האם עכברים נהנים מבאך?

בחינת המנגנון המוחי שאחראי על ההנאה שלנו ממוזיקה מעלה תובנות מעניינות על הדימיון בינינו לבין ההולכים על ארבע
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

יש מעט מאוד דברים שעליהם תושבי כל העולם מסכימים. תרבויות בעולם יכולות להיות כל כך שונות זו מזו שמה שנחשב לנורמה הכרחית באחת הוא עילה לסקילה באחרת. אבל יש דברים בודדים המשותפים לכל בני האדם. אוכל, למשל. לתרבויות שונות יש רעיונות מאוד שונים לגבי מהי ארוחה טובה ומה אסור להכניס לפה, אבל כולם יסכימו שאוכל, בעיקרון, הוא רעיון מוצלח. קונספט פופולרי נוסף הוא מין: קשה מאוד למצוא אדם שלא יפגין עניין כלשהו בנושא. וישנה מוזיקה. גם בתחום הזה הנורמות משתנות באופן קיצוני בין תרבות אחת לאחרת: מה שנחשב ליצירה נשגבת במקום אחד יתקבל כרעש בלתי נסבל באחר, ואפילו באותה תרבות, באותה עיר ובאותו רחוב תוכלו למצוא אנשים שונים הנהנים מהקונצ'רטו מס' 3 של רחמנינוב ומ"גנגנם סטייל". אבל המוזיקה, בצורה כלשהי ובנורמה כלשהי, תמיד קיימת. ספק אם קיימת תרבות אחת בעולם שלא פיתחה סוג כלשהו של מוזיקה.

ברור למה בני האדם אוהבים אוכל; זה די הכרחי בשביל לא למות. גם העניין בסקס נובע מצורך אבולוציוני בסיסי ומובן ביותר. אבל למה מוזיקה? מוזיקה אינה הכרחית להישרדות או לרבייה, ובכל זאת, העובדה שהיא קיימת בכל תרבות אנושית בעולם מעידה על כך שהיא ממלאת צורך בסיסי מאוד במוח האנושי; כנראה שיש משהו בעצם היותך אדם, או אפילו יצור חושב, שגורם לך להתעניין במוזיקה. אז מה כל כך טוב במוזיקה, בעצם?

כנראה שיש משהו בעצם היותך אדם, או אפילו יצור חושב, שגורם לך להתעניין במוזיקה.

יהיו כאלה שיטענו שאין טעם לשאלה הזאת. מוזיקה היא אמנות, ואמנות אי אפשר להסביר בכלים מדעיים. "לדבר על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה", אומר ציטוט מפורסם המיוחס למרטין מול. אבל הרבה חוקרים עוסקים כיום בריקודים ארכיטקטוניים כאלה; כנס שנערך בפברואר על ידי המרכז הבינתחומי לחישוביות עצבית במרכז ספרא למדעי המוח (ICNC/ELSC), החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית, והאקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים, הוקדש כולו לחקר הקשר בין המוזיקה ופעילות המוח, ונערכו בו הרצאות של מוזיקולוגים וחוקרי מוח לצד קונצרטים מוסברים של מורי ותלמידי האקדמיה.

נפתלי תשבי, מנהל המרכז לחישוביות עצבית, טוען שההנאה ממוזיקה בהחלט קשורה למנגנונים ביוכימיים בסיסיים מאוד במוח; למעשה, לעצם מה שהופך אותנו ליצורים חיים, לומדים וחושבים. וזה לא בהכרח מוגבל רק לבני אדם – גם חתולים, לוויתנים וחולדות יכולים ליהנות ממוזיקה טובה. זה משום שהמוזיקה מתבססת על הצורך ההכרחי של כל היצורים החיים לחזות את העתיד.

נפתלי תשבי, מנהל המרכז לחישוביות עצבית, טוען שההנאה ממוזיקה בהחלט קשורה למנגנונים ביוכימיים בסיסיים מאוד במוח; למעשה, לעצם מה שהופך אותנו ליצורים חיים, לומדים וחושבים.

---

כולנו ג'אנקיז של דופמין. אנחנו פשוט לא יכולים בלי זה. רשמית, דופמין הוא מוליך עצבי המסייע לקשרים בין הנוירונים במוח; באופן פחות רשמי אפשר לומר שדופמין הוא פשוט הדבר שגורם לנו להרגיש טוב. כמה מהדברים שגורמים להרגשה טובה - סמים, שוקולד, סקס – הם בעצם דרכים לעזור למוח לייצר יותר דופמין.

במנות קטנות, דופמין הוא גם הדרך שבה המוח מתגמל את עצמו על פעולה מוצלחת. על פי דברי תשבי, התכלית של המוח – אם לפשט אותה מאוד – היא לאגור ולסנן מידע חושי מן העבר המאפשר פעולה מועילה בעתיד. פעולה מוחית מוצלחת היא כל ניסיון מוצלח לחיזוי (מועיל) של העתיד; כל מקרה שבו המוח יכול לומר לעצמו "ידעתי!". זה כולל את הדברים הכי קטנים שיש: כשאנחנו מניחים רגל במקום שאנחנו יודעים שאמורה להיות בו רצפה, ומרגישים שהרצפה אכן שם – המוח רואה את זה כהצלחה ומתגמל את עצמו בעוגייה קטנה, כמה מיקרוגרמים, של דופמין. אנחנו כל כך מכורים למנות הזעירות האלה, עד שבלעדיהן אנחנו אבודים לגמרי; אם בשל ניוון כלשהו בתאים המייצרים דופמין אנחנו לא מקבלים את אותו קיק קטן בכל נגיעה ובכל תנועה, אנחנו מאבדים במהרה את כל הבנת המרחב והביטחון התנועתי שלנו ומתקשים לבצע פעולות מוטוריות בסיסיות. השם המוכר למצב הזה הוא מחלת פרקינסון.

כשאנחנו מניחים רגל במקום שאנחנו יודעים שאמורה להיות בו רצפה, ומרגישים שהרצפה אכן שם – המוח רואה את זה כהצלחה ומתגמל את עצמו בעוגייה קטנה, כמה מיקרוגרמים, של דופמין.

כל רגע בחיים מלא בניצחונות קטנים כאלה, אבל אם עברתם כבר את גיל ארבעה חודשים, יש גבול למידת ההנאה שתוכלו להפיק מהעובדה שבכל פעם שבה תפילו עט מהשולחן, הוא ייפול. מוזיקה היא רצף של גירויים – צלילים - במבנים מוגדרים שניתן לחזות מראש, ולכן היא מפעילה את מנגנון החיזוי והתגמול, ומאפשרת לנו ליהנות ממנה של דופמין נקי ישר לקליפת המוח.

זה מתחיל בשכבה הבסיסית והפרימיטיבית ביותר של כל מוזיקה: הקצב. גם תקתוק מטרונום הוא סוג של מוזיקה. הצלילים מגיעים בזה אחר זה, במרווחים קבועים, מה שמאפשר לנו לחזות בקלות מתי יגיע התיק הבא, ולגלות מיד שצדקנו. ברמה מעט יותר גבוהה נמצאים שירי אירוויזיון. כל שיר כזה יציג בפנינו מיד, כבר בשניות הראשונות, מלודיה פשוטה, שתחזור על עצמה בהמשך שוב ושוב ושוב. על גבי השכבה הראשונית הזאת השיר בונה חזרות ברמה מעט יותר גבוהה: מבנה של בית ופזמון, שחוזרים על עצמם גם הם. שירים כאלה חייבים להסתיים בתוך שלוש דקות, ולכן אין להם זמן ליצור מבנים מורכבים הרבה יותר, אבל ככל שנמשיך למוזיקה מורכבת יותר ויותר – ביטלס, פרוג רוק, מחזות זמר, ג'אז, סימפוניות – נקבל עוד ועוד שכבות של מבנים מוזיקליים מתוחכמים יותר ויותר.

כמובן, במוזיקה יש יותר מחזרה על מנגינה מוכרת. גם כשאנחנו שומעים נעימה בפעם הראשונה, אנחנו יכולים לומר האם היא "בסדר" – האם היא מתפתחת ומסתיימת באופן "נכון" – או שהיא "לא בסדר", מזייפת. אם אנחנו שומעים שורה בודדה מתוך שיר, גם אם מעולם לא שמענו אותו לפני כן, אנחנו מיד יכולים לזהות שמדובר במוזיקה, בעוד הכאה אקראית של פסנתר באמצעות מחבט טניס היא לא מוזיקה. טיפה השכלה מוזיקלית יכולה לאפשר לנו אפילו לחזות מראש איך יסתיים משפט מוזיקלי שאנחנו שומעים בפעם הראשונה.

טיפה השכלה מוזיקלית יכולה לאפשר לנו אפילו לחזות מראש איך יסתיים משפט מוזיקלי שאנחנו שומעים בפעם הראשונה.

היכולת הכאילו על-טבעית הזאת נובעת כולה מהרגלים ומוסכמות. אנחנו גדלים בתוך תרבות מוזיקלית שמלמדת אותנו, באופן לא מודע, מה נכון ומה לא נכון. לא כל התרבות הזאת אוניברסלית. רובנו רגילים למבנה הסולמות במוזיקה המערבית, המורכב מ-12 חצאי טונים – אבל הסולם הזה מלאכותי לחלוטין; המוזיקה הערבית או הסינית עושה שימוש בסולמות שונים לחלוטין – כולל וריאציות של חצאי ורבעי טון, שהמאזין המערבי הממוצע "חירש" להם לחלוטין. ההבנה של המוזיקה היא תרבותית ונרכשת. עבור מי שגדל אך ורק על פופ, ג'אז נשמע כמו בליל תווים אקראי לחלוטין. עבור סבתא שמאזינה רק לקול המוזיקה, מטאל הוא לא יותר מרעש. ושניהם יסכימו שמוזיקה סינית מסורתית היא ערבה לאוזן בערך כמו מסור חלוד. אבל כל אחד מהם רק מיישם באופן לא מודע את הציפיות הנובעות מהמוסכמות המוזיקליות שלתוכן גדל, ושהפכו לאינסטינקט, על המוזיקה שהוא שומע. מה שמתאים לתחזיות מסווג כמוזיקה מענגת. מה שלא – סתם רעש.

---

אילו היינו נהנים אך ורק מהצפוי ביותר, לא היינו צריכים להאזין אי פעם ליותר משיר אחד, שוב ושוב. למעשה לא היה צורך אפילו בשיר: יכולנו להאזין למטרונום לנצח, וליהנות מכל קליק מחדש. אבל כידוע, זה לא עובד ככה. לא צריך להיות חוקר מוח כדי להיווכח בתופעה הזאת: מה שחוזר על עצמו יותר מדי פעמים הופך לרעש רקע; גם השיר הכי נפלא ומענג מאבד את הקסם שלו עם הזמן, ואחרי עשרות שמיעות הוא הופך למשעמם ולמאוס.

אילו היינו נהנים אך ורק מהצפוי ביותר, לא היינו צריכים להאזין אי פעם ליותר משיר אחד, שוב ושוב.

המחקר האישי של תשבי עוסק גם באיזון בין הצפוי ובין המפתיע. המוח, הוא מסביר, בכל זאת אוהב גיוון. את מידת ההנאה שנשאבת מתחזית נכונה ניתן לתאר כגרף בצורת סומבררו הפוך. מה שנמצא רחוק מהתחזית - הבלתי צפוי והאקראי לחלוטין - לא גורם לשום הנאה. אבל גם מה שנמצא בדיוק במרכז, מה שקורה בדיוק נמרץ כפי שחזינו, לא מזיז הרבה להפרשת הדופמין. כדי לגרות את המוח, התוצאה צריכה להיות קרובה למה שחזינו – אבל לא בדיוק. אנחנו אוהבים להיות קצת מופתעים.

מוזיקה – לפחות מוזיקה טובה – עושה את זה שוב ושוב וברמות שונות. באך, הנדל ודפש מוד אולי לא היו מודעים לכך שזה מה שהם עושים, אבל כולם עושים זאת: הם מתחילים בקביעת הבסיס ההרמוני של השיר, ואז חוזרים עליו שוב ושוב – אבל לעולם לא באופן זהה לחלוטין, אלא בשינויים קלים. הסולם מתחלף; הקצב קצת שונה; המלודיה עשתה סיבוב נוסף בדרך הביתה. אנחנו מזהים את המבנה החוזר, אבל גם מופתעים מעט; אנחנו משנים מעט את הציפיות שלנו, ואז מופתעים שוב. במוזיקה טובה השינויים האלה קורים במספר גדול של רמות, שכל אחת מהן דורשת רמה גבוהה יותר של זכירת העבר והסקת מסקנות על פיו. מוזיקה מורכבת היא עוגת חתונה של רמות על גבי רמות של ציפיות, מבנים ומלודיות הבנויות זו על גבי זו, וניתן להאזין לה שוב ושוב ובכל פעם למצוא – במודע או שלא במודע – מבנים חדשים לזהות, לחזות ולהיות מופתעים מהם.

---

אם המנגנון המוחי האחראי על הנאה ממוזיקה הוא כל כך בסיסי, האם הוא מוגבל רק לבני אדם? למה שחיות לא יוכלו ליהנות ממנו באותה המידה? את השאלה הזאת מנסים לחקור תשבי וחבריו, ובעיקר פרופ' ישראל נלקן, באמצעות הקניית "השכלה מוזיקלית" לחולדות. המסקנה היא: לא בטוח שהן יכולות להינות מבאך, אבל הן בהחלט נהנות מליגטי.

ג'רג' ליגטי, מלחין הונגרי יהודי, ניסה לתפוס את מהות המוזיקה ברמה בסיסית מאוד. בין השאר, הוא כתב 11 ריצ'רקטות – "ניסויים" מוזיקליים – הבנויים ממספר מוגבל של תווים: ריצ'רקטה מספר אחת בנויה כולה אך ורק מהצליל לה; ריצ'רקטה מספר 2 היא נעימה שלמה, בעלת מבנה של סונטה, שמורכבת משני תווים בלבד (עם צליל שלישי בודד שמופיע פעם אחת). ריצ'רקטה מספר 2 הושמעה לחולדות – אחרי שהומרה לתחומי התדרים המתאימים להן - בעוד שאלקטרודות בודקות מה קורה במוחן בזמן ההאזנה. בפעמים הראשונות שבה שמעו את היצירה, לא נרשמה שום פעילות יוצאת דופן, אבל אחרי שלמדו להכיר אותה, החולדות התחילו להגיב בדיוק כמו בני אדם: הן "הופתעו" במקומות הנכונים, ותוגמלו בהתאם. במילים אחרות: הן נהנו מהמוזיקה. באופן עקרוני, אין מניעה להמשיך ולחנך אותן למוזיקה כך שהן ילמדו ליהנות גם מיצירות מורכבות יותר. "הם יצורים די מוזיקליים, חולדות. אולי בסיפור של החלילן מהמלין בכל זאת יש משהו", אומר תשבי.

באופן עקרוני, אין מניעה להמשיך ולחנך אותן למוזיקה כך שהן ילמדו ליהנות גם מיצירות מורכבות יותר.

המסקנה המתבקשת היא שההנאה ממוזיקה היא לא משותפת רק לכל בני האדם, אלא לכל היצורים החושבים בכלל. עכבר, חתול, קוף ואדם נבדלים זה מזה במידת המורכבות שהם מסוגלים לזהות; יהיה קשה ללמד חתול ליהנות מבאך, אבל ייתכן שאייל גולן בא בחשבון.
---

אם ניתן להבין את מה שגורם להנאה ממוזיקה, מה עם ציור? מה עם פיסול? תשבי טוען שכל צורה של אמנות משפיעה על המוח באותה הצורה; מוזיקה היא קלה יחסית לחקר מכיוון שהיא מופשטת וקיימת בעיקר על ציר זמן. קשה יותר לבדוק את ההשפעה של ציור של ואן גוך על המוח – אבל העקרונות הבסיסיים זהים, ואותו מנגנון חישובי יכול להסביר גם הנאה מאמנות פלסטית.

לא כולם מרוצים מהריקוד הזה על ארכיטקטורה. "יש אמנים שטוענים שאנחנו הורסים להם את האמנות", אומר תשבי. "אמנות מתיימרת להיות מאוד לא מדויקת, אבל אנחנו ברוב חוצפתנו, בשיטות הקרות והמנוכרות שלנו, הופכים אותה לתהליך רציונלי שאפשר להסביר אותו במושגים מדויקים. אבל אין מנוס מזה, ואני לא חושב שהבנה מדעית של הסיבה להנאה מאמנות הורסת אותה. אני לא מתיימר להסביר את כל מה שקורה באמנות, אלא רק נותן לך עוד כלי כדי להבין אותה. אנחנו יודעים היום שהכוכבים הם כדורי גז ענקיים שבוערים בעירה גרעינית במרחקים של מיליארדי קילומטרים מאיתנו; זה הפך את שמי הלילה לפחות רומנטיים?".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על האם עכברים נהנים מבאך?

03
תומר

אוי מצוין. כרגיל איתך (אבל עדיין מפתיע, כן?)
ואהבתי את ההתייחסות הבלתי נמנעת לאסטרופיסיקה שמקשרת לי ליום חמישי האחרון.

04
רבקה רייכר-עתיר

כיף של רשימה לפתוח את היום. גם היא כ"ריקוד ארכטיקטוני" או "דיבור על מוסיקה" מהנה ומרחיבה את הדעת. מה בנוגע לשפה המדוברת או הכתובה? מה כוחן של מילים לגרום להנאה או שיעמום או חלילה לסבל? המוזיקה שבהן? כנראה. אך וודאי גם תפקידן המיוחד בעיצובנו כייצור חברתי. חולדות יעזרו לנו להבנת העניין? בספק. ובכלל למה להבין הכול? המוח המתיימר להבין-כל לא מקלקל במשהו את 'עסקי הדופמין'. תודה על הרשימה. עשתה טוב להנאה ולרשות ליהנות עדלאידע.

בתור אחד האנשים שהשמיעו לחולדות את המוסיקה, אני חייב להגיד שהקפיצה כאן גדולה מדי.
תאי המוח של החולדות אכן הגיבו יותר לצלילים המפתיעים ביצירה, אבל להגיד שהן נהנו ממנה זו קצת הגזמה, בעיקר בהתחשב בכך שהן היו מורדמות.
כדי להגיד יותר צריך לעשות ניסויים התנהגותיים, דבר שאנחנו רק מתחילים עכשיו.

06
אורי

>הסולם הזה מלאכותי לחלוטין

הסולמות אינם זהים בכל התרבויות אבל הם בהחלט לא "מלאכותיים לחלוטין" אלא הם כולם בעלי בסיס מתמטי/פיזיקלי.