חוזרת או לא חוזרת?

פעם אחר פעם אנחנו שואלים: האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה? אולי כי היינו רוצים ללמוד ממנה, לשנות את מהלכה הבא. מסתבר שמה שחוזר בה הוא גורם אחר, מוכר וקרוב יותר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ידידים, חברים ומתעניינים שנוכחים לדעת כי אני היסטוריון, שואלים שוב ושוב את אותה שאלה מוכרת: האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה? האם גם בעתיד תהיינה מלחמות עקובות מדם, מהפכות, חזרת הקומוניזם וכן הלאה? תגובתי המידית היא כי זו שאלה שחוזרת על עצמה מאז ומתמיד הן בקרב  היסטוריונים, פילוסופים, פסיכולוגים חברתיים וחוקרי דיסציפלינות אחרות מתחום מדעי הרוח והחברה. היה זה ההיסטוריון ההלניסטי פוליביוס בן המאה השנייה לפני הספירה, שכתב היסטוריה מונומנטאלית על עלייתה של רומא למעמד של מעצמה בינלאומית, מתוך הנחה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. תיאוריו המפורטים הציעו פתרונות למדינאים, מצביאים ומקבלי החלטות אחרים כיצד לא לחזור על שגיאות של קודמיהם. הוא כינה סוג זה של כתיבה "היסטוריה פרגמטית".

תופעות החוזרות על עצמן בהיסטוריה כגון מהפכות, לאומיוּת, קולוניאליזם, מלוכה, יש ביניהן דמיון ושונות, אולם אף מהפכה אינה דומה למהפכות אחרות ואינה משחזרת  אף אחת מהן

גם אני, בשנים הרבות שבהן עסקתי בהוראת ההיסטוריה, חיפשתי פתרונות אפשריים לשאלה זו. והנה לפני שנים אחדות העליתי על הכתב אחדים מהרהוריי, בספר "History as Repetition" שהתפרסם במהדורה דיגיטלית באמזון (באנגלית, בשנת 2017). התפישה שאני מציע כאן, על קצה המזלג, באשר לחזרת ההיסטוריה, מבוססת על דוגמאות מאירועים היסטוריים שאותם חקרתי, לימדתי, או שעליהם קראתי. כמו לרוב ההיסטוריונים, היה לי ברור שתופעות החוזרות על עצמן בהיסטוריה כגון מהפכות, לאומיוּת, קולוניאליזם, מלוכה, יש ביניהן דמיון ושונות, אולם אף מהפכה אינה דומה למהפכות אחרות ואינה משחזרת  אף אחת מהן, לא באירועים, לא ברעיונות ולא בדמויות המנהלות אותה. המהפכה הבולשביקית אינה חוזרת על המהפכה הצרפתית והמהפכה של חומייני לא שחזרה את קודמותיה. ובכל זאת, לכל אורכה של ההיסטוריה, תופעת המהפכה –  כמו תופעות אחרות –  חוזרת פעם אחר פעם, ו"חזרה" בלתי פוסקת זו של המין האנושי לאמצעי זה לשם השגת מטרותיו הובילה אותי למסקנה הבאה: ההיסטוריה חוזרת על עצמה במידה רבה, אם כי לא בהתרחשויות ובאירועים, אלא בעניין הרבה יותר עמוק המושרש בבני אדם: ההתאגדות לקבוצות. מסקנה זו מבוססת על ההנחה שכל קבוצה שהייתה בעלת תפקיד כלשהו בהיסטוריה האנושית ניחנה במנגנונים שבאופן קבוע "מתכנתים" אותה לעבר הפעילות ההיסטורית. מנגנונים אלה הם מאפיינים קבועים, מערכת רגשות וסולמות ערכים שביניהם מתקיימת אינטראקציה מתמשכת. למעשה, יכול הקורא לדמיין משולש וירטואלי הטבוע בכל קבוצה. צלע אחת מייצגת את המאפיינים, צלע שנייה את הרגשות והצלע השלישית מייצגת את הערכים.

ההשתלטות על הבסטיליה, ז'אן-פייר הוואל

"ההשתלטות על הבסטיליה" (1789), ז'אן-פייר הוואל. תמונה: Gallica Digital Library, ויקיפדיה

הרצון הבלתי פוסק לרכושנות ולשליטה בעוד ועוד טריטוריות אשר הוביל לסכסוכים ולמלחמות אין קץ בהיסטוריה

מבנה זה הוא מה שאני מכנה כאן הגנום, התשתית (סובסטרטום) של הקבוצה, ששונה מאוד מהגנום הביולוגי של בני אדם, הגנום שמכיל בתוכו את הדנ"א האנושי. ניתן לומר שאנו בני האדם המורכבים מדנ"א או מגנום ביולוגי מרכיבים את הקבוצה, ומן הסתם משפיעים עליה בצורות שונות. אך יש להבחין בין הגנום הביולוגי שלנו כבני תמותה לבין הגנום הקבוצתי אותו אנסה לתאר כאן. המאפיינים הם אותם יסודות הטבועים בכל קבוצה, ואמנה אחדים מן הבולטים בהם, למשל ה"טריטוריאליות" במובנה הרחב. הרצון הבלתי פוסק לרכושנות ולשליטה בעוד ועוד טריטוריות אשר הוביל לסכסוכים ולמלחמות אין קץ בהיסטוריה. גם הניסיון לפעול נגד אינסטינקט זה לאורך ההיסטוריה, כפי שניסו הוגים שונים הסטואיקנים ועד קרל מרקס לדוגמא, מבטא את המודעוּת החוצה גבולות וזמנים לעוצמת מאפיין זה בקבוצה האנושית.

מאפיין אחר, ה"חיקוי", הביא להתפשטות של רעיונות חדשים וטכנולוגיות וכן להתפשטות של דתות ורעיונות, שהציתו מהפכות במקומות רבים שהיו מרוחקים מאוד זה מזה. מאפיין אחר הטבוע בכל קבוצה ושניתן לזהות בנקל במרוצת ההיסטוריה האנושית הוא ה"איחוד". כשבדקתי עשרות מקרים מן ההיסטוריה האנושית, נוכחתי לדעת כי הרצון הקולקטיבי לאיחוד היה ועודו יסוד בלתי מעורער לקיומה של חברה. יחד עם זאת, כל קבוצה אנושית מתוכנתת גם ל"פירוד", שבמקרים רבים בהיסטוריה יוצא מן הכוח אל הפועל אך לפעמים נשאר פסיבי. מאפיין אחר, הוא ה"תלותיות", הגורמת בין היתר ליצירת הירארכיות בחברות אנושיות. זהו מאפיין רב עוצמה ואפילו בחברות שוויוניות, קומוניסטיות, מאפיין זה פעיל במידה מסוימת, אם לשפוט לפי מדרגים בחברות אלה ובעיקר בחלק מרכזי של החברה, בצבא.  הצבא מציע פורקן ומסגרת למאפיין ה"תלותיות", והוא בולט במיוחד כשהוא מתגלה בחברה שוויונית.

דוגמא בולטת לאינטראקציה בתוך המשולש המדומיין שלנו מוכרת לקוראים ואזכירה כאן: בשנת 1939, בגרמניה הנאצית, המאפיין הטריטוריאלי היה דומיננטי. הוא התפרץ באורח כמעט בלתי מבוקר והביא לכיבוש רוב רובה של אירופה על ידי גרמניה. מאפיין ה"איחוד" שיתף פעולה עם זה ה"טריטוריאלי" ודחק את מאפיין ה"פירוד", עד שכמעט ולא התקיימה בגרמניה אופוזיציה. מאפיין ה"תלותיות" גם הוא הרים ראש, אך ה"חיקוי" הורגש פחות. מאפיין ה"חיקוי", לעומת זאת, היה מורגש מאוד בשנים של ערב מלחמת העולם הראשונה, כאשר מעצמות חיקו זו את זו בהשתלטות על עוד ועוד טריטוריות מעבר לים –  הקולוניאליזם. במקרה זה שני מאפיינים שיתפו פעולה, זה הטריטוריאלי וזה של החיקוי. מיד נראה איך פעילות זו השפיעה על המשולש המדומיין שלנו, אך לא לפני שנדון בקצרה בצלע השנייה, צלע ה"רגשות".

רגשות כגון חמלה, תוקפנות, פחד, עצב ונקמה חוזרים על עצמם לאורך ההיסטוריה מן העת העתיקה ועד ימינו

רגשות קבוצתיים קיימים בכל קבוצה אנושית, ורגשות כגון חמלה, תוקפנות, פחד, עצב ונקמה חוזרים על עצמם לאורך ההיסטוריה מן העת העתיקה ועד ימינו. הם באים לידי ביטוי במגוון של פעולות וטכסים. בספרי השוויתי את רגשות הקבוצה לטבלת היסודות, ואף נתתי סימן לכל רגש קבוצתי שאיתרנו במהלך אירועים היסטוריים. כך זכתה חמלה (compassion) לאות C וזעם (anger) זכתה לאות A , וכן הלאה. תפקידם הבלתי מעורער של רגשות בפעילות ההיסטורית זוהה כבר על ידי גדולי הוגי הדעות כמו אריסטו ומקיאוולי. הם ואחרים הראו כי כל חברה אנושית מועדת להתפרצויות רגשיות שעשויות לשנות את פני ההיסטוריה. דוגמא מובהקת מן ההיסטוריה המודרנית להתפרצות רגשות קבוצתית ראינו במהלכה של מלחמת וייטנאם (1955-1975). כאן ראינו התפרצויות של זעם ותסכול מתמשך מצד חלקים ניכרים בחברה האמריקנית, אשר התנגדה באופן נחרץ למלחמה. זו הייתה אחת הסיבות לחתימה של ארצות הברית על החוזה, המשפיל מבחינתה, לסיום המלחמה, בפריז בינואר 1973.

דוגמא זו מובילה אותנו אל הצלע השלישית במשולש הדמיוני שלנו, סולם הערכים (צדק, שוויון, אהבת מולדת, גבורה וכו'). סולמות של ערכים משתנים מחברה לחברה. לדמוקרטיות יש סולמות ערכים אחרים לגמרי מאלה של משטרים דיקטטוריים, אף שלפעמים השימוש בטרמינולוגיה דומה. עריץ יכול לנפנף בחרויות שהוא מעניק לנתיניו, אך מלבד הטרמינולוגיה אין דמיון בין חרות זו לחרות של דמוקרטיה. אם נשוב לרגע למלחמת וייטנאם, אפשר לומר כי רגשות זעם שהופנו השכם והערב על ידי חלקים מסוימים של החברה האמריקנית במרחבים הציבוריים כנגד מכונת המלחמה האמריקנית בווייטנאם, הביעו התנגדות בראש וראשונה לרמיסת ערכיה הדמוקרטיים והליברליים של ארה"ב, שהיו הבסיס לסולם ערכיה מאז קבלת החוקה וסיומה של מלחמת האזרחים. זוהי דוגמא מובהקת לאינטראקציה הקיימת בין הצלעות של הרגשות והערכים, שהוצתה על ידי מלחמה שהייתה פורקן טיפוסי למאפיין הטריטוריאלי שאינו יודע שובע, האימפריאליזם האמריקני.

מחאה, וייטנאם, ניקסון, קמבודיה, קנט

הםגנה מול הבית הלבן, מאי 1970, בעקבות הריגת ארבע סטודנטים באוניברסיטת קנט, שמחו על הרחבת המלחמה מווייטנאם לקמבודיה. תצלום: Tommy Truong79, JP Laffont/Sygma/CORBIS

עתה, משהבהרנו את משמעותו של המשולש הטבוע בכל קבוצה וחברה אנושית (בספרי מצויות דוגמאות רבות מן ההיסטוריה האנושית, המדגימות גם את האינטראקציות בין הצלעות ותוצאותיהן), נייחד פסקה לתפקיד ה"מאיץ" (טריגר). המשולש שלנו הוא בעצם מודל של גנום קבוצתי, הפועל תדיר באורח מאוזן במדינות מתוקנות. כדי שהאינטראקציה בין צלעותיו תמשיך בפעולה תקינה או תפנה בכיוון זה או אחר, נדרשת פעולתו של מאיץ לפחות על צלע אחת מתוך הקבוצה או מחוץ לה. מאיץ יכול להיות הופעת מנהיג כריזמטי, רעיון מהפכני, משבר כלכלי, שינויי אקלים קיצוניים וכיוצא באלה. מאפיין החיקוי, למשל, הוצת לא פעם ולא פעמיים במרוצת ההיסטוריה על ידי מהפכה מוצלחת, שתוצאתה הייתה שוויון חברתי במקום כלשהו. כאשר מתרחשת פעולת חיקוי של שוויון בין חברה אחת לאחרת, שעדיין אין בה שוויון, התוצאה היא במקרים רבים שהמאיץ לחיקוי גורם למאפיין ה"פירוד" (ה"פיצול") בחברה המחקה. השתלשלות עניינים כזו ניתן למצוא במדינות שאמצו, לרוב בעקבות חיקוי, את המשטר הקומוניסטי. כך למשל ברוסיה בשנת 1917, התהליך הוביל לפיצול, שבסופו חל איחוד עם השלמת תהליך הפיכתה של המדינה לקומוניסטית. אך חיקוי זה גרם באופן טבעי גם להתפרצות זמנית של רגשות קבוצתיים של זעם ותסכול מחד ושביעות רצון וסיפוק מאידך. את אלה ניתן למצוא בטבלת היסודות שלנו. לפעמים התהליך הוא הפוך: רגשות עזים של המעמדות הנמוכים והמקופחים היו מאיץ שעורר את מאפיין החיקוי לכינונו של משטר שוויוני. זו דוגמה מצוינת למקרה שבו המאיץ מתפרץ מבפנים, מתוך צלעות המשולש. יתר על כן, בשיתוף הפעולה בין רגשות קבוצתיים למאפיינים מסוימים שהובילו לעליית משטרים קומוניסטיים במאה העשרים, ערך השוויוניות החברתית והפוליטית טיפס בסולם הערכים החדש שאימצו הקומוניסטים כאשר הגיעו לשלטון במדינות שחיקו את המהפכה הבולשביקית, וכך הגיע למקום גבוה הרבה משהיה קודם לכן, לפחות בהיבט התאורטי. אך זה אינו הסיפור כולו.

לנין

מנהיג חזק, מהפכן עממי, מאחד לאומי: לנין. תצלום: אלכסיי דושוטין

מעל לקדקוד המשולש מרחפת דִסקה, דמיונית כמובן, המסמלת את מה שאני מכנה ה"מוח", כלומר הנהגה כלשהי (דיקטטור, העם, אוליגרכים), שבמשטרים יציבים מפקחת על ההמשכיות ומנווטת את האינטראקציה שבין צלעות המשולש. ברוב המקרים נעשה הדבר בידי מוסדות השלטון הכפופים ל"מוח". למשל, למניעת מצב שבו התפרצות של רגשות זעם ותסכול מצד התושבים תערער את סולם הערכים או תעורר את אחד המאפיינים, כגון את זה שאחראי על פירוד ופרגמנטציה. ניתן לומר כי ה"מוח" מנהל את החברה והמדינה בתקופות סוערות, אך גם בתקופות של רוגע, כדי שהאיזון בין צלעות המשולש לא ייפגע. דוגמאות רבות מההיסטוריה מלמדות עד כמה ה"מוח" השתמש לרעה בכוחו ושיבש בצורה הרת אסון את האיזון בין צלעות המשולש. בהקשר זה אזכיר שוב את גרמניה בשנות השלושים של המאה העשרים. היטלר (ה"מוח") ומקורביו, שפעלו על רקע המשבר הכלכלי הקשה שפקד את גרמניה באותם ימים, הצליחו לעורר את הרגשות הרדומים והשפלים ביותר של הקבוצה –  רוב רובם של הגרמנים –  כדי לעורר את המאפיין הטריטוריאלי ואת מאפיין האיחוד, לשם הכנת הרקע לסיפוח חלקים ניכרים של אירופה. אנו חוזים בימים אלה בכוחו של ה"מוח" אצל ממשלות שפתחו את שעריהם לזרם פליטים בלתי מבוקר לתוך אירופה, דבר שעורר את המאפיין הטריטוריאלי ב"כובעו" שונא הזרים, החשש של תושבי המקום מהשתלטותם של זרים על מקורות הפרנסה ועל חלקים מהמרחב הציבורי. התוצאה היא התפרצויות זעם מלוות באלימות פיזית ומילולית, שקבלו ביטוי בעיקר במפלגות ימין קיצוניות, המקדמות סולם ערכים מנוגד לזה הליברלי הנהוג באירופה, וכתוצאה מכך זכו לעלייה משמעותית בכוחן (למשל בהונגריה).

בכל חברה טמון גם הפוטנציאל לפירוד ולחלוקה, אשר לא תמיד יוצא מן הכוח אל הפועל ולעתים אף נותר רדום למשך תקופות ארוכות

הזכרתי את מאפייני ה"איחוד" וה"פירוד" המנוגדים זה לזה. שאלת המניע להתלכדות בקבוצות העסיקה מלומדים וחוקרים במשך מאות ואלפי שנים. אזכיר כאן את אפלטון, אריסטו, הובס, לוק ומונטסקייה. התקבצות של בני אדם למסגרת מאורגנת היא נתון שסיבותיו אמנם שנויות במחלוקת, אך הוא קיים ומהווה מאפיין מרכזי במבנה של כל חברה מאז ימי קדם ועד ימינו. יחד עם זאת, כשהיסטוריון בודק לעומק את עמידותו של מאפיין זה, הוא נתקל בתופעה מפתיעה. ההיסטוריה הוכיחה שבכל חברה טמון גם הפוטנציאל לפירוד ולחלוקה, אשר לא תמיד יוצא מן הכוח אל הפועל ולעתים אף נותר רדום למשך תקופות ארוכות. מלחמות אזרחים הן דוגמה קיצונית, אולם קיימות דרגות ביניים של פירוד וחלוקה בחברות ומדינות. איני מתכוון לחלוקות מלאכותיות, שנכפו מבחוץ בעקבות הסכמים בינלאומיים, כגון שלוש החלוקות של פולין וכן חלוקת גרמניה לשתיים במחצית השנייה של המאה העשרים. יש מקרים שבהם לחץ מבפנים או מבחוץ הביא לחלוקה פנימית מתוחה, שבסופו של דבר הובילה לקיטוב –  האידיאולוגיה רק הציתה את הפירוד. טענתי היא כי אלמלא היה הגנום האנושי בעל מאפיין מהותי, שיש בו פוטנציאל מתמיד לחלוקה, שום אידיאולוגיה או דת לא היו מצליחות לגרום לקיטוב מתון או קיצוני. קיימות דוגמאות למכביר, המראות את פעולתם של שני המאפיינים איחוד ופירוד במקביל ואת המתח הבלתי פוסק ביניהם.

פלנחה, מלחמת האזרחים הספרדית, פרנקו

כולנו אלומה אחת, תחת שלטון חזק: דגל ה-Falange, הימין הלאומני של פרנקו במלחמת האזרחים הספרדית. תצלום: Oren neu dag ויקיפדיה

אלוהים מוצג בתנ"ך כאוטוקרט לכל דבר, השואף לשלוט בעמו –  ובאופן חלקי גם מצליח –  מצייד את עמו בסולם ערכים, שהוא החוק, ונותן למאפיינים שלהם לפעול בתחומי המגבלות

תופעה זו באה לידי ביטוי כבר במיתולוגיות ובסיפורי עבר של עמים שהשליכו את הווייתם לתוך סיפורים אלה. אחת ממיתולוגיות אלה היא לא אחרת מאשר התנ"ך. מבלי להיות מודעים למשולש ול"מוח" שתיארנו כאן, סופרי התנ"ך הדגישו כי האיחוד של עם ישראל הוא מרכזי, אלוהים אחד, אב אחד (אברהם), יציאת מצריים אחת של העם כולו, טריטוריה אחת ל-12 שבטים וכן הלאה. מאידך, עיון בספרים ה"היסטוריים" במקרא מגלה כי מאפיין הפירוד מככב גם הוא בחייו המוקדמים של עם ישראל. מרידות, פיצולים ואפילו חלוקת ממלכה. כל אלה הם תולדה של מאפיין ה"פירוד", שהוא אנרכי במהותו, בניגוד לאיחוד המייצג סדר ומשמעת. כל אלה הם בבואה של חיי היומיום בקבוצות אנושיות. גם המישור העקרוני מבוסס על היכרות המחברים את העולם הריאלי: אלוהים מוצג בתנ"ך כאוטוקרט לכל דבר, השואף לשלוט בעמו –  ובאופן חלקי גם מצליח –  מצייד את עמו בסולם ערכים, שהוא החוק, ונותן למאפיינים שלהם לפעול בתחומי המגבלות. זאת הוא עושה על ידי פיקוח  והרבה ביקורת באמצעות שליחיו, הנביאים. הוא מעורר את המאפיין הטריטוריאלי ומעודד אותם לכבוש את הארץ ולחסל את עממיה מחד גיסא, ומדכא את מאפיין החיקוי מאידך גיסא, לפחות ברמת האיסור על חיקויים. יחד עם זאת אלוהים, או סופרי המקרא המייחסים לו זאת, מדגיש שצלע הרגשות הקולקטיביים שייכת לו, בעיקר בזמן שידו של מאפיין האיחוד על העליונה. הוא האוטוקרט האולטימטיבי שמותר לו לשנוא, לנקום, לאהוב, לרחם וכן הלאה. במילים אחרות, הוא נטל לעצמו את השליטה הכמעט מוחלטת בצלע זו, ורק לעיתים רחוקות מדווח המספר המקראי על רגשות הציבור, בעיקר בעת התפרעות, כאשר אין די פיקוח על הרגשות השליליים (כמו בסיפור עגל הזהב). כפי שכבר אמרתי, גם אוטוקרטים גשמיים בהיסטוריה האנושית ידעו לעשות מניפולציות של מערכות היחסים בתוך המשולש כך ששלטונם יהיה מובטח (אוגוסטוס, מוסוליני, סטלין ורבים אחרים).

"הלוויים הרגו כ-3000 מבני ישראל שסגדו לעגל הזהב". איור לספר שמות, פרק ל"ג, של Jim Padgett, שנת 1984. תמונה: Distant Shores Media/Sweet Publishing, ויקיפדיה

כיצד אנו כקולקטיב יכולים להשפיע על מבנה הגנום הקבוצתי שלנו, כדי להימנע מתקלות ואסונות שהיו מנת חלקן של קבוצות ומדינות בהיסטוריה האנושית?

במעקב אחר פעולות גומלין, אינטראקציות, הזוכות לדיון מדויק ומעודן יותר בספרי, יכול היסטוריון לאתר בכל פרשה היסטורית מאז העת העתיקה ועד המהפכה הצרפתית, או משחרור דרום אמריקה על ידי סימון בוליבר וסן מרטין, כמו גם בשרשרת המהפכות באירופה ב-1848 ועד ימינו, את המנגנונים שמאחורי ההתרחשויות. האירועים ומהלכם שונים ממקום למקום ומזמן לזמן, הדמויות הבולטות נעלמו, אידיאולוגיות חלפו מן העולם, אך פעילותו הבלתי פוסקת של המשולש, ניהולו על ידי ה"מוח" ויחסי הגומלין במשולש הקבוצתי חוזרים על עצמם, בווריאציות המשתנות כפועל יוצא מן הנסיבות המשתנות. גם ה"טריגרים" שבים וחוזרים שוב ושוב. בראייה זאת, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. יתר על כן, כאשר מדינות מתאחדות לפדרציה אין ה"משולש" וה"מוח" מתבטלים, אלא כל מדינה מוותרת על מעט מריבונותה למען משולש משותף של הפדרציה. במקרים רבים קיימת הרמוניה בין המשולשים של המדינות העצמאיות לבין זה שנרקם על ידי הפדרציה. אך דווקא לאחרונה, כפי שציינתי, ניתן לראות דוגמא מובהקת של משבר החובות והפליטים באירופה, שעורר את המאפיין הטריטוריאלי, שגרר תגובת שרשרת בין צלעות המשולש. השאלה שהטרידה אותי מאז ומתמיד כהיסטוריון הייתה: כיצד אנו כקולקטיב יכולים להשפיע על מבנה הגנום הקבוצתי שלנו, כדי להימנע מתקלות ואסונות שהיו מנת חלקן של קבוצות ומדינות בהיסטוריה האנושית. התשובה לכך היא שעצם המודעות לקיום המשולש וה"מוח" המנהל אותו ולמאיצים מבפנים ומבחוץ, שבידיהם הכוח המניע והיכולת להשפיע על האיזון והפרתו, הם כבר צעד נכבד לעבר חשיבה אחרת.

פליטים, אפגנים, בלגרד

פליטים אפגניים בבלגרד (2017). תצלום: פרודה ביורשול.

לפיכך, ברצוני להציע ללמד היסטוריה מן הגיל הרך, בדרך שתביא למודעות למבנה של הגנום הציבורי. את הסיפור ההיסטורי ניתן להנחיל ביעילות, תוך זמן קצר, כדי שילדים, סטודנטים ומבוגרים ידעו שהמהפכה הצרפתית קדמה לבולשביקית וכי סוקרטס קדם למאו דזה דונג. ובהמשך לכך, יש להביא מקרים מובהקים מן ההיסטוריה המדגימים את פעילותו של המשולש, את יחסי הגומלין בתוכו ואת ניהולו על ידי ה"מוח", ואת היחסים עם "משולשים" ו"מוחות" אחרים. הייתי מציע לכל מי שיש לו עניין בלימוד היסטוריה בדרך זו להתחיל בקריאה על אופן התנהלותם של שבטים אפריקנים, שבהם התנהלות ה"משולש" ברורה למדי. יחסי הגומלין בין הצלעות לבין ה" מוח" קבועה ומוסדרת ברציפות, שכן היא חוזרת על עצמה במשך מאות בשנים. הרגשות באים לידי ביטוי בטקסים, ריקודים וטקסי מעבר. ההירארכיה מוסדרת בכל תחומי החיים, במעמדם של זקני השבט וראש השבט, ה"מוח". לאחר הקדמה זו, נלמד סוגיות שונות מן ההיסטוריה, לא בהכרח בסדר כרונולוגי, וננסה לאתר את המאפיינים, הרגשות והערכים, את האופן שבו אלה נוהלו על ידי ה"מוח" ואת יחסי הגומלין ביניהם וכיצד הם השפיעו לטוב ולרע על רצף האירועים. יש להדגיש שוב ושוב, שמודל זה, המבוסס על מאות מקרים הלקוחים מן ההיסטוריה האנושית, אינו סותר ניתוחים קלאסיים של אירועים היסטוריים לפיהם למדנו ולימדנו לאורך שנים. למשל, הניתוח של "סיבה-מסובב-תוצאה" יהיה לעזר רב, אך עם גוונים והדגשים שונים מאלה  שהיינו מורגלים לראות בו. הוא הדין לגבי תאוריית הפרדת הרשויות המתארת איזונים ובלמים בין שלוש רשויות השלטון. גם זו אינה סותרת את מבנה העל שהצענו כאן. תאוריה זו אף משתלבת במקרים מסוימים ביחסי הגומלין המתוארים במבנה העל ששרטטתי כאן, שאינו עומד בסתירה לתאוריה זו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דורון מנדלס הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו "History as Repetition: Can we affect its Course" ראה אור בשנת 2016.

תמונה ראשית: מופע צבעים בחוף בונדי, אוסטרליה. תצלום: פול כרמונה, unsplash.com

Photo by Paul Carmona on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דורון מנדלס.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על חוזרת או לא חוזרת?

01
תנע

מודל מעניין ומעורר מחשבה. שאלה: כיצד ייראה גנום קבוצתי שאינו מסיק על תכונות הקבוצה רק ממלחמות ומכיבוש אלא גם ממאפיינים כמו רבייה, לידה, ביטחון, ילדים? האם אין מקום מרכזי גם לאלה בדנא של הקבוצה?
הניסיון לדמיין ישות כללית ומופשטת של קבוצה נוטה תמיד לדמיין אותה כגברית יותר מאשר נשית, מעצם השליטה הגברית בחברה. אבל היה מעניין לראות מודל היסטורי המנסח קבוצה מדומיינת שמשלבת תכונות וחוויות מעולם הנשים והגברים, כפי שקורה במציאות.
משולש שמשקלל ביתר שאת תכונות "נשיות" בחברה ייטיב לדעתי לייצג את העבר ואולי גם לנבא את העתיד.

    תנע היקרה

    בימי קדם לפני המצאת הישויות הדמיוניות, היו כמה סוגי משפחות מקובלות:
    "ששים משפחות יש בארץ שמכירין את אביהם ואינן מכירין את אמותיהן ונקראו מלכות (= שוביניזם בל"ז). ושמונים משפחות יש בארץ מכירין את אמותיהם ואינן מכירין את אביהן ונקראו פילגשים (= פמיניזם בל”ז) ושאר אינם מכירין לא אביהם ולא אמם (= משפחה הומואית בל"ז)"
    (במדבר רבה)

03
עמוס

כנראה שהתשוקה האנושית למצוא תבניות חזקה מאד, אבל כנראה שהיקום חזק ממנה. החיים הטובים עומדים על איזון, מתינות, וכנראה שזה מכתיב גם משהו מהמאפיינים של הפרת האיזון, יחד עם המאפיינים של האיזון עצמו. לכן נראות לנו תבניות, אבל מכיוון שהכל בדיעבד, כנראה שהאדם ימשיך לתהות. תודה על מאמר מעניין ורציני!

כותב המאמר הנכבד טעה ולא במקרה במשפט הזה:

תשימו לב לטיעון הקלסי של כל הוגי המשטרים בכל הזמנים.
האדם כפרט הוא בן תמותה מה שאין כן הישות הדמיונית\המשטר\הדגל\הפסל\האליל.

הטיעון הקלסי הזה גרם לכותב המאמר הנכבד להתבלבל ולומר שהגנום האמיתי הוא בן תמותה (מה שאין כן וגו').
וכל בר דעת מבין שאין גנום לבן תמותה. "גנום" היא אנטי תזה למוות. הרי משום כך בדיוק האבולוציה המציאה לעצמה את הגנום = השכפול. והבינו את עומקם של דברים.

כותב המאמר הנכבד טעה ולא במקרה במשפט הזה:

"אך יש להבחין בין הגנום הביולוגי שלנו "כבני תמותה" לבין הגנום הקבוצתי אותו אנסה לתאר כאן."

תשימו לב לטיעון הקלסי של כל הוגי המשטרים בכל הזמנים.
האדם כפרט הוא בן תמותה מה שאין כן הישות הדמיונית\המשטר\הדגל\הפסל\האליל.

הטיעון הקלסי הזה גרם לכותב המאמר הנכבד להתבלבל ולומר שהגנום האמיתי הוא בן תמותה (מה שאין כן וגו').
וכל בר דעת מבין שאין גנום לבן תמותה. "גנום" היא אנטי תזה למוות. הרי משום כך בדיוק האבולוציה המציאה לעצמה את הגנום = השכפול. והבינו את עומקם של דברים.

האם בעל האתר הנפלא אלכסון במקרה הביא את המאמר הזה דווקא בפרשת השבוע "נח" ?! כי המקרא בפרשת השבוע (נח) בדיוק מטפל בנושא הזה.

מי שרגיל במקרא מאוד יאהב את המאמר שלי בשם "המצאת החברה הלא טבעית"

https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/25/%D7%94%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%9C/