שלטון המושקעים

"כשלוקחים את האחריות מאנשים, הופכים אותם לחסרי אחריות", כך הצהיר הפוליטיקאי האנגלי סר קית' ג'וזף (Keith Joseph) לפני כמעט חמישים שנה.

סר קית' אולי אינו מוכר ביותר מחוץ למולדתו בריטניה, אך הקביעה המדויקת שלו מצדיקה את המחשבה שחברות ברחבי העולם זקוקות ליותר דמוקרטיה, ולמידה רבה יותר של מעורבות של אזרחיהן.

כאשר דמוקרטיות מגבילות את ההשתתפות של האזרחים לכדי הליך ההצבעה עבור מפלגות פוליטיות, יש לנו האפשרות להאשים את הפוליטיקאים בדברים הרעים שקורים לנו. בנסיבות כאלו, אנחנו גם מהווים מטרה קלה לדמגוגים שמבטיחים הרים וגבעות, אך למעשה מבקשים לדאוג רק לעצמם. אנו זקוקים לשיטה של ממשל "אחראי", ומשמעות הדבר היא שעלינו לקחת אחריות, אנחנו עצמנו.

באורוגוואי, למשל, אם 25 אחוזים מהבוחרים מציעים חקיקה כלשהי (על ידי חתימה על עצומה), כל בעלי זכות ההצבעה במדינה חייבים להצביע על ההצעה במשאל עם

דמוקרטיה ישירה מציעה מספר דרכים שבהן נוכל להיות אחראים יותר למתרחש. ראשית, ישנו הרעיון בדבר יוזמה של אזרחים (citizen’s initiative), מנהג הקיים בדמוקרטיות ובהן טייוואן, ניו זילנד, שווייץ ואורוגוואי. באורוגוואי, למשל, אם 25 אחוזים מהבוחרים מציעים חקיקה כלשהי (על ידי חתימה על עצומה), כל בעלי זכות ההצבעה במדינה חייבים להצביע על ההצעה במשאל עם.

ב-1994, אזרחים באורוגוואי אספו מספיק חתימות כדי לקיים משאל עם בשאלה אם להגן על קרנות הפנסיה. הרוב תמכו בהצעה. נראה שהאזרחים בחרו בחירה מאוזנת, בחירה שהמדינה יכלה לעמוד בעלות שלה. בכך שהאזרחים בחרו כפי שבחרו, אפשר לומר שרוב אזרחי אורוגוואי העדיפו צדק חברתי, כפי שהם עשו גם בהצבעה בשנת 1992 שעניינה היה תכנית להפרטה, ובכך גם קראו תיגר על הממסד הפוליטי הנאו-ליברלי.

שיחה בין שני אזרחים על מרפסת במונטבידאו, אורוגוואי. תצלום: אנה מריה הרננדס

האם הייתה כאן הטיה לטובת האידאולוגיה הליברלית? האם הבוחרים באורוגוואי שינו את נטייתם והחלו לתמוך במדיניות של השמאל הפוליטי? ובכן, לא בדיוק. באותה שנה עצמה, כשאיגוד המורים במדינה ביקש להבטיח שיוקצו לו 27 אחוזים מהתקציב הלאומי לחינוך, הרוב העצום של המצביעים הצביע "לא". ויש לומר שהדחייה הזאת לא נבעה מכך שהאזרחים התנגדו לחינוך איכותי. האזרחים דחו את ההצעה כיוון שהיא הייתה בוטה מדי, וחסרו בה דיוקים ועידונים. בנוסף לכך, האזרחים סברו שבשקלול הנימוקים, הקצאה של אחוז קבוע של התקציב לתחום מסוים אינה דרך נכונה לנהל תקציב לאומי. הדיון הציבורי על הקצאת תקציב החינוך היה תרגיל מעשי באחריות. האזרחים שקלו את החלופות וקיבלו החלטה לאחר מחשבה זהירה.

מה שמעניין בדוגמה האורוגוואית  הוא שבשני המקרים הציבור הוא שיזם את ההצבעות. הדבר שונה מהותית לעומת משאלי עם שנערכים במדינות רבות ושמונחתים על הציבור מלמעלה

מה שמעניין בדוגמה האורוגוואית  הוא שבשני המקרים הציבור הוא שיזם את ההצבעות. הדבר שונה מהותית לעומת משאלי עם שנערכים במדינות רבות ושמונחתים על הציבור מלמעלה. בניגוד לקליפורניה, למשל, מדינות כמו שווייץ, איטליה ואורוגוואי אינם מאפשרים הפעלה של מחתימים בשכר על עצומות. כך מובטח שתהליך היוזמה הציבורית אכן צומח מלמטה, מהציבור, וקטנה הסכנה שהוא ייחטף בידי בעלי הכיסים העמוקים ביותר.

לעתים קרובות מדי, פוליטיקאים מקיימים משאלי עם כשהם עצמם נתונים בין הפטיש והסדן. כפי שכתב הכלכלן ג'ון מצוסאקה (Matsusaka), לעתים קרובות ממשלות נסמכות על משאלי עם בנושאים שנראים להם "חמים מדי" מכדי להתעסק איתם. בסוף שנות ה-90, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר קיים משאל עם על הקמתו של פרלמנט בסקוטלנד, וזאת כדי לא לעורר התנגדות בקרב מצביעים באנגליה. ואילו ב-2005, הממשלה הצרפתית העמידה את החוקה האירופית להצבעה של הציבור מתוך פחד שאם לא תעשה כן היא תקומם עליה את אותו נתח גדול בקרב המצביעים הצרפתים שהיו לו ספקות ביחס לאיחוד האירופי.

ההליך הזה, שבו פוליטיקאים נבחרים מעבירים שאלות שאינן פופולריות להחלטת בעלי זכות ההצבעה אינו ראוי להיקרא דמוקרטיה ישירה. מדובר בשימוש לרעה ברעיון הדמוקרטיה הישירה

ההליך הזה, שבו פוליטיקאים נבחרים מעבירים שאלות שאינן פופולריות להחלטת בעלי זכות ההצבעה אינו ראוי להיקרא דמוקרטיה ישירה. מדובר בשימוש לרעה ברעיון הדמוקרטיה הישירה. יתרה מכך, הנוהג הזה מנוגד לרוח הנושבת היום ולאופן שבו אנשים רוצים להיות מעורבים במתרחש בעולם. לעומת זאת, בשלושת העשורים האחרונים, ממשלים מקומיים וממשלות לאומיות נקטו גישה פעילה והחלו לערב את האזרחים בהחלטות על התקציב, החלטות שמתקבלות בהשתתפות האזרחים.

הרעיון פשוט: הממשלה מחלקת חלק (לרוב מדובר ב-10 אחוז) מהתקציב המקומי לאזרחים, שמחליטים על מה להוציא את הכסף. "איך הייתם מוציאים מיליון מהכסף של העירייה?", שאל עלון שחולק לתושבי ניו יורק בשנת 2011, כדרך להציג את הנושא לציבור.

הסכום העומד לחלוקה בתקציב בהשתתפות האזרחים הוא סופי, ומי שמעורבים בתהליך יודעים שעליהם לקבל החלטות קשות. אמנם קשה למדוד "אמון", אך מחקר מטעם הבנק העולמי מצביע על כך שמעורבות של אזרחים מקדמת את האמון במערכת הפוליטית. ולא זאת בלבד, אלא שמתוך המעורבות הזאת אזרחים לומדים מהי דמוקרטיה וכיצד להפעיל אותה. כפי שכתבה ג'יין מנסברידג' (Mansbridge), מומחית למדע המדינה באוניברסיטת הרווארד: "ההשתתפות בהחלטות דמוקרטיות גורמת למשתתפים להיות אזרחים טובים יותר".

מלא או ריק, פעיל או גורר רגליים, פרלמנט אינו מספיק לדמוקרטיה מתפקדת. תצלום: יואקים הונקסאלו

נוכח האפשרות לבחור בין אפשרויות – והבחירות הרי הן קשות – אנשים מהשורה לומדים שפוליטיקה אינה עניין פשוט. ההכרה הזאת מפחיתה מכוח המשיכה של אלו שטוענים, שלא בצדק, שביכולתם להציע פתרונות פשוטים. כתמיד, ההוכחה מצויה בעובדות. הדבר המעניין הוא שמפלגות פופוליסטיות הצליחו פחות במדינות שערכו ניסיונות במנגנונים שמערבים את האזרחים בקבלת ההחלטה. כך, למשל, אין באירלנד מפלגה פופוליסטית של הימין הקיצוני. אותו הדבר למדנו בברזיל: שם, בעיר פורטו אלגרה, נעשה ניסוי בהקצאת תקציבים בהשתתפות האזרחים, והתוצאות מורות על כך שאזרחים שהיו מעורבים בתהליך החלו להתעניין יותר בנושאים של מדיניות ופחות בפוליטיקה השבטית.

קבלת החלטות אזרחית חזקה יותר, אם היא מתוכננת היטב, יכולה לצנן את הלהט סביב נושאים שנויים במחלוקת, וגם לתרום לכך שהדיון יהיה תרבותי ומכובד

ההכרה הזאת היא גם חומת מגן מפני מי שעלולים להשתמש במשאלי עם, בסעיפי הצבעה בבחירות הכלליות האמריקניות ובקמפיינים שונים כדי להלך אימים על מיעוטים או על מהגרים. קבלת החלטות אזרחית חזקה יותר, אם היא מתוכננת היטב, יכולה לצנן את הלהט סביב נושאים שנויים במחלוקת, וגם לתרום לכך שהדיון יהיה תרבותי ומכובד.

אירלנד מציעה דוגמה שמראה כיצד דמוקרטיה ישירה מגוננת על זכויות אדם. במשך עשרות שנים, מדינת האי, שהיא חלק מהאיחוד האירופי, הייתה מבצר שמרני שהוציא את ההפלות מחוץ לחוק ואפילו הגביל את הזכות להתגרש. הפוליטיקה הייתה מקוטבת ומפלגות ימין התחרו אלה באלה מי תהיה שמרנית יותר.

הדבר השתנה ב-2012, כשהממשלה הסכימה להשתמש ב"אספות אזרחים", שבהן אנשים מהשורה מתאספים, בוחנים נושא ומגבשים המלצה לפרלמנט בדבר הדרך להתקדם. עד מהרה, פוליטיקאים אירים שביקשו לשים קץ לשסעים, הסכימו שקבוצות כאלה של אזרחים רגילים יטפלו בכל חקיקה שתוצע בתחום הנישואין החד-מיניים וההפלות.

אספת האזרחים שעסקה בהפלות התכנסה ב-2016. כיוון שקבלת החלטות טובות תלויה במידע ובבחינה של נימוקים בעד ונגד, הקבוצה קיבלה את אותה הגישה לניירות עמדה של מומחים כפי שהייתה לנציגים הנבחרים במדינה, וגם להצעות שהוגשו על ידי אזרחים איריים אחרים. מארגני אספות האזרחים גם הזמינו ארגונים שונים, החל בכנסייה הקתולית ועד לארגונים להט"ביים להציע נקודות מבט ונימוקים.

מדי יום שבת ברחוב אוקונל בדבלין, נערכו הפגנות, דיונים, ויכוחים ערים וחילופי דעות כנים בנושא ההפלות. תצלום: ויליאם מרפי

לאחר דיון ושיקול דעת, אספת האזרחים הציע להתיר הפלות בתשעת השבועות הראשונים להריון. ההצעה הייתה רחוקה ממה שקבוצות פמיניסטיות ביקשו להשיג, אך הייתה גם הרבה יותר ליברלית מהאיסור שהיה בתוקף אז, שלפיו היה זה פשע לנסוע מחוץ לאירלנד כדי להפסיק היריון. עמדה הפשרה זכתה לתמיכה של מעט יותר מ-60 אחוז מהאספה, ולאחר מכן אושרה במשאל עם על ידי רוב בהיקף דומה מקרב המצביעים האיריים.

השימוש באספת האזרחים התקבל בברכה על ידי שני הצדדים בוויכוח. אפילו אנשי כנסייה בכירים הביעו תמיכה בתהליך שעניינו הקשבה ודיון. "מושגים, כשלעצמם, מניעים אנשים במובן הרגשי לעתים רחוקות בלבד. מערכות יחסים וסיפורים, לעומת זאת, אכן מניעים אנשים", אמר הארכיבישוף של דבלין מטעם הכנסייה האירית, מייקל ג'קסון, בהצהרה שפרסם. הארכיבישוף ג'קסון ציין שמשאל העם הוכרע לאחר "אנשים סיפרו סיפורים והקשיבו לסיפורים, 'משני הצדדים'". הערכות עצמאיות של אספות האזרחים הגיעו למסקנה שהמשתתפים לקחו את האחריות שלהם ברצינות והשתמשו בכוח שניתן להם באורח אחראי. משתתפים אמרו לחוקרים ולעיתונות שהם עצמם יצטרכו לחיות עם התוצאות של מעשיהם.

קודם לכן, מצביעים איריים יכלו להאשים פוליטיקאים בחוסר שביעות הרצון שלהם מהמדיניות החברתית – אפילו אם הם הצביעו עבור אותם פוליטיקאים. כעת, לאחר שהוטל על האזרחים עצמם להמליץ מה לעשות, העמדות שלהם נעשו מורכבות יותר, והם נעשו פתוחים יותר למגוון רחב של טיעונים.

בעידן של נטפליקס ושל ספוטיפיי, אנשים דורשים אפשרות לבחור באורח אינדיבידואלי, בין אם מדובר ברשימות צפייה והשמעה, ובין אם בסעיפי מדיניות

החברה זקוקה לשינויים כאלו היום יותר מאי-פעם, הן כדי להימלט מפוליטיקה מקוטבת והן כדי להפיק את המירב מהאופן שאנו חיים כיום. בדיוק כפי שספרים שאזלו ניתנים להדפסה "לפי דרישה", אם לקוחות מעוניינים בכך, יש לשדרג את הדמוקרטיה כך שתשקף את רצון המצביעים. בעידן של נטפליקס ושל ספוטיפיי, אנשים דורשים אפשרות לבחור באורח אינדיבידואלי, בין אם מדובר ברשימות צפייה והשמעה, ובין אם בסעיפי מדיניות. איננו מסתפקים עוד בעסקות חבילה המוצעות על ידי מפלגות פוליטיות. בכל הארצות הדמוקרטיות, רוב האזרחים רוצים יותר כוח בקבלת ההחלטות, ומגיע להם לקבל דמוקרטיה על פי דרישה.

לפני כמעט 200 שנה, אלכסיס דה טוקוויל הגיע למסקנה: "כלי הנשק החזק ביותר, וככל הנראה גם היחיד שנותר, כדי לערב אנשים בגורל של ארצם היא לגרום להם להיות חלק מהממשל". פרט לכך שהיום נקפיד לזכור ש"אנשים" פירושו גברים ונשים וכל האזרחים כולם – המסקנה תקפה כתמיד.