העולם שאבד לנו

האם העולם בעבר היה טוב יותר או רע יותר מעולמנו הנוכחי?
X זמן קריאה משוער: 37 דקות

העבר לא היה כל-כך טוב או כל-כך רע כמו שנדמה לנו. הוא רק היה שונה. כל עוד נתמסר לסיפורים נוסטלגיים לא נוכל להתמודד עם הקשיים שמונחים לפִתחנו בעת הזאת. הוא הדין אם ניכנע לאשליה שהעולם שלנו טוב בכל מובן מהעולם של אז. העבר הוא עולם אחר: אין אליו דרך חזרה. אף-על-פי-כן, יש דבר גרוע מלייפות את העבר – או לצייר אותו לנו ולילדינו כחלום בלהות – והוא לשכוח מה היה. בין שתי מלחמות העולם נחתו על האמריקאים, האירופים ורוב שאר יושבי תבל שורה של אסונות חסרי תקדים מעשה ידי אדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה – שכבר הייתה ההרסנית והסוערת מכל שנרשם עד אז בזיכרון ההיסטורי – התחולל בתוך זמן קצר מצעד של מגפות, מהפכות, קריסה והתפרקות של מדינות, משברי מטבֵּע ואבטלה בממדים שהכלכלנים המסורתיים, שמדיניותם עדיין משלה בכיפה, כלל לא העלו בדעתם.

התפתחויות אלה האיצו את הידרדרותן של רוב הדמוקרטיות לטיפוסים שונים של דיקטטורות סמכותניות, או מדינות טוטליטריות הנתונות בצבת של מפלגה אחת, והטילו את כדור הארץ למלחמת עולם שנייה שהייתה הרסנית אף יותר מקודמתה. אירופה, המזרח התיכון, מזרח ודרום-מזרח אסיה, היו כולם בין השנים 1931 ו-1945 זירה למעשי כיבוש והרס, לטיהור אתני, לעינויים, למלחמות שמד ולרצח עַם שיטתי בקנה מידה שרק שלושים שנה לפני כן נראה דמיוני. למי שחי ב-1942, הדאגה לגורל החירות לא נראתה מופרכת. מחוץ למדינות הדוברות אנגלית, לחופיו הצפוניים של האוקיינוס האטלנטי ובאוסטרליה ואוקיאניה, הייתה הדמוקרטיה יקרת המציאות. הדמוקרטיות היחידות שנותרו באירופה הקונטיננטלית היו שוודיה ושווייץ – שתי מדינות נייטרליות זערוריות שהיו תלויות בחסדי הגרמנים. ארצות-הברית הצטרפה זה עתה למלחמה. לא די שכל מה שנראה לנו היום מובן מאליו עמד בסכנה, אלא אפילו אלה שעמדו לימינו תהו אם תהיה לו תקומה.
האם לא היה ברור לכאורה שהעתיד שייך לדיקטטורות? גם לאחר ניצחון בעלות הברית ב-1945 לא נשכחו החששות האלה. השפל הכלכלי והפאשיזם עמדו בכל עת לנגד עיני הבריות. השאלה הדוחקת לא הייתה כיצד לחגוג את הניצחון המפואר ולחזור לשגרת החיים – אלא איך מבטיחים, לעזאזל, שאירועי השנים 1945-1914 לעולם לא יישָנו? מי שהקדיש את חייו להתמודדות עם האתגר הזה, יותר מכל אדם אחר, היה ג'ון מיינרד קיינס.

הקונצנזוס הקיינסיאני

"בשנים הללו שאב כל אחד מבינינו כוח מההתעוררות הכללית של הזמן, וחיזק את בטחונו על-ידי בטחון הכלל. אולי היינו כפויי טובה ככל האדם ולא ידענו באיזו מידה של עוצמה וביטחון נושא אותנו הגל. אבל רק מי שחי תקופה זו של האמון העולמי יודע כי כל מה שבא אחר-כך היה נסיגה וחשכה."1

בריטניה שגדל בה הכלכלן הבריטי הגדול (יליד 1883) הייתה מקום יציב, חזק ומשגשג: עולם בטוח בעצמו, שקיינס זכה לראות בקריסתו – תחילה מעמדת השפעה במשרד האוצר של ימי המלחמה, ואחר-כך כמשתתף במשא ומתן על הסכמי ורסאי ב-1919. עולם האתמול הלך והתפורר, ויחד איתו לא רק מדינות, חיי אדם ונכסים חומריים, אלא מכלול שלם של אמונות ודאיות שנתנו עוגן ומשענת לתרבותו של קיינס ולמעמדו החברתי. איך זה קרה? מדוע לא נמצא מי שיצפה את הדברים מראש? ולמה איש מבכירי השלטון לא קם ועשה מעשה כדי למנוע את הישנות הדברים בעתיד?

ג'ון מיינרד קיינס 1920

ג'ון מיינרד קיינס 1920

באופן לא מפתיע, קיינס בחר להתמקד בכתיבתו הכלכלית בבעיית אי-הוודאות: כנגד המרשמים הפסקניים של הכלכלנים הקלאסיים והניאו-קלאסיים הוא הדגיש מכאן והלאה את המהות הבלתי ניתנת לחיזוי של הפעילות האנושית. אין ספק שאפשר היה ללמוד גם לקחים אחרים מהשפל הכלכלי, מהדיכוי הפאשיסטי וממלחמות ההשמדה. אבל מנקודת ראותו של קיינס, מה שריפה את ידי הליברליזם ורופף את מוסדותיו יותר מכל דבר אחר, היה חוסר הביטחון ששב ונכפה על חייהם של אנשים ונשים: אי-ודאות שהתנפחה לממדים של חרדה קולקטיבית.

מנקודת ראותו של קיינס, מה שריפה את ידי הליברליזם ורופף את מוסדותיו יותר מכל דבר אחר, היה חוסר הביטחון ששב ונכפה על חייהם של אנשים ונשים: אי-ודאות שהתנפחה לממדים של חרדה קולקטיבית

אז מה עושים? כרבים וטובים, קיינס היה מודע לכוח המשיכה של שלטון ריכוזי ושל תיכנון מגבוה כתשובה למגבלות השוק. הן הפאשיזם והן הקומוניזם לא הסתירו את להיטותם לנצל את מנגנון המדינה. בעיני הציבור הרחב לא היה זה חסרונם, אלא דווקא מקור קסמם. כששאלו זרים מה דעתם על הרודן הנאצי, שנים אחרי נפילתו, היו מי שענו שהיטלר לפחות השיב לגרמנים מקומות עבודה. על סטאלין אמרו לא פעם שחרף כל מגרעותיו הוא מנע את התפשטות השפל הגדול לברית-המועצות. אפילו בבדיחה הידועה על מוסוליני, שדאג שהרכבות האיטלקיות יצאו בזמן, היה צד רציני: מה כל-כך רע בזה, בעצם? כל מאמץ לשקם את הדמוקרטיות הקיימות – או להנהיג דמוקרטיה וחירויות פוליטיות בארצות שנעדרו מסורת כזאת – היה חייב להתמודד עם ההישגים המוכחים של המשטרים הסמכותניים. להתעלם מהם משמע להסתכן בגל געגועים מצד ההמונים להישגי המשטרים האלה, בין אמיתיים ובין מדומים. קיינס ידע היטב שלמדיניות הכלכלית הפאשיסטית לא היה סיכוי להצליח בטווח הארוך בלי לפנות למלחמה, כיבוש וניצול. ובכל זאת הוא הכיר לא רק בצורך במדיניות כלכלית אנטי-מחזורית שתבלום את המיתון בעתיד, אלא גם ביתרונות המעשיים של "מדינת הביטחון הסוציאלי".

המדינה הזו לא באה לחולל מהפכה ביחסים החברתיים, ודאי שלא לבשר על עידן סוציאליסטי חדש. כמרבית האחראים לחידושי החקיקה באותן שנים – קְלֶמֶנט אטלי בבריטניה, שארל דה-גול בצרפת, ואפילו פרנקלין דלאנו רוזוולט בארצות-הברית – קיינס היה בשורש נשמתו שמרן. כל מנהיגי המערב באותן שנים – חבורה של ג'נטלמנים נשואי פנים – נולדו באותו עולם יציב שהיה מוּכר כל-כך לקיינס; וכולם חוו על בשרם את אותו שבר טראומטי. כמו גיבורו של ג'וּזֶפֶּה די לַמפֶּדוּזָה ברומן הברדלס, הם הבינו יפה שעל-מנת לשמר צריך לשנות. קיינס נפטר ב-1946. העבודה בימי המלחמה התישה את כוחו. אבל הוא הוכיח זה מכבר שלא הקפיטליזם ולא הליברליזם יוכלו להתקיים לאורך זמן האחד בלי האחר. וכיוון שהאירועים של תקופת בין המלחמות חשפו את אי-היכולת של הקפיטליסטים להגן על האינטרסים שלהם-עצמם – המדינה הליברלית, ירצו או לא ירצו, תצטרך לעשות את העבודה בשבילם.

בניינים נטושים ישנים

מימין: בניין נטוש בדטרויט שבו היה אולם החלקה על הקרח בתחילת המאה ה-20. צילומים: סאם ביב ווייסטאן

כך נוצר פרדוקס מרתק, כשהצלתו של הקפיטליזם – ובעצם פריחתו בעשורים הבאים – באה בזכות שינויים שנחשבו אז (ונחשבים גם היום) לביטויים של סוציאליזם. וזה מזכיר לנו כמה נואש היה המצב באותם ימים. החכמים שבין השמרנים, ובתוכם כל אותם נוצרים-דמוקרטים שב-1945 מצאו עצמם לראשונה בעמדות הנהגה, לא יצאו נגד השליטה של המדינה ב"מעוזי הכוח" הכלכליים; אדרבה – במקביל לתמיכתם במתווה תלול של מיסוי פרוגרסיבי, הם קיבלו אותה בהתלהבות. ויכוחים בנושאי מדיניות נשאו אז, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, גוון מוסרי. האבטלה (שעמדה בראש סדר היום בבריטניה, בארצות-הברית או בבלגיה); האינפלציה (החשש העיקרי במדינות מרכז אירופה, שם היא עשתה שַמות בחיסכון הפרטי במשך כמה עשורים); הירידה החדה במחירי התוצרת החקלאית (באיטליה ובצרפת) עד כדי דחיקה של איכרים מאדמתם, ומשם, מתוך ייאוש, לחיקן של מפלגות קיצוניות – כל אלה היו לא רק סוגיות כלכליות, אלא הן הצטיירו בעיני כולם, מכמרים ועד אינטלקטואלים חילונים, כשעת מבחן ללכידות המוסרית של הקהילה.

הקונצנזוס היה רחב באופן בלתי רגיל. כולם – מאנשי הניו-דיל ועד לתיאורטיקנים של ה"שוק החברתי" במערב גרמניה, ממפלגת הלייבור ששלטה בבריטניה ועד לתיכנון הכלכלי ה"אינדיקטיבי" שטבע את חותמו במדיניות הציבורית בצרפת (ובצ'כוסלובקיה, עד להפיכה הקומוניסטית ב-1948) – האמינו במדינה. חלק מההסבר הוא שכמעט כולם פחדו לגלוש בחזרה לזוועות של העת האחרונה והסכימו ברצון להגביל את החופש של השוק בשם טובת הכלל. כפי שהעולם זכה אז למערך שלם של מוסדות והסכמים בינלאומיים, מהאו"ם ועד הבנק העולמי, שיפקחו ויגנו עליו, כך דמוקרטיה מנוהלת היטב תגבש קונצנזוס סביב הסדרים מקבילים ברמה המקומית.

עוד ב-1940 כתב אוָון דֶרבּין, תועמלן של הלייבור הבריטי, שהוא אינו מעלה בדעתו "שינוי כלשהו" במגמה הקיימת להעדיף משא ומתן קיבוצי, תיכנון כלכלי, מיסוי פרוגרסיבי ושירותים חברתיים במימון ציבורי. כעבור שש-עשרה שנה עדיין היה יכול הפוליטיקאי הבריטי ואיש הלייבור אנתוני קרוֹסלנד לכתוב במשנה ביטחון על מעבר בלתי הפיך "מדבֵקות עיקשת באינדיווידואליזם ובעזרה עצמית לאמונה בעשייה קבוצתית ובהשתתפות". הוא אף היה יכול לטעון כי "בכל הנוגע לדוֹגמה של ה'יד הנעלמה' ולאמונה כי כל רווח פרטי בהכרח מקדם את טובת הכלל – הרי שלא נותר מהם דבר לאחר השפל הגדול, וכיום אפילו השמרנים ואנשי העסקים נהפכו לחסידי הדוקטרינה של ממשלה קולקטיבית הנושאת באחריות למצב הכלכלה".

דרבין וקרוסלנד היו שניהם סוציאל-דמוקרטים וצריכים אפוא להיחשב לבעלי עניין. אבל הם לא טעו. באמצע שנות ה-50 הגיעה הפוליטיקה הבריטית למידה כזו של הסכמה רחבה בשאלות של מדיניות ציבורית, עד שהשיח הפוליטי של הזרם המרכזי זכה לכינוי "בַּטְסְקֶליזם" – מיזוג בין התפיסות של בַּטלר, שר שמרני מתון, וגייטסקֶל, מנהיג האופוזיציה דאז מטעם הלייבור ובעל נטיות למרכז. והבטסקליזם שרר בכל. חרף ההבדלים בכל תחום אחר, הגוֹליסטים, הנוצרים-דמוקרטים והסוציאליסטים בצרפת היו שותפים לאמונה באקטיביזם מדינתי, בתיכנון כלכלי ובהשקעות ציבוריות בהיקף נרחב. הדברים האלה היו נכונים בעיקרם גם לקונצנזוס ששרר בקרב מקבלי ההחלטות בסקנדינביה, במדינות בֶּנֶלוּקס, באוסטריה, ואפילו באיטליה המשוסעת על בסיס אידיאולוגי.

השנים 1975-1945 הצטיירו בעיני רבים כסוג של נס: שני דורות של אמריקאים נהנו מביטחון תעסוקתי. גרמניה הפכה תוך דור אחד מאז מלחמת העולם השנייה לאומה העשירה באירופה. בצרפת התפרסמו השנים האלה בשם 30 השנה המהוללות

אף שבגרמניה הסוציאל-דמוקרטים דבקו ברטוריקה מרקסיסטית (גם אם לאו דווקא במדיניות מרקסיסטית) עד 1959, ההבדלים בינם לבין הנוצרים-דמוקרטים בראשות הקנצלר קוֹנרַד אַדֶנַאוּאֶר נשארו זניחים באופן יחסי. ואמנם, מה שדחף את הדור הצעיר יותר של גרמנים רדיקלים לפעילות "חוץ-פרלמנטרית", מלבד הפרשנות של ההיסטוריה המסוכסכת של מדינתם, היה דווקא הקונצנזוס החונק (מבחינתם) בכל עניין – מחינוך, דרך מדיניות חוץ, ועד מימון ציבורי למתקני פנאי ונופש.
אפילו בארצות-הברית, שבה הרפובליקאים החזיקו בשלטון לאורך כל שנות החמישים ואילו גמלאי הניו-דיל מצאו את עצמם לראשונה זה שנות דור במדבר הפוליטי – המעבר לממשל שמרני, ככל שהיו לו השלכות חשובות על יחסי החוץ ועל חופש הדיבור, לא שינה כמעט כלום במדיניות הפנים. מיסים לא היו אז נושא שנוי במחלוקת, והיה זה דווקא נשיא רפובליקאי, דווייט אייזנהאואר, שאישר את מפעל הבנייה העצום בפיקוח פדרלי של רשת הכבישים הכלל-ארצית. למרות מס השפתיים לתחרות ולשווקים חופשיים, המשק האמריקאי של השנים ההן נשען במידה ניכרת על הגנות מפני תחרות מחו"ל, וכן על תקינה, רגולציה, סובסידיות, תמיכת מחירים וערבויות ממשלתיות.

את אי-הצדק הטבעי של הקפיטליזם המתיקו חיי רווחה בהווה וציפייה לשגשוג בעתיד. לינדון ג'ונסון דחף באמצע שנות השישים לסדרה של שינויים היסטוריים בחברה ובתרבות; הצלחתו נבעה בין השאר מהקונצנזוס ששרר עדיין באשר להשקעות ברוח הניו-דיל, לתוכניות רווחה חובקות-כל וליוזמות ממשלתיות. יש משמעות לעובדה שהעימותים שפילגו אז את ארצות-הברית נגעו לא למדיניות חברתית, אלא לחקיקה בענייני זכויות אזרח ויחסים בין-גזעיים.

השנים 1975-1945 הצטיירו בעיני רבים כסוג של נס, והפכו לערש הולדתו של "אורח החיים האמריקאי". שני דורות של אמריקאים – האנשים והנשים שהתנסו במלחמת העולם השנייה, ובניהם ובנותיהם שחגגו לימים את שנות השישים העליזות – נהנו מביטחון תעסוקתי ומאפשרות לקידום חברתי בממדים שלא נודעו לפני כן (ולא חזרו על עצמם מאז). בגרמניה קומם הווירטְשַאפְטְסְווּנדֶר, הנס הכלכלי, את המדינה, תוך דור אחד, מעיי התבוסה המשפילה למעמד של האומה העשירה באירופה. בצרפת התפרסמו אחר-כך השנים האלה (בלי שמץ של אירוניה) בשם "לֶה טראנט גלוֹרייֶז", קרי, שלושים השנה המהוללות. בשיא "עידן השפע" באנגליה הבטיח ראש הממשלה השמרן הרוֹלד מֶקמילן לבני ארצו ש"אף פעם לא היה לכם טוב כל-כך". והוא צדק.

בארצות מסוימות (סקנדינביה היא הדוגמה המוכרת ביותר), מדינת הרווחה הפוסט-מלחמתית הייתה פועל ידם של סוציאל-דמוקרטים; בארצות אחרות – למשל בריטניה – "מדינת הביטחון הסוציאלי" לא הייתה למעשה הרבה יותר ממִתווים של מדיניות פרגמטית שנועדו לצמצם את המצוקה ולמתֵן גילויים קיצוניים של עושר ומחסור. ההישג המשותף לכולן היה ההצלחה המרשימה לרסן את אי-השוויון. אם נשווה את הפער בין עשירים לעניים, בין במונחי נכסים ובין במונחים של הכנסה שנתית, נגלה שהן בכל מדינות אירופה הקונטיננטלית והן בבריטניה ובארצות-הברית הפערים הצטמצמו לאין שיעור בדור שלאחר 1945.
מהעלייה בשוויון נבעו יתרונות נוספים. ככל שחלף הזמן שכך הפחד מחזרה לפוליטיקה של קצוות. ה"מערב" נכנס לתקופת זוהר של שגשוג ויציבות. אולי הייתה זו בועה, אבל בועה מנחמת, בועה שרוב האנשים חיו בה חיים נוחים יותר מכל מה שיכלו לקוות לו בעבר, ושנתנה להם סיבות טובות להסתכל קדימה בתקווה.

זאת ועוד: הסוציאל-דמוקרטיה ומדינת הרווחה היו הדבק שקשר בין מעמד הביניים המקצועי והעסקי לבין המוסדות הליברליים שקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה. ואל יקל הדבר בעיניכם: הפחדים של המעמד הבינוני ואכזבתו מהשלטון הם שהיו הקרקע שעליה צמח הפאשיזם. חידוש הקשר בין מעמדות הביניים לבין המשטרים הדמוקרטיים היה, ללא שום עוררין, המשימה הכבדה ביותר שעמדה בפני הפוליטיקאים בעידן הפוסט-מלחמתי – וזו לא הייתה משימה פשוטה בכלל.
סוד ההצלחה היה טמון בדרך-כלל ב"אוניברסליות". במקום לחלק את ההטבות בהתאם להכנסה – שאז עלולים בעלי מקצועות חופשיים בעלי שכר גבוה או חנוונים מצליחים להתאונן על המיסים שהם נאלצים לשלם כדי לממן שירותים חברתיים שהם כמעט אינם נהנים מהם בעצמם – ניתנה ל"שכבות הביניים" המשכילות גישה לאותה עזרה סוציאלית ולאותם שירותים ציבוריים שעמדו לרשות האוכלוסייה העובדת והעניים: חינוך חינם, טיפול רפואי זול או חינם, פנסיה וביטוח אבטלה ממלכתיים. בפרושׂ שנות השישים מצא עצמו אפוא המעמד הבינוני באירופה, שתשלומי המס שלו כיסו עכשיו חלק ניכר מצרכיו, עם הכנסה פנויה בהיקפים שלא היה להם תקדים מאז 1914.

את העשורים האלה איפיין, מעניין לציין, תמהיל ייחודי ומוצלח של חדשנות חברתית ושמרנות תרבותית. קיינס עצמו מדגים את המגמה: איש שטעמו וחינוכו היו אליטיסטיים למשעי – אם כי בעל פתיחות יוצאת דופן לאמנות עכשווית – שאף-על-פי-כן הבין שאם החברה הבריטית מבקשת להתגבר על השסעים המעמדיים המשתקים אותה, חשוב להנגיש את מיטב האמנות, התיאטרון והספרות לציבור רחב ככל האפשר. היוזמה של קיינס היא שהביאה להקמת הבלט המלכותי, המועצה לאמנות, והרשימה עוד ארוכה. אלה היו מוסדות ציבור מסוג חדש שסיפקו אמנות "גבוהה" ללא פשרות. כך גם הבי-בי-סי, מיסודו של הלורד רית', שקיבל על עצמו להעלות את הסטנדרטים התרבותיים של ההמון במקום לרדת אליהם.
רית' וקיינס, וכמוהם שר התרבות הצרפתי אנדרה מאלרוֹ, לא ראו בגישה החדשה הזאת שמץ של פטרונות; והצעירים האמריקאים שסייעו לנשיא ג'ונסון בהקמת תאגיד השידור הציבורי והקרן הלאומית למדעי הרוח היו שותפים לדעתם. זו הייתה "מריטוקרטיה": פתיחה של שערי מוסדות העילית לנרשמים מכל שכבות החברה במימון ציבורי, או לפחות בתמיכה ציבורית. זה היה הצעד הראשון בתהליך שבו סלקציה על בסיס ירושה או עושר הוחלפה בקידום חברתי באמצעות השכלה. והוא יצר בתוך שנים ספורות דור שהמצב הזה נראה לו טבעי, ולכן קיבל אותו כמובן מאליו.

ההתפתחויות האלה לא היו בשום פנים ואופן כורח המציאות. מלחמות גררו בדרך-כלל הרעה במצב הכלכלי; וכגודל המלחמה כן עומק המשבר. מי שלא חשש מחזרה אפשרית של הפאשיזם הביט בדאגה מזרחה, במאות הדיוויזיות של הצבא האדום ובמפלגות הקומוניסטיות ואיגודי העובדים החזקים והפופולריים באיטליה, צרפת ובלגיה. כשמזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל ביקר באירופה באביב 1947, הוא הזדעזע למראה עיניו: תוכנית מרשל נולדה מתוך הדאגה שההשלכות של מלחמת העולם השנייה יהיו חמורות אף יותר משל קודמתה.

ארצות-הברית עצמה הייתה קרועה בשנים הסמוכות לסיום המלחמה בגלל החשד המתחדש בזרים, ברדיקלים, ויותר מכולם בקומוניסטים. הגם שהמקארתיזם לא איים על שלום הרפובליקה האמריקאית, הוא משמש תזכורת לקלות שבה מסוגל דמגוג בינוני לנצל פחדים ולנפח איומים. מי יודע לְמה היה מקארתי מסוגל אילו המשק האמריקאי היה מידרדר לשפל שנמצא בו שני עשורים קודם. בקיצור, ולמרות הקונצנזוס שהתגבש אחר-כך, קשה לומר שההתפתחויות היו צפויות מראש. אז איך קרה שהייתה זו הצלחה גדולה כל-כך?

השוק המוסדר

יש משהו מרתיע בעצם המחשבה על חברה אשר כל מה שקושר בין חבריה הם יחסים ורגשות שמקורם באינטרס קטנוני.2

התשובה הקצרה היא שב-1945 איש כמעט לא האמין עוד בנפלאות השוק. היה מדובר במהפכה אינטלקטואלית. הכלכלה הקלאסית קבעה למדינה תפקיד זניח בהתוויה של המדיניות הכלכלית, והאתוס הליברלי שמשל בכיפה באירופה ובצפון אמריקה במאה ה-19 העדיף חקיקה חברתית עקיפה, שהתמצתה בעיקרה בהסדרה של העיוותים והסיכונים המחפירים ביותר שנובעים מהתיעוש התחרותי ומספקולציות פיננסיות. אבל אחרי שתי מלחמות עולם, כמעט כולם השלימו עם הכורח הגמור בהתערבות ממשלתית בחיי היומיום. במלחמת העולם הראשונה העמיקו רוב המדינות הלוחמות את שליטתן בייצור (שעד אז הייתה זניחה) – לא רק ייצור של ציוד צבאי, אלא גם של הלבשה, תחבורה, תקשורת וכמעט כל מה שנוגע לניהול מלחמה יקרה ונואשת. ברוב המקומות בוטלו מנגנוני השליטה האלה אחרי 1918, אבל עדיין נשארו משקעים לא מעטים של מעורבות ממשלתית בהסדרת החיים הכלכליים.

ב-1925 יכלו מרבית המשפחות מהמעמד הבינוני להרשות לעצמן מְשרת או שניים, ואפילו יותר, שלעיתים קרובות התגוררו בביתן. ב-1950, לעומת זאת, רק לבני אצולה ולמתעשרים החדשים היה סיכוי לקיים משק בית כזה

אחרי נסיגה קצרה וכוזבת (שעמדה בסימן עלייתו לשלטון של קלווין קוּלידג' בארצות-הברית, ושל דמויות מינוריות יותר ברוב ארצות מערב אירופה), באו ההרס המוחלט שזרעוּ המיתון של 1929 והשפל שבא בעקבותיו, ואילצו את כל הממשלות להכריע בין מדיניות חסרת תועלת של שב-ואל-תעשה לבין התערבות בוטה במשק. כולן, בסופו של דבר, בחרו באפשרות השנייה. אם נותרו עוד עקבות ממדינת הלֶסֶה-פֶר, הכל נמחק עם ההתנסות במלחמה כוללת. כל הצדדים במלחמת העולם השנייה, מנצחים כמנוצחים, לא רק רתמו את האומה, את המשק ואת אחרון האזרחים למאמץ המלחמתי, אלא גם גייסו למשימה את מנגנון המדינה באופנים שלא היה אפשר להעלות על הדעת שלושים שנה קודם. כל המדינות הלוחמות, ללא הבדל של אידיאולוגיה פוליטית, גייסו, הסדירו, כיוונו, תיכננו וניהלו את כל היבטי החיים.

וול סטריט הפגנה

מימין: אלפים מגינים מחוץ לוול סטריט בניו יורק, לאחר המשבר הגדול של 1929; אלפים מפגינים מחוץ לוול סטריט ב-2011, לאחר המשבר הכלכלי ב-2008. צילום: ספריית הקונגרס ושנקבון

אפילו בארצות-הברית היו העבודה שאדם עבד בה, המשכורת שקיבל, המוצרים שהיה יכול לקנות והמקומות שאליהם היה מורשה ללכת מוגבלים בדרכים שרק שנים אחדות לפני כן היו מעוררות חלחלה באמריקאים. הניו-דיל, שהרשויות והמוסדות שהרכיבו אותו הצטיירו בזמנו כחידוש מזעזע, נראה בדיעבד כלא יותר מהמבוא לדבר עצמו: גיוס של מדינה שלמה לפרויקט קולקטיבי. בקיצור, המלחמה מיקדה את המחשבה. היא הוכיחה שאפשר להפוך אומה שלמה למכונת מלחמה על בסיס כלכלת מלחמה; ואם כן – צפה ועלתה השאלה – למה לא לעשות דבר דומה במאבק על השלום? לא הייתה לכך תשובה משכנעת. כמעט בהיסח הדעת, אירופה וצפון אמריקה נכנסו לעידן חדש.

הביטוי המובהק לשינוי הזה נמצא ב"תיכנון". במקום לתת לעניינים להתגלגל לבד – אמרו לעצמם הכלכלנים והפקידים – עדיף לחשוב על הכל מראש. לא במפתיע, ההתפעלות מהתיכנון הכלכלי והסנגוריה עליו היו נחרצות במיוחד בשוליים הפוליטיים. בשמאל נטו לחשוב שהתיכנון הוא בדיוק הדבר שהסובייטים מצטיינים בו; בימין האמינו (בצדק) שהיטלר, מוסוליני ועושי דברם הפאשיסטים היו מחויבים לתיכנון ריכוזי, ושזה מה שמסביר את האהדה להם. הנימוקים התיאורטיים בזכות תיכנון כלכלי מעולם לא היו חזקים. קיינס חשב על תיכנון כלכלי, כמו שראינו, בערך מה שחשב על תורת השוק הטהורה: שניהם יכולים להצליח רק בתנאים בלתי אפשריים של מידע מלא. אף-על-פי-כן, לפחות בשעת מלחמה, הוא השלים עם הצורך בצעדי תיכנון ופיקוח קצרי מועד. בתקופת השלום שהשתררה אחריה הוא העדיף לצמצם את המעורבות הממשלתית הישירה ככל הניתן, ולהשפיע על המשק באמצעות תמריצים פיסקליים ואחרים. אבל כדי שזה יצליח, הממשלות צריכות לדעת מה הן מבקשות להשיג – ובזה עוסק ה"תיכנון" מבחינתם של חסידיו.

מעניין ששיגעון התיכנון בלט במיוחד בארצות-הברית. מה הייתה רשות עמק טנסי אם לא תרגיל מלא ביטחון עצמי בעיצוב כלכלי – לא רק של משאב חיוני, אלא של הכלכלה של אזור שלם? משקיפים כמו לואיס ממפוֹרד הכריזו ש"לכולנו מגיע לנפח קצת את החזה הקולקטיבי": רשות עמק טנסי ופרויקטים דומים הוכיחו שכאשר מדובר בכושר לבצע תוכניות ארוכות טווח, רחבות היקף ומרחיקות ראות, לדמוקרטיות אין מה להתבייש מדיקטטורות. רקספורד טָגוֶול אפילו התפייט בשבח התפיסה הזאת כמה שנים קודם:

הנה התוכנית הגדולה ערוכה לפני / וחדוות העמל העזה שלי היא... / אפשיל שרוולים – ואגש / לשפץ את אמריקה.

ההבדל בין משק מתוכנן למשק בבעלות ממשלתית עדיין לא היה ברור לרבים. ליברלים מסוגם של קיינס, ויליאם בוורידג' או ז'אן מוֹנֶה, הרוח החיה מאחורי התיכנון הכלכלי בצרפת, לא מצאו שום ערך בהלאמה לשם הלאמה, אם כי ידעו להתגמש כשהיו לה יתרונות מעשיים במקרים מסוימים. זו הייתה גם גישתם של הסוציאל-דמוקרטים בסקנדינביה, שהתעניינו במיסוי פרוגרסיבי וביצירת מערכת מקיפה של שירותים חברתיים הרבה יותר מאשר בשליטה של המדינה בתעשיות הגדולות, כגון מפעלי הרכב.

הלייבוריסטים של בריטניה, לעומתם, היו מאוהבים ברעיון של בעלות ציבורית. אם המדינה מייצגת את האוכלוסייה העובדת – הרי ברור שכל גוף כלכלי בבעלות המדינה הופך מתוך כך לקניינם ולנחלתם של העובדים! בין שהעיקרון הזה התקיים בפועל ובין שלא (תולדות תעשיית הפלדה הבריטית מלמדות על כך שמדינות מסוגלות לניהול שלומיאלי ובלתי יעיל ממש כמו אחרוני היזמים הפרטיים), הוא הסיט את תשומת הלב מכל תיכנון שהוא, מה שהביא לתוצאות הרסניות בעשורים הבאים. מנגד עמד התיכנון הכלכלי הקומוניסטי, שהסתכם פחות או יותר בהצבה של יעדים פיקטיביים ובהשוואתם לנתוני תפוקה פיקטיביים, וסופו שהשחיר את שמו של הניסוי כולו. באירופה הקונטיננטלית מילא המינהל הריכוזי, באופן מסורתי, תפקיד פעיל יותר באספקת שירותים חברתיים, והוא המשיך למלא אותו בקנה מידה גדול בהרבה. ההנחה הרווחת הייתה שלשוק אין כלים מתאימים להגדרה של יעדים חברתיים: המדינה מוכרחה להיכנס לתמונה ולמלא את החסר. אפילו בארצות-הברית, שבה המדינה – ה"ממשל" – נזהרה מאז ומעולם שלא להסיג את גבולותיה המסורתיים, נמצאו בוושינגטון היוזמה והמימון לכל פרויקט, מחוק החיילים המשוחררים ועד להשכלה המדעית של הדור הבא.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

גם כאן הניחו באופן טבעי שיש טובין ויעדים ציבוריים שהשוק פשוט איננו בנוי לספק. או בלשונו של תומאס האמפרי מרשל, אחד הפרשנים הבולטים של מדינת הרווחה הבריטית – עצם תפקידה של "מדיניות הרווחה" הוא "להיכנס בנעליו של השוק, אם בהוצאת טובין ושירותים מידיו ואם בשליטה ובהשפעה על פעולתו בדרכים אחרות, כדי להביא לתוצאה שהשוק לא היה מחולל בעצמו". אפילו במערב גרמניה, שם הייתה מטעמים מובנים רתיעה מהטלת פיקוח ריכוזי בסגנון נאצי, התפשרו "הוגי השוק החברתי". הם עמדו על כך ששוק חופשי יכול לדור בכפיפה אחת עם יעדים חברתיים וחוקי רווחה. למעשה הוא יתפקד באופן הטוב ביותר אם יעודדו אותו להתחשב במטרות אלה. ומכאן נבעו חוקים – חלקם הגדול עדיין בתוקף – המחייבים בנקים וחברות ציבוריות לתכנן לטווח ארוך, להיות קשובים לטובת העובדים שלהם ולהביא בחשבון, גם תוך חתירה לרווח, את ההשלכות החברתיות של פעילותם.

באותן שנים לא התייחסו ברצינות רבה לאפשרות שהמדינה תחרוג מהמנדט שלה ותעוות את מנגנוני הפעולה של השוק באופן שיגרום לו נזק. נהפוך הוא. ייסוד קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי (ולימים גם ארגון הסחר העולמי), הקמת ארגוני סליקה בינלאומיים, הטלת פיקוח על המטבע, הגבלות על שכר ומחירים – כל אלה מראים שהמאמץ העיקרי הוקדש לצורך לאזן את המגבלות הגלויות של השווקים. מאותם טעמים מיסוי גבוה לא הצטייר בשנים ההן כעלבון. להפך: מס הכנסה פרוגרסיבי עם מדרגות מס תלולות נחשב לכלי לגיטימי לכל הדעות להוצאת משאבים מיותרים מידי המיוחסים וחסרי התועלת ולהעבירם לרשות אלה שזקוקים להם יותר מכל או יכולים להיטיב להשתמש בהם. גם הרעיון הזה לא היה חדש. מס ההכנסה תקע יתד ברוב מדינות אירופה הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה, וברבות מהן המשיך לצמוח בין המלחמות. ובכל זאת, אפילו ב-1925 יכלו עדיין מרבית המשפחות מהמעמד הבינוני להרשות לעצמן מְשרת או שניים, ואפילו יותר, שלעיתים קרובות התגוררו בביתן.

ב-1950, לעומת זאת, רק לבני אצולה ולמתעשרים החדשים היה סיכוי לקיים משק בית כזה: עם כל המיסים והיטלי הירושה, ועם הגידול הקבוע במשכורות ובאפשרויות התעסוקה שנפתחו בפני האוכלוסייה העובדת, המאגר של עובדי משק בית כנועים ומרוששים יבש כמעט כליל. שירותי הרווחה האוניברסליים יצרו מצב שבו היתרון היחיד בשירות ארוך שנים במשק הבית – הנדיבוּת שהמעסיק היה אמור לגלות כלפי משרת שחלה, הזדקן או איבד את כושר עבודתו מכל סיבה אחרת – נעשה מיותר.

בציבור הרחב רווחה האמונה כי מדיניות מתונה של חלוקת העושר שתבטל גילויים קיצוניים של עושר ועוני תהיה טובה לכולם. קוֹנדוֹרסֶה העיר בתבונה ש"תמיד יהא זול יותר לאוצר המדינה להביא את העניים למצב שבו יוכלו לקנות תבואה, מאשר להוריד את מחירי התבואה עד שהעניים יוכלו לקנותה". ב-1960 הפכה התזה הזאת למדיניות הממשלתית דה פאקטו של כל ארצות המערב. ההשקפות האלה ודאי נשמעות מוזרות למדי אחרי דור או שניים. אבל במשך שלושה עשורים אחרי המלחמה היה מוסכם על כל הכלכלנים, הפוליטיקאים, המומחים והאזרחים הפשוטים, שהקצאה של תקציבים ציבוריים גדולים, באמצעות רשויות מקומיות או לאומיות בעלות חופש פעולה רחב להסדיר את הפעילות הכלכלית ברמות שונות, היא מדיניות חכמה. למתנגדים התייחסו אז או בתור דינוזאורים – אידיאולוגים מטורפים עם תיאוריות תלושות מהמציאות – או בתור בעלי עניין שמחשיבים את התועלת הפרטית יותר מטובת הכלל. את השוק העמידו במקומו, למדינה הועידו תפקיד מרכזי בחיי האדם, והשירותים החברתיים קיבלו קדימות על פני שאר ההוצאות הממשלתיות – חוץ מבארצות-הברית, במידה מסוימת, שם נמשכה הנסיקה בהוצאות הצבאיות.

איך זה היה יכול לקרות? גם אם נסכים, לצורך הטיעון, שבאופן עקרוני היעדים והכלים הקולקטיביים האלה ראויים לכל שבח, הרי היום היינו מחשיבים אותם לבלתי יעילים – בגלל ההסטה של מקורות פרטיים לשימושים ציבוריים – ובכל מקרה היינו אומרים שהם עלולים להיגמר בהפקרת משאבים כלכליים וחברתיים בידי "ביורוקרטים", "פוליטיקאים" ו"ממשלה מנופחת". איך ייתכן שהשיקולים האלה לא הטרידו כמעט את הורינו וסבינו? למה הם הסכימו בקלות כזו להעביר את המושכות למגזר הציבורי ולוותר על הון פרטי לטובת יעדים קולקטיביים?

קהילה, אמון ומטרה משותפת

לכאוב הרבה את כאבם של אחרים ואך מעט את כאבנו-אנו; לרסן בליבנו את האנוכיות ולקרוא דרור לרגשות הנדיבים – בזה טמונה שלמותו של טבע האדם.3

אֵמון הוא תנאי לכל משימה משותפת. ממשחקי ילדים ועד מוסדות חברתיים מורכבים, אנשים אינם מסוגלים לעבוד בצוותא בלי להשעות את החשד ההדדי. אחד מחזיק את החבל והאחר קופץ. אחת מייצבת את הסולם והאחרת מטפסת. למה? גם כי אנחנו מצפים לתמורה, אבל גם בגלל נטייה טבעית שקיימת בנו בלי ספק לשתף פעולה לשם תועלת קולקטיבית.

מיסוי הוא דוגמה מאלפת לעיקרון הזה. כשאנחנו משלמים מיסים אנו מניחים שורה שלמה של הנחות לגבי שאר האזרחים במדינה. קודם כל אנחנו מניחים שגם הם ישלמו את מיסיהם, אחרת נרגיש שאנו נושאים בנטל לא הוגן ובמוקדם או במאוחר נפסיק לשלם את שלנו. שנית, אנחנו נותנים אמון באלה שהסמכנו להיות ממונים עלינו לתקופה מוגבלת, וסומכים עליהם שיגבו את הכספים וישתמשו בהם באופן אחראי. הרי עד שנגלה שהם מעלו בכסף או בזבזו אותו, נפסיד הון עצום.
שלישית, רוב המס משמש לפירעון חובות קודמים או להשקעה לשם הוצאה בעתיד. יוצא שיש, במשתמע, יחסי אמון והדדיות בין משלמי המס בעבר לבין הנהנים ממנו בהווה, בין משלמי המס בהווה ובעבר לבין הנהנים ממנו בעתיד – וכמובן גם למשלמי המס בעתיד, שיכסו את ההוצאות הנוכחיות שלנו. לכן אנחנו נידונים לתת אמון לא רק באנשים שאיננו מכירים היום, אלא גם באנשים שלא יכולנו להכיר מעולם, ובאנשים שלעולם לא נכיר, שעם כולם אנחנו מקיימים מערכת יחסים מורכבת של שיתוף אינטרסים.

הוא הדין בהוצאה הציבורית. כאשר אנחנו מעלים מיסים או מנפיקים אגרות חוב כדי לממן הקמה של בית-ספר במחוז שלנו, יש להניח שהנהנים העיקריים ממנו יהיו אנשים אחרים (וילדים של אנשים אחרים). הוא הדין בהשקעה ציבורית במערכות רכבת קלה; בפרויקטים חינוכיים ומדעיים לטווח ארוך; במחקר רפואי; בתשלומי ביטוח לאומי; ובכל הוצאה קולקטיבית אחרת שעשויה לשאת פירות רק בעוד שנים. מדוע אנחנו בכל זאת טורחים לשלם? כי בעבר אחרים שילמו בשבילנו, וכי אנחנו רואים את עצמנו, בדרך-כלל בלי שום מחשבה עמוקה, כחלק מקהילה אזרחית בין-דורית.

הנטייה להציג את עצמם כ"אירופים" כשמבקשים מהם להזדהות היא הרגל שאנשים סיגלו לעצמם בזמן האחרון. בניגוד לעבר, כששיתוף פעולה בין אומות שונות היה מתקבל בחשדנות רבה, היום כמעט שלא שׂמים לב אליו

אבל מי זה "אנחנו"? במי בדיוק אנחנו נותנים אמון? הפילוסוף הבריטי השמרן מייקל אוֹקשוֹט טען שהפוליטיקה תלויה בהגדרה מסוימת של קהילה המושתתת על אמון: "פוליטיקה היא הטיפול בהסדרים הכלליים של קבוצת אנשים המהווים קהילה אחת בכל הנוגע להכרתם המשותפת בדרך הטיפול בהסדריה." אבל יש כאן מעגליות: מהי הקבוצה הזאת שחבריה מכירים בדרך משותפת "לטפל בהסדריה"? כל העולם? ודאי שלא. האם היינו מצפים שתושב אוֹמהה בנברסקה ייהנה לשלם מיסים כדי לממן גשרים וכבישים בקוּאלה-לוֹמפּוּר, על סמך הבנה משתמעת שבן-דמותו המלזי יגמול לו מרצונו באותה מטבע? לא. מה מגדיר אפוא את ההיקף המעשי של קהילה המושתתת על אמון? קוסמופוליטיות מנותקת משורשים טובה אולי לאינטלקטואלים, אבל רוב בני-האדם חיים במקום מוגדר, בגבולות מסוימים של מרחב, של זמן, של שפה, לפעמים של דת, אולי – לצערנו – גם של צבע עור, ועוד ועוד. מדובר ב"מקומות" בני המרה. רוב האירופים לא היו מגדירים את עצמם עד לא מכבר כתושבי "אירופה": הם היו אומרים שהם גרים בלודז' (פולין), בליגוּריה (איטליה), אולי אפילו בפאטני (פרבר של לונדון).

הנטייה להציג את עצמם כ"אירופים" כשמבקשים מהם להזדהות היא הרגל שאנשים סיגלו לעצמם בזמן האחרון. התוצאה היא שבניגוד לעבר, כששיתוף פעולה או סיוע הדדי בין אומות שונות היה מתקבל בחשדנות רבה בקהילות המקומיות, היום כמעט שלא שׂמים לב אליו. סוורים הולנדים מסבסדים בימינו דייגים פורטוגלים וחקלאים פולנים בלי הרבה תלונות; זה ודאי נובע בחלקו מהעובדה שהסוורים האלה לא מתעקשים לתבוע מאדוניהם הפוליטיים תשובות מפורטות על השימוש שנעשה בכספי המיסים שלהם. אבל גם זה סימן לאמון.
קיימות לא מעט עדויות שהאמון שאנשים נותנים בזולת מתחזק כשיש להם הרבה במשותף: לא רק דת או שפה, אלא גם רמת הכנסה. ככל שהחברה שוויונית יותר כך גדל האמון. וזה תלוי לא רק בהכנסה: כשאורח החיים ואופק האפשרויות של אנשים דומה, רבים הסיכויים שהם יהיו שותפים גם במה שאפשר לכנות "השקפת עולם מוסרית". במצב כזה קל יותר לתקן תיקונים רדיקליים במדיניות הציבורית. בחברות מורכבות או שסועות סביר להניח שהמיעוט – או אפילו הרוב – ייאלץ להסכים לשינוי, לא פעם בניגוד לרצונו. מצב כזה הופך כל גיבוש של מדיניות משותפת לעימות ומעודד גישה מינימליסטית לרפורמות חברתיות: עדיף לא לעשות דבר מאשר לפלג את העם סביב תוכנית שנויה במחלוקת.

אין ספק שהיעדר אמון הוא האויב של כל חברה מתוקנת. ג'יין ג'ייקובס הגדולה התנבאה ברוח דומה בהקשר הפרוזאי של החיים העירוניים וההקפדה על ניקיון ודרך ארץ בחוצות העיר. אם לא נסמוך זה על זה יהיו לנו ערים מכוערות שלא נעים לגור בהן. יתר על כן, היא הוסיפה, אי אפשר למסד אמון. מרגע שהאמון נשחק, כמעט שלא ניתן לשקם אותו. והוא תובע טיפוח וטיפול בלתי פוסק מצד הקהילה – הקולקטיב – כי אף אדם יחיד, עם כל הכוונות הטובות שבעולם, איננו מסוגל לגרום לאחרים להאמין בו ולזכות באמון בתמורה.

חברות שבהן האמון רווח הן בדרך-כלל חברות קומפקטיות יחסית והומוגניות למדי. מדינות הרווחה המפותחות והמצליחות ביותר באירופה הן פינלנד, שוודיה, נורווגיה, דנמרק, הולנד ואוסטריה, כאשר החריג המעניין הוא גרמניה (ולפני כן מערב גרמניה). האוכלוסייה של רוב המדינות האלה קטנה מאוד; מכל ארצות סקנדינביה רק שוודיה מונה יותר מ-6 מיליון תושבים, ומספר התושבים הכולל שלהן קטן מזה של טוקיו. אפילו אוסטריה, על 8.2 מיליוני תושביה, או הולנד, עם 16.7 מיליונים, הן דגי רקק במונחים בינלאומיים: במומבאי לבדה חיים יותר אנשים מאשר בהולנד, ואת כל תושבי אוסטריה יכולנו להכניס למקסיקו-סיטי... פעמיים.
אבל זו לא רק שאלה של גודל. כמו ניו-זילנד – עוד מדינה קטנה (4.2 מיליון תושבים, אפילו פחות מבנורווגיה) שהצליחה לקיים לאורך זמן רמת אמון גבוהה בין האזרחים – מדינות הרווחה המצליחות של צפון אירופה היו הומוגניות באופן ראוי לציון. עד לפני זמן קצר יחסית לא הייתה זו הגזמה פרועה לומר שרוב הנורווגים, אם אינם איכרים ודייגים בעצמם, הם בניהם ובנותיהם של איכרים ודייגים. בעורקיהם של 94 אחוז מהתושבים זורם דם נורווגי ו-86 אחוז מהם משתייכים לכנסייה של נורווגיה. 92 אחוז מתושבי אוסטריה מגדירים את עצמם "אוסטרים" במוצאם (המספרים היו קרובים יותר ל-100 אחוז לפני גל הפליטים מיוגוסלביה ששטף את המדינה בשנות התשעים), ו-83 אחוז מהמדווחים על אמונה דתית ב-2001 היו קתולים.

מצב דומה שורר בפינלנד – שם 96 אחוז מהמדווחים על אמונה דתית רשומים כלותרנים (וכמעט כולם פינים, פרט למיעוט שוודי קטן); בדנמרק – שם 95 אחוז מהתושבים מצהירים על אמונה לותרנית; ואפילו בהולנד – שלמרות החלוקה הנוחה בין הצפון הפרוסטנטי בעיקרו לדרום קתולי, כמעט כל מי שאינו נמנה בה עם המיעוט הפוסט-קולוניאלי הזעיר של אינדונזים, טורקים, סורינאמים ומרוקאים מגדיר את עצמו "הולנדי".

מנגד עומדת ארצות-הברית: בקרוב לא יהיה בה רוב לשום קבוצה אתנית, ואשר למדווחים על אמונה דתית – מול הרוב הפרוטסטנטי שנהנה מיתרון קל עומד מיעוט קתולי בלתי מבוטל (25 אחוז), בלי להזכיר את הקהילות היהודיות והמוסלמיות הגדולות. כדוגמה מעורבת אפשר להביא את קנדה, שהיא מדינה בגודל בינוני (33 מיליון תושבים), נטולת דת דומיננטית, אשר רק 66 אחוז מתושביה מגדירים את עצמם כאירופים במוצאם – ולמרות זאת האמון ההדדי והמוסדות החברתיים שנלווים לו הצליחו להכות בה שורש.

יש ראיות ברורות כי באותה מידה שהומוגניות וגודל מסייעים ליצירת אמון ושיתוף פעולה, הטרוגניות כלכלית או תרבותית עלולה להביא לתוצאות הפוכות

גודל והומוגניות אינם כמובן נכסים ניידים. דבר בעולם לא יהפוך את הודו או את ארצות-הברית לאוסטריה או לנורווגיה. מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות, בצורתן הטהורה, פשוט אינן סחורה לייצוא: יש להן אותו קסם כמו לוולבו – וגם חלק מהמגבלות – וייתכן שיהיה קשה למכור אותן למדינות ולתרבויות שתכונות יקרות כמו סולידיות ועמידות נחשבות בהן פחות. זאת ועוד: ידוע שאפילו ערים מתפקדות טוב יותר כשהן הומוגניות ומצומצמות יחסית. קל היה לבנות סוציאליזם מוניציפלי בווינה ובאמסטרדם; הרבה יותר קשה יהיה לחזור על ההצלחה בנפולי או בקהיר, קל וחומר בכלכותה או בסאו-פאולו.

ודבר אחרון: יש ראיות ברורות כי באותה מידה שהומוגניות וגודל מסייעים ליצירת אמון ושיתוף פעולה, הטרוגניות כלכלית או תרבותית עלולה להביא לתוצאות הפוכות. העלייה הקבועה במספר המהגרים, במיוחד מהגרים מ"העולם השלישי", בהולנד ובדנמרק, ועוד יותר בבריטניה, תואמת במידה מדאיגה לירידה הניכרת בלכידות החברתית. במילים פשוטות, להולנדים ולאנגלים לא מתחשק לשתף במדינות הרווחה שלהם את נתיניהם לשעבר מהמושבות – אינדונזים, סורינאמים, פקיסטנים ואוגנדים; ואילו לדנים, כמו לאוסטרים, נמאס "לממן" את הפליטים המוסלמים שנהרו אליהם בשנים האחרונות.

יכול להיות שבשורש מהותן של "מדינות שירותי הרווחה" של אמצע המאה ה-20 טמון גרעין אנוכי. שפר גורלן ומשך כמה עשורים הן התברכו בהרכב אתני הומוגני ובאוכלוסייה קטנה ומשכילה שכמעט כל אחד מאזרחיה יכול למצוא את עצמו בקלסתרו של זולתו. רוב הארצות האלה – מדינות לאום סגורות בתוך עצמן וכמעט ללא איומים חיצוניים – זכו להסתופף בעשורים שאחרי 1945 תחת המטרייה של נאט"ו, ויכלו להקדיש את תקציבן לשיפורים מבית, פטורות מהצורך להתמודד עם לחצי הגירה משאר היבשת, ודאי שלא מיבשות רחוקות. כשהשתנה המצב, נראה שהביטחון והאמון קרסו.

אבל כך או אחרת, עובדה היא שאמון ושיתוף פעולה היו מאבני היסוד של המדינה המודרנית, ומדינות ששרר בהן יותר אמון הצליחו יותר. ויליאם בוורידג' יכול היה לסמוך על הרמה הגבוהה של קונצנזוס מוסרי ומעורבות אזרחית שאפיינו את אנגליה בזמנו. בשבילו, ובשביל הרבה ליברלים שנולדו בשלהי המאה ה-19, לכידות חברתית הייתה לא רק יעד נחשק אלא פשוט עובדת חיים. הסולידריות – הן עם אזרחי המדינה האחרים והן עם המדינה עצמה – כבר הייתה קיימת כשנוצרו מוסדות מדינת הרווחה שנתנו לה לבוש ציבורי.

אפילו בארצות-הברית, החל בשנות השלושים, תפסו מושג האמון והצורך לטפח תחושה של אחווה מקום מרכזי בוויכוח על מדיניות ציבורית. אפשר לטעון שההצלחה הבלתי רגילה של ארצות-הברית להפוך את עצמה ממשק מנומנם של ימי שלום למכונת המלחמה החזקה בעולם, כלל לא הייתה אפשרית לולא עמידתו של רוזוולט על האינטרסים, המטרות והצרכים המשותפים לכל האמריקאים. אם מלחמת העולם השנייה אכן הייתה "מלחמה טובה", היא הייתה כזאת לא רק בגלל האכזריות הבלתי מסויגת של האויבים שלנו. תרמה גם העובדה שהאמריקאים הרגישו טוב ביחס לאמריקה – וביחס לאחיהם האמריקאים.

חזון החברות הגדולות

האומה שלנו דוגלת בדמוקרטיה ובמערכות ניקוז סבירות.4

מה הנחילו לחברות המערביות, בעשורים שאחרי 1945, האמון, שיתוף הפעולה, המיסוי הפרוגרסיבי וההתערבות הממשלתית במשק? התשובה הקצרה היא שהם נתנו, במידה זו או אחרת, ביטחון, שפע כלכלי, שירותי רווחה ועלייה בשוויון. בשנים האחרונות התרגלנו לשמוע שהמחיר שגבה כל הטוב הזה – בירידה ביעילות הכלכלית, בפגיעה בחדשנות, בדיכוי רוח היזמוּת, בחוב ציבורי ובאובדן של יוזמה פרטית – היה גבוה מדי.

אפשר להוכיח שרוב הביקורות האלה שגויות. אם נשפוט על-פי כמות ואיכות החקיקה החברתית שאושרה בארצות-הברית בין השנים 1932 ו-1971, אמריקה הייתה ללא ספק אחת ה"חברות הטובות" שהזכרנו; אבל קשה לטעון שארצות-הברית חסרה יזמים ואנשי עסקים בשנים היפות והשאננות של ה"מאה האמריקאית". אבל גם אם היה נכון ש"מדינות השירותים החברתיים", הסוציאל-דמוקרטיות האירופיות של מחצית המאה ה-20, לא היו בנות קיימא מבחינה כלכלית, אין בכך כדי לשלול את העניין שאנחנו יכולים למצוא בהן.
הסוציאל-דמוקרטיה הייתה תמיד מדיניות כלאיים. ראשית, היא מיזגה את החלום הסוציאליסטי על אוטופיה פוסט-קפיטליסטית עם הכרה מפוכחת בצורך לחיות ולפעול בעולם קפיטליסטי, שבעליל לא עמד לנשום את נשימתו האחרונה כמו שהתנבא מרקס אי-אז ב-1848. אבל שנית, הסוציאל-דמוקרטיה התייחסה ברצינות למרכיב שנקרא "דמוקרטיה": בניגוד למהפכנים הסוציאליסטים של ראשית המאה ה-20 וליורשיהם הקומוניסטים, חסידי הסוציאל-דמוקרטיה במדינות החופשיות קיבלו את כללי המשחק הדמוקרטי והסכימו מראשית הדרך לשלם את מחיר המאבק על השלטון ולהתפשר עם מבקריהם ויריביהם.

יתר על כן, הסוציאל-דמוקרטים לא התעניינו רק – או אפילו בעיקר – בכלכלה (בניגוד לקומוניסטים, שתמיד התייחסו לכלכלה כמדד לאורתודוקסיה המרקסיסטית). הסוציאל-דמוקרטים, בייחוד בסקנדינביה, ראו בסוציאליזם מושג חלוקתי. המטרה הייתה להבטיח שהון ונכסים לא יתרכזו באופן בלתי מידתי בידי מיעוט מיוחס. וכמו שראינו, זה היה ביסודו של דבר עניין של מוסר: הסוציאל-דמוקרטים, כמו מבקרי ה"חברה המסחרית" במאה ה-18, נחרדו מההשלכות של תחרות פטורה מרגולציה. יותר משהתכוונו לבנות עתיד חדש, הם רצו לחזור לערכים של אורח חיים טוב יותר.

לכן אין להתפלא שאחת מראשוני הסוציאל-דמוקרטים האנגלים, ביאטריס וֶבּ, הניחה באופן טבעי שה"סוציאליזם" שהיא רואה בעיני רוחה לא יהיה אלא שילוב של חינוך ציבורי, מימון ציבורי לשירותי בריאות וביטוח רפואי, פארקים ומגרשי משחקים ציבוריים, אחריות קולקטיבית לקשישים, חולים ומובטלים וכן הלאה. מה שהעסיק אותה אפוא היה במידה רבה הלכידות של העולם הקדם-מודרני – ה"כלכלה המוסרית" שלו, בלשונו של אדוארד פ. תומפסון: על בני-האדם לשתף פעולה, על בני-האדם לפעול בצוותא לטובת הכלל, ואסור להשאיר איש בשולי הדרך.

מדינות הרווחה לא היו בהכרח בעלות שורשים סוציאליסטיים או יעדים סוציאליסטיים. הן היו תוצר של תמורה היסטורית אחרת בזירה הציבורית שהתחוללה במערב בין שנות השלושים לשנות השישים: תמורה ששאבה מומחים ומלומדים, אינטלקטואלים וטכנוקרטים למלאכת המינהל הציבורי. התוצאה, בשיאה, הייתה מוסדות כמו מערכת הביטוח הלאומי בארצות-הברית או שירות הבריאות הלאומי בבריטניה. שני החידושים האלה זללו תקציבי עתק, ועמדו בניגוד לרפורמות ולתיקונים ההדרגתיים של העבר. חשיבותם של מפעלי הרווחה האלה לא הייתה טמונה ברעיונות עצמם: הרעיון שמוטב להבטיח לכל אמריקאי עוגן בימי זיקנה, או לספק לכל אזרח בריטי טיפול רפואי מעולה בלי לגבות תשלום בעת הביקור, לא היה רעיון מקורי. אבל המחשבה שהממשלה תעשה את הדברים האלה טוב יותר מכל גורם אחר, ולכן הממשלה צריכה לבצע אותם – זה היה דבר שטרם נשמע כמוהו.

האופן המדויק שבו יש להקצות שירותים ומשאבים כאלה תמיד היה שנוי במחלוקת. האוניברסליסטים, שנהנו מהשפעה בבריטניה, תמכו במיסוי גבוה של כלל האוכלוסיות למימון שירותים ומשאבים שהגישה אליהם פתוחה לכולם. הסלקטיביסטים העדיפו לקשור בין התשלומים והגימלאות לבין צרכיו ויכולתו של כל אזרח. אלה היו גישות מעשיות, אבל הן שיקפו גם תיאוריות חברתיות ומוסריות מושרשות. המודל הסקנדינבי פנה לנתיב סלקטיביסטי יותר, אך גם שאפתני יותר. הוא שׂם לו למטרה, בניסוחו של הסוציולוג השוודי רב-ההשפעה גוּנָר מירדָל, למסד את אחריות המדינה "להגן על האדם מעצמו". לאמריקאים ולבריטים לא היו שום שאיפות כאלה. הרעיון שהמדינה אמורה לדעת מה טוב לאנשים – אף שאנחנו מקבלים אותו בהכנעה לגבי תוכניות הלימוד בבית-הספר או הנהלים בבתי-החולים – הדיף ניחוח לא נעים של השבחת הגזע, ואולי של המתת חסד.

מדינות הרווחה של סקנדינביה, גם בשיא כוחן, השאירו את ענייני הכלכלה למגזר הפרטי – ואז מיסו אותו בשיעורים גבוהים מאוד על-מנת לממן שירותים חברתיים, תרבותיים ועוד. מה שהשוודים, הפינים, הדנים והנורווגים העניקו לעצמם לא היה בעלוּת קולקטיבית אלא הגנה קולקטיבית. כל הסקנדינבים, חוץ מאשר בפינלנד, השקיעו בתוכניות פנסיה פרטיות – סידור שנראה אז משונה מאוד בעיני האנגלים, ואפילו בעיני רוב האמריקאים. אבל כמעט בכל תחום אחר הם שׂמו את מבטחם במדינה, ונשאו בשתיקה בנטל הפלישה המוסרית שהתחייב מכך.

מדינות הרווחה באירופה הקונטיננטלית – אלה שהצרפתים מכנים État providence, כלומר "המדינה המרעיפה כל טוב" – בחרו במודל שלישי. כאן הוקדש עיקר המאמץ להגנה על האזרח המועסק מנחת זרועו של השוק. לא במקרה אני משתמש במילה "מועסק": בצרפת, באיטליה ובמערב גרמניה, השמירה על משרות ומשכורות נוכח קשיים כלכליים היא שהעסיקה את מדינת הרווחה.

משקיף אמריקאי, ואפילו אנגלי בן זמננו, לא יבין זאת. מה הטעם להגן על גברים או נשים מאובדן משרות שכבר לא מייצרות משהו שאנשים רוצים? האם לא עדיף להכיר ב"הרס היוצר" של הקפיטליזם ולחכות שמשרות טובות יותר יזדמנו להן בעתיד? אבל מנקודת המבט הקונטיננטלית, התוצאות הפוליטיות האפשריות של השלכתם לרחוב של המוני בני-אדם בשעת משבר כלכלי נחשבו לשיקול חשוב הרבה יותר מכל פגיעה היפותטית ביעילות בגלל שימור משרות "מיותרות". איגודי העובדים בצרפת ובגרמניה, בדומה לגילדות של המאה ה-18, למדו להגן על "אנשי שלומנו" – אנשים ונשים שכבר נהנו מביטחון תעסוקתי – מפני "זרים" – צעירים, פועלים בלתי-מיומנים ומחפשי העבודה אחרים.

מה שעשו מדינות הגנה סוציאלית כאלה, ועושות עד עצם היום הזה, הוא למנוע התפשטות של חוסר ביטחון – במחיר שיבוש המנגנון הנייטרלי כביכול של שוק העבודה. היציבות הבלתי רגילה של החברות הקונטיננטליות, ששנים ספורות קודם לכן סבלו מסערות פוליטיות עקובות מדם וממלחמות אזרחים, מעמידה את הדגם האירופי באור חיובי. נזכיר עוד שבניגוד לכלכלות של בריטניה וארצות-הברית, אשר יצאו בשן ועין מהמשבר הפיננסי של 2008 – בעת כתיבת שורות אלה (פברואר 2010) יותר מ-16 אחוז מכוח העבודה האמריקאי מוגדרים לפי הנתונים הרשמיים כמובטלים או כמי שהפסיקו לחפש עבודה – גרמניה וצרפת עברו את המיצר במידה קטנה בהרבה של סבל אנושי והדרה כלכלית.

ההגנה על מקומות עבודה "טובים" על חשבון יצירת מקומות עבודה חדשים בשכר נמוך הייתה, מבחינתן של צרפת, גרמניה ומדינות רווחה אחרות באירופה הקונטיננטלית, בחירה מכוונת. בארצות-הברית ובבריטניה החל בשנות השבעים תהליך שבו משרות ארעיות בשכר נמוך החליפו בהדרגה את המשרות היציבות יותר שאיפיינו את שנות ה"בום" הכלכלי. צעיר בן ימינו צריך לברך על מזלו הטוב אם הוא מצליח למצוא עבודה בשכר מינימום, בלי הטבות סוציאליות, בפיצה האט, בטֶסקוֹ או בווֹלמארט. הצעות העבודה האלה נדירות יותר בצרפת או בגרמניה. אבל מי קובע – ועל סמך מה – שמצבה של צעירה שעובדת תמורת שכר נמוך בוולמארט טוב יותר משל צעירה שמקבלת דמי אבטלה על-פי המודל האירופי? אין חולק על הטענה שמרבית האנשים יעדיפו לעבוד. אבל בכל מחיר?

בראש סדר העדיפויות של המדינה המסורתית עמדו הגנה, שמירה על הסדר הציבורי, מניעת מגפות ובלימה של תסיסה המונית. אבל בתהליך שהחל אחרי מלחמת העולם השנייה והגיע לשיאו בסביבות 1980, ההוצאות החברתיות הפכו לסעיף העיקרי בתקציבן של המדינות המודרניות. ב-1988 הקדישו כל המדינות המפותחות החשובות, כשארצות-הברית היא היוצא מן הכלל הבולט, יותר משאבים לרווחה, במובנה הרחב, מאשר לכל דבר אחר. מטעמים מובנים נרשמה באותן שנים גם עלייה תלולה במיסים. כל מי שהיה מבוגר מספיק כדי לזכור מה היה קודם, ראה מן הסתם בקפיצה הנחשונית הזו בהוצאות החברתיות ובתקציבי הרווחה מעין נס. נסיון חייו של ראלף דארֶנדוֹרף, מומחה אנגלי-גרמני למדעי המדינה, איפשר לו לעמוד על היקף השינויים שהיה עד להם. על השנים האופטימיות האלה הוא כתב כדלקמן: "במובנים רבים, הקונצנזוס הסוציאל-דמוקרטי מגלם את ההתקדמות ההיסטורית החשובה ביותר עד כה. מעולם לא נהנו אנשים רבים כל-כך מסיכויי חיים רבים כל-כך."

בראשית שנות ה-70 היה קשה להאמין שמישהו יעלה בדעתו לחסל את השירותים החברתיים, את תקציבי הרווחה, את מפעלי החינוך והתרבות במימון המדינה, ועוד שורה ארוכה של דברים שכבר נעשו מובנים מאליהם

והוא צדק. הסוציאל-דמוקרטים וממשלי הרווחה לא רק שמרו על תעסוקה מלאה במשך קרוב לשלושה עשורים, אלא גם קיימו שיעורי צמיחה שהתחרו בהצלחה – ואף יותר – עם אלה של כלכלות השוק הישנות, החופשיות מכבלים. ועל בסיס ההצלחות הכלכליות האלה הם הנהיגו שורה של שינויים חברתיים חדים ועמוקים, שכעבור שנים ספורות כבר נראו טבעיים לחלוטין. כשלינדון ג'ונסון דיבר על בניית "חברה גדולה" שתהיה מושתתת על השקעה ציבורית עצומה במגוון רחב של תוכניות ורשויות בחסות ממשלתית, מעטים התנגדו להצעה, ומעטים עוד יותר ראו בה משהו מוזר.

בראשית שנות השבעים היה קשה להאמין שמישהו יעלה בדעתו לחסל את השירותים החברתיים, את תקציבי הרווחה, את מפעלי החינוך והתרבות במימון המדינה, ועוד שורה ארוכה של דברים שכבר נעשו מובנים מאליהם. היו אמנם אנשים שהזהירו מהאפשרות שמאזן ההכנסות וההוצאות הציבוריות יופר כשיגדלו תשלומי הפנסיות ודור ה"בייבי-בום" יזדקן. למסד צדק חברתי באמצעות חקיקה בתחומים רבים כל-כך של הפעילות האנושית זה בהכרח עסק יקר: גישה להשכלה גבוהה, סיוע משפטי ציבורי למעוטי יכולת וסובסידיות לתרבות ולאמנות אינם באים בחינם. יתר על כן, ככל שהצטמצם השגשוג הכלכלי הפוסט-מלחמתי והחשש הכבד מאבטלה כרונית שב והרים ראש, בסיס המס של מדינות הרווחה נראה פגיע יותר. כל אלה היו סיבות לגיטימיות לדאגה בשנות הדעיכה של עידן "החברה הגדולה". אבל אף שהן מסבירות כירסום מסוים בביטחון העצמי של האליטה הפקידותית, הן לא מספקות הסבר לשינוי העמוק בתפיסות העולם ובציפיות שטבע את חותמו בדור שלנו. לחשוש ששיטה מוצלחת לא תוכל לקיים את עצמה הוא דבר אחד; לאבד כל אמון בשיטה הזאת – זה משהו אחר לגמרי.

המאמר מבוסס על פרק מספרו של ההיסטוריון הבריטי טוני ג׳אדט ״רבה רעת הארץ״ הרואה אור בעברית בהוצאת חרגול. ג׳אדט מת ב-2010 בניו יורק ממחלת ניוון שרירים. הוא הכתיב את הספר הזה ממיטת חוליו. מאנגלית: יפתח בריל. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טוני ג׳אדט.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על העולם שאבד לנו

01
ד.

אני משער שהמאמר הזה (הפרק מתוך הספר) מובא כאן ועכשיו על רקע אי-הנחת העמומה ששורה ומתפשטת בחברה הישראלית והמערבית ואשר אותה מנסחים לעיתים קרובות במונחים כלכליים.
אלא שהמאמר עמום כשלעצמו ואינו מפזר את הערפל הסובב את השאלה "מה פה בעצם לא בסדר?". זאת, אולי, משום שהוא משתמש במושגים היסטוריים ואינו מציג כל פרדיגמה חדשה, כל ארגון-מחדש של העובדות כמתבקש מעמימות אי-הנחת.

ובעיקר אין המאמר מאיר את הפינה האפלה שלגביה שורר קונצנזוס, כלומר את המחשבה שתפקידה הבלעדי של המדינה שאותו אי אפשר להפריט הוא הביטחון ושמירת היציבות מפני גורמים חתרניים הפוגעים בכלל.
פינה ביטחונית זו מקרינה מאפלתה על כל החברה האנושית וזה "כמובן מאליו". מוסכמה ללא עוררין.

ויתכן שיש להרהר ולערער גם בזה, אלא שהערת שוליים אינה המקום לכך.

02
יוסף ואחיו

הוא מודה בגלוי (ופיקט הצרפתי בספרו הזכור שעשה רעש בקיץ) שהתקופה שאחרי המלחמה ועד אמצע השבעים, היתה הטובה ביותר באירופה ואמריקה. שפע כלכלי, עלות מחייה נמוכה (אלפים חיו בלונדון בבתים נטושים בקומונה מסודרת), קיצבאות אבטלה בשפע (איפשרה את הנינוחות של הסבנטיז באמריקה) ועוד.

היום אין את זה, ועל כן ההווה של היום, גרוע מהעבר. זה מודגם יפה גם ברמת התוכן האומנותי (קולנוע, מוזיקה, טלוויזיה) שכיום ממוסחר מתמיד, ונחות משהיה.

ומיד חשבתי על ישראל ועל השעיית חוסר האמון הבלתי אפשרית: מדוע לשלם מיסים כשהבעיה אינה שחיתות המערכת ( קריצה) אלא קיום שתי המערכות: יש מערכת שמשלמת מיסים ברמה סבירה ( רמת התשלום סבירה, כלומר רוב אזרחיה משלמים אחת רוב מיסיהם) וסובלת מירידת איכות התמורה, ומולה מערכת שנהנית מהפחתה משמעותית של מיסים ומתמורה גבוהה של שירותים.
הפלא הישראלי הוא בכך שרוב אזרחי המדינה, למרות שהם המערכת המשלמת, לא מסוגלים לאי אימון . הם ממשיכים לשלם יותר ולקבל פחות ועדיין לומר אמן כשממשלתם מטפחת את החלק השני!

"הצעירים שלנו אוהבים מותרות. הם בעלי נימוסים גרועים, בזים לסמכות ואין להם כבוד לזקנים. הם סותרים את דברי הוריהם, מפטפטים בפני אנשים אחרים ורודים במורים שלהם. הם הפכו לעצלנים, מבזבזים את הכישרון שלהם, ישנוניים ואדישים, שרים ורוקדים, חסרי כוח וחסרי אנרגיה." - סוקרטס, 470 לפנה"ס

כל דור מקטר על הדורות הצעירים ממנו - ומביט אחורה בערגה על הדורות שקדמו לו. חלאס, נשבר מהאומללות הזו. צאו מזה.