הרודנית הגדולה

כשאנדרו ראסל (Russell) גדל והפך לנער הוא לקח את המשרה הראשונה שמצא. בסוף הקיץ בנברסקה הוא צעד בין שורות תירס ארוכות בשדה בוצי וקטם את שקי האבקה שבראשם. לעתים קרובות הוא עבד כמעט עד השקיעה, וקרני האור היו נשלחות מבעד לשורות התירס, מרקדות על הקליפות וצורבות בעיניו. הסרת האבקנים מהתירס (detasseling) היא שיטה להגדלת היבולים המתפתחים בהאבקה "פתוחה" (כלומר ללא מעורבות יד אדם). מכיוון שרק החוות המתקדמות ביותר ביצעו אוטומציה של התהליך הזה, רובן עדיין עושות זאת בשיטה המסורתית, כלומר בעבודת ילדים (תזכורת עדינה לכך שהעבר עודו עימנו). לכן משפחות רבות באזורים הכפריים של המערב התיכון רואות בעבודה הזאת טקס התבגרות. אבל לראסל לא היה אכפת מה העבודה הזאת מסמלת לאחרים. הוא עשה אותה בשביל עצמו.

היה לי ברור שאני חייב לעשות משהו עם החיים שלי, וחשבתי שעבודה היא הדרך להצלחה

"היה לי ברור שאני חייב לעשות משהו עם החיים שלי", אמר, "וחשבתי שעבודה היא הדרך להצלחה".

בילדותו הוא ראה את הוריו עובדים קשה אבל לא מתקדמים. אימו הייתה מנהלת קופה בקזינו בשמורה אינדיאנית ליד צ'אדרון בנברסקה. אביו בנה קירות גבס ותיקן מכוניות אף על פי שמאז שראסל זוכר את עצמו, הוא גם קיבל קצבה מביטוח לאומי. משום כך, ומכיוון שהוא היה הצעיר מבין ארבעה אחים, ראסל לא נהנה משפע של כסף, זמן ומשאבים אחרים.

עבודה ידנית בשדה: ערך רוחני, אפילו טקס התבגרות. תצלום: פאס אראנדו

בתיכון נהג ראסל להשוות את עצמו לילדים אמידים יותר, והתחיל לפעול כדי לוודא שגם הצרכים שלו יסופקו וגם השאיפות שלו יוגשמו. הוא עבד כשוליית מכונאי רכב וגזם עצים. הוא טייח והניח לבנים באתרי בנייה, ובנה קירות גבס כמו אביו, וכמובן, הוא גם צלה המבורגרים במקדונלדס. היה ברור שמוסר עבודה לא חסר לו, ובכל זאת האפשרויות שלו היו מוגבלות לעבודת כפיים או עבודות אחרות בשכר נמוך. עם הזמן מצא את עצמו ראסל נמשך לדרכים אחרות להרוויח כסף מהיר. הוא רצה להיות עצמאי, ולא אהב את הקצב והחדגוניות של העבודות הלא מתגמלות שעבד בהן. הוא התחיל לגנוב ולמכור טלפונים, סיגריות ומכוניות בשוק השחור. בסופו של דבר התחיל לסחור במתאמפטמינים.

מֶת' עושה שמות בשיניים ובעור. ואז הוא הורג. אבל בהשוואה לעבודות הקודמות שלו, היה מדובר בתעשייה בצמיחה. בתקופה שראסל מכר בה מת', מספר תושבי נברסקה שפנו לטיפול בתופעות לוואי הקשורות לסם הזה היה גדול יותר מבכל תקופה אחרת בתולדות המדינה. הסם היה פופולרי והרסני במיוחד במקומות כמו צ'אדרון, שבה התגורר ראסל בקרוואן עם מי שהייתה אז החברה שלו, במרחק מאות קילומטרים מלינקולן ואומהה, המרכזים העירוניים הגדולים של נברסקה.

"אלה היו ימים טובים עם כסף טוב", הוא אמר. "ואז הכול התהפך". ראסל נעצר. הוא חושד שהופלל, אבל הוא לעולם לא ידע.

הוא נשלח ל־Work Ethic Camp, או "מחנה מוסר העבודה", כלא באבטחה בינונית, צפון־מערבית למק'קוּק שבנברסקה, וריצה שם שלוש שנים על שתי עבירות של סחר בסמים. בשנת 2000, העיר מק'קוק הפסידה לטֶקַמְסָה במכרז לבניית כלא באבטחה בינונית וגבוהה. במקום זאת קיבלו התושבים את "מחנה מוסר העבודה", מתקן שנועד להקל את העומס על בתי הכלא העמוסים של נברסקה, ותושבי מק'קוק רואים בו "פרס ניחומים".

במקור נקרא הכלא Incarceration Work Camp, או "מחנה תעסוקה בכליאה", אבל השם שונה כדי לשקף את הייעוד החינוכי שלו. האסירים שם זכאים להגיש בקשה לשחרור מוקדם רק אחרי שהם משלימים בהצלחה תוכנית שנועדה לעזור להם "להשתלב מחדש בקהילות המקוריות שלהם עם הרגלי עבודה נכונים, ניסיון בעבודת צוות ומוסר עבודה חיובי". לפי דו״ח של רשות בתי הכלא של נברסקה, התוכנית הזאת כוללת טיפול התאמה קוגניטיבי, שלפי המטפלים עשוי להוביל ל"התנהגות הולמת יותר", וקורס ש"מתרכז בשינוי החשיבה הקרימינוגנית בקרב העבריינים". תוכנית הלימודים הזאת, הכוללת גם קורס "מבוא לעסקים", מתמקדת בהלך הרוח של האסיר לא פחות מאשר במיומנויותיו ובמוכנותו להשתלב בשוק העבודה.

בתי כלא נותנים לך שיעורים לחיים, ושום דבר אינו חשוב יותר מללמוד לעבוד

"חשוב מאוד להאמין בעבודה כגישה, ולא רק לעבוד בפועל", הסביר לי אסיר לשעבר במתקן שעמו שוחחתי. "זה בית כלא, אבל זה גם בית ספר". אמר, והוסיף שהוא חושש שזה נשמע כמו אוקסימורון. "בתי כלא נותנים לך שיעורים לחיים", הוא הדגיש. "ושום דבר אינו חשוב יותר מללמוד לעבוד".

אסירים בהפסקה ביום של עבודה כפויה: אזור דטרויט, ארה"ב. תצלום: LadyDragonfly CC

אם אתם זקוקים לנוסחה לחיסול מוסר העבודה, עבודות לא נחשקות עם שעות ארוכות ושכר אפסי הן הימור די בטוח

ראסל לא היה משוכנע כמוהו: "בזמן שהייתי בכלא, חשבתי שעבודה היא חסרת טעם. מצפים מאיתנו לעבוד בפרך בשביל כלום כסף... מוח של עובד אינו שונה כל כך ממוח של פושע. אלה פשוט שתי גישות שונות להרוויח כסף. תאמין לי, מניסיון אישי". ראסל העריך שהוא עבד בממוצע 30-40 שעות בשבוע בקפטריה בבית הכלא בנוסף לעבודות מזדמנות בבניית בתים בקהילה או באיסוף אשפה ליד כבישים מהירים. לפי הדובר של "מחנה מוסר העבודה", רוב העבודות מכניסות לאסירים 1.21 דולר ביום, וזאת כדי לתת להם תמריץ לשמור על מוסר עבודה חיובי. אבל אם אתם זקוקים לנוסחה לחיסול מוסר העבודה, עבודות לא נחשקות עם שעות ארוכות ושכר אפסי הן הימור די בטוח.

לפני שנים הגדרתי לעצמי התראת גוגל על צירוף המילים "מוסר עבודה" כדי לאסוף חומר לספר שכתבתי אז. קראתי אלפי כתבות בנושא במשך השנים. כל התראה כזאת בפני עצמה אינה מעניינת במיוחד. אחוז ניכר מהכתבות בעיתונים ובכתבי עת אמריקניים שכוללות את הביטוי "מוסר עבודה" עוסקות בספורט, שכן תמיד משבחים את כוכבי הקבוצות על מחויבותם הבלתי נלאית למצוינות באמצעות אימונים. כתבות אחרות אומרות דברים דומים על פוליטיקאים, ויש גם לא מעט טורי דעה של נבחרי ציבור או אנשי עסקים בכירים המתלוננים על המצב העלוב של מוסר העבודה בקרב בני הנוער בימינו.

אבל התמונה הרחבה המצטיירת מן הכתבות האלה מלמדת על חרדה חמורה באשר לאחד מעמודי התווך של הדת האזרחית בארצות הברית. מוסר העבודה הוא עיקרון יסוד בפוליטיקת הזהויות הלאומית. כשקוראים בין השורות בכל הכתבות המתפרסמות בתקשורת – ובעצם מספיק לרפרף על הכותרות  – מתקבל הרושם שאנו אומה תחת מתקפה. בסקר לאומי משנת 2015 נמצא כי 72 אחוז מהמשיבים אמרו שארה"ב ״אינה מה שהייתה". והבעיה המרכזית היא דעיכת האמונה בערכה של עבודה קשה. רוב המשיבים חשבו ש"מוסר העבודה המדשדש" שלנו מאיים על גדולתה של ארה"ב יותר מאשר דאע"ש, האי־שוויון הכלכלי והתחרות עם סין.

החרדה הרווחת בנוגע לדעיכת מוסר העבודה אינה עולה בקנה אחד עם נתוני שעות העבודה של האמריקנים. שעות העבודה בארה"ב, הן של שכירים המרוויחים משכורת גלובלית והן של מי שמועסקים לפי שעה, עלו ב־13 אחוז מ־1975 עד 2016 – עלייה שוות ערך לחמישה שבועות נוספים מדי שנה

אבל החרדה הרווחת בנוגע לדעיכת מוסר העבודה אינה עולה בקנה אחד עם נתוני שעות העבודה של האמריקנים. שעות העבודה בארה"ב, הן של שכירים המרוויחים משכורת גלובלית והן של מי שמועסקים לפי שעה, עלו ב־13 אחוז מ־1975 עד 2016 – עלייה שוות ערך לחמישה שבועות נוספים מדי שנה. ויש ראיות המעידות כי מי שהמשיך לעבוד במהלך המגפה, הגדיל את מספר שעות העבודה שלו. נוסף לשעות הארוכות, עובדים סובלים מלוח זמנים פחות מסודר, הפכפך בהגדרתו, שמשתנה בהתאם לגחמות המעסיקים. וישנה גם קבוצה גדולה של מובטלים־שלא־מרצון המחפשים ללא הרף מספיק שעות עבודה כדי לשרוד, אך ללא הועיל. שלושת המאפיינים האלה – עומס עבודה מופרז, לוח זמנים שאינו קבוע, ושעות עבודה שאינן מספיקות לפרנסה – הם שמגדירים את המקצב הפרדוקסלי של חיי העבודה בימינו, בייחוד אצל עובדים בשכר נמוך. שעות העבודה שהתווספו עם השנים, לא התפזרו שווה בשווה בין כולם. ולמעשה, החלוקה הלא שוויונית של שעות העבודה שלנו משקפת עלייה בחוסר הביטחון הכלכלי ובאי־שוויון החברתי. ברור לגמרי למה אנשים הולכים לעבודה, אך בהתחשב בכך שהיא כל כך לא נעימה ומפרכת, מדוע אנו ממשיכים להאמין שהיא מיטיבה עמנו?

רצים מעבודה חלקית אחת לאחרת, עובדים עוד ועוד ועוד. תצלום: קון יקובס

כדי להתחקות אחר תולדותיה של תפישת עולם, יש לאתר את מקורותיה. מוסר העבודה מושל בחיינו, בין היתר, כי הוא אינו נתפש אך ורק כטוּב חברתי, אלא ממש כאידיאולוגיה קדמונית, מושג חיוני ורווח כל כך שאין לו שום שורש חיצוני ושום תקדים היסטורי. רוב האמריקנים תופשים את רוח החריצות כרכיב טבעי של הדנ"א התרבותי, כתכונה שעברה אלינו בתורשה מאבותינו הפרוטסטנטים. וכיד ימינו של הקפיטליזם, היא העמידה יסודות חזקים באופי הלאומי שלנו. מנקודת המבט הזאת, יש היגיון בשעות עבודה ארוכות.

אחוז גדול יותר מקרב העובדים הצעירים של ימינו – אלה שנחשבים לעתים קרובות עצלנים ומפונקים - חושב ש"צריך לעבוד קשה כדי להתקדם בחיים". המתאם הזה מלמד שהאמריקנים, יותר מאי פעם, מקבלים בדיוק את מה שהם רוצים: עוד עבודה

אך טעות לחשוב ששעות העבודה הארוכות יחסית שלנו הן תולדה של מערכת השקפות ייחודית לארה"ב. באמצע המאה העשרים עבדו האמריקנים פחות שעות מהאירופאים. באותה תקופה, סקרי דעת קהל הראו ששתי האוכלוסיות מאמינות באותה מידה בערכה של עבודה קשה. כיום, האמריקנים עובדים הרבה יותר שעות – כשמונה שעות בשבוע יותר מהגרמנים, שש שעות יותר מהצרפתים – ודוגלים יותר מהם בעיקרון מוסר עבודה – בכלל זה גם עובדים בשכר נמוך ומובטלים. בהשוואה לדורות הקודמים, אחוז גדול יותר מקרב העובדים הצעירים של ימינו – אלה שנחשבים לעתים קרובות עצלנים ומפונקים - חושב ש"צריך לעבוד קשה כדי להתקדם בחיים". המתאם הזה מלמד שהאמריקנים, יותר מאי פעם, מקבלים בדיוק את מה שהם רוצים: עוד עבודה.

אבל הכלכלנית ג'ולייט שוֹר (Schor) מצאה שעובדים מתאימים את הציפיות שלהם ככל ששעות העבודה מִתְרבות. בסקרים, הם מדווחים על שביעות רצון מהיקף השעות שלהם אף שבשנים קודמות הם דיווחו כי הם מעוניינים בהיקף שעות קטן יותר. מסקנתההיא שהעובדים האלה הגיעו למצב שבו הם "רוצים את מה שהם קיבלו" במקום "לקבל את מה שהם רוצים". במילים אחרות, מוסר העבודה הוא מעין השלמה עם המצב, תוצר של תבוסה.

המחויבות האידיאולוגית שלנו לעבודה היא תוצאה של פעילות בלתי פוסקת, חוזרת ונשנית – ההליכה היומיומית שלנו לעבודה. ואין שום דבר שאנחנו עושים בסדירות, במסירות ובהכנעה רבה יותר מאשר לעבוד

לייחס את היקף שעות העבודה החריג שלנו לאידיאולוגיה, זהו בלבול מצער בין סיבה ותוצאה. אידיאולוגיה אינה הכוח שמניע את חוויות החיים שלנו, אלא היא תוצר שלהן. המחויבות האידיאולוגית שלנו לעבודה היא תוצאה של פעילות בלתי פוסקת, חוזרת ונשנית – ההליכה היומיומית שלנו לעבודה. ואין שום דבר שאנחנו עושים בסדירות, במסירות ובהכנעה רבה יותר מאשר לעבוד. את החוויה היומיומית הזאת אנו מצדיקים על ידי יצירת מערכת השקפות שתואמת אותה, ולא להיפך. טענה דומה עלתה כשהספקנות החלה להחליף את האמונה הטהורה: הפילוסוף בן המאה השבע עשרה בְּלֶז פסקל סבר שהביקורים הקבועים בכנסיה, והתפילות הקבועות, הם שהשרישו את האמונה, בייחוד אצל המאמינים האדוקים ביותר. במילים אחרות, אם תקומו כל בוקר, תשלבו אצבעות ותתפללו לשמיים, בסופו של דבר תאמינו באלוהים.

אדם שווה מה שהוא מפיק בעבודה, ובעבודה ובעמידה בזמנים הוא מתקרב לאלוהים: כנסייה לותרנית ברייקיאוויק, איסלנד. תצלום: סטיב דאגלס

למוסר העבודה יש מקור נוסף: אנו צריכים להוכיח שאנו אזרחים ראויים בחברה הקפיטליסטית. האזרחים הראויים – ראויים להטבות, לזכויות, לפריבילגיות – הם אלה שמסוגלים להוכיח שיש להם, או שהייתה להם, עבודה אמיתית עם שכר אמיתי, ומכאן שיש להם תרומה למצב האומה. לפן זה של מוסר העבודה יש קשר היסטורי למעמדות הרואים בעצמם יצרנים.

אריסטו טען שפנאי, לא עבודה, הוא הספֶרה שבה בני האדם יכולים להגשים את העצמי האמיתי שלהם, שבה הם יכולים לחתור לשלמות

אריסטו טען שפנאי, לא עבודה, הוא הספֶרה שבה בני האדם יכולים להגשים את העצמי האמיתי שלהם, שבה הם יכולים לחתור לשלמות. במשך הרבה מאוד זמן, בני אדם שרצו להבין כיצד לחיות חיים שיש להם תכלית, שאלו בראש ובראשונה "כיצד למלא את שעות הפנאי?" אבל עליית הקפיטליזם הביאה עמה תפישה חדשה הן של העבודה הן של העצמי, והבורגנות המתהווה במדינות הקפיטליסטיות המוקדמות בידלה את עצמה מהאריסטוקרטיה הטפילית על ידי טיפוח יצרנותה. תחושת הערך של הבורגנים, ותחושת הזכאות שלהם, התבססו על מוסר העבודה שלהם. ולדידם, מטרתו של מוסר העבודה הייתה ייצור עושר אמיתי לחברה. פירוש הדבר הוא שמוסר העבודה כפי שאנו מכירים אותו לא נולד כלל וכלל כעמוד תווך קפיטליסטי. למעשה, הבורגנות היא שהתנסתה בו ראשונה.

משמעות חייהם של הפועלים, כמעמד, נגזרה מן הטענה שהם מגדילים את טובת הכלל

העצלנות החלה אט אט לסמל את ההצלחה בקרב האליטה, ועם הזמן החלו תנועות מעמד הפועלים לאמץ את העמדה של הבורגנות. הם האמינו שכדי לשרוד יש למכור את עמלם, אבל העמל הזה גם תורם לחברה מכיוון שאנו מייצרים את הדברים שאנו זקוקים להם כדי לחיות חיים מאושרים. משמעות חייהם של הפועלים, כמעמד, נגזרה מן הטענה שהם מגדילים את טובת הכלל. מקס וֶבֶּר, התיאורטיקן בן המאה העשרים, טען שהמוסר הפרוטסטנטי התנתק מעוגניו הדתיים, וכך קרה שהמעטפת של מוסר העבודה המשיכה להתקיים גם ללא יד האלוהים. כלכלנים פוליטיים קלאסיים – ג'ון סטיוארט מיל, דוד ריקרדו, אדם סמית – ומבקרם העיקרי קרל מרקס, הציגו כל אחד מין גרסה פרוגרסיבית של מוסר העבודה. זאת לא הייתה עגה קפיטליסטית בלעדית – אפילו התנועות הסוציאליסטיות רצו לרומם את הסובייקט העובד למעמד הגיבור של החברה. מכל נקודות המבט הפוליטיות, יתרונה של נקודת המבט הזאת הוא האפשרות לראות במוסר העבודה תוצר חברתי, במקום צו שמימי או אמת א־היסטורית. ומכיוון שאיננו נולדים עם מוסר עבודה, יש ללמוד אותו.

קשר בין שכר עבודה, מחירים ורווחים: דוד ריקרדו (דיוקן מ-1821, מאת תומס פיליפס). תצלום: ויקיפדיה

בתי הספר היו כלי נוח למימוש המטרה הזאת. באתנוגרפיה החשובה שלו Learning to Labour ("ללמוד לעבוד", משנת 1977), שיער הסוציולוג הבריטי פול ויליס (Willis) שקבוצת בחורים ממעמד הפועלים התנגדו לרכוש השכלה רשמית כי הם חשבו שהישועה נמצאת בעבודות צווארון כחול, שהן אותן משרות מפעל שהיו לאבות שלהם. כך למעשה נגזר עליהם עתיד כעובדים בשכר נמוך - ויליס הגדיר את התהליך הזה "גזירת דין עצמית". אבל על עובדי השכר הנמוך של ימינו לא נגזר לעבוד בשכר נמוך בגלל חבלה עצמית. יש ילדים שאומרים להם לשטוף את הרצפה בבית הספר שלהם, ולאחרים אומרים להקים עסקים ולייסד בתי ספר אחרים. אלה דינמיקות מעמדיות שמשתמרות גם בבגרות. התובנה המרכזית שעולה מספרו של ויליס היא שיש לראות במוסר העבודה אתוס מעמדי, ולא רק השקפה פרטית. וישנם שפע מוסדות חברתיים שמשרישים את האתוס הזה, ובהם אתרי עבודה, כנסיות, מועדונים וארגוני אחווה, משפחות – אפילו בתי כלא.

החיים במחנה מוסר העבודה הם חדגוניים להחריד, לדברי אחדים מהאסירים שראיינתי. משום מה, השיעורים באידיאולוגיה שרבים מהם כבר דגלו בה, או דווקא התנגדו לה נחרצות, לא המתיקו את גלולת המאסר המרה. יתרה מזאת, מוסר עבודה אינו סתם תפישת עולם, אלא פרקטיקה המקושרת באופן מובהק לאופן שבו האדם מנצל את זמנו. בכלא, הזמן אינו בשליטתך, ולכן, כמעט על פי הגדרה, כך גם מוסר העבודה שלך. במחנה מוסר העבודה, השימוש בסמים ואלכוהול היה אחת מדרכי ההתמודדות עם השעמום הנצחי. אבל מרגע שראסל הפסיק עם ההרגל הזה, נשבר לו. יום אחד בדצמבר 2016, אחרי ארוחת הערב, כשהשמש החורפית הטילה מקביליות של אור על חצר בית הכלא, הוא ניסה לברוח. ראסל היה אצן מצטיין בתיכון, וגובהו 1.88 מטר. הוא טיפס בקלות על הגדר, שגובהּ פחות ממטר, דילג בקפיצה בודדת מעל שלוש שורות של תיל דוקרני, ומצא את עצמו בחוץ.

הוא רץ היישר אל שדות התירס, שאינם רחוקים מאלה שעבד בהם כנער. אזור זה של המערב התיכון, הידוע בשם High Plains, אכזרי בגודלו. מדובר בתצורה גיאולוגית שנדחפה מעלה כשלוח פָרָלוֹן חדר בתהליך של הפחתה אל מתחת למעטפת כדור הארץ. חדירה זו הובילה לפליטה של מים ושל מינרלים שעברו מיוּם, אל הקרום הנמוך של כדור הארץ, וזה בתורו הוביל ליצירת רמה. אבל במבט מפני הקרקע לא רואים את כל התהליכים האלה, אלא את הערבות המתנחשלות והשמיים רחבי הידיים שמעניקים השראה כבר דורות רבים לאמנים, נוודים וחולמים. האזור הזה גם מתאפיין בתנודות גדולות בטמפרטורה, ובאותו יום היה קר מאוד. ראסל שמר על קצב של קילומטר בארבע דקות, גם כדי להתחמם וגם כי הוא היה אסיר נמלט.

כשסיפור בריחתו של ראסל התפשט ברשתות החברתיות הוותיקות שלו, המעגל המצומצם של חייו הקודמים החל לסגור עליו. חבר ותיק התקשר למשטרת השבטים הילידיים בדקוטה הדרומית והסגיר אותו בתמורה לפרס קטן. בבוקר חג המולד תפסו אותו, החזירו אותו לכלא והאריכו את תקופת מאסרו בשנה.

"אתה שואל את עצמך מה הטעם. אני אוהב לעבוד קשה, אבל חייב להיות טעם, אחרת אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי. אני רוצה לעבוד בעבודה אמיתית", הדגיש. כוונתו הייתה לעבודה שמשפיעה על החברה ומשפרת את איכות חייו שלו

כשפגשתי אותו סוף סוף, נותרו לו חודשים בלבד עד לשחרור. במכתבים שהחלפנו הוא עדכן אותי איך זה ללמוד על מתק העבודה כשאין לך שום אפשרות להתקבל לעבודה אמיתית. "אני יודע לעבוד יפה מאוד, עושה את זה מאז שאני ילד. מה הם מנסים להוכיח?" אחרי שלוש שנים של עבודה בכליאה ב"מחנה" שנועד להנחיל לו אמונה יוקדת בעבודה קשה, השתחרר ראסל ב־8 באפריל 2019 כשבכיסו בקושי די כסף לקנות כרטיס אוטובוס לבית הוריו. "אתה שואל את עצמך מה הטעם", הודה. "אני אוהב לעבוד קשה, אבל חייב להיות טעם, אחרת אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי. אני רוצה לעבוד בעבודה אמיתית", הדגיש. כוונתו הייתה לעבודה שמשפיעה על החברה ומשפרת את איכות חייו שלו.

צריך להיות טעם לעבודה, מעבר לפרנסה תמורת כאב גב. תצלום: אדוארדו פרים

לצילומי הסרט התיעודי הקצר והמוזר The Real Work (משנת 2016) שכרתי קבוצת אנשים לחפור בורות בשדה ריק למשך יום, ואז ראיינתי אותם על חיי העבודה שלהם. אחדים מהם היו מכרים מקומיים, ואחרים ענו למודעה שפרסמתי באתר קרייגסליסט. הצילומים האלה עוררו את חמתם של רבים, שחשבו כי הסרט הזה הוא תעלול אכזרי על חשבון אנשים שצריכים קצת כסף. אבל במהלך הראיונות סיפרו לי המשתתפים איך חפירת הבורות משתווה לעבודה האמיתית שלהם. קצתם אמרו שהמשרות האמיתיות שלהם, בניגוד לחפירת בורות, משקפות היבט מהותי בזהותם. אבל אחרים אמרו שחפירה בשדה ריק מזכירה להם כל מיני עבודות אחרות שהם עבדו בהם – שנראו להם חסרות תועלת מבחינה חברתית, וחסרות משמעות, משפילות אפילו, מבחינה אישית. התחושה הזאת הייתה נפוצה בייחוד בקרב מרואיינים שנאלצו לבצע את העבודות האלה כהשלמת הכנסה מפני שהשכר בעבודות המועילות, האהובות שלהם, לא היה גבוה מספיק.

כבר מאות שנים שהחלום על חיים ללא עבודה ניצב במרכזן של פנטזיות אוטופיות. אבל יש לזה גם רציונל מעשי – אנחנו פשוט לא צריכים לעבוד שעות רבות כבעבר כדי לייצר את מה שאנו רוצים וזקוקים לו. שעות ארוכות משרתות אג'נדה פוליטית ותרבותית לא פחות משהן משרתות ציווי כלכלי

חלקם לא הבינו למה הם חופרים בורות. אחרים אפילו לא שאלו. אבל כולם התעקשו שאם היה להם עוד זמן פנוי, הם היו מחפשים דרכים לתרום לחברה, לקהילה שלהם. "יש אנשים שחושבים שמספר השעות שהם עובדים מראה איזה מין בני אדם הם", אמר אחד החופרים, "אבל מה שבאמת משנה זה כל מה שאנחנו עושים מחוץ לשעות העבודה כדי לחזק את הקהילות שלנו – זאת העבודה האמיתית". הוא הגדיר "עבודה אמיתית" כמשהו שמנותק לגמרי מערך השוק, משהו טוב בפני עצמו. אם ברצוננו ש"העבודה האמיתית" תעלה בסדר העדיפויות שלנו, עלינו לצמצם את התלות של החברה בעבודות בשכר נמוך או בשעות עבודה ארוכות, ולפנות לנו די זמן לנהל חיים משמעותיים מחוץ לשגרת העבודה היומית. זה יכול לקרות רק אם נחזור לקיים דיון ציבורי בשעות העבודה, כפי שהיה בסוף המאה התשע עשרה ובשנות הארבעים של המאה העשרים. כבר מאות שנים שהחלום על חיים ללא עבודה ניצב במרכזן של פנטזיות אוטופיות. אבל יש לזה גם רציונל מעשי – אנחנו פשוט לא צריכים לעבוד שעות רבות כבעבר כדי לייצר את מה שאנו רוצים וזקוקים לו. שעות ארוכות משרתות אג'נדה פוליטית ותרבותית לא פחות משהן משרתות ציווי כלכלי. אם נתקדם אל מעבר לכלכלת השעות הארוכות, יתחולל שינוי הן במחויבויות האידיאולוגיות שלנו לעבודה והן בתפישת הניצול הנכון של הזמן.

איננו זקוקים לבתי כלא כדי ללמד מוסר עבודה, בדיוק כפי שהנאצים לא היו זקוקים לשלט "העבודה משחררת" בכניסה לאושוויץ. מחנה מוסר העבודה מלמד עד כמה אנו נואשים להטמיע את ערך העבודה כתחליף לעבודות טובות. בימינו קל להפוך את מוסר העבודה לכלי נשק, כי יש לו זיקה רבה לתפישת ההצלחה בחברה הקפיטליסטית. אבל העובדה שמוסר העובדה מבוסס גם על פרקטיקה, שהוא דורש השקעה רבה בשטח, מראה לנו שאולי לא מדובר בעיקרון איתן כל כך. הפגיעוּת הזאת היא שנותנת לנו תקווה שנצליח לחולל שינוי.

את מוסר העבודה נצליח להשיל מעלינו רק אם העבודה תפסיק להיות משהו שאנחנו עושים מבוקר עד ליל כדי לייצר רווח פרטי, ותהפוך להיות משהו שמצוי בתחום החברתי המובהק ומטרתו לספק את הצורך האנושי. אי אפשר להתחמק מהסתירות המאפיינות עבודות הכרחיות מסוימות, אבל אפשר לחולל שינוי במוסדות ובמשרות שמנחילים לנו את עיקרון מוסר עבודה. לשם כך עלינו להחיות את המאבק הנשכח של תנועת הפועלים, שחתרה לקיצור שעות העבודה ולהערכה מחודשת של הזמן העומד לרשותנו. הקמתה של תנועה שאפתנית למען צמצום תפקידו של העמל ההכרחי בחיינו תהיה מאבק אדירים, ואין ספק שהוא ייבלם ויתחדש שוב ושוב במהלך שנים רבות – יום אחר יום, שעה אחר שעה.

ג'יימי מקאלום (McCallum) הוא סוציולוג ממידלבֶּרי קולג' בוורמונט. הוא מחבר הספרים Global Unions, Local Power (משנת 2013) וכן Worked Over: How Round-the-Clock Work Is Killing the American Dream (משנת 2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תמונה ראשית: עובד בחוות קפה בקוסטה ריקה מפזר פולים לייבוש בשמש. תצלום: ג'ון קולטי, אימג'בנק / גטי ישראל