אאוטסיידרים מסוימים נדחקים הצדה. אחרים מתקבלים בברכה במוזיאונים והירידים הטובים ביותר. ויש מי שמצילים אותו מתווית האאוטסיידר שלו. המבקר ג'רי סולץ, למשל, תיאר את האמן יליד מקסיקו מרטין רמירז, שהיה כלוא במוסדות לחולי נפש במשך עשרות שנים, כ"פרה אנג'ליקו של המאה העשרים," ודירג אותו "בין האמנים הגדולים ביותר של המאה, לצד שלושה 'אאוטסיידרים' נוספים כביכול, אדולף וולפלי, הנרי דארג'ר וביל טריילור." שימו לב לגרשים הלעגניים סביב המילה אאוטסיידרים.

אך התווית שורדת. וכמה אמנים אינסיידרים מתקרבים אט אט למחוזות אאוטסיידרים. האמנית שרה זי, שנבחרה להציג את השנה עבודתה בביתן האמריקאי בביאנלה, יצרה את Triple Point, סדרה של "סביבות" שכוללות סלעים וקיסוס מדומים, שק שינה, ספלי אספרסו, שקי חול, סולמות, חביות צבע, מנורות וענפים. והתערוכה הנודדת Rosemarie Trockel: A Cosmos (שחלקה בביאנלה) מציגה לא רק את ציורי הצמר וטיוטות הספרים של האמנית הגרמנייה טרוקל, אלא גם עבודות של אמנים אוטודידקטים – ציפורי נייר מאת ג'יימס קסל; פקעות חוטים מאת ג'ודית סקוט (שנולדה חרשת ועם תסמונת דאון); בובות בגודל אדם שנוצרו על-ידי מורטון ברטלט; ואנציקלופדיות זעירות מאת מנואל מוטלבו. הקטלוג מתאר את תהליך עבודתה של טרוקל כ"איסוף וליקוט," פעילויות אאוטסיידריות מאוד.

איך אפשר להסביר את הטירוף הזה? טרי קסל, מבקר ומרצה מסטנפורד, תיאר במאמר בלונדון ריוויו אוף בוקס שני מצבים אאוטסיידרים נבדלים – המינימליסטי, "סגנון דל ומרוקן" (טריילור, למשל), והסגנון ה"פרנואידי או מקסימליסטי", שבו האמן מפגין "דחף כפייתי מטורף למלא כל מילימטר" בדף או בחלל.

הדחף לדחוס, סגנון ה-horror vacui (פחד מחללים ריקים) נפוץ בקרב אמנים אאוטסיידרים ואולי אף מושך אותם. חשבו על וולפלי, רמירז, דארג'ר. או על הפסל אמרי בלגדון שהמשיך להוסיף ציורים ומעין חוטים דמויי אבני חן, שאותם הוא כינה "מחמדיי", למכונת הריפוי שלו – מכשיר גדול שהוא יצר כדי לסלק מחלות.
האאוטסיידרים האלה אוגרים, מסדרים, מוסיפים ומפתחים בלי סוף, ולמעשה עוטפים את עצמם בים של חפצים וסימונים בעלי משמעות בשבילם. הם בונים עולם משלהם, בונים לעצמם ארמון. כל עמוד, ציור או מבנה שהם יוצרים הוא חלק נוסף ביצירה הגדולה של חייהם.

מה שעוצמתי כל כך בחזון גרנדיוזי כזה – ואולי מדובר במשימה, גן עדן, מכונה – הוא שאי אפשר לשבש או להרוס אותו בקלות. הביטו בגליל נייר טואלט מקושט או שלט מצויר שנלקחו מה-Everlasting Gospel Mission של גרטרוד מורגן, ותראו את עוצמת החזון שלה. הסירו כמה "מחמדים" ממכונת הריפוי של בלגדון, או תלו כמה רצועות מתוכה לתצוגה (כפי שעשה מוזיאון האמנות של פילדלפיה), ותראו שעדיין אפשר לזהות את האובססיה הגדולה.

נראה שכל מה שמכונה "אמנות", אפילו יצירות מסוימות של אמנות אאוטסיידר, נעשה יקר ערך, ויקר

בשעה שחשבתי על אמנות אאוטסיידרית, נזכרתי שוב ושוב ב-Ray Gun Wing של קלאס אולדנבורג (אוסף של רובי לייזר-צעצוע וחפצים טבעיים שדומים להם), שהוצג לאחרונה ב-MoMA. כאן שובר אולדנבורג את הגבולות שבין מציאה לעשייה, איסוף לאצירה, טבע ומסחר, אובססיביות והומור, אשפה ואמנות – כפי שאאוטסיידרים רבים עושים.

זאת גישה שהיתה עכשווית זה מכבר – הרעיון שאמנות עשויה להיות זמנית, מצחיקה, זולה, מלוכלכת, מסוכנת, טראשית. כמו שאולדנבורג אמר פעם, "אני רוצה להתרחק מהתפיסה של יצירת אמנות כמשהו שנמצא מחוץ לחוויה, משהו שנמצא במוזיאונים, משהו נורא יקר ערך." כמובן שהוא נכשל בזה כישלון חרוץ. נראה שכל מה שמכונה "אמנות", אפילו יצירות מסוימות של אמנות אאוטסיידר, נעשה יקר ערך, ויקר.

משהו באמנות של האאוטסיידרים עדיין חומק מהאינסיידרים ומשאיר את האאוטסיידרים בגדר אידאל, מודל, סטיגמה, גורל שיש לפחד ממנו. או לקנא בו. והמשהו הזה, אני חושבת, הוא השילוב המוזר של כפייתיות ונונשלנטיות. סימון רודיה, מהגר איטלקי שעבד לבד עם כלים לשטיפת חלונות ובנה בנכס הפרטי שלו בקליפורניה את שבעה עשר המבנים המכונים "מגדלי ווטס" מצינורות ומוטות, רשתות מתכת וטיח, אריחים וזכוכית, מסגרות מיטה וצדפות. נדרשו לו כשלושה עשורים לבנות אותם. זמן קצר אחרי שסיים הוא עזב את הנכס ומעולם לא חזר. הנרי דארג'ר, שלבטח בילה כל דקה ודקה על The Story of the Vivian Girls, אמר לשכן שלו מעט לפני שמת, "תזרוק את הכול." וכשהאמן המוכר בשם "The Pope of Montreal" איבד את יצירת הכובעים שלו בשריפה, הוא רק אמר למעריץ, "זה עצוב, אבל אני אעשה את זה מחדש."

כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרה בוקסר, Atlantic .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על בחוץ הוא הבפנים החדש