ואז היו כולם מתים

אגדות האחים גרים לא נועדו דווקא לילדים ורבות מהן אכזריות. אך מבט נוסף על אחדות מהן מגלה הליכה בין הטראגי והקומי, בין האבסורדי לעמוק, והכל בשירות מסר אנושי שחוצה גבולות של גיל
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

במעשייה על מות הפרגית , הכלולה באוסף המלא של מעשיות האחים גרים, נערך למְנוֹחה מסע הלוויה. ששה עכברים נרתמו לעגלה קטנה והתרנגול האלמן נהג בה. בדרך הופיע השועל וביקש הסעה, לקחת טרמפ על הלוויה. חוסר הטאקט בבקשתו הניע אותי לעיין ביסודות ההומור במעשיות גרים, שבמקורן נועדו לכל המשפחה, לא רק לילדים.

בשונה מהומור פנטסטי, בורלסקי וסוגי הומור רבים נוספים, המצויים במעשיות-עם בכלל ובסיפורי האחים גרים בפרט, ב"על מות הפרגית" משתקף הומור אבסורדי, פרוע ומעודן ואף טראגי, המכוון בבירור למבוגרים. להלן אתייחס לאחדים מאפיוני הומור במעשיות גרים, כמו הומור שנועד לשעשע ילדים לחוד ומבוגרים לחוד ולעתים יחד, הומור המרכך אלימות ומאזן בין אימה והנאה, הומור כסאטירה חברתית, כולל היחס לנשים, ופה-ושם גם הומור דתי או אנטי-דתי, אי-שם בין הפרודיה טובת הלב לסאטירה. המעשיות המקוריות שאספו האחים גרים, בעיקר מפי מספרות, סופרו כמובן בעל-פה. הם ערכו אותן ו"תִקנו" על פי דעתם, עמדתם, תרבותם וגישתם החינוכית. קשה לקבוע אם ההומור המקורי, כמו מרכיבים ומוטיבים "מסוכנים" אחרים כמו מין ואלימות, הושמטו, נוספו או שונו. על אף שאוסף המעשיות של גרים מאופיין במכנים משותפים של תת-סוגה, עדיין ראויה כל מעשייה לחוד לבדיקת ההומור בה.

האחים גרים, אליזבת יריכאו-באומן

דיוקן של האחים גרים (1856), אליזבת יריכאו-באומן. תצלום: ויקיפדיה

הסיפור הראשון באוסף גרים נקרא "מלך צפרדע" או "היינריך ברזל". ממנו לומדים, שעל מנת להפוך צפרדעים מקרקרות, לחות ונודניקיות לנסיכים, צריך לזרוק אותן על קיר. הסיפור נפתח בסדרת הגזמות מטפוריות בנוסח פתיחה אופייני למעשיות, המצהיר על בדיוניות הסיפור: "בימי קדם, כאשר המשאלות עדיין הועילו", ומיד הגזמה פיוטית הומוריסטית: "...חי מלך שכל בנותיו היו יפות, אבל הצעירה הייתה יפה כל כך, עד שהשמש, שכבר ראתה הרבה מאוד, נתמלאה התפעלות בכל פעם שהאירה על פניה". ילדים יתפעלו מיפי הנסיכה, ואילו מבוגרים יודעים שגם במעשיות, היפות והמפונקים חייבים להרוויח את היופי החיצוני בעבודה פנימית, בהתנסות קשה ובמשימות מורכבות שנועדו גם לשיפור האופי. והנה, כדור הזהב של הנסיכה, סמל מרהיב לתנאי חייה המשופרים, נפל לבאר (תת-הכרה?) ביער גדול ואפל (החיים?).

הנסיעה והצפרדע, האחים גרים

"הנסיכה סועדת עם הצפרדע", בול מערב גרמני משנת 1966. תצלום: ויקיפדיה

לבכייה המר על אובדן צעצוע המותרות, על קץ הילדות המאושרת ונטולת הדאגות, על קלות החיים הקופצניים שנגזלה ממנה, ענה לה קול: "מה את מבקשת בת המלך, את צועקת כך, שאפילו אבן תרחם עלייך". לשמש, ליער, לאבן ולטבע יש תפקיד כדימויים פעילים ולעתים מואנשים בעלילת המעשייה. מבוגרים שהאזינו לפני כמאתיים שנה למעשיות עשויים להיענות לפן הפחות מצחיק-מוגזם של הדימויים, ולהבין שאינם משקפים רק את הטבע הגרמני, אלא הם סמלים ודימויים למצבים ולכוחות אנושיים. הקרפד, אורח כבוד במעשיות רבות, ומי שיודע לחיות גם באוויר וגם במים ורגיש לתנודות מזג האוויר ולמנעדי האווירה, אץ לצלול לבאר ולהביא את הכדור, אך לא בלי תמורה. גם לו יש אינטרס מובהק: להיגאל מכישוף. בדיעבד נתבשר, שכשצפרדע מדבר, רוב הסיכויים הם שהוא נסיך מכושף. ככזה, הוא אינו מעוניין בבגדים, פנינים ואבנים יקרות שכבר היו לו, אלא אומר לנסיכונת:

"אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים. אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי, ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב".

גם כאן מדברת המעשייה בשני קולות, כמנהגה. קול אחד הוא המשל ההומוריסטי: גביעונים וצלוחיות, סממני פינוק ועושר. קול אחר הוא הנמשל הנפשי, הארוטי והעמוק המסמן אברי מין, ואף הנמשל הפסיכואנליטי, הנוגע בפינוקה הילדותי של הנסיכה, במודעות למיניותה בתחילת נשיותה, ליחס בין גועל לעונג. למעשייה יש גם ערכים קיומיים ורוחניים כטקס חניכה, כמעבר מילדות לבגרות, מכדורי זהב פורחים באיגרא רמא בהירה לבירא עמיקתא אפלה. ההומור עוטף את שני הקולות בעדנה. בינתיים כדור הזהב הועלה מהבאר, הקרפד נשכח אך לא שכח את הבטחתה הפזיזה של הנסיכונת. המלך-האב תומך בדרישת הקרפד: הבטחה של נסיכה מפונקת, אפילו ודווקא בגלל שהיא בתו, חייבים לקיים. למחרת מקרטע ומגיע הקרפד, והמעשייה מתארת את התקרבותו בצלילי "פליטש, פלאטש" לחים וחלקלקים, בטרם יתבע היצור המגעיל את מילוי ההבטחה. האחים גְרים מזדהים עם נקודת המבט של הנסיכה. כל הסיטואציה, משא-ומתן בין קרפד לנסיכה, היא הומוריסטית כשלעצמה. האמת, הנמשל, המשמעות והמסר של הנפשות הפועלות, כמו הפְּנים האציל של הנסיך, חבויים תחת מעטה צפרדעי. הפער בין פנים לחוץ, בין תדמית למהות הוא מוטיב נפוץ במעשיות.

הקרפד מתקרב לנסיכה בהדרגה. קודם על הרצפה – "תרימי אותו אלייך", אבא אומר. מהכיסא עולה הקרפד על השולחן ודורש: "קרבי אלי את צלוחית הזהב שלך כדי שנאכל ביחד". אך הצפרדע אינו מסתפק בשולי החדר, אלא דורש לישון במיטתה הנקייה והבתולית של הנסיכה, ש"התרגזה מאוד, הרימה אותו מעלה וזרקה אותו בכל הכוח אל הקיר". המעשייה מודעת היטב, שלרוב נסיכים הופכים לצפרדעים אחרי החתונה ולא לפניה, ומבחינה זו ההומור במעשייה מעודן ואפילו אופטימי. הצפרדע הרי ידע, כפי שיסופר מאוחר יותר, שנסיכה זו ולא אחרת, היא שתגאל אותו מהכישוף. היא לא ידעה, וכך נגלית אירוניה דרמטית.

אפשר שהפחד והגועל שחשה הנסיכה אינו רק תגובה אפשרית למין בטרם עת – מוטיב המצוי ברובד התת-טקסטואלי במעשייה כנרמז בלחותו של הצפרדע, בצלוחיות, גביעונים וכדורי זהב – אלא גם באימה מההתבגרות, מהחיים עצמם, מהפן הצפרדעי

החיבור בין נסיכה לבין נסיך מכושף הוא גורלי, זיווג משמים. הנסיכה תמצא בנסיך את נשמתה, את האני הגבוה שלה, ולהיפך, כפי שלמדנו מקרל גוסטב יונג על האנימה והאנימוס. כאן מבחן הסף הוא הגועל, שהוא מצחיק וגם טראגי. לצורך הסרת הכישוף הקשה (מוטיב היינריך הנאמן יפרש זאת בסיום) נחוצה לפעמים פעולה אלימה, כמו הטחה אל הקיר, קריעת מסכה או הסרה בכוח של עור החמור. הגועל ימצא פורקן באלימות, שני יסודות מנוגדים לפינוק. ההומור מאזן בין אימת האלימות, שנועדה למבוגרים בנמשל, לבין הפיוט הרך במשל: הרי מדובר בסך הכול בצפרדע. בפעולת ההטחה בקיר נקרע גם ההומור עצמו מהמעשייה והוא מוצג ככלי מטפורי, המגלה את הצורך בהתמודדות עם יסוד הגועל בחיים. פרויד יטען שמדובר במין, אך אפשר שהפחד והגועל שחשה הנסיכה אינו רק תגובה אפשרית למין בטרם עת – מוטיב המצוי ברובד התת-טקסטואלי במעשייה כנרמז בלחותו של הצפרדע, בצלוחיות, גביעונים וכדורי זהב – אלא גם באימה מההתבגרות, מהחיים עצמם, מהפן הצפרדעי.

הנסיכה והצפרדע, ארתור רקהאם

בין משיכה וגועל: "הנסיכה והצפרדע", איור של ארתור רקהאם (1909), תצלום: ויקיפדיה

על יכולת ההזדהות עם סבלו של הזולת מעידה הסיומת, שחשיבותה מודגשת בשמו השני של הסיפור, "היינריך ברזל". היינריך, המשרת הנאמן, גם אצל גרים הוא דימוי לגוף לעומת הנפש. היינריך הקיף את לבו בשלוש רצועות ברזל כדי שלא יתפוצץ מצער על כך שאדונו הנסיך כושף לקרפד. הפער בין ההיבט הטראגי לבין ההיבט המצחיק מחזק את שני פניו של הסיפור. פרשנות עם נטייה אזוטרית תתמוך בהבנה שהיינריך מסמל את הגוף, ואילו הנסיך את הנשמה.

המעשייה השנייה בקובץ היא "חתולה ועכבר בשותפות", שיתוף תמוה ומגוחך. הומור במעשיות מצוי לעתים קרובות כבר בשם המעשייה. בפירוש פמיניסטי (לא אוהד) המעשייה מציגה את החתולה כשתלטנית, נצלנית, אנוכית ומרשעת, אך לבטח לא חסרת הומור כלפי הגבר-עכבר, שהוא אוויל גמור הזוכה להארה מאוחרת מדי, רגע לפני שנטרף, לאחר שלא בדיוק הבין את הכרזת האהבה של החתולה כלפיו והתעלם מהסכנה הכרוכה במגורים משותפים איתה. (נוסח מרהיב למוטיב דומה כתב עגנון ב"האדונית והרוכל"). לקראת החורף הקר רכשו השניים סיר שומן. אחרי "התלבטות ממושכת" – התערבות מיתממת של המספרת – החליטה החתולה לשמור את המזון בכנסייה, "שם איש לא יעז לקחת כלום" – גם זו הערה אירונית כלפי קדושת החלל שנבחר כמזווה. "לא חלף זמן עד שלחתולה התחשק לזלול קצת, ואמרה לעכבר: 'אה, מה שרציתי לומר לך, עכברון, הוא שבת דודתי ילדה בן והזמינה אותי להיות לו סנדקית, בֵּן לבן עם כתמים חומים אני אמורה לשאת לטבילה'", פרט בדוי זה נועד להרגיע את חשדנות העכבר. "תן לי לצאת היום" – עוד נימוס צבוע מצד החתולה – "ואתה תטפל בבית לבדך". העכבר הסכים וביקש שרעייתו תביא גם לו משהו טעים, אולי טיפה מיין הטבילה המתוק, והנה אלה שמפקידים את אוצרם בכנסייה מוכנים גם לגנוב ממנה. החתולה הלכה היישר לכנסיה ולקקה את כל הקרום מסיר השומן. כשסיימה "ערכה טיול על גגות בתי העיר, בדקה כל מיני הזדמנויות, אחר כך השתטחה בשמש והחליקה שפמה בכל פעם שעלה סיר השומן בדעתה. רק עם רדת ערב שבה הביתה". הסגנון המבודח מזכיר משלי חיות, כי בעלי חיים מצחיקים כשמעניקים להם תכונות אנוש. כשחזרה החתולה הביתה התנהלה שיחה:

אח, הנה את, אמר העכבר. בטח היה לך יום מוצלח מאוד.
התחיל בסדר, אמרה החתולה.
איזה שם נתנו לילד? שאל העכבר.
קרומהלך, ענתה החתולה, די ביובש.
קרומהלך, קרא העכבר, זה שם מוזר ונדיר. במשפחה שלכם הוא מקובל? (העכבר, חשדן אך זהיר, נמנע מלהעיר את חמת רעייתו...)
מה זה משנה, אמרה החתולה, הוא לא גרוע יותר מגנבתפירור, כפי שנקראים ילדי הסנדקות שלך.

חתול ועכבר, קיפולי נייר

"חתול ועכבר", קיפולי נייר של Nguyen Tu Tuan, תצלום: זפיר ליו.

בשני אירועי הסנדקות הבאים נקראו היילודים חצינגמר וחסלגמרי. "חסלגמרי", מגיב העכבר, "זה השם הכי חשוד. מעולם לא ראיתיו מודפס. חסלגמרי! מה זאת אומרת?" וכמו בעל-ריב האומד את תוקפנותו שלו עצמו בענווה מוצדקת, "הוא טלטל ראשו, התכרבל ושכב לישון". משום מה, לא הוזמנה עוד החתולה להיות סנדקית. אבל כשלא היה אפשר עוד למצוא מזון, הציע העכבר לגשת לסיר השומן. כשהגיעו לסיר הריק העכבר הבין הכול, וכשהשם "חסלגמרי" עמד לו על קצה הלשון, הסתערה עליו החתולה ובלעה אותו. גם במקור הגרמני נמצא ערבוב משלבי לשון גבוהים ונמוכים, סממן קומי המסיט את הנמענים מהמשל החייתי לנמשל האנושי.

"מעשה באחד שיצא ללמוד פחד", מספרת על אב לשני בנים. הבכור מוצלח אבל פחדן, והצעיר טיפש, שאינו מסוגל ללמוד דבר. האב דחק בו ללמוד משהו, כדי שיוכל להתפרנס. הצעיר, שלמשמע סיפורים מפחידים שסופרו בערב ליד האח לא הבין מה ואיך בכלל יכול משהו להפחיד, אמר שישמח מאוד ללמוד איך מצטמררים מפחד. לאחר שיעור פחד עם רוח רפאים בכנסייה הוא השליך את השַמש המתחזה מהמדרגות. וגם עזב את ביתו. בדרך פגש מישהו שהזמינו לבלות את הלילה מתחת הגרדום, עליו התנדנדו בקור העז שבע גופות. הצעיר הדליק לו אש וריחם על הגוויות הקפואות, הוריד אותן, הושיבן ליד האש והזהיר אותן שלא להישרף. המתים לא נזהרו ולכן תלה אותם מחדש על הגרדום. הוא המשיך בדרכו, כשהוא ממלמל ללא הרף: "אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד", וכך שמעו אותו עוד ועוד נשמות טובות, שרצו לעזור וספקו לו חוויות מצמררות. אך אלה לא צמררו אותו. כפרודיה על סיפורים ומחזות-מסע ותחנות, הצעיר פגש חתולים וכלבים קשורים בשלשלאות מלובנות בארמון מכושף, נסע במרכבה מטורפת, חצאי בני אדם שיחקו איתו בכדורת, הוא ישן ליד מת בשלווה רבה עד שהמת התעורר וניסה לחנוק אותו – דבר לא עזר. את הזוועות הוא ראה כבלתי מזיקות, כקיטש נורא, ולא הצליח להצטמרר מפחד על אף כל הטיפולים המחרידים, האימים והזוועות שזכה להם בשפע. היות שעמד בניסיון גם בארמון המכושף, הוא קיבל את בת המלך לאישה אבל עדיין לא היה ממש מאושר. "אילו רק הייתי מצטמרר מפחד!" חזר והתלונן. החדרנית בחדר השינה המלכותי הזוגי שמעה זאת, והכינה דלי מים מלא דגיגי קברנון. "בלילה, כשהמלך הצעיר ישן, היה על אשתו למשוך מעליו את השמיכה, ולשפוך עליו את דלי המים הקרים, כך הדגים יפרכסו סביבו. הוא התעורר וקרא: 'איי, מה מצמרר אותי, מה מצמרר אותי, אישה יקרה! כן, עכשיו אני יודע מה זה להצטמרר מפחד'".

במעשיות יש לא פעם תרופה הומיאופאתית מצחיקה לפחד הפועלת באמצעות הפרזה קומית, שכל ישר, קור רוח והיגיון בריא

רבים מאשימים את האלימות הקיצונית המצויה לדעתם במעשיות גרים בצמיחת הנאציזם. אנשים אלה ככל הנראה לא עיינו במעשיות אנגליות, רוסיות ואפילו יהודיות, אכזריות לא פחות. במעשייה זו חבויה תרופה הומיאופאתית מצחיקה לפחד, כלומר להילחם בו בכלים של עצמו: דרך הפרזה קומית, בעזרת ביטול האימה על ידי שימוש בשכל ישר, קור רוח והיגיון בריא.

בהומור מיוחד מצטיינת המעשייה "על מות הפרגית".

פעם הלכה הפרגית עם התרנגולון להר האגוז. הם נדברו שהמוצא גרעין אגוז, יחלוק אותו עם האחר. מצאה הפרגית אגוז גדול-גדול, אך לא אמרה עליו דבר, כי רצתה לאכול את הגרעין לבדה. הגרעין היה כה עבה שהיא לא יכלה לבלוע אותו והוא נתקע לה בגרון עד שפחדה שתיחנק. אז צעקה הפרגית: "תרנגולון, אני מבקשת ממך, רוץ מהר ככל שתוכל והבא לי מים, אחרת איחנק". התרנגולון רץ מהר ככל יכולתו לבאר ואמר: "באר, עלייך לתת לי מים. הפרגית שוכבת על הר האגוז, היא בלעה גרעין אגוז גדול ועומדת להיחנק". ענתה הבאר: "רוץ קודם לכלה, שתיתן לך משי אדום". התרנגולון רץ לכלה: "כלה, עלייך לתת לי משי אדום. משי אדום אתן לבאר, והבאר תיתן לי מים, את המים אביא לפרגית ששוכבת על הר האגוז. היא בלעה גרעין אגוז גדול ועומדת להיחנק". השיבה הכלה: "קודם רוץ והבא לי זר קטן אשר נתקע בעץ ערבה". רץ התרנגולון אל הערבה, משך את הזרון מן הענף והביא אותו לכלה. הכלה נתנה לו בעבורו משי אדום, שאותו הביא לבאר, שנתנה לו בעבור זה מים. הביא התרנגולון את המים לפרגית, אך עד שהגיע נחנקה הפרגית, הייתה מוטלת מתה ו"לא זזה. נעצב התרנגולות כל כך שקרא בקול גדול, וכל בעלי החיים באו וקוננו על הפרגית. ששה עכברים בנו עגלה קטנה כדי להסיע בה את הפרגית אל קברה. כשהייתה העגלה מוכנה, נרתמו לפניה, והפרגית נסעה. בדרך הופיע השועל: "לאן מועדות פניך, תרנגולון?" - "אני נוסע לקבור את הפרגית שלי" – "מותר לי להצטרף לנסיעה?" – "כן, אבל שב בעגלה מאחור ולא מלפנים, שמא לא יוכלו לשאת זאת הסוסונים".

האחים גרים, מות הפרגית הקטנה

מסע הלוויה של הפרגית הקטנה. איור לאגדה של האחים גרים, במהדורה אנגלית מראשית המאה ה-20.

לפרגית הגרגרנית והאנוכית ודאי לא הגיע עונש מוות. הניסיון להציל אותה מזכיר ניסיונות הצלה של אדם בצרה צרורה ודחופה, מאמצים הנתקעים באדמיניסטרציה קפקאית. הומור הגרדום הזה הופך מוות של פרגית לבדיחה מקאברית מתנפחת והולכת, החלה לא רק על חברת איכרים גרמנים, שהכירו היטב שחיטות של בעלי חיים, אלא גם על החברה הקרניבורית העירונית בזמננו, המתעללת בבעלי חיים בחייהם וטובחת אותם באופן תעשייתי. ועוד, יחסי הקח-תן המתנים את הצלת הפרגית – משי אדום תמורת מים, זר קטן תמורת משי – מעידים על חומרנות קיצונית, חוסר חמלה והתעלמות מטרגדיה אישית.

"התרנגולון נעצב כל כך, שקרא בקול גדול, וכל בעלי החיים באו וקוננו על הפרגית". האבסורד מתקדם: "ששה עכברים בנו עגלה קטנה (גם קיטש כביכול-פיוטי ומוות בנאלי מבינים היטב זה את זה), כדי להסיע בה את הפרגית אל קברה וכשהייתה העגלה מוכנה, נרתמו לפניה, והפרגית נסעה".

אחד משיאי הסיפור הוא המפגש בשועל. "לאן מועדות פניך, תרנגולון?" וכשהשועל מבין שזוהי לוויה, הוא מבקש טרמפ. אם נגדיר את המושג טאקט כמע"מ של הנימוס, נבין עוד פעלול הומוריסטי, הפעם זהו מבחן לאינטליגנציה של ההומור ולהומור כמבחן אינטליגנציה. חוסר טאקט הוא מה שמפגין השועל, בתערובת של חוסר התחשבות וגסות רוח, וגם סגולה המוכרת לנו היטב כישראלים.

המעשייה אינה מסתפקת בכך. אחרי השועל הסתפחו ללוויה גם הזאב, הדוב, הצבי, האריה וכל חיות היער. הטבע כולו מתאבל על מות הפרגית. ברצינות או בצחוק? והנה הגיעו לנחל וגם לסוג נוסף של הומור, הלא הוא הנונסנס, האיגיון. איך יעברו עכשיו את הנחל? אניץ קש שצף שם בנחל אמר: "אני אשכב לרוחב הנחל ואתם תוכלו לנסוע מעלי". בעולם שבו בעלי חיים משוחחים, גם הצומח והדומם מקבלים רשות דיבור. כאשר עלו ששת העכברים על הגשר, החליק אניץ הקש ונפל למים וכל ששת העכברים נפלו פנימה וטבעו. אז החלו הצרות מחדש והגיע גחל לוהט שאמר: "אני מספיק גדול, אשכב על פני המים ואתם תיסעו מעלי". לרוע המזל" – הערה מיתממת חביבה – "אך נגע במים, מיד לחש, כבה ומת". זהו הומור לולייני, המתנדנד בין הפיוט שב"לחש, כבה ומת" לבין האבסורד שיש במצב כולו מלכתחילה. ועתה מסופר על אבן, נציגת ממלכת הדומם, שבשונה מהגחל שהיה פעם צומח, באבן אין אפילו אש, והסיפור משחק בביטוי הגרמני "אפילו אבן הייתה מרחמת", כפי שפגשנו במעשיית "המלך צפרדע". האבן נשכבה במים כדי שעגלת המתה תעבור עליה. התרנגולון משך והעגלה כמעט עברה, והוא רצה להעביר גם את שאר המלווים. אך "הם היו רבים מדי, והעגלה התגלגלה לאחור וכולם ביחד נפלו למים וטבעו. אז נשאר התרנגולון לבדו עם הפרגית המתה. הוא כרה לה קבר והשכיב אותה בתוכו, ערם עליו תלולית, התיישב עליה והתאבל עד שמת גם הוא, ואז היו כולם מתים". הקורא בן זמננו עשוי להיות מופתע, אם לא נדהם, משילוב היסוד הטראגי המצליח לחדור את מעטפת הנונסנס והשטות האופפת את המעשייה הזאת.

הגבול המחבר-מפריד במעשיות בין הקומי והטראגי, בין הטריוויאלי-השטותי והעמוק הוא גמיש וחמקמק

שועל, מסכה

מסכה של שועל. תצלום: גונסלו ויירה אספירוס.

הגבול המחבר-מפריד במעשיות בין הקומי והטראגי, בין הטריוויאלי-השטותי והעמוק הוא גמיש וחמקמק. ההומור המגוון והרב אצל האחים גרים מסייע לגשר על הפערים האופייניים בסוגה הזאת, להפכה מתאימה לכל רמה, גיל, מין ודת. בעיניי מעניין במיוחד היסוד ההומוריסטי החתרני שבאחדים ממאפייניו נגעתי. ולסיום מעשייה, שלטעמי היא מבחן הומור, פנינה, הפונה – דווקא בגלל עמימות המסר הפתוח בסיום – לאינטליגנציה של הקורא-מאזין. מהו הסוד, הנמשל, בעברה הנקי כל-כך של הנסיכה? האם זה משל פוליטי? אפילו אקטואלי?

היה הייתה נסיכה, שהייתה כל כך נקייה, אכן הנקייה ביותר בעולם. מעולם לא ראו בה רבב או כתם ולו הקטנים ביותר, אבל פעם נמצאה כינה על ראשה, והדבר נחשב לפלא של ממש ולכן לא רצו להרוג את הכינה אלא הוחלט להזין את הכינה ולגדל אותה בחלב, וכך היה. הכינה גדלה והלכה ולבסוף הייתה גדולה כמו עגלה. כאשר מתה הכינה, ציוותה הנסיכה לפשוט את פרוותה וממנה תפרו לה שמלה. והנה באו מחזרים וביקשו את ידה, והיא שאלה אותם מאיזה בעל חיים נלקחה הפרווה שממנה תפרו לה את השמלה. מאחר שאיש לא יכול להעלות זאת על הדעת, נאלצו כולם להסתלק. עד שלבסוף הגיע נסיך יפה שהבין את העניין.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרופ' אמריטוס שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא חוקר, במאי ומתרגם. פרסם כעשרה ספרים על יצירותיו של סמואל בקט, על התנ"ך כתיאטרון ועל תיאוריות של כאוס. ספרו "תיאטרון ישראלי" יצא לאור בתחילת 2016.

כל התרגומים הם מן המקור הגרמני, נעשו על ידי שמעון לוי וראו אור בספר האחים גרים, מעשיות, האוסף המלא, ספרית פועלים, תל אביב 1994

תמונה ראשית: עננים של אגדות. תצלום: פרנצ'סקו קרטה, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שמעון לוי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ואז היו כולם מתים