להיכשל בהצלחה

הכישלון הפך לסחורה חמה. בספרי עזרה עצמית ובהרצאות על עסקים מספרים לנו שהכישלון הוא הוא הסוד להצלחה. אנשי הון סיכון מתעקשים שהם יממנו אך ורק יזמים שבקורות החיים שלהם יש סטארט-אפים כושלים. בפרק האחרון של "מחלקת גנים ונוף", הסדרה אפילו עקצה את התופעה כשטום האברפורד האהוב, מקור בלתי נדלה של רעיונות גרועים, זכה סוף סוף לתהילה עם פרסום ספרו "כישלון: סיפור הצלחה אמריקאי", וספר ההמשך, "להיכשל בכישלון". אם לא נכשלתם, אומרת המנטרה, אתם אפסים.

בייחוד בזירות תחרותיות בתחומי העסקים והאמנות, אנו שומעים שוב ושוב שההתמדה משתלמת. אתם מכירים את הנרטיב הזה היטב: "באודישן ה-500 שלי, קיבלתי סוף סוף את ההזדמנות הגדולה שחיכיתי לה", או, "אחרי שדחו אותי בכל הוצאה גדולה, פרסמתי את ספר הזיכרונות שלי בהוצאה עצמית והוא הפך לרב-מכר", או, "הקמתי עשר חברות ב-20 שנה, והחברה ה-11 נמכרה עכשיו תמורת חמישה מיליון דולר". אבל על כל סיפור יוצא מן הכלל, יש סיפורים רבים שמוכיחים את הכלל: לא כולם מצליחים. אין בכוונתי לומר שאנשים לא צריכים להתאמץ או לנסות להתגבר על מכשולים. אבל אולי הגיע הזמן שנודה, כחברה, שהכישלון הוא תופעה שכיחה, וגם כשמשתדלים הרבה פעמים נכשלים. בדרך כלל, הכישלון הוא הדבר שסותם את הגולל על חלומות גדולים, ולא עוד שלב בדרך המפותלת להגשמתם. תכונות כמו נחישות וכושר עמידה הן אמנם מרשימות מאד אבל הן בסך הכול דרישות מינימום – הן לא דרכים מובטחות לתהילה. וכשאתם מקדישים שנים מחייכם להגשמת חלום ומקריבים לשם החלום הזה יעדים פוטנציאליים אחרים, מערכות יחסים ומגוון הזדמנויות שונות, הכישלון ממש, ממש כואב.

"יש משהו שמזכיר כת ברעיון הזה שכישלון מוביל להצלחה", אומר רומן קרזנריק (Krznaric), ממייסדי The School of Life בלונדון ומחבר הספר “Empathy: Why It Matters, and How to Get It”. "זאת אובססיה מודרנית. במובן האבולוציוני זה רציונלי, כי אנו זקוקים לכישלון כדי לשגשג. יש בטבע גיוון מתמיד והטבע בורר ומעצים את התכונות שמובילות להצלחה. אנחנו משתמשים באנלוגיה הזאת בעולם העסקים, אבל המודל האבולוציוני מייצר גם כמות אדירה של נזק היקפי. לא כולם מצליחים". וכאשר אנו טוענים אחרת, מוסיף קרזנריק, הרי שזו רומנטיזציה של הכישלון. "לא הייתי מאחל לאף אחד חיים כמו של ואן גוך".
חסידי הכישלון לא מפספים רק דרך מציאותית יותר לכבד את הכאב שבכישלון, הם מפספסים גם את הפוטנציאל האמיתי שלו כחוויה אנושית. אם אומרים לכם שוב ושוב שאתם לא מוכשרים מספיק בשביל להיות קומיקאים, זה לא בהכרח יעזור לכם להיות מצחיקים יותר, אבל אולי זה יחזק דבר אחר שקשה יותר לזהות ולהפיק ממנו תועלת, דבר יקר ערך: האופי שלכם.

הכישלון כגלולה מרה

"ברוב המקרים, הרטוריקה שאומרת כי הכישלון מוביל להצלחה מסווה פחד גדול ובלתי פתור מכישלון", אומר קוסטיקה בראדטאן (Bradatan), מרצה למדעי הרוח באוניברסיטת טקסס-טק ומחבר הספר “Dying for Ideas: The Dangerous Lives of the Philosophers”. "זה ניסיון להמתיק את הגלולה. הכישלון הוא אכזרי, מכוער וקשה. הוא מערער את יסודות חיינו; גורם לנו לפקפק במקומנו בעולם, בערך שלנו. הוא מזעזע את השכבות העמוקות ביותר של קיומנו. לא לחינם יש אנשים ששוקלים להתאבד, ואפילו מתאבדים, בעקבות כישלון גדול", הוא מוסיף. "נכון, הכישלון עשוי להוביל להצלחה בהמשך, אבל לפני שזה קורה צריך להתמודד איתו כאן ועכשיו. אחרת הוא לא יוביל אותנו לשום מקום".

"בעיצומו של כישלון", אומר קרזנריק, "אנחנו לא רוצים לשמוע משפטים כמו, 'הכול יהיה בסדר', או 'תסתכל על חצי הכוס המלאה'". בנוסף, הוא מציין, יש סיבות טובות לתת מקום לרגשות השליליים האלה במקום לנסות לטאטא אותם מתחת לשטיח עם חיזוקים חיוביים

כשאלי, בת 28, הייתה בת 12, היא נסעה מדי יום מביתה שבקייפ קוד לבוסטון, כדי ללמוד בלהקת הבלט של בוסטון. הוריה התעייפו מהנסיעה ורצו למקסם את סיכוייה להפוך לפרימה בלרינה, ולכן כשהייתה בת 14 הם החליטו לשלוח אותה לבית הספר לאמנויות של צפון קרוליינה, פנימיה לבני נוער כישרוניים במיוחד. "בבית הספר ציפו ממך להתנהג כמו מבוגר ולהתקבל ללהקה מקצועית עד גיל 17 או 18. נכנסתי לשם בכוונה מלאה לעבוד קשה ולהפוך לרקדנית מקצועית", אומרת אלי. "בשנתיים הראשונות הלך לי ממש טוב. ואז, בגיל 16, צמחתי המון בבת אחת והיו לי כמה פציעות קטנות. הפסקתי להתקדם. הייתי נעולה על החלום הזה מאז שהייתי ילדה קטנה. אבל הגוף שלי השתנה וזה שיבש לא רק את העתיד שלי אלא גם מערכת האמונות שלי. אחד מעמודי התווך של תפיסת העולם שלי – שאם אעבוד קשה אגשים את חלומותיי – קרס. האמנתי שאם אמשיך להגיע ראשונה לשיעור וללכת אחרונה אחרי השיעור, אוכל להתגבר על העובדה שכפות הרגליים שלי לא מסתובבות החוצה. חשבתי שככה אצליח להביא את עצמי לרמה מסוימת, אבל התחריתי בכישרונות שלא היה לי סיכוי מולם".

באמצע כיתה י"א הפסיקה אלי לרקוד. יחד עם התנפצות החלום שלה נעלמה גם ההנאה מהריקוד. "הרגשתי נבוכה וזועמת. זה היה נורא – משבר גיל העמידה בגיל 17. ההורים שלי השקיעו בי כל כך הרבה. הייתי מיואשת. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי. זה לא היה כיף לאף אחד סביבי. אפילו היה לי קשה לראות את האחיות שלי מאושרות. הפכת לגרסה חיוורת של עצמי. הזהות שלי נגזלה ממני".

״נד קלי״ מאת סר סידני נולן באדיבות בנטלי סמית׳

אלי עברה לפנימייה רגילה, ושם עברה "את השנה וחצי הגרועות בחיי". היא הייתה בפיגור בלימודים כי מעולם לא חשבה שתירשם לאוניברסיטה ומעולם לא שקלה קריירות מלבד ריקוד. לא היו לה חברים, והיא שנאה להסביר מדוע עברה ללמוד שם - להסביר שהיא נכשלה בבלט. הדבר הקשה ביותר היה לראות כיצד בנות כיתתה לשעבר הופכות לרקדניות מקצועיות. היא לא יכלה להביא את עצמה לראות אותן מופיעות ולא יכלה לשאת שום הופעת מחול, נקודה.
"בעיצומו של כישלון", אומר קרזנריק, "אנחנו לא רוצים לשמוע משפטים כמו, 'הכול יהיה בסדר', או 'תסתכל על חצי הכוס המלאה'". בנוסף, הוא מציין, יש סיבות טובות לתת מקום לרגשות השליליים האלה במקום לנסות לטאטא אותם מתחת לשטיח עם חיזוקים חיוביים.
סטיבן הייז, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת נבאדה ברינו, הוא חוקר מוביל של "טיפול בקבלה ומחויבות" (acceptance and commitment therapy או ACT), גישה המשתמשת בטכניקות כמו קְשִׁיבוּת (mindfulness) כדי ליצור גמישות פסיכולוגית. אין ערובה שכישלון יוביל להצלחה, הוא אומר, אבל אם נתמודד איתו ישירות, בפתיחות רגשית ואינטלקטואלית, הוא יוביל לצמיחה פסיכולוגית.

אם נתמודד עם הכישלון בכנות ובישירות נוכל ליהנות ממתנותיו האמיתיות, שאינן נוצצות ולא קל לכמתן. כפי שכותב דייוויד ברוקס, עיתונאי ופרשן בניו יורק טיימס, בספרו האחרון, “The Road to Character”: "אנו חיים בתרבות שמלמדת אותנו לקדם ולפרסם את עצמנו ולרכוש את המיומנויות הנדרשות להצלחה. אבל היא לא מלמדת אותנו לנהוג בענווה ובאהדה ולבחון את עצמנו בכנות, ואלה דברים הנדרשים לחיזוק האופי". ברוקס מזכיר כמה וכמה מקרים של בני אדם יוצאי דופן ש"נאלצו להתרסק לפני שיכלו לנסוק... לטפס לפסגות האופי".

לטפח אמפתיה

אדם שזה עתה נחלץ מהכאב וההשפלה שבכישלון עשוי לגלות בתוכו מקורות חדשים של חמלה. "אמפתיה דורשת את היכולת להביט בעולם מנקודת מבטו של אדם אחר וגם את היכולת להרגיש את מה שהוא מרגיש", אומר הייז. "לנוכלים יש את היכולת הראשונה, אבל אין להם אמפתיה. הכישלון יכול להביא אותנו למקום הזה. משוררים מספרים לנו שהעצבות חוצבת מקום שבו האהבה יכולה לשכון, ומלמדת אותנו על החוויה האנושית".

הכישלון מסוגל להגדיל את האמפתיה, אומר קרזנריק, אם מבינים כלל פשוט אחד: כמעט כולם נכשלים בשלב כזה או אחר בחייהם, ואף אחד לא מרגיש מוצלח כפי שאחרים תופסים אותו. "מנחם לדעת שאתה לא היחיד שסובל"

הכישלון מסוגל להגדיל את האמפתיה, אומר קרזנריק, אם מבינים כלל פשוט אחד: כמעט כולם נכשלים בשלב כזה או אחר בחייהם, ואף אחד לא מרגיש מוצלח כפי שאחרים תופסים אותו. "מנחם לדעת שאתה לא היחיד שסובל". תארו לכם שתי קבוצות של אנשים שנכשלו, הוא אומר: אלה שמתכנסים בתוך עצמם ומתחילים לשנוא את עצמם, ואלה שמשתמשים בחוויה כדי לתת יותר לאחרים. הקבוצה השנייה הופכת את הכישלון לנדיבות – הם משתמשים בחוויה שעברו כדי לתקשר בצורה עמוקה יותר עם הזולת. "אם תהיי בחדר עם מישהו שחווה לאחרונה כישלון, תוכלי לתקשר איתו בלי להתנשא". אנשים אמפתיים נוטים להתעניין באחרים יותר מאשר בעצמם, מוסיף קרזנריק, ולכן סקרנות יכולה להגן עלינו מעיסוק אובססיבי בעצמנו ובכישלונותינו.

בנוסף, האמפתיה עוזרת לנו לשפוט גם את עצמנו פחות לחומרה וכך מאפשרת לנו להתמודד עם הכישלון בצורה פחות אישית וקשה. "אני מבקש מהמטופלים שלי להחליף תפקידים, לומר לי איך הם היו תופסים אותי אם הייתי נכשל כפי שהם נכשלו", אומר ננדו פלוסי, פסיכולוג קליני. "'האם הייתם תופסים אותי ככישלון מוחלט'? אני שואל. מובן שהתשובה שלילית. הם היו מעריכים את הסיכון שנטלתי, הם היו מזהים את הכוחות הרבים שפעלו נגדי, ובוודאי שלא היו מתרחקים ממני רק בגלל הכישלון. כשאנו בוחנים את הכאב שלנו מבעד למשקפיו של אדם אחר, אנחנו מבינים עד כמה היחס שלנו לעצמנו היה שלילי".

לפני כמה שנים, הפסיכולוגים לורה קינג מאוניברסיטת מיזורי-קולומביה וג'ושוע היקס מאוניברסיטת טקסס, בחנו קבוצת אנשים שחוו אכזבות קשות בחיים, כמו גירושין לאחר תקופת נישואין ארוכה. הם התמקדו במושג ה"עצמי האפשרי" (possible self), כלומר גרסאות העצמי שאנו מדמיינים שהיינו יכולים להיות (לדוגמה, אישה שמזדקנת לצד בעלה) לולא היינו חווים כישלונות או אכזבות מסוימים. ובאופן ספציפי הם בדקו כיצד אובדן של עצמי אפשרי כזה או אחר משפיע על שני גורמים: רמות האושר והבגרות הרגשית לאורך זמן. הם ראו כי נבדקים שקיבלו ציון גבוה גם בבגרות הרגשית (הנקבעת לפי רמת המורכבות שבה האדם חווה את עצמו ואת העולם) וגם באושר, התייחסו לעצמם בחמלה. אלה שקיבלו ציון גבוה בבגרות רגשית ונמוך באושר נטו להתייחס לגרסאות העצמי הקודמות שלהם בצורה "אכזרית להפליא". נדמה שהיכולת לחוש חמלה ואמפתיה כלפי אחרים וכלפי עצמנו משגשגת במצב העניינים הבא: כששכלנו רוכש תפיסה רחבה ומורכבת יותר של הכישלון שחווינו, ובה בעת נפשנו מוצאת מקורות חדשים של התלהבות ומשמעות שתורמים להנאתנו היומיומית מהחיים.

מספיק עם מגיע לי

קינג והיקס מצאו שהנבדקים שקיבלו ציון נמוך בבגרות רגשית ובאושר לאחר הכישלון, הם בעלי תחושת זכאות – "מגיע לי" – ולכן הם חשים תסכול עמוק מציפיות בלתי ממומשות. אבל ענווה היא תרופת הנגד לתחושת הזכאות, כיוון שהיא "עוזרת לאדם לזנוח את התחושה שמגיע לו יחס טוב יותר מאחרים, מעצמו, ואולי אפילו מהחיים עצמם", הם כותבים. אנשים ענווים עסוקים פחות בעצמם ומעדיפים לבחון את התמונה הכוללת. ייתכן שחווית מעוררות-ענווה הן תנאי מוקדם לבגרות. מחקרים נוספים, אומרים קינג והיקס, הראו שאנשים בעלי ענווה נוטים להפגין חמלה וסלחנות ולתפוס את עצמם בצורה חיובית. צוות חוקרים מסוים קבע כי ענווה אמיתית מתבטאת ב"תפיסה חיובית של יכולותיהם של אחרים, ולא בתפיסה שלילית של עצמך".

הכישלון נוטע בנו ענווה. אנשים ענווים עסוקים פחות בעצמם ומעדיפים לבחון את התמונה הכוללת. ייתכן שחווית מעוררות-ענווה הן תנאי מוקדם לבגרות

מדוע הכישלון נוטע בנו ענווה? לפי בארדטאן, הסיבה לכך היא שהכישלון מבטל אצלנו את התחושה שיש לנו ייעוד מיוחד, ובה בעת, באופן פרדוקסלי, עוזר לנו להבין כמה החיים יקרי ערך. "כשאנו חווים כישלון אנו מתחילים לזהות את הקרעים במארג הקיום. הכישלון חושף בפנינו דבר יסודי לגבי המצב האנושי: אנו קיימים באַיִן. אך אם אנו מעבדים את ההבנה הזו כראוי, הרי שזה בדיוק הרגע שבו הכישלון הופך מדבר שלילי לחיובי; האיום המתמיד הזה הוא שעושה אותנו מודעים לפלא קיומנו: זה נס שאנו קיימים בכלל, הרי אין לכך כל סיבה נראית לעין". הוא מוסיף: "אנו באים מהאין, ובסופו של דבר חוזרים לשם, ולכן הקיום האנושי הוא חסד שיש להוקיר. והכישלון, אשר חושף את האין, הוא חשוב כיוון שהוא עוזר לנו להבין את הדבר הזה בדיוק".

כשתחושת הזכאות מפנה את מקומה למציאותיות, או אז הענווה – וההקלה הרגשית – מופיעות במהרה. קרזנריק נזכר בחבר ששקע בדיכאון לאחר שהבין שהוא לא הולך להגיע לפסגת תחום הבנקאות כפי שקיווה לעשות. הוא היה טוב בעבודתו, אבל לא כוכב. הוא הרגיש הרבה יותר טוב לאחר שהשלים עם מעמדו במערכת האקולוגית. בצמרת יש מקומות מעטים בלבד; ההיררכיה תמיד תהיה מלאה בבנקאים "טובים" כמוהו.

לענווה יש היבט נוסף שרלוונטי במיוחד לנושא הכישלון, והוא ההבנה שההצלחה, וכפועל יוצא גם הכישלון, אינם תוצאות שאנו משיגים לבד. "החלום האמריקאי מבוסס על הצלחה עצמאית, אבל אם מביטים באנשים מצליחים, רואים שהייתה להם תמיכה של אחרים, ושלעתים קרובות הם מחוברים לקהילה", אומר קרזנריק. הענווים מכירים בעזרה שהם קיבלו מאחרים בדרך למטרה, ולכן הם גם לא תופסים את הכישלון כמפלה אישית. יתרה מזו, נרטיב החלום האמריקאי מסווה את העובדה שלכולנו יש נקודות התחלה שונות, שכולנו קיבלנו כמות שונה של הזדמנויות. הכישורים חשובים, אבל גם המזל – והעובדה הזו אמורה להחדיר ענווה בבעלי תחושת הזכאות ולהוות מקור לנחמה עבור המאוכזבים.

עם זאת, מזהיר פלוסי, הענווה עלולה להפוך אט אט לשאננות או פחד. "אני רואה בענווה ביטוי התנהגותי של אי-ודאות", הוא אומר. "היא יכולה לתרום לכושר ההסתגלות ולייצר רגישות ומודעות. אבל ענווה רבה מדי עלולה לשתק אותנו, כיוון שהיא גורמת לנו להימנע מנטילת הסיכונים הנדרשים". ברוקס מסביר בספרו שבהעדר החרדה הזאת, הענווה והכרת הטובה העצומה שמתלווה אליה מעניקות לנו "אנרגיות אדירות... את היכולת לשאוף למשהו ולפעול להשגתו". ובמקרה כזה, השאפתנות נובעת מהרצון להעניק בחזרה, ולא מהרצון בכסף, תהילה וכוח.

בגרות: ליפול ולצמוח

"כשאדם בוחן את כישלונות העבר בעיניים טריות, הוא מבין לא רק שהם קירבו אותו לעצמי הנוכחי שלו, אלא גם שיש להם חלק בהפיכתו לאדם מורכב יותר, ואולי אפילו מעניין יותר", אומר בראדטאן. "בגיל 18, כישלון במבחן נראה כמו אסון, אבל הכישלון הזה שינה את מסלול חיינו ואפשר לנו לעבור כמה חוויות שבלעדיהן לא היינו מי שאנחנו כיום. מארג חיינו מורכב מהכישלונות האלה", הוא מוסיף.

במחקרם, קינג והיקס מסבירים כמה כואב להרהר בעצמי-אפשרי שחמק מאיתנו. זה גורם לנו לחוש חרטה ומצוקה ופוגע ברווחתנו. לא מפתיע שככל שהעצמי האפשרי היה מוחשי יותר מבחינת הנבדקים, כך הם היו מאושרים פחות. עם זאת, הנבדקים שקיבלו ציון גבוה בבגרות רגשית ובאושר גם יחד, ציירו דיוקנאות עשירים ומפורטים יותר של אותן גרסאות עצמי אבודות, ובה בעת דיווחו שהם לא חושבים עליהן לעתים קרובות. לאנשים שנכשלו כדאי, באופן אידיאלי, לצייר לעצמם תמונה מורכבת של הכישלון, אבל להקפיד לא לעסוק בה אלא לעתים רחוקות. במקום לחשוב עליה בכוח, מוטב שיתארו לעצמם בפירוט את החיים שהיו עשויים להיות להם לו היו מגשימים את חלומם, כדי לבחון בדיוק אילו היבטים בחיים האלה נראים להם נחשקים או חשובים כל כך, ומדוע. ואז, עם הידע הזה, הם יכולים להמשיך הלאה בלי להתבוסס בחוסר מעש ובמחשבות על מה שהיה עשוי לקרות.

ברוקס מספר כיצד סמואל ג'ונסון, הסופר והלקסיקוגרף בן המאה ה-18, התמודד עם קנאה בצעירותו: "הוא הבין את כישרונותיו, אך הבין גם שאחרים מצליחים בשעה שהוא נכשל". האסטרטגיה שלו הייתה, תחילה, להרשות לעצמו לחוש מעט גאווה על כישוריו, ואז, "לפנות בכיוון תנ"כי יותר", כותב ברוקס, "ולהטיף לצדקה ורחמים. העולם מלא כל כך בחטא ובעצב ש'אין לקנא באף אחד'. לכולם יש צרה גדולה בחייהם. כמעט שאף אחד לא נהנה באמת מהישגיו מפני שתשוקותינו תמיד מכוונות קדימה, אל מה שעוד לא השגנו, ומענות אותנו בחזיונות של כל הטוב שאין לנו".

כדי לא לשקוע בהרהורים על אודות חלומות שלא הוגשמו, עלינו למצוא חלומות חדשים ומציאותיים יותר. מחקרים נוספים מראים שכדי להשתחרר מחרטה עלינו לזנוח לחלוטין מטרות שאפשר לראות בבירור כי לא נצליח להשיג, ולחתור ליעדים אחרים שיולידו גרסאות חדשות ומלהיבות של עצמי-אפשרי. וזה דורש אומץ. אנשים בעלי רמות נמוכות של אושר ובגרות למדו, לכאורה, שרצונות ותקוות הם דברים מסוכנים. אבל אנשים מאושרים ובוגרים, אומרים קינג והיקס, מכירים בסיכונים שמציבה חתירה למטרות חדשות, ובכל זאת בוחרים אותן בחוכמה ויוצאים להשיגן.

הפתיחות לחוויות וניסיונות חדשים לא מבטיחה שתפגשו את הנפש התאומה שלכם או שתעשו את האקזיט הענק הבא. אבל אם תיכשלו פעם נוספת, זכרו שגם אנשים שמצליחים שוב ושוב נכשלים לפעמים

מיד לאחר כישלון רומנטי אנו חושבים לעצמנו: "אני אף פעם לא ארשה לעצמי להיות פגיע ככה שוב", אומר הייז. "אך כשחוצים את מסך הדמעות מבינים שהאהבה חשובה, ושהאכזבה לימדה אותנו עד כמה היא חשובה לנו. אנחנו עוברים מ'אני אף פעם לא ארשה לעצמי להיפגע שוב' ל'אני מחליט לפתוח את הלב מחדש'".

הפתיחות לחוויות וניסיונות חדשים לא מבטיחה שתפגשו את הנפש התאומה שלכם או שתעשו את האקזיט הענק הבא. אבל אם תיכשלו פעם נוספת, זכרו שגם אנשים שמצליחים שוב ושוב נכשלים לפעמים. "יש משהו שטחי בהצלחה", אומר בראדטאן. "כן, ההצלחה חשובה והכרחית. אבל בטווח הארוך, אם אנו לא חווים גם כישלון, היא הופכת אותנו לאנשים יהירים, חסרי רגישות ואף רדודים. הפילוסוף הרומני אמיל צ'וראן אמר שההצלחה מובילה להידרדרות פנימית: 'היא גורמת לנו לשכוח מה אנחנו, היא גוזלת מאיתנו את הייסורים הכרוכים בידיעת גבולותינו'. כישלון, לעומת זאת, אם מעבדים אותו בצורה נכונה, יכול לפתוח בפנינו דלת לחיים חכמים, עשירים ועמוקים יותר".

חיים כאלה בדיוק מצאה לעצמה בסופו של דבר אלי, הבלרינה לשעבר. הכישלון אמנם לא הפך אותה לרקדנית מצליחה, אבל ההבנה שלה כי את הנחישות שפיתחה כרקדנית היא יכולה ליישם גם במקצועות העיוניים הביאה אותה להשקעה נמרצת בלימודים בפנימייה החדשה. "ההשקעה בלימודים הייתה עבורי חוויה מזככת", היא אומרת. בסופו של דבר היא רכשה תואר בבית הספר לכלכלה של לונדון וכיום היא נהנית מקריירה במסחר אלקטרוני ועובדת עבור חברות כמו אסתי לאודר ומייסיס. "כבר חוויתי כישלון אחד גדול", היא אומרת, "ולכן עכשיו, בקריירה שלי, אני לא מפחדת להציע רעיונות. אני יודעת שאלה לא מצבים של 'חיים או מוות'. ואין ספק שאני גם אמפתית יותר. כשאנשים שאני עובדת איתם מתנהגים בתוקפנות, אני לא מתגוננת; אני חושבת על המוטיבציות והתשוקות שלהם, על נקודת המבט שלהם".

לאחרונה היא חושבת מה תאמר לבנה, שזה עתה נולד, כשהוא יתחיל לדבר על השאיפות שלו. "אני בהחלט מתלהבת פחות מדיבורים על חלומות גדולים", היא אומרת. "אני מאמינה בעבודה קשה, אבל יש גורמים חיצוניים שמשפיעים על הצלחה, ולפעמים המזל הוא הגורם המכריע. אני לא אשמח אם הבן שלי יאמר, 'אני רוצה להיות שחקן פוטבול מקצועי'. מטרה ספציפית כל כך תשבור לי את הלב. אני מעדיפה שהוא יאמר, 'אני רוצה להיות מעולה בפוטבול, הכי טוב שאני יכול להיות'".

כשהייתה בת 17, כשהכישלון היה עדיין טרי, כאב לה בכל פעם שמישהו אמר שהכישלון רק יחזק אותה. "זה היה בולשיט בעיניי. בדיעבד, זה נכון, אבל זה נשמע כמו קלישאה נוראית. הזמן הוא מה שהפיג את הכאב, בסופו של דבר, כשהתחלתי להתמקד בדברים אחרים ומצאתי תחומי עניין אחרים". ועכשיו, לאחר שגיבשה את הזהות החדשה שלה כאשת עסקים, רעיה ואם, אחד מתחומי העניין האלה הוא ללכת להופעות בלט, שבהן היא אוהבת את מה שהיא רואה, שומעת ומרגישה.

קרלין פלורה היא מחברת הספר “Friendfluence: The Surprising Ways Friends Make Us Who We Are".

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC.
Distributed by Tribune Content Agency.