ועכשיו בכעס

לכעס אין דימוי טוב: הוא נתפס כרגש שלילי ומאיים שעדיף להשתיק בכל מחיר. אבל אם נצליח להשתמש בו כראוי, הוא עשוי דווקא למנוע אלימות ולייצר סיפוק
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הכעס לא זוכה לכבוד המגיע לו. אנחנו כל הזמן מנסים "לנהל אותו", ולא מקדישים לו תשומת לב אמיתית. אנחנו שואפים לאיפוק שמפגין הקומיקאי ג'ון קליז כשהוא מתאר את הבריטים כאנשים רגועים שלא זעמו מאז מלחמת העולם השנייה, כשהבליץ שיבש את אספקת התה. יוֹדָה אמר זאת היטב: "הכעס מוביל לשנאה. השנאה מובילה לסבל." המסקנה: יהיה למין האנושי טוב הרבה יותר בלעדיו.
אך מספר הולך וגדל של ביולוגים חברתיים ואבולוציוניים, פסיכולוגים ומדעני מוח חולקים על קביעה זו. הם מצוידים במפות עצביות חדשות ומפורטות של מערכות המוח אשר אחראיות לרגשות ומדרבנות אותנו לפעול להשגת מטרותינו, ובעזרתן הם קוראים תיגר על תפיסת הכעס כמצב שלילי והרסני הראוי להדחקה. יתרה מזו, הם גילו את יתרונותיו, וכעת מציעים מודל פסיכולוגי המציג את הכעס כדבר חיובי, כוח שמצית תשוקות ומעורר יצירתיות אצל אישים ידועים (או ידועים לשמצה).
מסַפְּרים, לדוגמה, שבטהובן הכה את תלמידיו ובכל זאת חילץ מהם תוצאות מעולות. הזעם שמארק רותקו חש כלפי פופ-ארט תרם ליצירתו שלו ולגישתו הסמכותית כלפי תלמידיו. מרלון ברנדו היה צעיר מלא כעס, ואותו כעס הניע את מאבקו למען צדק חברתי. ורוזי אודונל בנתה את הקריירה שלה על גסויות לוחמניות – ואחר כך על הניסיון לשלוט בהן.

נראה שכעס הוא הדרך המרכזית שבה אנשים מתמודדים עם ניגודי אינטרסים ו"עימותי משאבים" אחרים. הכעס מאפשר לנו ללחוץ על אחרים לשקול שוב את עמדתנו

ראיות חדשות מראות כי הכעס הוא צורה יעילה של תקשורת חברתית; הוא חלק טבעי מערכת הכלים הרגשית שלנו, כוח שמקדם אותנו לעבר מטרותינו ומעודד אופטימיות, יצירתיות וריכוז. מבחינת פעולתו של המוח, כעס הוא ההיפך המוחלט מפחד, עצבות, גועל וחרדה – רגשות שמעודדים אותנו להימנע מכל דבר שנראה לנו בלתי נעים. כשהחרון מתעורר בנו, אנו מסוגלים לפתע להתמודד עם אתגרים מרתיעים ולשכנע אחרים לעשות כרצוננו. "אנחנו זקוקים לכעס, ולהעדרו יש השלכות שליליות," אומר ארון סל (Sell), פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת גריפית באוסטרליה; יחד עם לדה קוסמידס (Cosmides) וג'ון טובי (Tooby), פסיכולוגים אבולוציוניים פורצי הדרך מהמרכז לפסיכולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת סנטה ברברה, הוא מוביל את המתקפה על התפיסות המקובלות בנושא כעס. יש סיפוק בכעס, כי הוא מקרב אותנו ליעדינו. ומדענים טוענים ששימוש אחראי בכעס אף מונע אלימות.

השורשים העצביים של הכעס

זו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהכעס נתפס כדבר חיובי. ב-350 לפנה"ס כתב אריסטו ש"מענג לחשוב על התגשמותו של דבר שמשתוקקים אליו.... והכועס משתוקק לדבר שהוא לאל ידו.[1]" אנשים מגיעים לעתים למצב של כעס "קל עד בינוני" כמה פעמים ביום, ולפחות כמה פעמים בשבוע, אומר ג'יימס אווריל (Averill), פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת מסצ'וסטס. האוניברסליות והתכיפות האלה אומרות לנו שמבין אנשי תקופת האבן שרדו רק אותם אנשים שידעו לזמן כעס ולקצור את פירותיו, והם הולידו צאצאים בעלי יכולת דומה – אותנו. "לא מפתיע" שכל רך נולד מסוגל להביע כעס, אומר סל, כי הרגש הזה הוא "פלט של מנגנון קוגניטיבי שהונדס על-ידי הברירה הטבעית." הטבע ביכר ושימר את הכעס מאותן סיבות שהוא שימר את האהבה, הסקס, הפחד, העצבות והחרדה: הישרדות ויתרון.

מבחינה ביולוגית, הכעס מעלה את קצב הלב, לחץ הדם ורמות הטסטוסטרון. אפשר, אם כן, לטעון שהכעס משגע אותנו ומזיק לנו. אך למעשה, הוא מביא גם לירידה ברמות ההורמון קורטיזול, כלומר הוא מרגיע אותנו ומכין אותנו להתמודדות עם בעיה שאחרת היינו בורחים ממנה. במחקרים שערכה ג'ניפר לרנר, פסיכולוגית מהרווארד, היא גילתה שהכעס מפחית את השפעת הקורטיזול על תגובת הלב. אף על פי שהכעס נתפס זה מכבר כרגש שלילי למהדרין, מחקרים חדשים במדעי המוח הפכו את הקערה על פיה. מדענים יודעים ששני כוחות בסיסיים מניעים את התנהגותנו – דחף ה"התקרבות", קרי הדחף להשיג דבר שאנו חושקים בו, ודחף ה"נסיגה", קרי הדחף להתרחק מאי-נעימות. הדחפים האלה מתוכנתים בקורטקס הקדמי – הרשות המבצעת של הרגשות. מחקרי דימות ומחקרים חשמליים של המוח מראים כי האונה השמאלית הפרונטלית ממלאת תפקיד מכריע ביצירת התנהגויות התקרבות שמדרבנות אותנו להשיג מטרות ותגמולים בדרכים רציונליות, לוגיות, שיטתיות ומסודרות, בעוד שפעולת הקורטקס הימני הפרונטלי קשורה למערכת הנסיגה השלילית יותר, המתאפיינת בעכבות, ביישנות והימנעות מעונשים ואיומים.

סריקות מוח מראות שהכעס מפעיל בצורה משמעותית את הקורטקס השמאלי הפרונטלי, המקושר להתנהגויות התקרבות חיוביות. יתרה מזו, נראה שהכעס מתגמל ואף מענג אותנו, זאת לפי מחקרים המראים פעילות בולטת באונה השמאלית אצל נבדקים שמאמינים כי הם יכולים לשפר את מצבם. "האמונה שאתה מסוגל לפתור את הבעיה [המרגיזה] מייצרת מוטיבציה רבה יותר להתקרבות," אומרים הפסיכולוגים צ'רלס קרבר (Carver) מאוניברסיטת מיאמי ואדי הרמון-ג'ונס (Harmon-Jones) מאוניברסיטת ניו סאות' ויילס, המשתפים פעולה מזה זמן רב בחקר הכעס. במחקריו ראה הרמון-ג'ונס כי אצל נבדקים שמקבלים ציון גבוה בסולם המודד נטייה לכעס, מתגלה א-סימטריה אופיינית בקורטקס הפרה-פרונטלי – קרי, יש להם רמות גבוהות יותר של פעילות EEG שמאלית-פרונטלית ורמות נמוכות יותר של פעילות ימנית-פרונטלית. עלבונות אקראיים שהוטחו בנבדקים עוררו בהם פעילות שמאלית-פרונטלית.

ממצאים אלה ואחרים עודד מדעני מוח לשנות את חשיבתם בנושא רגשות, ולא לתפוס אותם כדברים שליליים או חיוביים; לחילופים, הם מאפיינים רגשות ב"כיוון מוטיבציוני" – האם הם מעודדים התנהגות גישה או נסיגה. לפי תפיסה זו, אין מה להתפלא שכעס מייצר אושר. קבוצה של מדענים ספרדים בראשות נאוס הררו (Herrero) קובעת ש"כעס הוא סיפור אחר; אמנם הוא נחשב שלילי, אך בהתבסס על הממצאים – פעילות רבה באונה השמאלית – הוא מייצר מוטיבציה להתקרבות, או גישה." במילים אחרות, כשאנחנו מתרגזים, אנחנו "מפגינים נטייה טבעית להתקרב למה שהכעיס אותנו כדי לחסל אותו."

הררו בחן מדדים פסיכולוגיים וביולוגיים – קצב הלב (עלייה), רמות הטסטוסטרון (עלייה), רמות הקורטיזול (ירידה), פעילות מוחית (פעילות א-סימטרית באונה השמאלית) – לאחר שעורר בנבדקיו כעס. לפי הממצאים, הטבע אכן מעוניין שנתקרב למקור הכעס, ושהאונה השמאלית תהגה דרכים יצירתיות לסלקו. בקיצור, כשאנחנו משחררים קיטור, אנחנו נרגעים ומצליחים לחשוב בהיגיון. מחקריו של הרמון-ג'ונס מרחיבים את המסקנות האלה. "כשאנשים מאמינים שלא הייתה להם כל אפשרות לשנות מצב מכעיס, הם המשיכו לדווח על כעס," הוא אומר, "אבל לא הייתה אצלם עלייה בפעילות השמאלית-פרונטלית." בסך הכול, הוא מוסיף, הכעס מקושר לפעילות שמאלית-פרונטלית רק כשהוא מייצר נטיות להתקרבות, כלומר כשאנו מאמינים שיש אפשרות לתקן את המצב בעלות מזערית לעצמנו.

מערכת הכעס הפנימית שלנו מעודדת את האדם הכועס להתנהג בצורה שתניב לו תועלות נוספות, או תשכנע את הצד השני להוריד עלויות

ריצ'רד דייווידסון (Davidson), מנהל המעבדה למדעי המוח ורגשות ( Laboratory for Affective Neuroscience) באוניברסיטת ויסקונסין, חוקר את מקורותיהם העצביים של הרגשות כבר 40 שנה. מחקריו פורצי הדרך בנושא תגובה מוחית א-סימטרית לכעס, מראים שהכעס "מתגמל אותנו בצורה מהותית, יש לו איכות חיובית שמניידת משאבים, מגבירה את הערנות ועוזרת לנו לסלק מכשולים העומדים בינינו לבין מטרותינו, במיוחד אם אנחנו מצליחים להפריד בין הכעס לבין הזיקה לנזק או הרס."

תפקידו האמיתי של הכעס

עם הזמן חיווט אותנו הטבע להתרגז כשאחרים מעליבים או מנצלים אותנו, או (אם להשתמש בעגה הפסיכולוגית), כופים עלינו עלויות רבות מדי (לדעתנו) לשם השגת תועלות מעטות מדי (שוב, לדעתנו) לעצמם. כך טוענת "תורת הכיול מחדש של הכעס" (Recalibration Theory of Anger) שמציעים קוסמידס, טובי וסל. יתרה מזו, הם טוענים שהברירה הטבעית שימרה את הכעס כדי שיווסת באופן בלתי מודע את תגובותינו לניגודי אינטרסים ויעזור לנו להתעקש על המגיע לנו; בזכות הכעס, ה"עבריין" שפגע בנו מייחס חשיבות רבה יותר לרווחתנו. ואם האדם הכועס מצליח, לא רק שההצלחה מניבה לו תועלות ("ניצחתי!"), אלא שהיא מניבה לו גם הנאה – וכך יש לו תמריץ להמשיך ולהשתמש בכעס בצורה דומה.

בעזרת מחקרים שבוחנים את רגשותיהם האמיתיים של אנשים על-ידי מדידת תגובותיהם לתרחישים היפותטיים, וכן בעזרת ניתוח טיעונים, מדדים ממוחשבים של הבעות פנים וניתוח קולי, גילה סל שכעס מתפרץ באופן טבעי כשמישהו מייחס "חשיבות מועטה מדי לרווחה היחסית שלנו בעת קבלת החלטות או ביצוע פעולות המשפיעות עליו ועלינו." סל ועמיתיו מכנים את מדד זה "Welfare Tradeoff Ratio" או WTR ("יחס שקלול תמורות הרווחה"). מטרתו של הכעס היא כיול מדד זה.
נראה שכעס הוא הדרך המרכזית שבה אנשים מתמודדים עם ניגודי אינטרסים ו"עימותי משאבים" אחרים, אומר סל. הכעס מאפשר לנו להבין את מעמדנו בכל עימות; הוא גם מאפשר לנו ללחוץ על אחרים לשקול שוב את עמדתנו ולהקדיש תשומת לב רבה יותר לעלות שאנו עומדים לשלם – ולרווח היחסי שנשיג תמורתה.
סל טוען שכעסנו "יגדיל את נכונותו של הצד השני לספוג עלויות, במקום לכפות אותן."

מחקרים שהוא ערך יחד עם קוסמידס וטובי מראים שכעס, לפי מדד ה-WTR, נפוץ יותר בקרב גברים חזקים פיזית, שנתפסים כמי שיכולים להשתמש בו כטקטיקת מיקוח ללא השלכות. השלישייה גילתה גם שכאשר שני הצדדים מעוניינים להשיג את חלק הארי משלל כלשהו, השימוש בכעס מאפשר חלוקת רווחים שבה אף אחד מהצדדים לא מרסק את האחר. תורת ה"כיול מחדש" מסבירה לא מעט מההתנהגויות היומיומיות שבהן הכעס מווסת ערך חברתי, ובאופן אירוני אף מונע אלימות. הנה דוגמה שסל נתן: "חברי לכיתה משתמש בשרוול שלי כדי לנגב קטשופ מהסנטר שלו." התנהגות כזו מעוררת כעס – לא כי היא פגעה במישהו (אף אחד לא מת מכתם של קטשופ), אלא כי היא מראה שאותו חבר לא מעריך אותי. בעל השרוול המוכתם עשוי להגיב בצחקוק אם המנגב הוא חבר; אבל אחרת, הפגנת כעס תעלה את ערכו בעיני העבריין, שיבין כי למעשה כזה יש עלות חברתית גבוהה.

הגן על שרוולך ותגן על עצמך. אין צורך באלימות פיזית; מבט זועם או "היי!" תקיף יאפשרו כיול מחדש. כעס, אם כן, הוא שיטה לאזן מערכות יחסים, גם בין חברים, ואף לעודד שיתוף פעולה. הכעס, מוסיף סל, יוצר סביבה רגשית שבה אפשר לשכנע, להתמקח ולהתקדם בבטיחות, ובלעדיו כל תסכול יוביל למלחמות ומהומות.
"אני מגלה שוב ושוב שלכעס יש השלכות חיוביות במגוון הקשרים," אומר חרבן ואן קלייף (Van Kleef), פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת אמסטרדם. הוא גילה שכאשר צד מסוים במשא ומתן מאמין שהצד השני כועס, גדל הסיכוי שהוא יסכים לפשרות; זה יתרון משמעותי לאנשים הטובים בחישוב WTR. מערכת הכעס הפנימית שלנו מעודדת את האדם הכועס להתנהג בצורה שתניב לו תועלות נוספות, או תשכנע את הצד השני להוריד עלויות.

ומה הלקח שעלינו להפיק בנוגע לכעס? דייווידסון מציע זאת: הכעס יכול להיות בריא או רעיל בהתאם לסיטואציה, אך אנשים לא צריכים להדחיק אותו בכוח. "באופן כללי, מוטב להפגין רגשות מאשר להדחיק אותם," הוא אומר. "בסופו של דבר," מתעקשת לרנר מהרווארד, "המחקר יגבה את התפיסה שלאנשים הסתגלניים והעמידים ביותר יש מערכות תגובה רגשית גמישות. הם לא כועסים כרונית, וגם לא רגועים כרונית." הכעס טוב לנו, היא מוסיפה, "כל עוד שומרים אותו על אש קטנה."

הערות שוליים

1. אריסטו, "רטוריקה," תרגם והוסיף מבוא והערות: גבריאל צורן, ספרית פועלים (2002).

Reprinted from Psychology Today. ©2014 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ואן רוג'רס, Psychology Today.
§ מאמר | # השראה
- דימוי שערפסל של זינדין זידן נוגח בחזהו של מרקו מטראצי. צילום: פליקר


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על ועכשיו בכעס

02
ד"ר יוכי בן-נון

זה לא חדש. מחקרים על רגשות, של דייוידסון ואחרים,מראים כי לרגשות תפקידים פונקציונאליים בחיינו ואפשר לשלוט בכל רגש, גם ברגש שלילי, ולהפיק ממנו תועלת בתקשורת הבינאישית. ד"ר יוכי בן-נון, פסיכולוגית

    03
    איריס גזית

    לשלוט/לנהל, פירושו להגיב. להגיב לכעס משמעו להזין אותו. התגובה היא פעולה הממוקדת ברגש ממנו נובעת. כך שהתועלת לא ממש בנמצא אם אני מתקשרת מתוך כעס. או- אוכלת מתוך כעס... וכן הלאה. מוצאת שמדויק יותר להיות איתו, לזהות שהוא קיים כרגע, להמשיך.

05
פיני נגל

אינני סבור שהמונח "ניתן לשלוט בכל רגש" נכון היות וגם לשליטה יש דרגות, לכן השאלה היא "שליטה באיזו רמה".
הסובלימציה, "העידון", ע"פ פרויד נתפס כאבן יסוד בבניית אישיות האדם וקל, לי אישית, לקבל זאת.
אני בכלל, מאמין, כי על האדם לקיים כל תופעה התנהגותית הצצה בחייו וחייבת להתיישם (יישום) בדרך כל שהיא כי בכוחה להאשיר (אושר), להעשיר אותו כחיה (בניגוד לאדם) ולהחכים אותו.
היותנו יצורים בעלי תובנות, עדיין אינה הופכת אותנו ליצורים שהרציונל מוביל אותנו. נהפוך הוא - מרבית התנהגותנו מתבססת על ביוכימיה, חושיות, גופניות, השפעות חשמליות סביבתיות ושאר המערכות שאינן קוגניטיביות ברמה זו, או אחרת.
לכן יש לאפשר לאותן מערכות לקבל מיצוי ריאלי (לכעוס, לריב, להתנגד, ומנגד לאהוב, להתרגש, להגיב בתנועה וכו') היות ותוצאות תגובות אלה מבססות את אבני הבניין של המכלול הזה הנקרא "אדם", שאינו אלא תוצר אורגני מקרי - כחלק מהיקום.
האושר, בניגוד לתפיסות המזרח, אינו ב"נירוונה", אלא בשחרור מירב הדחפים אותם אנו נושאים עמנו יומיום שעהשעה.
להגיב ולפעול בהתאם לאימפולסים הנוצרים בכימיה שלנו ובמחשבותינו ורק לאחריהן, אחרי התגובות והפעולות, לעבד אותן ולווסת אותן על מנת שלא לפגוע הן בעצמנו והן בסובבים אותנו.

    06
    חיים זלצר

    לפני שאקבל את הדעה ש"נירוונה"
    ע''פ תורות מזרח רחוק
    פחות טובה ל ''אושר'' מאשר הגישה הכביכול מערבית
    אצטרך לראות לפחות איזה מטא-מחקר שמוכיח
    שהישראלי/אירופאי/אמריקאי הממוצע
    הוא אכן מאושר יותר מהסיני/הודי/תאילנדי
    וזה רק אחרי שנשלול את השפעת
    המדדים האחרים לאושר
    לא נסחפנו קצת עם המילים הגדולות?

07
רמי דוידי

בשלושה דברים אדם ניכר: " בכיסו, בכוסו, ובכעסו" . הרמב"ם אומר : "הכל במידה" . אם "המופעים" האלה בהתנהגותנו יהיו "במידה" , לא יהיה כל- כך נורא , ואפשר לחיות , להשלים , עמם .

08
ד"ר יוכי בן-נון

שלום לכולם,
אני שמחה על הדיון, ועל מגוון הגישות שעולות מן התגובות. התשובה אינה חד-משמעית, והתגובה האישית של כל אחד לרגש שעולה בו בוודאי מורכבת, ונובעת מגורמים רבים : תכונות האישיות, נסיון החיים, הפילוסופיה הבסיסית (כמו לדוגמה הגישה הבודהיסטית או המערבית), החינוך ומערכת הערכים שאדם הפנים בבית, ועוד. העיקר הוא, כמובן, להיות מודע לכל הכוחות הפועלים בנו, ולנסות לנהל אותם לטובתנו ולטובת הסביבה ככל שניתן.

09
רמי דוידי

כפי שישנן טכניקות של סנכרון מערכות שונות, מכשירים, ניתן להשתמש גם ב "סנכרון רגשות " , שמשמעותו היא שאני מחליט באיזו דרגה נמצא הרגש המסוים , כעס, למשל . אם בהתחלת התהליך אני מדרג אותו גבוה , כגון 9-8 , אני יכול ל "דבר אל עצמי " בנוגע לרגש הכעס שהופיע , ובהדרגה להוריד אותו לדרגות יותר נמוכות , עד "שיעבור " מהתודעה שלי .

    12
    חיים זלצר

    מתנהל כבר כמה שנים דיון סוער מאד
    בשאלה אם בכלל יש בחירה אמתית
    החלק הלא מודע במוח מבצע את הבחירה
    עוד לפני החלק המודע.
    הוא מבצע אותה על פי נסיבות אישיות וברירות מחדל
    שנוצרו בדרך המקרה בחייו של כל אינדיבידואל.
    הנחמה היחידה היא שיש סיוג:
    הבחירה האמתית היחידה שיש לך היא שלילית
    כלומר :יש לך חלקיק שניה שבו המח הלא מודע צועק 'לא'. מבחינה זו בלבד צדקת.
    רק כאן יש בחירה. לעצור את עצמך.
    אל תאמין, תבדוק.

16
חיים זלצר

המממממ
כמה שאלות
האם השגת מטרות שווה את התחושה ?
האם המטרות שרובנו מציבים לעצמנו כברירת מחדל אינן מראות קטנות ולא מחמיאות לעצמנו
ומה חלקן במצבו העגום(כן, אמרתי עגום)
של המין האנושי? והאם המטרה מקדשת וכו' ?
ואם נכשלת ב 'שליטה ברמת הכעס ' ונגיד
פגעת קשות במישהו פיזית או רגשית
למשל ניתקת קשר/פצעת/הרגת?
תנסה שנית?
כפי שנשמר מנגנון הכעס, נשמר אתו
מנגנון השליטה בכעס ובעיני הוא
החשוב מבין השניים.
אין צורך להטיף לאדם להרגיש את מה שהוא מרגיש
הוא ממילא יכול רק להעמיד פנים ברובד חיצוני בלבד
אכן עדיף להביע כעס, אבל מאד תלוי איך.
אני אישית לא מתלהב לחיות בחברה של כועסים צועקים דעתנים וחסרי כל אורך רוח ושליטה עצמית
כבר נאמר שבני אדם לא באמת מתבגרים
אלא רק לומדים להתנהג בציבור.
ובתור אחד שאוהב מוזיקה ועוסק בה
לא הייתי רוצה להיות בטהובן הזועם והיצרי
ובטח לא תלמיד מוכה שלו שהשיג 'תוצאות טובות'