משני החדרים שלהן שמעתי שקט

לקח לה שנים ארוכות להתרגל לראות את השם שלה בדפוס. בכל פעם שבה זר היה נכנס לחדר שבו חיברה את הרומן הראשון שלה, הייתה ממהרת להחביא את כתב היד ומעמידה פנים שהיא קוראת מכתב. "האם יגיע זמן שבו אוכל לקרוא את מילותיי המודפסות מבלי להסמיק ולרעוד ולבקש מחסה?" תהתה עם פרסום הרומן השני שלה. דרך בטוחה למנוע את הסבל הכרוך בכך הייתה לפרסם את יצירותיה בשם בדוי, שם ראוי משלה, שם של גבר. לפרקים הרגישה שהאפשרות הזאת מתבקשת מבחינתה, אישה ויקטוריאנית שחונכה לחסות בצילם של גברים. מה שהכריע את הכף נגד אימוץ שם בדוי היה חוסר האותנטיות שבאפשרות הזאת. הכתיבה הייתה המקום היחיד שבו הצליחה להביע את חייה הפנימים בלי שתחשוש מחוסר ההבנה של הסובבים.

באוקטובר 1928 הוזמנה וירג'יניה וולף, אז כבר סופרת מוערכת וידועה, לשאת שתי הרצאות בנושא 'נשים וספרות' בפני תלמידות המכללה לנשים באוניברסיטת קיימברידג'. הכותרת שסיפקו המארגנות לשתי ההרצאות הציבה שאלה: האם עליה להבין שהיא התבקשה לספק מספר הערות כלליות על סופרות אחדות, או שמא עליה לדון בייחודן של נשים כותבות, בספרות שהן כותבות ובזו שנכתבת עליהן? את האפשרות הראשונה דחתה כי היא שיעממה אותה, השנייה נראתה לה סבוכה מדי – כזאת שלא תאפשר לה להגיע למסקנה מסכמת. במקום זה, ניצלה וולף את ההזדמנות שניתנה לה כדי להציע עצה מעשית עבור אלו מהן החולמות אכן להיות סופרות באחד הימים.

וולף הייתה מודעת למעמד הנדיר שבו מצאה את עצמה: אישה כותבת המדברת בפני נשים צעירות על נושא שנחשב במעגלים רחבים לטאבו של ממש

וולף הייתה מודעת למעמד הנדיר שבו מצאה את עצמה: אישה כותבת המדברת בפני נשים צעירות על נושא שנחשב במעגלים רחבים לטאבו של ממש, או לכל הפחות כזה שלא מנומס לעסוק בו. באופן מעט אירוני, עובדת היותה אישה ערערה את זכותה לדבר על הנושא באותם מעגלים. והרי באופן מסורתי גברים הם שדנים בנשים, אותם "גברים נבונים" בלשונה, ש"לעולם אינם מסכימים ביניהם כשמדובר בנשים". הדבר כמובן לא הפריע להם לחוות את דעתם המלומדת על הנושא, דעה הנסמכת בעיקר על עובדת היותם לא נשים בעצמם. לא כל מנמיכי ומקטיני הנשים עושים זאת בהכרח מתוך שנאת נשים. את הסיבה לכך מוצאת וולף במקום אחר. "ייתכן שכאשר הפרופסור מדגיש קצת יותר מדי את נחיתותן של הנשים," כותבת וולף, "מה שמעסיק אותו אינו הנחיתות שלהן אלא העליונות שלו", כיוון ש"הנשים שימשו במשך מאות שנים כראי קסום מענג, ששיקף את דמותו של הגבר בגודל כפול מגודלו הטבעי".

ממקפצה תלולה זו עוברת וולף למנות אחדים מהמיתוסים ההרסניים ביותר שגברים יצרו כדי להרחיק נשים מלהשתתף בתהליך היצירתי. על אחת מהן –  האמונה כי רוחניות הנשים פחותה מזו של הגברים – היא מתעכבת, ומראה שמדובר במקרה של הנחת המבוקש. זאת עושה וולף באמצעות התמודדות עם טענה שגורה שבה נתקלה באחד מעיתוני תקופתה: "לא ייתכן שאשה תתקרב לגאוניותו של שייקספיר – בעבר, בהווה או בעתיד".

כיאה לסופרת דגולה, וולף מתמודדת עם הטענה על ידי יצירת דמות בדיונית משלה – ג'ודית שייקספיר, אחותו של ויליאם. וולף מפרטת את התלאות הנוראות והבלתי אפשריות שאיתן תיאלץ להתמודד אישה שניחנה בכוחות היצירתיים של גדול הכותבים בכל הזמנים (ובמידה רבה, כמובן, הדברים היו נכונים גם לאישה כזאת אילו מוקמה בתקופתה של וולף), תלאות שיכריעו לבסוף את אחותו הבדויה של שייקספיר. היא לא תזכה להשכלה שלה זכה אחיה, לא תורשה להופיע על במות וללמוד את מקצוע המחזאות מיד ראשונה, ואיש לא יהיה מעוניין במה שתצליח (אם בכלל תצליח) להוציא תחת ידיה הלא מיומנות. בכך הסכימה וולף עם "הבישוף המנוח", הכותב שהעלה את הטענה שאשה לא תתקרב לגאוניותו של שייקספיר, "אם אכן היה בישוף כזה – אין להעלות על הדעת שבתקופתו של שייקספיר אישה הייתה מסוגלת להתחרות בגאונותו. כי גאונות כמו שלו אינה צומחת בין אנשים חסרי השכלה, עמלים ומשועבדים".

מפסקה לפסקה, בפרוזה שוטפת ומכשפת, מניחה וולף את היסודות הרעיוניים והמעשיים שיעניקו לנשים את הביטחון האבוד שלהן בכוחן היצירתי. וולף מגיעה למסקנה שרק לאחר שנשים ישיגו את החירות האמנותית, המחשבתית והאנושית הנחוצה לכל פעילות יצירתית, הן יוכלו לממש סוף סוף את הכישרונות שתועלו לאורך ההיסטוריה לכיוונים שהיטיבו עם גברים. ולפני שיספיקו דכאני העבר וההווה, המומחים לענייני נשים, להסביר בעזרת עשרות טיעונים שהם ליטשו מבעוד מועד, מדוע אף אישה לא תוכל להתמודד לבדה עם אותו ערך נשגב, החירות, וולף תוחמת גבול ברור. את החירות האמנותית, המחשבתית והאנושית שהסופרת העתידית זקוקה לה, היא תמצא אך ורק לאחר שתינעל, לבד, בחדר משלה.

ב"חיי כותבת", הביוגרפיה הנפלאה של וירג'ינה וולף, טוענת הביוגרפית לינדל גורדון שהרצון באנונימיות הוא שדחף את וולף לעסוק בגיבורות הנשכחות/ מושכחות של ההיסטוריה. אולי אנונימיות אינה הגדרה מדויקת מספיק, אולי מוטב לומר שמה שוולף ביקשה עבור הסופרת העתידית הוא הזכות לקדם את ענייניה בפרטיות, להתכנס בחדר נעול, לשם יציאה מאוחרת ובשלה יותר לעולם. "ברור לי שהאשה תשנה את צורתו של הרומן", מתנבאת וולף בפרק הרביעי של "חדר משלך". ניסיונה האישי של וולף, כמו ניסיון החיים של סופרות שקדמו לה, לימד אותה שרק הרחק מעינו הבוחנת של האב או הבעל, תוכל הסופרת לעתיד להגשים מלאכת איתנים זאת.

אל תתנו לניסיון שלי להתל בכם. את העושר הרעיוני שנמצא במסה הזאת לא נוכל לצמצם ולכלוא בתוך רעיון יחיד, אפילו הוא כותרת היצירה כולה ("חדר משלך"). גם הקריאה החוזרת והנשנית לסופרות עתידיות לנעול עצמן בחדר ולעבוד היא רק חוט אחד, מהותי בהחלט, להבנת היצירה. מספיק לציין שאל דרישת הסף המעשית הזו מצטרפת דרישת סף מעשית עוד יותר, כזו שצרמה ודאי לאוזניהם של רומנטיקנים ואמנים מעוּנים בעיני עצמם: "אישה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים", קבעה בפתיחת ההרצאה. כמה כסף? "הכנסה של חמש-מאות ליש"ט בשנה" תספיק. סכום המקביל לעשרים ותשע אלף ליש"ט בימינו, או כמאה ארבעים וששה אלף שקלים.

ניסיון החיים שלהן לימד אותן לנהל את העולם הסגור שלהן בקנאות נחושה אך מתחשבת

קריאת המסה הזאת בימינו, תשעים שנה לאחר שנשאה וולף את שתי ההרצאות שהרכיבו את הספר, מעוררת באופן טבעי את השאלה, מה נשתנה מאז?

עד ממש לאחרונה חלקתי דירה עם שתי שותפות שלומדות בבצלאל. משני החדרים שלהן יכולתי לשמוע בעיקר שקט. האמנות שבהן עסקו השתיים הצריכה ריכוז. גם כשבקעו קולות מהחדרים – מוזיקה, דיבורים, אכילה – היו אלה קולות של עולמות סגורים שנפתחים לזמן מה, קולטים השראה (או תזונה) מבחוץ, ושוב נסגרים. ניסיון החיים שלהן לימד אותן לנהל את העולם הסגור שלהן בקנאות נחושה אך מתחשבת, לשרוף גשרים אך ורק כשהמצב מחייב. לשתיהן שימש החדר עולם סגור שלא הצריך הצדקה מיוחדת. אפשר שלא מעט מזה היו ידעו ויכלו לעשות תודות לווירג'יניה וולף.

מקורות:

וירג'יניה וולף, חדר משלך. תירגמה: יעל רנן (משכל, 2004)Lyndall Gordon, Virginia Woolf: A Writer's Life (Oxford, 1986)

חן מלול הוא כותב ועורך בספרייה הלאומית

תמונה ראשית: מתוך "אישה אוחזת בכלי כתיבה", המכונה "סאפפו", בפרסקו מהעיר פומפיי. המוזיאון הארכיאולוגי בנפולי. תצלום: Carole Radatto ואחרים,
CC BY-SA 2.0, Wikimedia Commons