בעקבות באך

מלבד שקספיר, אין כנראה עוד אישיות בולטת באמנות המודרנית שעליה אנו יודעים מעט כל כך כמו יוהן סבסטיאן באך. על כוחותיו היצירתיים של המלחין הבארוקי
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

לאחות יחד את סיפוריהן של הסוויטות לצ'לו משמעו להתוודע אל מי שהלחין אותן. ומי שנולד במחצית המאה שעברה ומבקש להכיר את יוהן סבסטיאן באך – להכיר ממש – חייב לחדור לתוך צורת אמנות אחרת, עידן אחר, הלך נפש אחר. כדי לרדת לעומקה של מוזיקת הבארוק האזנתי לכמויות אדירות של מוזיקה מאת באך, סרקתי חנויות מוזיקה מיד שנייה ובניתי לעצמי אוסף ראוי לשמו, קראתי כל דבר הקשור בבאך שנקרה בדרכי, מתיאורים מהמאה ה-18 ועד כתבי עת נוצצים של מוזיקה קלסית, והלכתי לקונצרטים בהשתתפות קהלים בשלים שהיו רחוקים מרחק רב מחוגים של חובבי רוק. נהייתי גם כחבר נאמן באגודת באך האמריקאית. התועלת העיקרית של החברות הזאת היתה עלון מידע של האגודה שקיבלתי מפעם לפעם, שהיה מקושט בחתימתו האישית של באך, בראשי התיבות של שמו השזורים זה בזה בהידור ומעוטרים בכתר.

סרקתי את קומץ העמודים שהכריזו על המחקר האקדמי האחרון וחיפשתי רמזים הקשורים לסוויטות לצ'לו. הרגשתי כאילו הצטרפתי לאיזו אגודה חשאית. בבית הספר התיכון בשנות ה-70, כשהבחירה המוזיקלית היתה בין כוחות האויב של הדיסקו ובין רוק אלקטרוני מוטרף, להעריץ את "האבנים המתגלגלות" היה משהו אזוטרי במידת מה. כעבור זמן הם נהיו ללהקה הנבחרת של בני דורה של אמי, אבל בעת ההיא עדיין לא היו ל"אבנים" מעריצים אמתיים רבים. שני עשורים אחרי כן, למצוא חובבי באך בחוגים החברתיים שלי היה משימה בלתי אפשרית, פחות או יותר.

משום כך, כשנודע לי שאגודת באך האמריקאית עורכת כנסים אחת לשנתיים, וכי הכנס הבא עומד להיערך בקרוב באוניברסיטת רַטְגֶרְס שבניו ג'רסי, נרשמתי בהתלהבות. מאחר שעשיתי את שיעורי הבית שלי בנושא הסוויטות לצ'לו יכולתי להגדיר את עצמי, במידת מה, כחובב באך אמתי ולהתחכך באנשים מסוגי.

התדמית המקובלת של באך היא של אדם שעמל מיום ליום בלי לתת את דעתו כלל לדורות הבאים, והוציא מתחת ידיו יצירות מופת כדבר מובן מאליו. וולף, לעומת זה, גורס שבאך מילא תפקיד פעיל ב"קידום המוניטין שלו אחרי מותו."

באפריל 2004 מצאתי אפוא את עצמי הולך על פני מדשאות האזמרגד של אוניברסיטת פרינסטון עם חבורה של חסידי באך, כמעט כולם חוקרים מלומדים שמספר רב להבהיל מביניהם היו מזוקנים ולבשו בלייזרים שחורים. זה עתה יצאנו מבניין האוניברסיטה, ממצמצים בעינינו באור השמש, אחרי הרצאה מלומדת מאוד על באך. באותה שעה התקיימה שם "הילולת אביב", חגיגת סטודנטים סואנת שכללה משחקים שונים, צביעת פנים, כדורגל, ברביקיו ולהקת רוק שהשמיעה ביצוע כושל של המנון הרוק של להקת "REM": "זה סוף העולם שהכרנו (ואני מרגיש מצוין)."

זה היה סתם רעש רקע בעיני חבורת המלומדים חסידי באך שבאו לפרינסטון בשליחות מוזיקולוגית, משלחת שדה ססגונית בעולם החמור סבר והרציני של חקר באך. בכנס של אגודת באך האמריקאית של שנת 2004 הוצגה לפני המשתתפים תמונת דיוקנו המשובחת ביותר של באך, שכמעט לעולם אינה נגישה לציבור. רק שני דיוקנים מקוריים של באך קיימים למיטב ידיעתנו, שניהם מעשה ידיו של אמן אחד, צייר החצר הסקסוני אליאס גוֹטלוֹבּ האוּסמן. שני הדיוקנים כמעט זהים, שניהם מצוירים בשמן ומראים את המלחין באותה תנוחה רצינית. למרות הדמיון ביניהם סבורים שצוירו בהזדמנויות שונות. אחד מהם תלוי כיום במוזיאון העירוני של לייפציג, שבה צויר הדיוקן בשנת 1746. מצבו עלוב מפני שחזרו וצבעו אותו שוב ושוב, וגם מפני ששימש פעם מטרה לסטודנטים משועממים שיידו בו פיסות נייר מעוכות.

 

דיוקאן של באך, 1976.

דיוקאן של באך, 1976.

הדיוקן השני, שצויר שנתיים לאחר מכן, שלם בלא פגע. זה הדיוקן שלפני חצי מאה הגיע לידיו של ויליאם ה' שַיידֶה, מעריץ של באך שהיה איש אמיד בעל היסטוריה ארוכה של לימוד, נגינה ואיסוף יצירותיו של המלחין האהוב עליו. בדרך כלל תלוי הדיוקן הזה בביתו של שיידה בפרינסטון, אבל הוא הסכים להציגו לפני באי הכנס ה-14 של אגודת באך האמריקאית.
יותר מכל דבר אחר, הדיוקן של האוסמן הוא שיצר את דמותו הפופולרית של באך - דמות של בורגני גרמני חמור סבר, חבוש פאה נוכרית, כבד משקל במקצת. זו הדמות המפארת אינספור עטיפות של דיסקים, תוכניות קונצרטים וכרזות של פסטיבלים, הדמות שסייעה למאזינים לדמיין להם את המלחין שרק פרטים ביוגרפיים מעטים שלו קיימים.

משום כך, בעת שעשו חוקרי באך את דרכם בקמפוס של פרינסטון, יכולת לחוש בהתרגשותם. דיוקנו של באך ווילאם ה' שיידה חיכו להם בחדר האוספים המיוחדים שב"ספרייה לתולדות המדינאות ע"ש ג'ון פוסטר דאלס". חוקרי באך, שמונים וחמישה במספר, נכנסו לחדר המחופה עץ והתגודדו סביב הדיוקן.

"אוּוּ!"
"מהמם."
"כמו המונה ליזה."
"כל כך רציני."
"זה כמו לקבל אגרוף בבטן, ממש פה בפנים, כאילו, וואו!"
"יש לזה איזו אנרגיה."
אנחנו צריכים להשתחוות שלוש פעמים או משהו?"

לדיוקן אכן היתה עוצמה משכנעת. הכפתורים על מעילו של המלחין התנוצצו, שרוולי חולצתו הצחורה הקרינו רעננות, הפאה הנוכרית היתה רכה וגמישה ופניו סמוקות, כאילו שתה כמה כוסות של יין חבל הריין שהיה חביב עליו. מתוך מסגרת הזהב העבה דומה היה שבאך משקיף על המתרחש במבט יודע-כול וחשדני.

ויליאם ה' שיידה, בן תשעים, לבוש במקטורן תכלת ובעניבה אדומה מדוגמת בתווי מוזיקה (שאולי היו, ואולי לא, מתוך קנטטה של באך), נתן סקירה קצרה על פריטי באך האחרים שבאוסף שלו – כתבי יד מקוריים בכתב ידו של המלחין ומכתב נדיר. אחר כך שאלו אותו את השאלה שהעסיקה את כולם: איך הגיע הדיוקן הזה לידיו. "זה היה לפני הרבה זמן," השיב, נשען על מקל הליכה עם ידית של מוט סקי. "אני כבר בקושי זוכר את זה."

שיידה, שמשפחתו עשתה את הונה בעסקי הנפט, שמע על הדיוקן אחרי מלחמת העולם השנייה ופנה אל סוחר אמנות בלונדון כדי שירכוש אותו מבעליו, מוזיקאי גרמני ששמו וולטר יֶנקֶה. בעל הדיוקן עזב את גרמניה בשלהי שנות העשרים והשתקע בדורסט שבאנגליה; עשר שנים לאחר מכן חזר אל גרמניה הנאצית כדי להביא משם את הדיוקן, שככל הנראה היה ברשות משפחתו מאז המאה ה-19.

דיוקנו של באך מעשה ידי האוסמן הוא שסייע לטפח תדמית רצינית וחמורת סבר הרבה יותר משהיה המלחין ככל הנראה. "אחת הסיבות מדוע אנשים חושבים על באך כעל מלחין מיושן ומשעמם," אמר פעם פרשן המוזיקה מיילס הופמן ב"נשיונל פבליק רדיו", "היא שיש רק דיוקן אחד מקורי לגמרי שלו, והוא נראה בו כמו זקן עם פאה נוכרית מפודרת, מיושן ונפוח וחסר רגש." הופמן הדגיש שלאמתו של דבר היה באך אדם בעל תשוקות, אחד שיצא פעם לדו-קרב חרבות עם נגן בסון, והושלך לכלא של דוכס, והוליד לא פחות מעשרים ילדים.

הצפייה בדיוקן השתלבה יפה בנושא הכנס – "תדמיות של באך". לצד קונצרטים ומסיבות קוקטייל הושמעו בכנס הרצאות למדניות שכותרותיהן מגוונות, כגון "כשאַריָה איננה אריה", ו" 'אני חי כמעט כל הזמן בתוך רוגז, קנאה ורדיפה': פרשנות פסיכולוגית של יחסיו של באך עם הרשויות." את ההרצאה המרכזית נתן כריסטוף ווֹלף, מוזיקולוג גרמני-אמריקאי ופרופסור בהרווארד שהוא המומחה העולמי הראשון במעלה לבאך. וולף טען שאין לראות את דיוקנו האיקוני של באך כמין תצלום אקראי. "זאת תנוחה רשמית," הוא אמר. "האיש היושב בתמונה רצה כנראה שיציירו אותו ככה. אפשר להניח שבאך רצה לעצב את תדמיתו."

בדיוקן נראה באך אוחז בידו גליון תווים של יצירה מורכבת מאוד פרי עטו הידועה בשם "קנון טריפְּלֶקס". הסיבה לכך, לדעתו של וולף, היא ש"באך ביקש להתחמק מן המוניטין שיצאו לו כנגן וירטואוז, להמעיט בערך משרתו (המקצועית)... ולהעמיד את עצמו מאחור בתור בן אדם... הכול מתוך יראת כבוד ליצירתו."

באמירה הזאת, שבאך רצה שיציירו את דיוקנו מתוך מחשבה על הדורות הבאים, מתוך רצון להשפיע על תדמיתו אחרי מותו, קרא וולף תיגר על הרושם הרגיל שבאך מעורר בדרך כלל. התדמית המקובלת של אמן הבארוק היא של אדם שעמל מיום ליום בלי לתת את דעתו כלל לדורות הבאים, והוציא מתחת ידיו יצירות מופת כדבר מובן מאליו, ולא היה מוטרד יתר על המידה בנושא הפופולריות שלו וחיי המדף של המוזיקה שלו. וולף, לעומת זה, גורס שבאך מילא תפקיד פעיל ב"קידום המוניטין שלו אחרי מותו." הוא עשה כמיטב יכולתו לשמר דוגמאות של אמנותו ולהבטיח את מקומו בהיסטוריה. אפילו בדיוקן של האוסמן, שבו הוא מחזיק בידו תכליל של מוזיקה מסובכת ביותר ("קנון תמוה" הדומה לחידה מתמטית), "האיש בעל החיוך המאופק רצה שהצופה ירגיש מאותגר. זה עבד ב-1748 – וזה עובד כיום."
אחר כך השיב וולף לשאלות הקהל. אחד השואלים, גבר כבד גוף ששערו אסוף בזנב סוס, שהתהדר בעניבת פרפר ובמשקפיים גדולים מדי במסגרת של שריון צב, הוסיף עוד נדבך על פרשנותו של וולף. הוא האשים את באך שעמד מאחורי "מערכה מאורגנת לשלוט ככל יכולתו בכל מה שיחשבו עליו בני הדורות הבאים."

זה היה טֶרי נוֹאֶל טוֹאו, מומחה חובב לבאך, שהיה מוכר היטב בחוגים של חסידי באך, ואף שהעיד על עצמו שהוא "תמהוני נלהב וכפייתי," זכה לכבוד רב מצדם של המלומדים במשרה מלאה. טואו, עורך דין ניו-יורקי שהתמחה בחוקי קניין רוחני, הביע את כעסו על הביוגרף הראשון של באך, יוהן ניקולאוס פוֹרקֶל, משום שלא הצליח להשיג פרטים אישיים רבים יותר על המלחין. פורקל אמנם כתב עשרות שנים אחרי מותו של באך ב-1750, אבל עמד בקשר עם בניו של באך, ובעיקר עם קרל פיליפ עמנואל. "הייתי שמח להעמיד את קרל פיליפ עמנואל על דוכן העדים," אמר טואו. הוא התלונן שבביוגרפיה של פורקל, שראתה אור ב-1802, אין שום אזכור למראהו של באך, לגובה שלו, למשקלו ולמנת הקינוח החביבה עליו.
"עם זה כדאי לזכור," השיב וולף, "שהביוגרפים של המאה ה-18 לא התעניינו בקינוחים."
"אנחנו לא יודעים מה הוא אכל," צייץ מוזיקולוג אחד בקהל, "אבל אנחנו יודעים מה הוא שתה!"
"ומה הוא עישן," הוסיף מלומד אחר.
וולף נעים ההליכות, כסוף השיער, הסכים וציין שבמסעותיו השתכן באך במלונות הטובים ביותר וצרך בירה וטבק מקטרת מהמשובחים ביותר. "ברור שפינק את עצמו. הוא אהב את מנעמי החיים."

אבל כל החוקרים קוננו על היעדר עובדות היסטוריות מוצקות בכל הקשור בבאך. מלבד שקספיר, אין כנראה עוד אישיות בולטת באמנות המודרנית שידוע עליה מעט כל כך. אין דבר שישווה למכתבים היוצאים מן הלב שכתב מוצרט לאשתו, או למחברות הכתובות בסגנון זרם התודעה שהשאיר אחריו בטהובן. כאשר צצים במפתיע סימני חיים מתועדים של באך – ואלה אכן צצים – נעשה החיפוש אחר אישיותו החמקמקה מושך ומפתה שבעתיים. אבל דרכם של הביוגרפים של באך חסומה ומקוטעת.
"קשה לראות את האיש שמאחורי הדיוקן," אמר וולף.

קוּרַנט

[לואי ה-14] רקד אותו טוב יותר מכל אדם אחר בחצרו ובחֵן מיוחד במינו.
(פייר ראמו, 1729)

האיש שמאחורי הדיוקן נולד ב-21 במרץ 1685 בעיר הגרמנית הקטנה אייזנאך. על שנות ילדותו הראשונות של יוהן סבסטיאן באך לא ידוע דבר, אם כי אפשר לשער בבטחה שחונך להיות מוזיקאי. אביו, אמברוזיוס באך, היה מוזיקאי בנו של מוזיקאי שהיה בנו של מוזיקאי וכך הלאה, עד המאה ה-16. אבי המשפחה, אחד פַייט באך, היה "אופה לחם לבן" שעקר מהונגריה לגרמניה בשל הרדיפות הדתיות נגד הפרוטסטנטים. ידוע שפייט היה פורט על הציתר שלו, כלי דמוי גיטרה, לקצב הנקישות הקבוע של אבן הריחיים הטוחנת את הדגן לקמח. עם הזמן העמיד השבט של משפחת באך – לותרנים אדוקים שהיו מושרשים באזור תורינגיה שבמרכז גרמניה – שושלת מפורסמת של מוזיקאים מקצועיים בדומה למשפחת קופרן בצרפת, משפחת פרסל באנגליה ומשפחת סקרלטי באיטליה.

גרמניה במובן המודרני של המדינה לא היתה קיימת. הרשות המרכזית היחידה שייצגה את גרמניה היתה הקיסרות הרומית הקדושה, קליפה ריקה מתוכן של קיסרות שראשיתה בימי קרל הגדול. לא היו לה למעשה לא צבא ולא הכנסות ולא מנגנון פעיל של ממשל. כדברי ולטר, היא לא היתה לא קדושה, ולא רומית, ולא קיסרות. קיסרות הרפאים הזאת הקיפה כמה וכמה מדינות חשובות כגון אוסטריה ופרוסיה, ששתיהן עתידות לצבור עוצמה ניכרת אחרי 1700. אבל הקיסרות הרומית הקדושה עצמה היתה תצרף של כ-300 ישויות: דוכסויות, נסיכויות, ערים קיסריות חופשיות, שאחדות מהן השתרעו על פני שטח של לא יותר מדונמים אחדים – פסיפס שעוצב על ידי העליות והמורדות של חילופי שושלות ושל גורלן של מלחמות.

משרתו הראשונה של באך הביאה אותו אל הדוכסות הקטנה של ויימאר ב-1703, שם נשכר לעבוד בתור כנר ו"משרת חצר". מעמדו בחצר היה אמנם נמוך (העבודה כללה משימות לא מוזיקליות ועבודות שירות), אבל כישוריו המוזיקליים היו מן הסתם גלויים וידועים

אבל שום נקודה על פני המפה לא היתה קטנה מדי לאבסולוטיזם הגרמני. ברוב שטחה של גרמניה שלטו בידי נסיכים זעירים, שרובם לא היו חזקים די הצורך לקיים מדיניות חוץ עצמאית ולהחזיק צבא קבוע. אבל הם בנו להם ארמונות ראוותניים וקישטו את חצרותיהם הקטנות במשמרות טקסיים, רקדנים, אמני סיף ומוזיקאים כדי לחקות את השליט האבסולוטי הגדול של התקופה – מלך השמש, לואי ה-14 מצרפת. השליטים הגרמנים הזעירים ראו בוורסאי מודל לחיקוי, הטו את פעליהם ופידרו את פאותיהם כדרך הצרפתים.

באייזנאך, עיר הולדתו של באך, חיו 6,000 איש בצלו של דוכס זוטר שעם סגל ארמונו נמנו מורה לאמנות הדיבור בצרפתית, כמה משרתים אישיים שבראשם רב-משרתים, להקה של גבירות בנות לוויה וממונה על הציד שחלש על שמונים ושניים סוסים ומרכבות. אביו של באך, אמברוזיוס, היה מוזיקאי בולט בעיר שנעשה מנהל התזמורת העירונית באייזנאך וחבר בתזמורת הדוכס. בראש ובראשונה היה כנר, אבל נוסף על כך היה נגן מקצועי בכמה כלים אחרים כגון חצוצרה, שבה ניגן בתזמורת כלי נשיפה שהופיעה פעמיים בכל יום על מרפסת בית העירייה שהשקיפה על כיכר השוק.

דיוקן מלא חיים של אמברוזיוס, התלוי עכשיו בספריית המדינה בברלין, מראה אותו לבוש בקימונו יפני, הצהרה אופנתית בשלהי המאה ה-17. שערו הכהה מגיע עד כתפיו, שפמו שופע במקצת וארשת פניו גאה אבל שלווה וידידותית.
פחות מזה ידוע לנו על אמו של באך, אליזבת. מה שכן ידוע הוא שאביה היה פרוון עשיר וחבר במועצת העיר של אֶרפוּרט הסמוכה, ושהיתה בת עשרים וארבע כשנישאה לאמברוזיוס ב-1668. שמונה ילדים נולדו להם, ששבעה מהם נקראו בשם הפרטי יוהן, יוהנֶה או יוהנָה. ארבעה מתו בצעירותם.

יוהן סבסטיאן, צעיר הילדים, גדל אפוף מוזיקה, ככל בני באך האחרים. משערים שקיבל מאביו שיעורי נגינה בכינור, בוויולה, וככל הנראה גם בצ'לו. ומן הסתם התלווה אל אביו בהופעותיו בכנסייה, בטירה ובבית העירייה והצטרף בנגינה בכלים שונים ברגע ששלט בהם.
בבית הספר הלטיני ע"ש גיאורג הקדוש ששם למד סבסטיאן (כמו מרטין לותר מאתיים שנה לפניו), מעולם לא הטילו ספק בשלמות רצונו של האל. אבל הבריאה היתה מטבע שהוטל לאוויר, שלעולם עלול ליפול על צדו האפל. בן שש כבר עמד סבסטיאן ליד קבר אחיו המבוגר ממנו בלתזר. שנתיים לאחר מכן מת אחיו התאום של אביו. אחר כך, כשהיה באך בן תשע, מתה עליו אמו. אמברוזיוס שב ונשא אישה שכבר התאלמנה פעמיים, אבל בתוך שלושה חודשים נפטר גם הוא והניח את סבסטיאן יתום עוד לפני שמלאו לו עשר.

היחידה המשפחתית התפרקה וקרובי משפחה אספו את השברים. בתם בת השבע-עשרה של משפחת באך, מארי סלומה, עקרה לארפורט לחיות עם משפחת אמה, ואילו סבסטיאן ואחיו הגדול ג'ייקוב באו לחיות בבית אחיהם שאך זה נישא כריסטוף, בן עשרים ושלוש, עוגבאי בעיר הקטנה אורדרוף שבקצהו הצפוני של היער התורינגי. כריסטוף סיפק את כל צרכיו של אחיו הצעיר ושימש לו מורה למוזיקה, ובביתו התייצב מצבו הנפשי של סבסטיאן וצערו תועל אל לימודי המקלדת.

לימים סיפר באך את הסיפור על אוסף של פרטיטורות שהביא כריסטוף הביתה אבל הרחיק אותו מבאך ובכל לילה היה נועל אותו בארון. סבסטיאן הצליח להשחיל את ידיו הקטנות מבעד לשבכת הדלת של הארון, לגלגל את הגליונות ולשלוף אותם החוצה. לילה לילה, כך על פי הסיפור, היה מעתיק את התווים לאור הירח, עד שנודע הדבר לכריסטוף והוא החרים את אוצרו. המעשה ב"כתב היד של אור הירח", בין שאירע באמת ובין שלא, סופר שוב ושוב בשנים מאוחרות יותר כדי ליצור את הרושם של מוזיקאי צעיר ונחוש שדבר לא עמד בדרכו ללמד את עצמו. זה בוודאי היה נכון.

כעבור חמש שנים הגיע סבסטיאן למקום הראשון בכיתתו והיה בוגר די הצורך לצאת אל  העולם לבדו. במרץ 1700, שבועות אחדים לפני יום הולדתו החמישה-עשר, יצא למסע של יותר מ-300 קילומטר, ככל הנראה ברגל, וייתכן שנשא עמו כינור שקיבל בירושה מאמברוזיוס. את המסע הזה עשה בחברת בן כיתה מבוגר ממנו ששמו גיאורג אֶרדמָן (שבעתיד הרחוק יספק פרטים יקרי ערך על חברו למסע). מגמת פניהם היתה העיר הגרמנית הצפונית לינבוּרג, שם המתינו להם מלגות לימודים בבית ספר תיכון לנערים בעלי כשרון זמרה.

בלינבורג ספג סבסטיאן כל השפעה מוזיקלית שהזדמנה לו בסביבה, מן התזמורת צרפתית שהועסקה בחצרו בסגנון ורסאי של הדוכס המקומי ועד המבורג, העיר הגדולה ביותר בגרמניה, שלשם נסע כדי לשמוע את נגן העוגב הנודע יוהן אדם רַיינקֶן. היתה לו גם גישה לספריית בית הספר, שהכילה יותר מאלף תכלילים. אחרי שנתיים השלים את מכסת הלימודים של בית הספר התיכון ומאחר שלא רצה ללמוד באוניברסיטה, או שחסרו לו האמצעים לכך, היה מוכן לפתוח בקריירה מקצועית של מוזיקאי.

משרתו הראשונה של באך הביאה אותו אל הדוכסות הקטנה של ויימאר ב-1703, שם נשכר לעבוד בתור כנר ו"משרת חצר". מעמדו בחצר היה אמנם נמוך (העבודה כללה משימות לא מוזיקליות ועבודות שירות), אבל כישוריו המוזיקליים היו מן הסתם גלויים וידועים. עד מהרה הוזמן הצעיר לבדוק את איכותו של עוגב בכנסייה בארנשטט, ובנגינתו הרשים כל כך את הרשויות עד שבו במקום הוצעה לו משרה של עוגבאי בכנסייה. מעסיקו החדש היה הרוזן אנטון גינתר ה-2, מושלה של העיר הראשית בחבל שווארצבורג-ארנשטט. תעודת המינוי שלו היא המסמך ההיסטורי הראשון המספק מידע כלשהו על חייו המקצועיים של באך:

היות ואדוננו הנאצל, הרוזן רב החסד אנטון גינתר, אחד מארבעת הרוזנים של הקיסרות, קיבל אותך, יוהן סבסטיאן באך, ומינה אותך לעוגבאי בכנסייה החדשה, לפיכך אתה נדרש להיות נאמן וצייתן לאציל רב החסד הנזכר למעלה, הרוזן, ובייחוד עליך להיות חרוץ ומהימן בכהונתך, בשליחותך ובביצוע משימות האמנות והמדע המוטלות עליך; אתה נדרש שלא להתערב בעסקים ובתפקידים אחרים; להופיע בדייקנות בימי ראשון, בימי חג ובימים אחרים של תפילה פומבית בכנסייה החדשה הנזכרת למעלה לצד העוגב המופקד בידיך; לנגן בעוגב כראוי; לפקוח עין על העוגב ולטפל בו בנאמנות. 

חוזה העבודה מוסיף ודורש מן העוגבאי גם דרישות מוסריות: "... בחיי היומיום עליך לטפח את יראת האלוהים, להימנע משתייה ולאהוב שלום; עליך להתרחק לחלוטין מחברה רעה ומכל הסחת דעת משליחותך, ובאופן כללי לכוון את כל מעשיך אל האלוהים, הרשות והממונים עליך, כיאה למשרת נותן כבוד ולעוגבאי... " הדרישות האלה היו מאתגרות גם את הישר וההגון שבצעירים בגיל העשרה, ועד מהרה אכן אתגרו את העוגבאי בן השמונה-עשר. על פי המסופר, ערב אחד באוגוסט 1705 שלף באך את חרבו והתקוטט עם סטודנט אחד, נגן בסון ששמו יוהן היינריך גֶיֶירסבאך.

כשיש כל כך הרבה עובדות יבשות וסימני שאלה סביב חייו של באך, המלומדים המשוועים לתובנות בוחנים בקפידה כל פירור של מידע מתועד, ישיר או עקיף. התיאורים הססגוניים ששרדו במרוצת המאות הם מעטים ומתקופות שונות ורחוקות זו מזו בחייו, ומשום כך הם סיבה להתרגשות ביוגרפית.

אחד התיאורים האלה, המתועד בפרוטוקולים של מועצת הכנסייה בארנשטט, מתחיל בתקציר תלונתו של באך. לדבריו, הוא עבר על פני בית העירייה בשעת לילה מאוחרת וגיירסבאך (שאף על פי שהיה סטודנט היה למעשה מבוגר מבאך בשלוש שנים) עקב אחריו עד כיכר השוק, נופף במקל כבד וביקש לדעת מדוע כינה אותו באך בכינוי מעליב. את הכינוי המבזה המדובר, "Zippel Fagottist, תרגמו בדרך כלל חוקרי באך "בָסוֹניסט עֵז". אבל בשנים האחרונות צצו תרגומים אחרים שנחשבים מדויקים יותר, ובהם "בסוניסט ירוק", "בסוניסט נבל", "זין של בסוניסט" ו"בסוניסט מפליץ אחרי אכילת בצל ירוק."

נגן הבסון נעלב, כמובן. לפי עדותו של באך, גיירסבאך עמד להכות אותו ואילץ אותו לשלוף את חרבו מתוך התגוננות, אבל גיירסבאך זינק עליו והשניים התגוששו עד שסטודנטים אחרים הפרידו ביניהם. באך ביקש שמועצת העיר תעניש את תוקפו ודרש לקבל "מאת האחרים יחס של כבוד, כדי שמעתה ואילך יניחו לו לעבור בלי עלבונות ובלי תקיפות." לאחר מכן שמעה מועצת העיר את דבריו של גיירסבאך... המכחיש שתקף את התובע באך. להפך... באך, שמקטרת בפיו, חצה את הרחוב ואז שאל אותו גיירסבאך אם הוא מודה שכינה אותו בסוניסט ירוק. מכיוון שלא יכול להכחיש זאת, הוא, באך, שלף את חרבו, והוא, גיירסבאך, נאלץ להתגונן; אחרת היה נפגע.

אחרי ששמעה את דברי גיירסבאך וזימנה אנשים אחרים שהיו עדים לקטטה נזפה מועצת העיר בבאך: "מן הראוי היה שיימנע מלכנות את גיירסבאך בסוניסט ירוק; כינויי לעג שכאלה גורמים בסופו של דבר לאירועים מביכים מן הסוג הזה, בייחוד מפני שבאך ידוע כמי שאינו מסתדר עם הסטודנטים." ברוח פילוסופית יותר נתנה המועצה עצה לבאך: "בני אדם חייבים לחיות בקרב הלא-מושלמים."

חודשיים לאחר מכן ביקש באך חופשה של חודש כדי לבקר אצל נגן העוגב הדגול דיטריך בוּקסטֶהוּדֶה, וככל הנראה צעד ברגל מרחק של יותר מ-400 קילומטר אל העיר ליבק. ארבעה חודשים חלפו – שלושה יותר מהחודש שהוקצב לו – עד שחזר לארנשטט, ושוב נזפה בו מועצת העיר. בעת שזומן לתת דין וחשבון על עברותיו לראשי הכנסייה המקומית התנהג באך בזחיחות יוצאת דופן לגבי בן עשרים שעלול לאבד את משרתו האמתית הראשונה. הוא הצדיק את היעדרותו הממושכת בטענה שיצא כדי "להבין דברים שונים באמנותו." כשהזכירו לו שחופשתו נמשכה פי שלושה או ארבעה מהזמן המוסכם השיב בזלזול שמינה מישהו אחר למלא את מקומו.

תלונות אחרות לא איחרו להגיע. הממונה על המקהלה העיד שבאך נהג להאריך מדי בנגינה בעוגב בשעת התפילות, אבל משגערו בו על כך החל לנגן קטעים קצרים במידה מופרזת. כמו כן סטרו לו על מפרק ידו משום שהכניס "תווים זרים" למזמורים בכנסייה. והוא ננזף משום שהרשה ל"עלמה זרה" להיכנס ליציע העוגב בכנסייה.

בסופו של דבר הצליח באך להסתלק מארנשטט ומחברת "הלא-מושלמים" שלה לאחר שקיבל הצעת עבודה לשמש עוגבאי בכנסייה במילהַאוּזֶן, "העיר הקיסרית החופשית". הוא הביא עמו לשם את התווים הזרים ואת העלמה הזרה.

באך נשא אישה אחרי שעקר למילהאוזן. ביוגרפים אחדים סבורים שהכלה היתה אותה עלמה אלמונית מיציע העוגב בארנשטט. מריה ברברה באך, דודניתו מדרגה שנייה, היתה בתו של עוגבאי בכנסייה בגֶרֶן ומבוגרת מן החתן בחמישה חודשים. אחרי מות אמה עברה לחיות בבית דודה, ראש העיר של מילהאוזן, שבבית הארחה שלו התגורר באך.

במילהאוזן לא היה שכרו של נגן העוגב שאך זה נשא לו אישה גבוה יותר, ואף על פי כן היתה משרתו שם בגדר שיפור לעומת ארנשטט.* העיר הציורית היתה השנייה בגודלה בתורינגיה, והתהדרה בלא פחות משלוש עשרה כנסיות בין חומות העיר העטורות צריחים. ובתור אחת האנומליות של הקיסרות הרומית הקדושה היתה העיר חופשייה משלטון נסיכי מאז המאה ה-13, וכפופה ישירות לקיסר בווינה. אבל עד מהרה מצא באך שהאפשרויות המוזיקליות שלו שם מוגבלות. הביוגרף שלו בן המאה ה-19, פיליפ שְפּיטָה, מציין שמועצת העיר וראשי הכנסייה במילהאוזן דבקו במסורות ובמנהגים הישנים ולא יכלו ולא רצו לקבל את מעופו הנועז של באך, ואף הביטו בחשדנות על הזר שהתנהג בשתלטנות שכזאת בתפקיד שמאז ומעולם, ככל שזיכרונם הגיע, מילא אותו יליד העיר ושנועד אך ורק להאדרת שמה ותהילתה.

בראשית המאה ה-18 היו שלושה סוגי מעסיקים שמוזיקאי בגרמניה יכול לעבוד בשבילם: עיר, כנסייה, וחצר של משפחת אצולה. במצבה הפוליטי השסוע של גרמניה, עם שלל הנסיכים הזעירים שהתחרו זה בזה על יוקרה, היו מוזיקאי חצר מבוקשים מאוד. השכר היה טוב בדרך כלל, והחצר הציעה להם הזדמנות לעבוד עם מוזיקאים ברמה גבוהה. ובתקופה שעדיין לא התקיימו קונצרטים פומביים, הופעות מפוארות בחצרות האצולה היו צורת הבידור היוקרתית ביותר.

הדוכס מווימאר היה מעסיקו הבא של באך. בחצרו של הדוכס החל באך את הקריירה שלו שנים מעטות קודם לכן בתור משרת חצר. הפעם היה לנגן עוגב ולחבר בתזמורת החצר של ויימאר, שבה ניגן בכינור לבוש במדי פרש - תלבושת החובה בהופעות בטירתו של הדוכס האדוק בדתו, וילהלם ארנסט. כמעט עשור, החל מ-1708, עבד באך בווימאר, ליטש את כישורי ההלחנה שלו וקנה לו מיומנות בעיקר בסגנון הקונצ'רטו הקצבי של ויוואלדי, שהשפיע על מוזיקאים ברחבי אירופה. כמו כן החל להשתעשע בכמה רעיונות שאפתניים.
סביר מאוד שבווימאר הגה באך לראשונה את הרעיון לחבר מוזיקה לצ'לו סולו. ההשראה באה כנראה מיצירות הסולו לכינור של יוהן פאול וֶסטהוֹף, בלשן וכנר וירטואוז בחצר הדוכס מווימאר. יצירותיו לכינור, שראו אור ב-1696, הן היצירות מרובות הפרקים המוקדמות ביותר לכינור סולו. באך מן הסתם הכיר את וסטהוף בתקופה הקצרה שעבד בווימאר ב-1703. חמש שנים לאחר מכן כבר לא היה וסטהוף בין החיים, אבל יצירותיו לכינור סולו נוגנו כנראה בחצר.

כמה מיצירות המוזיקה הכלית הגדולות בעולם חוברו בשנותיו של באך בקֶתֶן, לרבות הסוויטות לצ'לו, אבל זמן רב עתיד היה לחלוף עד שישמע העולם ולוּ אחת מהן

בווימאר עלה באך במדרגות הסולם המקצועי, קוּדם בתפקידיו פעמיים ובסופו של דבר מונה למנהל קונצרטים. ב-1717, כשכבר עשה לו שם מקומי בתור נגן עוגב וירטואוז, הזדמן לו להתחכך בפעם הראשונה בעולם המוזיקה הנוצץ בחצר חשובה. לואי מַרשַן, נגן העוגב החשוב ביותר בצרפת ונגן מקלדת וירטואוז, בא לביקור אצל המלך הסקסוני אוגוסט החזק בדרזדן, מקום מושבו הראשי. אחד מחברי תזמורת החצר בדרזדן, שאולי ביקש לגנוב את ההצגה מן הצרפתי המפורסם עד לזרא, העלה את הרעיון להזמין את באך לתחרות נגינה במקלדת עם מרשן – דו-קרב מוזיקלי היה דרך שכיחה לעמת וירטואוזים גדולים זה עם זה. באך נסע לדרזדן, ומן הסתם היה המום לנוכח חיי הבידור המסנוורים בחצר, שהיתה הראוותנית ביותר בקיסרות הרומית הקדושה. סכומי עתק הוצאו על להקת אופרה איטלקית ולהקת בלט צרפתית, ולמקביליו של באך בתזמורת החצר שולמו משכורות גבוהות פי שלושה משלו.

באך שלח מכתב מנומס אל מרשן והזמינו להשתתף ב"מבחן כישרונות מוזיקלי", והציע שכל אחד מהם יאלתר במקום כל יצירה מוזיקלית שיבחר חברו. מרשן נענה להזמנה והמלך אוגוסט החזק נתן את הסכמתו המלכותית. הדו-קרב עמד להתקיים באחוזתו של הרוזן פלמינג, שבה "התכנסה חבורה גדולה של נשים וגברים רמי מעלה." אבל אם חשב באך שאחרי שנים של קריירה בצללי הפרובינציה הגיע סוף סוף הרגע הגורלי שלו, הרי שנכונה לו אכזבה. אחד ממכריו, יוהן אבּרהם בירנבאום, שכתב על כך כעבור שנים רבות, הוא שסיפר את הסיפור:

הגיעה השעה היעודה לעימות בין שני הווירטואוזים. מלחין החצר הנכבד [באך], ועמו מי שהיו אמורים לשמש שופטים בתחרות המוזיקלית הזאת, חיכו במתח למתחרה האחר, אבל לשווא. בסופו של דבר התברר שמרשן הסתלק מדרזדן בשעת בוקר מוקדמת בכרכרת נוסעים מהירה. אין ספק שהצרפתי המפורסם ידע שכישרונותיו לא יעמדו לו בעימות עם מתקפותיו העזות של יריבו המיומן והנועז.

אף על פי שניצחון פורמלי - וככל הנראה גם פרס כספי - חמקו מבין אצבעותיו של באך, הרי המוניטין שלו בתור רב-אמן של המקלדת קיבלו דחיפה של ממש, וכך גם שאיפתו לעבוד במקום שבו יזכו כישרונותיו להוקרה רבה יותר.

באותה שנה נפטר המנהל המוזיקלי [קַפֶּלמַייסטֶר] של תזמורת החצר של ויימאר ואת מקומו ירש בנו, למרבה אכזבתו של באך (שכבר היה אז אב לארבעה ילדים), שקיווה לקבל את המשרה. משום כך החל לשקול אפשרויות עבודה אחרות. הצעה לשמש מנהל מוזיקלי בחצר קטנה באה מן הנסיך של קֶתֶן לאחר ששמע את המוזיקה של באך והתרשם. באך היה נלהב, אך לא כן מעסיקו. כשביקש באך מן הדוכס וילהלם ארנסט רשות לעזוב ולקבל את המשרה בקתן – וככל הנראה גם לחץ עליו בעקשנות בעניין זה – השליכו הדוכס לכלא שבטירתו בלי גינונים יתרים.

משפחת יוהאן סבסטיאן באך

״בוקר אצל משפחת באך״, מאת טובי אדוארד רוזנטל 1870.

בתיאור ישן שכתב אחד מתלמידי באך נאמר שהמלחין החל בחיבור "הפסנתר המושווה", אותה יצירת מופת למקלדת סולו, בתקופת מאסרו בווימאר, כשמשאביו היו מוגבלים וזמן רב עמד לרשותו. הפתיחה של "הפסנתר המושווה", עם הפרישֹה הפשוטה של האקורדים, נשמעת במפורש כמו התיבות הראשונות של הפרלוד בסוויטה הראשונה לצ'לו סולו.* בהחלט ייתכן שבאך החל לחבר את הסוויטה הראשונה לצ'לו בבית הכלא, ששם נאלץ להסתמך על הכלים היצירתיים הבסיסיים ביותר שלו וערג לחופש מתוך המסגרת המוגבלת של מבנה נוקשה. אבל האם אכן הועיד את המוזיקה הזאת לצ'לו? מאחר שבכלא לא היו ברשותו אלא קולמוס ונייר, אפשר שהועיד את היצירה לכלי אחר. או למען האידאל של מוזיקה טהורה.
כאמור, כתב היד המקורי של הסוויטות לצ'לו נעלם, ומשום כך אין בידינו אלא לנחש את תאריך חיבורן. ההנחה המקובלת היא שבאך חיבר את היצירה בשנים שאחרי מאסרו, בסביבות 1720, בעת שהיה ממוקד במוזיקה כלית. אבל דומה שאחדות מן הסוויטות חוברו בנפרד ורק במועד מאוחר יותר צורפו לכלל קבוצה אחת. ייתכן שהריונן נמשך זמן רב.

אחת היא מתי הגה באך לראשונה את הרעיון החדשני של מוזיקה לצ'לו סולו, התוכנית שלו היתה סימטרית מאוד. היא תלבש צורה של סוויטה, אחד המבנים הפופולריים ביותר של מוזיקה כלית באירופה. הסוויטה המקובלת בגרמניה, אוסף מובנה באורח חופשי של פרקי מחול, קיבצה יחד אלמנד, קוראנט, סרבנד וג'יג. אבל מתכונת הסוויטה היתה מגוונת וכללה פרלוד מאולתר שלעתים מציג את היצירה, ומחולות אחרים שצורפו למכלול.

באך החליט לפתוח כל סוויטה בפרלוד (מקור המילה בצרפתית – prélude), הקדמה דרמטית עם אלתורים שנשזרו בתוך המארג שלה. הפרלודים של באך הם המרכיב הווירטואוזי היסודי המשווה לכל אחת מהסוויטות אופי משלה. הם פנטזיות שפועלות מחוץ למקצבים הנוקשים השולטים בשאר הפרקים; הם משתהים, מתחילים, סוטים מהדרך, נוסקים לגבהים מסחררים, עוצרים את נשימתם, ונופלים ומתרסקים. תמציתו של הסיפור המסופר בכל סוויטה מרוכזת בפרלוד.

האלמנד, שהוא הפרק השני בכל סוויטה לצ'לו, היה מחול פופולרי שהופיע לראשונה בגרמניה בתחילת המאה ה-16. בימי באך שוב לא שימש האלמנד מוזיקה שרוקדים לצליליה, ונהיה רציני וחגיגי. פרקי האלמנד בסוויטות לצ'לו נוטים להיות אטיים ואלגנטיים. יוהן מַתֶזוֹן, בן זמנו של באך, כתב שהאלמנד הוא "התגלמות של רוח שבעת רצון ומסופקת, שנהנית משלווה ומסדר טוב." 

הגרסה הצרפתית של הקוּרַנט (courir פירושו "לרוץ") היתה ריקוד אריסטוקרטי המזוהה עם חצרו של לואי ה-14, שככל הנראה רקד אותו במיומנות מרשימה. אבל רוב הקוּרַנטים שבחר באך בתור הפרק השלישי בסוויטות לצ'לו הם למעשה correntes, שמקורם ביצירות של מלחינים איטלקים. את הקוֹרֶנטֶה, המלא קפיצות וניתורים, רקדו בחלקים רבים של אירופה בשלהי המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17, והוא עליז וקופצני.

אחרי הקוּרַנט בא הסרבנד, המרכז הרוחני של כל סוויטה לצ'לו. הסרבנד היה בעבר ריקוד איבֶּרי חם מזג בעל קצב מהיר כתשוקה. לדברי המוזיקולוג פיטר אליוט סטון, הסרבנד החל את הקריירה שלו בתור "ריקוד מהיר ותאוותני שחוברו לו מילים גסות, עם רקדנים שחוללו בתנוחות מגונות ועם גברים ונשים שגילמו בתנועותיהם את 'המימוש הסופי של האהבה'." אבל בתקופתו של באך כבר סוגנן הסרבנד בחצר הצרפתית ונהיה לתנועה המוזיקלית האטית והנרפה ביותר, המגלמת קדרות כאובה ולא יצריות משולחת רסן דווקא.
הפרק החמישי משתנה מסוויטה לסוויטה – באך משתמש במינואט, בּוּרֶה וגָבוֹט, כולם מחולות חצר צרפתיים פופולריים. בימיו של באך נחשבו אלה למחולות "מודרניים", שלא כאלמנד, הקוּרַנט והסרבנד, שב-1717 כבר לא רקדו אותם בדרך כלל. המינואט, לעומת זה, נחשב לריקוד המסמל את האידאלים הצרפתיים של הידור ואצילות ורקדו אותו כמעט כל המאה ה-18.

הפרקים האלה המכונים galanterie – המינואט (בסוויטה הראשונה והשנייה), הבורה (בסוויטה השלישית והרביעית) והגבוט (בסוויטה החמישית והשישית) – הם פחות אינטנסיביים מן האחרים אבל בהחלט לא חסרי חשיבות. יש במחולות האלה מלודיות שפעמים רבות עושה אותם לחלקים הזכורים ביותר של היצירה כולה. ויש בהם צעד תוסס, קופצנות מלאת עליצות, בעיקר כשהם באים מיד אחרי הסרבנד העגמומי.

כל אחת מן הסוויטות מסתיימת בג'יג. זה הצליל של סימני קריאה נמרצים, של פזמון קצר. הג'יג הצרפתי שאל את שמו מן הג'יג האנגלי, שהוא עצמו נשאל מן הפועל giguer, "לרקוד" בצרפתית עתיקה, או מ-geige, כינור, בגרמנית. קצבו מהיר יותר משל כל הפרקים האחרים. אפשר לשמוע בו את עליצותו חסרת הדאגה של נגן בפונדק: הנה המנגינה: בואו ורִקדו לצליליה – מחר אולי תבוא עלינו מלחמת שלושים שנה אחרת.

חודש אחרי שהושלך לכלא של הדוכס מפני "שלחץ לשחררו מתפקידו בעקשנות מופרזת" שוחרר באך מכלאו. בדוח שכתב מזכיר החצר בוויימאר צוין שב-2 בדצמבר 1717 באך "שוחרר ממאסר וקיבל הודעה בדבר שחרורו הלא-רצוי מחובתו." עכשיו היה חופשי להחליף משרות, והוא מיהר להפנות עורף לוויימאר ויצא אל העיר קֶתֶן, בירתו הזעירה של חבל ארץ גרמני שהיה בשלטונו של נסיך צעיר.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מעסיקו החדש היה הנסיך ליאופולד, רווק בן עשרים ושלוש שהרבה בנסיעות והיה בעצמו מוזיקאי חובב. קֶתֶן אמנם לא היתה אלא נקודה קטנטונת בעולם האריסטוקרטי, אבל ליאופולד פיאר את חצרו הקטנה בתזמורת מן המעלה הראשונה שמעטות השתוו לה. באך נשכר לתפקיד הקָפֶּלמַייסטֶר – מנהל הקַפֶּלֶה (Capelle), התזמורת הנסיכותית.
המעבר מויימאר לעיר הנידחת הזאת אולי נראָה כצעד שאינו שווה את הטורח, שבוודאי שלא היה כדאי לאבד את החירות בשבילו. קֶתֶן המוקפת חומה מימי הביניים וחוסה בצלה של טירת הנסיך היתה חצר נידחת ששכנה עמוק בלבו של אזור כפרי; היו שכינו אותה בלגלוג "פָרַת קֶתֶן". אבל במעמדו החדש כמנהל התזמורת העפיל באך אל הדרגה הבכירה ביותר בהייררכיה המוזיקלית בחצר. רק איש אחד היה מעליו והוא הנסיך ליאופולד, שציפה בכליון עיניים ליצירותיו של מנהל התזמורת המהולל שלו.

ליאופולד עצמו למד מוזיקה באיטליה והיה זמר באס ונגן ויולה-דה-גמבה מוכשר למדי. הוא לא השתמש במוזיקה כדי להתהדר בגדולתו; הוא "גם הבין את האמנות וגם אהב אותה," כדברי באך במכתב נדיר שנכתב שנים לאחר מכן. אין ספק שהנסיך, מצדו, היה שבוי בקסמיו של באך.

לא עבר זמן רב עד שהמוזיקה של באך הדהדה בחדרי הטירה שהוארו באור נרות, וההרמוניות השופעות שלו נישאו על פני מי החפיר המנצנצים והגנים המטופחים. ידידות יוצאת דופן נקשרה כנראה בין "הוד רוממותו הנעלה" ובין המוזיקאי הרב-אמן שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים. קרוב לוודאי שהשניים היו יושבים יחד בחדר המוזיקה שבקומת הקרקע של הארמון, הנסיך ניגן בוויולה-דה-גמבה ובאך הוביל את הנגינה בצ'מבלו דמוי כנף, ומפעם לפעם היו מתרעננים באספקה של ברנדי וטבק.

סיפוק ורוגע משלו בחייו של באך המהלך השנים הראשונות בקֶתֶן. הנסיך היה הסנדק של ילדם השביעי של באך ומריה ברברה, ליאופולד באך, שהוטבל בבית התפילה הצנוע שבארמון. באך זכה להוקרה רבה בחצר קֶתֶן; שכרו היה 400 טלרים לפני בונוסים, וניתן לו תקציב נדיב לכלי נגינה חדשים, לנייר תווים ולהעתקה, כריכה ורכישה של תכלילים. מוזיקאים אורחים נשכרו לאירועים מיוחדים, ובהם זמר הבאס הנודע יוהן גוטפריד רימשניידר, חצוצרנים שביצעו את מה שנודע בשם "הקונצרטים הברנדנבורגיים", נגן לאוטה, ונגן נוכרי אחד שניגן בכלי מסתורי דמוי גיטרה. ייתכן שהכלי הזה הוא שעורר את באך לתהות עד להיכן הוא יכול להרחיק לכת במיצוי הפוטנציאל הטמון במיתרים פשוטים.

כוחותיו היצירתיים של באך הושפעו לטובה מן האווירה האריסטוקרטית בזעיר אנפין ששררה בקֶתֶן. בזכותו של פטרון תומך ומעודד, חופשי מלחצים של לוחות זמנים ומתביעות הכנסייה, מרוחק מן המזימות בחצרות נחשבות יותר ומהסחות הדעת של ערים גדולות יותר, היה בידי מנהל המוזיקה החדש לפרוש כנפיים ולעוף בכיוונים עוצרי נשימה. כמה מיצירות המוזיקה הכלית הגדולות בעולם חוברו בשנותיו של באך בקֶתֶן, לרבות הסוויטות לצ'לו, אבל זמן רב עתיד היה לחלוף עד שישמע העולם ולוּ אחת מהן.

מיילס הופמן, פרשן של מוזיקה קלסית, תיאר את באך בחלק הבידורי של התוכנית "מהדורת בוקר" ברדיו הציבורי הממלכתי לציון יום הולדתו ה-317, ב-21 במרס 2002. להאזנה לחצו כאן.

המאמר מבוסס על הפרקים הראשונים מהספר ״הסוויטות לצ׳לו״ מאת אריק סיבלין בהוצאת כתר ספרים. מאנגלית: סמדר מילוא. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריק סיבלין.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בעקבות באך