ליברלים עד מוות

באוקטובר 1858 טיילו ג'ון סטיוארט מיל ואשתו הארייט ליד אביניון בצרפת. היא לקתה בשיעול, שבהתחלה לא נראה כמו בעיה רצינית. אבל אז השיעול החמיר. עד מהרה סבלה הארייט מכאבים עזים כל כך שהיא לא הצליחה לישון או אפילו לשכב. מיל מיהר לכתוב לרופא בעיר ניס והתחנן בפניו שיבוא לבדוק אותה. שלושה ימים נוספים חלפו, מצבה החמיר אף יותר, ומיל שלח מברק צופה רעות לבתו החורגת. הארייט מתה בחדר המלון שלהם ב־3 בנובמבר.

מיל ישב לבד עם גופתה בחדרם במשך יום שלם. הוא היה מיואש מאובדן נישואיו: "שבע שנים וחצי שרתה עליי הברכה. שבע שנים וחצי בלבד!"

בהמשך אותו חודש הוא שלח כתב יד למוציא לאור שלו, שנפתח בהקדשה מפוארת להארייט. בהמשך הוא יכתוב שהיא הייתה לו יותר ממוזה, שהיא הייתה שותפה לכתיבתו. הוא אמר שהספר ההוא היה "באופן ישיר ומובהק יותר מכל דבר אחר הנושא את שמי, מיזם משותף שלנו, כי לא היה בו משפט שלא עברנו עליו יחד פעמים מספר".  הוא המשיך ואמר כי בספר הזה, "הלך החשיבה כולו.. היה באופן חד משמעי שלה".

כל אדם, טענו מר וגברת מיל, הוא בעל הזכות להיות האדריכל של חייו, לבחור למי להינשא, היכן לגור, במה להאמין, מה לומר. למדינה אין זכות להפר את חופש הבחירה האישי של האזרח, כל עוד הוא אינו מזיק לאחרים

הספר נקרא "על החירות". זהו אחד מכתבי היסוד של סדר העולם הליברלי שלנו. כל אדם, טענו מר וגברת מיל, הוא בעל הזכות להיות האדריכל של חייו, לבחור למי להינשא, היכן לגור, במה להאמין, מה לומר. למדינה אין זכות להפר את חופש הבחירה האישי של האזרח, כל עוד הוא אינו מזיק לאחרים.

ליברליזם מצדד בחירות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו: דיוקן של ג׳ון סטוארט מיל (1873), גורג׳ פרדריק ווטס, The National Portrait Gallery, תצלום: ויקיפדיה

מר וגברת מיל קיוו שחברה המאורגנת לפי עקרונות אלה תייצר מגוון רחב של בני אדם יצירתיים ומלאי תעוזה. אתם לא תהיו חייבים להסכים עם האופן שאני חי את חיי, ואני לא עם שלכם, אבל אנחנו ניתן זה לזה את המרחב לחיות את חיינו בדיוק כפי שאנו רוצים. האוטונומיה האישית וחופש הבחירה יהיה אבני היסוד שעליהן נבנה אומות משגשגות.

הליברליזם שמר וגברת מיל חרתו על דגלם הוא מה שאנו נהנים ממנו כיום כשאנו צועדים ברחוב ופוגשים במגוון רחב של טיפוסים חברתיים. הוא מה שאנו נהנים ממנו כשאנחנו נכנסים לאינטרנט וזורקים את עצמנו לתוך התכתשות מלוכלכת של השקפות עולם. זהו הליברליזם שאנחנו מגינים עליו כשאנחנו מגבים את האוקראינים במלחמתם נגד הרודנות הרוסית וכשאנחנו מתייצבים מול עריצים מימין ומשמאל, או מול כל מי שכופה עלינו כללי דיבור, מחרים ספרים וחותר תחת תקינות הבחירות.

אחרי שמיל שלח את כתב היד שלו, הוא קנה בית המשקיף אל בית הקברות שהארייט נקברה בו. הוא מילא אותו ברהיטים מהחדר שהיא מתה בו, וביקר בו מדי שנה עד סוף חייו. זה היה מחזה מכמיר לב – מיל המשקיף על קברה מחלונו – אבל בני הזוג מיל השאירו לנו מורשת אינטלקטואלית שהובילה את האנושות צעד נוסף קדימה במצעד הציביליזציה.

חופש הבחירה שהליברלים מהללים עלול להפוך לאידיאולוגיית שוק חופשי נוקשה שעוזרת לעשירים לרכז את הכוח הכלכלי אצלם, כשבה בעת החלשים ננטשים

הרבה רעיונות טובים מתקלקלים כשלוקחים אותם עד לקצה. וזה נכון גם בנוגע לליברליזם. חופש הבחירה שהליברלים מהללים עלול להפוך לאידיאולוגיית שוק חופשי נוקשה שעוזרת לעשירים לרכז את הכוח הכלכלי אצלם, כשבה בעת החלשים ננטשים. אופני ההבעה הפרועים והיצירתיים שהליברלים מעריצים עלולים להפוך לתרבות נרקיסיסטית שבה אנשים סוגדים לעצמם ומזניחים את שכניהם.

גרסאות אלה של הליברליזם דוחפות לא מעט אנשים להפוך לאנטי־ליברלים ולטעון שהליברליזם עצמו ריק מתוכן רוחני ואינדיבידואליסטי מדי. הם אומרים שהליברליזם מוביל להתפרקות חברתית ומערער את כל מה שקדוש בחיים. אנו מוצאים את עצמנו מוקפים באנטי־ליברלים כאלה כיום.

אני רוצה לצעוד איתכם בשדה הקרב של משבר הליברליזם הנוכחי, להוכיח לכם שהליברליזם נמצא כיום תחת איום מצד גרסה קיצונית של עצמו, ולהראות לכם איך נוכל לשקם ליברליזם טוב ואנושי יותר – קרוב יותר למה שבני הזוג מיל חשבו עליו במקור.

ב־2016, ממשלת קנדה אישרה בחוק סיוע רפואי לגוססים. התוכנית המדוברת, ששמה MAID, נטועה בהגותו של מיל. בית המשפט העליון של קנדה פסק שחוקים המונעים התאבדות בסיוע רפואי מגבילים את זכויות הפרט. אם לאדם יש זכות להיות האדריכל של חייו, האם לא אמורה להיות לו הזכות לשלוט במותו? האם לא אמורה להיות לו הזכות למנוע מעצמו את הסבל המיותר ואת חוסר הכבוד של סוף החיים?

הגדרתה המקורית של תוכנית MAID הייתה שקולה למדי. הרופאים והאחיות ייתנו זריקות או תרופות קטלניות רק למטופלים שעומדים בקריטריונים מסוימים, למשל: למטופלים הסובלים ממחלה או נכות קשה; למטופלים הנמצאים ב"מצב מתקדם" ובלתי הפיך של דעיכה; למטופלים שחוו סבל פיזי או נפשי בלתי נסבל; למטופלים שנמצאים בשלב שבו אפשר "לחזות באופן סביר" את מותם הטבעי.

המבקרים חששו שעד מהרה גם אנשים מדוכאים, לחוצים או אפילו עניים ואנשים שספגו מהלומות בחיים, יקבלו סיוע למות, אך הרשויות ענו לביקורת במילים מרגיעות: החוק החדש לא יסכן אנשים הנמצאים במצב נפשי פגיע או כאלה שאינם קרובים למותם

המבקרים חששו שעד מהרה גם אנשים מדוכאים, לחוצים או אפילו עניים ואנשים שספגו מהלומות בחיים, יקבלו סיוע למות, אך הרשויות ענו לביקורת במילים מרגיעות: החוק החדש לא יסכן אנשים הנמצאים במצב נפשי פגיע או כאלה שאינם קרובים למותם. ראש הממשלה ג'סטין טרודו ציטט מחקרים ממדינות אחרות שקיבלו חוקים דומים והכריז שהמצבים שהביקורות מתארות ״פשוט אינם קורים".

ראש ממשלת קנדה, ג׳סטין טרודו: נראה שהוא לא תמיד מביט אל המציאות. תצלום: trumpvstrudeau

אבל בשטח, התוכנית פעלה באופן די שונה. זמן לא רב חלף, ומגוון האנשים הזכאים להתאבדות בסיוע רפואי, הורחב. ב־2021 בוטל הקריטריון שלפיו אפשר "לחזות באופן סביר" את המוות הטבעי. בתקשורת החלו להופיע סיפורים רבים על אנשים שקיבלו אישור להתאבדות בסיוע רפואי אף שהם לא עמדו בקריטריונים המקוריים שהוגדרו.

לדוגמה, סוכנות הידיעות איי-פי דיווחה על המקרה של אלן ניקולס (Nichols). ניקולס איבד את שמיעתו בילדות ועבר שבץ, אבל הצליח לנהל את חייו באופן עצמאי. ביוני 2019, בגיל 61, הוא אושפז מחשש לאובדנות. הוא הפציר באחיו גארי "להבריח אותו" מהמתקן הרפואי כמה שיותר מהר. אבל אחרי חודש הוא הגיש בקשה להתאבדות בסיוע רופא, שבה הוא מציין את אובדן השמיעה בתור הלקות הרפואית היחידה שלו. אחות במתקן הצהירה גם שהוא סובל גם מאובדן ראייה, חולשה, היסטוריה של עוויתות ו"חוסר יכולת לממש את עצמו" באופן כללי. בית החולים אמר לסוכנות הידיעות שבקשתו לזריקה קטלנית הייתה תקפה, ושחייו הסתיימו. "בגדול, המיתו את אלן", אמר אחיו.

׳הסבל שלי הוא נפשי, לא גופני. אני חושבת שאם ליותר אנשים היה אכפת ממני, אולי הייתי יכולה לעמוד בסבל שנגרם על ידי המחלות הגופניות שלי לבדן׳. היא הומתה ב־26 בספטמבר 2021 בזריקה קטלנית, בגיל 41

בכתב העת The New Atlantis דיווח אלכסנדר רייקין על המקרה של רוזינה קאמיס (Kamis), שסבלה מפיברומיאלגיה ולוקמיה כרונית, לצד כל מיני בעיות נפשיות וגופניות אחרות. היא תיארה את התסמינים האלה לצוות ההערכה של MAID, ובקשתה לסיוע בהתאבדות אושרה. ובינתיים, היא כתבה מכתב המיועד בבירור לאנשים שהיא העניקה להם ייפוי כוח: "אנא שמרו על זה בסוד כל עוד אני בחיים כי... הסבל שלי הוא נפשי, לא גופני. אני חושבת שאם ליותר אנשים היה אכפת ממני, אולי הייתי יכולה לעמוד בסבל שנגרם על ידי המחלות הגופניות שלי לבדן". היא הומתה ב־26 בספטמבר 2021 בזריקה קטלנית, בגיל 41.

ב־The Free Press, רופּה סוּבּראמאניה דיווחה על מקרה של גבר בן 23 בשם קיאנו וָפאיאן (Vafaeian), שהיה מדוכא ומובטל, סבל מסוכרת ואיבד את הראייה באחת מעיניו. בקשתו למות אושרה והביצוע תוכנן  ל־22 בספטמבר 2022. הרופא שעמד לבצע את ההליך שלח לוופאיאן הוראות ברורות וסטריליות: "אנא הגע אלינו ב־8:30 בבוקר. אני אזמין את האחות ב־8:45 ואתחיל את ההליך בסביבות 9:00. ההליך יושלם דקות ספורות לאחר מכן". לוופאיאן מותר היה להביא איתו כלב, כל עוד יהיה שם מישהו לטפל בו.

כשבועיים לפני התור, מרגרט מרסייה, אימו בת ה־46 של ופאיאן, התקשרה לרופא שאמור היה להרוג את בנה. היא הקליטה את השיחה ושלחה אותו לעיתון. היא התחזתה לאישה בשם ג'ואן ואמרה לרופא שהיא רוצה למות עוד לפני חג המולד. הרופא מנה את הקריטריונים הבסיסיים של MAID, ובין היתר אמר לה שהיא צריכה להיות מעל גיל 18, בעלת ביטוח בריאות, ולחוות "סבל שאין לו מרפא ושאי אפשר לטפל בו באופן שמקובל עלייך". הרופא אמר שהוא יכול לבצע את ההערכה בזום או בווטסאפ. מרסייה פרסמה את פרטי המקרה ברשתות החברתיות. בסופו של דבר, הרופא שלח למרסייה הודעה ואמר שהוא לא יבצע את המתתו של בנה.

לי עצמי אין חששות מוסריים גדולים בנוגע להתאבדות בסיוע רפואי, כל עוד מדובר באנשים ששרויים בסבל רב ושמותם קרוב. אלה מקרים איומים בשביל החולים עצמם ומשפחותיהם. מה שחשוב כאן הוא שתוכנית MAID זלגה במהירות רבה אל מעבר לגבולותיה המקוריים.

אם אוטונומיה אישית היא הערך העליון של החברה, אז כשמישהו אומר לכם, ׳זה הגוף שלי. אני יכול לעשות בו מה שאני רוצה׳, בין אם הוא קרוב למוות או לא, בין אם הוא שרוי בכאבים או לא, זה לא משנה. האוטונומיה מנצחת

נראה שכאשר אנשים במצוקה גדולה פנו ל־MAID ואמרו, "אני בוחר למות", לחברה הקנדית לא היה בסיס משותף של עקרונות מוסריים שיצדיק את הסירוב. אם אוטונומיה אישית היא הערך העליון של החברה, אז כשמישהו אומר לכם, "זה הגוף שלי. אני יכול לעשות בו מה שאני רוצה", בין אם הוא קרוב למוות או לא, בין אם הוא שרוי בכאבים או לא, זה לא משנה. האוטונומיה מנצחת.

תוך שנים בודדות האמיר מספר הקנדים המתאבדים בסיוע רפואי (רובם המכריע באמצעות זריקה קטלנית). ב־2021, הנתון הזה עמד על יותר מעשרת אלפים בני אדם – אחד מכל שלושים מקרי מוות בקנדה. רוב רובם של האנשים שמתו כך היו קשישים או קרובים למותם, אבל כמעט כל מי שביקש סיוע בהתאבדות קיבל אותו. ב־2021, רק ארבעה אחוזים מכל הבקשות בכתב נדחו.

קנדים: אם הם יבקשו סיוע רפואי כדי למות, סביר מאוד שיקבלו אישור לכך. תצלום: BC Living

אם אוטונומיה אישית היא הערך הגבוה ביותר בחברה, המגמה הזאת אינה טראגית, אלא מבורכת. המוות מפסיק להיות סוף מבזה ובלתי רצוני לחיים, והופך למעשה מפואר של הבעה עצמית. בסוף 2022, קמעונאית האופנה הקנדית La Maison Simons הפיצה סרטון מיתוג ובו מחווה להתאבדות־בסיוע של אישה בת 37 שסבלה מתסמונת אהלרס-דנלוס, הפוגעת ברקמות החיבור של הגוף. הסרטון, שכותרתו "הכול הוא יופי", הופץ ביום שלאחר מותה של האישה. הוא כולל שורה של תמונות נהדרות שלה בחופים באתרי תיירות ובארוחת ערב חגיגית, ומציג את מותה כ"דרך היפה ביותר לעזוב" – מעין חוויה צרכנית אינסטגרמית עשירה שתשמחו לקבל בריזורט חמישה כוכבים.

תוך שנים ספורות הפכה קנדה ממדינה האוסרת על התאבדות בסיוע רפואי לאחת המְקלות ביותר בעולם בתחום זה. בקרב מי שחייהם מלאי סבל וקושי, היו מי שהחלו לראות בהתאבדות בסיוע רפואי דרך להיחלץ מסבלם

ב־2016, המתנגדים לחוק MAID צפו את הבאות. הם הזהירו שמהר מאוד, לא רק אנשים שסובלים או נוטים למות יקבלו סיוע כדי לסיים את חייהם. התברר שאזהרותיהם היו מתונות. תוך שנים ספורות הפכה קנדה ממדינה האוסרת על התאבדות בסיוע רפואי לאחת המְקלות ביותר בעולם בתחום זה.

בקרב מי שחייהם מלאי סבל וקושי, היו מי שהחלו לראות בהתאבדות בסיוע רפואי דרך להיחלץ מסבלם. מייקל פרייזר (Fraser) אמנם לא היה חולה סופני בגיל 55, אבל הוא איבד את יכולתו ללכת וסבל משפע בעיות רפואיות – מחלת כבד ובריחת שתן, וגם בעיות נפשיות הנובעות לדבריו מהתעללות מינית ממושכת בילדותו. הקצבה החודשים שקיבל מתוכנית הסיוע לנכים באונטריו הספיקה לו בקושי למחיה. "אחד הקשיים שהוא תיאר בפניי היה תחושה של חוסר ערך", אמר לטורונטו סטאר הרופא שנתן לפרייזר את הזריקה הקטלנית ב־2 ביולי 2022. "לעוני יש היבט חברתי, היררכיה, שהשפיעה עליו מבחינה נפשית. הוא אמר לי את זה".

התאבדות בסיוע רפואי הפכה לפרקטיקה מבוססת בחברה הקנדית, והסוגיות המוסריות המורכבות שמלוות את סוף החיים נעלמו מן העין. ההחלטות נוטות להתקבל בהקשר ביורוקרטי, ושיקולים תועלתניים עלולים לקבל קדימות. או כפי שאמר נשיא אגודת הרופאים של קוויבק, שמפקחת על מקצוע הרפואה במחוז, התאבדות בסיוע רפואי "אינה סוגיה פוליטית או מוסרית או דתית". יש אנשים שמבחינתם ניתוח חומרני של עלות-תועלת חשוב מן ההצהרות שהחיים מקודשים, והעול הסוציו-אקונומי הופך לשיקול מרכזי בחישוב הזה.

טיילר דנלופ (Dunlop) הוא גבר בן 37, בריא בגופו, שסובל מהפרעה סכיזו־אפקטיבית ופוסט טראומה, ואין לו עבודה או בית או קשרים חברתיים. "כשקראתי על מוות בסיוע רפואי", אמר השנה לאתר חדשות מקומי, "חשבתי לעצמי, טוב, מבחינה לוגיסטית, באמת שאין לי עתיד". ומכיוון שידע "שאין לזה סיכוי להשתנות", הוא התחיל בתהליך האישור מול MAID. בכתב העת The New Atlantis פרסמו שקופיות מסמינר האגודה הקנדית של מעריכי ומטפלי MAID, שבו ציין מתאם טיפולי בדימוס שהיו בקרב המטופלים מי שציינו עוני או מחסור במקום מגורים קבוע כסיבה העיקרית לרצונם למות, במקום גורם רפואי.

האחראי על האתיקה בבית החולים הודיע לפולי שהמשך אשפוזו יעלה ׳יותר מ־1,500 דולר ליום׳. פולי ענה שהוא מרגיש שדוחפים אותו אל מותו

גם עלויות הטיפול הרפואי נלקחות לעתים בחשבון. לפי סוכנות איי-פי, רוג'ר פולי (Foley), מטופל בבית חולים באונטריו הסובל מהפרעה נוירו־דגנרטיבית, הרגיש כל כך לא בנוח נוכח התדירות שבה הצוות דיבר על המתה בסיוע רפואי, שהוא התחיל להקליט את השיחות. האחראי על האתיקה בבית החולים הודיע לפולי שהמשך אשפוזו יעלה "יותר מ־1,500 דולר ליום". פולי ענה שהוא מרגיש שדוחפים אותו אל מותו. "רוג'ר, אני לא בעל הבית פה", ענה האתיקן. "אמרתי לך שהתפקיד שלי הוא לדבר איתך על זה אם יש לך עניין במוות בסיוע רפואי" (רשת בתי החולים אמרה לאטלנטיק שהיא אינה יכולה להגיב על מקרים ספציפיים כדי לשמור על פרטיות המטופלים, והוסיפה שעובדיה אינם דנים בהמתה בסיוע רפואי אלא אם המטופלים מביעים עניין בכך).

עלות המיטה, עלות יום האשפוז, הוצאות הבריאות - הכל חשוב, אבל בני האדם הם החשובים באמת, הם הקובעים ועבורם קיימת המערכת. תצלום: לוקה רוסאטו

המגמות האלה לא זעזעו מספיק את המחוקקים הקנדים כדי להחמיר את אמצעי הבקרה על תהליך האישור של MAID, או כדי להרחיב תוכניות המגישות עזרה רפואית וקהילתית למטופלים שלייאושם אפשר לתת מענה בדרכים אחרות. להיפך, ייתכן שהזכאות לתוכנית תתרחב בקרוב. ב־15 בפברואר 2023, ועדה פרלמנטרית פרסמה אוסף של המלצות שמרחיבות אף יותר את הזכאות ל־MAID כך שהיא כוללת כעת גם "קטינים בוגרים" שאת מותם אפשר "לחזות באופן סביר". קבוצת הפעילים רבת ההשפעה Dying with Dignity Canada ממליצה להגדיר "קטינים בוגרים" כ"בני 12 לפחות המסוגלים לקבל החלטות בנוגע לבריאותם". ב־2024 אמורה קנדה להרחיב רשמית את הזכאות ל־MAID גם לאנשים שמחלתם היחידה היא נפשית.

אם אתם רואים מישהו רץ אל גשר ומתכנן לקפוץ, האם אתם אמורים לנסות לעצור אותו? או שאולי זכותו להחליט שהוא רוצה לקפוץ – ולכן יש לעזור לו בדחיפה?

מסגרת הדיון משתנה. שאלת היסוד כבר אינה "האם על המדינה לעזור לאנשים השרויים בסבל וקרובים לסוף חייהם, למות?" הגבול בין התאבדות בסיוע רפואי מסיבות רפואיות, כמוגדר בקריטריונים המקוריים של MAID, לבין התאבדות נטו, הולך ומיטשטש. ביסודו של דבר, הקושיה המוסרית היא זאת: אם אתם רואים מישהו רץ אל גשר ומתכנן לקפוץ, האם אתם אמורים לנסות לעצור אותו? או שאולי זכותו להחליט שהוא רוצה לקפוץ – ולכן יש לעזור לו בדחיפה?

איני מתכוון להיטפל לקנדה מולדתי. הרי ברור שבמובנים רבים, התרבות החברתית והפוליטית בקנדה הרבה יותר בריאה – פחות מרירה ומרובת עימותים – מזו של ארצות הברית. אני משתמש בהידרדרות של תוכנית MAID כדי להמחיש מאפיין מרכזי של הליברליזם המודרני – יש לו כל מיני גוונים. את הגוון שמוטמע בתוכנית MAID, ושרווח כעת בחברות המערביות, אפשר להגדיר במונח "ליברליזם של אוטונומיות".

ליברליזם של אוטונומיות נשען לפני הכול על השקפת היסוד הבאה: אני הבעלים של עצמי. אני נכס שנמצא בבעלותי. מכיוון שאני בעל הזכויות על עצמי, אני יכול להשתמש בנכס שלי כראות עיניי. חיי הם פרויקט שאני יוצר, ולאיש מלבדי אין זכות לומר לי איך לבנות את החיים היחידים שיש לי או להיפטר מהם.

תכלית חיי, לפי הגרסה הזאת של הליברליזם, היא להיות מאושר – לחיות חיים שבהם הנאותיי, כפי שאני מגדיר אותן, עולות על כאביי. אם אני מחליט שסבלי רב מאושרי, ושהמצב אינו עומד להשתפר, הרי שחיי כושלים. יש לי הזכות לשים להם קץ, ולמדינה אין זכות למנוע זאת ממני

תכלית חיי, לפי הגרסה הזאת של הליברליזם, היא להיות מאושר – לחיות חיים שבהם הנאותיי, כפי שאני מגדיר אותן, עולות על כאביי. אם אני מחליט שסבלי רב מאושרי, ושהמצב אינו עומד להשתפר, הרי שחיי כושלים. יש לי הזכות לשים להם קץ, ולמדינה אין זכות למנוע זאת ממני. לא זאת בלבד, אלא שהיא צריכה לסייע לי לממש את הזכות לסיים את חיי בכבוד. אם מתחילים עם ליברליזם של אוטונומיות, מגיעים בסופו של דבר ל־MAID.

אוטונומי? עצמאי? בזכות עצמו? ללא סיוע? כן: אבל איננו רוצים שכל החיים ייראו רק כך, בוודאי לא כשקשה לחיות והכוחות פוחתים. תצלום: פטר סלובצ׳ק

אבל יש גרסה נוספת של ליברליזם. נקרא לה "ליברליזם של מתנות". היא נשענת על השקפת יסוד אחרת: אני אדם שקיבל מתנות. אני חלק ממצעד האנושות הארוך. קיבלתי מתנות רבות ממי שבאו לפניי, כולל מתנת החיים עצמם. הפעילות היסודית של החיים אינה החתירה לאושר אישי. הפעילות היסודית של החיים היא להכיר במתנות שאבותיי הורישו לי ולהוריש אותן הלאה, בגרסה מעט משופרת, למי שיבואו אחריי.

בחיינו, אנו אזרחים ובני משפחה, ולא רק אינדיבידואלים ובעלי נכסים. יש לנו מחויבויות לשכנינו וגם לבני האדם שיבואו אחרינו. רבות מההתחייבויות האלה הופכות להיות מקורות של אושר גדול בשבילנו

חסידי הליברליזם של המתנות, כמו חסידי הליברליזם של האוטונומיות, מקדשים את הבחירה האישית – אבל בעיניהם בחירותינו האישיות צריכות להתבצע בתוך מסגרת המתנות שקיבלנו, ולאור האחריות לזולת הנובעת מקבלתן (יש לציין שתפישה זו של "בחירה" מרחיקה את חסידי הליברליזם של המתנות משני הקטבים של הדיון האמריקני בנושא ההפלות: היא אינה מובילה לתמיכה מוחלטת בזכותן של נשים להפיל, עמדה המושרשת בגישה האוטונומיה הגופנית המוחלטת, אבל היא גם אינה מטילה על זכות זו חרם גורף המתעלם מנסיבות אישיות או מהקונצנזוס החברתי). בחיינו, אנו אזרחים ובני משפחה, ולא רק אינדיבידואלים ובעלי נכסים. יש לנו מחויבויות לשכנינו וגם לבני האדם שיבואו אחרינו. רבות מההתחייבויות האלה הופכות להיות מקורות של אושר גדול בשבילנו. חברה בריאה מכוננת הסדרים ומעבירה חוקים שמקלים עלינו לממש את ההתחייבויות הנלוות למתנות שירשנו. חברה חולה מעבירה חוקים שמקלה עלינו לזנוח אותן.

אני אנסה לשכנע אתכם שליברליזם של מתנות טוב יותר מליברליזם של אוטונומיות, שהוא נשען על אוסף מדויק יותר של הנחות בנוגע לאופן התנהלותם של החיים האנושיים, ושהוא מוביל לאורחות חיים הומניים יותר ולחבָרות בריאות יותר.

אתחיל בארבע אמיתות שהליברליזם של המתנות מאמץ לו, והליברליזם של האוטונומיות חותר תחתן:

לא אתם יצרתם את חייכם. מרגע לידתכם, החיים ניתנו לכם, לא הרווחתם אותם. הגעתם לעולם כשברשותכם מתת החיים. ככל שגדלתם, הקהילה לימדה אתכם להתענג על נדיבותם של החיים

לא אתם יצרתם את חייכם. מרגע לידתכם, החיים ניתנו לכם, לא הרווחתם אותם. הגעתם לעולם כשברשותכם מתת החיים. ככל שגדלתם, הקהילה לימדה אתכם להתענג על נדיבותם של החיים – אלפי זני הציפורים, טעמיהן הנהדרים של גבינות שונות, נס הפרצופים האנושיים השונים והמשונים. משהו בתוכנו מעורר בנו את הכמיהה הנואשת שחברינו ויקירינו יחיו זמן רב ככל האפשר, כי החיים עצמם טובים מיסודם.

הילולת קדושת החיים מוטמעת עמוק בתוך נפשנו, והיא נדבך מרכזי כל כך בתרבותנו, שאיננו חושבים עליה יותר מדי עד שאנו נתקלים בדוגמאות מטלטלות לקטיעת החגיגה. לדוגמה, בראשית שנות האלפיים, ארמין מַייבֶס (Meiwes) מגרמניה פרסם ברשת מודעה שבה שאל אם מישהו רוצה להירצח ולהיאכל. היה מי שענה למודעה בחיוב. כשנפגשו, מייבס כרת את איבר מינו, והשניים ניסו לאכול אותו יחד. ואז מייבס הרג אותו וביתר את גופו. עד מעצרו הוא הספיק לאכול יותר מעשרים קילוגרם מבשרו של האיש. הכול נעשה בהסכמתם המלאה של שני המשתתפים, אבל טבעו הקיצוני של המקרה אילץ את בית המשפט הגרמני לגזור על מייבס מאסר עולם, ולא זאת בלבד, אלא להתעמת עם עמוד תווך תרבותי שאינו זוכה להכרה רבה, על אף מרכזיותו: אין לנו הזכות לזלזל בחיים עצמם. אין לנו הזכות להפוך אדם אחר לחפץ שאפשר לחתוך ולאכול. החיים קדושים. אנושיות היא ערך גבוה יותר מזכות הבחירה.

מעולם לא נולד אדם חסר חשיבות, ואיש מעולם לא חי יום חסר חשיבות. לכל אחד מאיתנו יש כבוד אנושי אינסופי מעצם היותו בחיים

לא אתם יצרתם את הכבוד הבסיסי שאתם זוכים לו. מעולם לא נולד אדם חסר חשיבות, ואיש מעולם לא חי יום חסר חשיבות. לכל אחד מאיתנו יש כבוד אנושי אינסופי מעצם היותו בחיים. אי אפשר לעשות דבר כדי להוסיף לכבוד הבסיסי הזה. התקבלות להרווארד אינה הופכת אותנו לחשובים יותר מאחרים, וגם לא הצלחה עסקית המניבה לנו מיליארדי דולרים. מבחינת הכבוד היסודי שלנו, כל בני האדם שווים באופן קיצוני. הכבוד השווה לכל החיים באשר הם, הוא בין היתר עמוד התווך של תנועת זכויות האזרח.

לכל אחד מאיתנו יש כבוד אנושי אינסופי מעצם היותו בחיים. תצלום: פטריק הנדרי

ברגע שמנהלי MAID התחילו לקבל החלטות בנוגע לחייהם ומותם של מועמדים לתוכנית על סמך איכות חייהם, הם אימצו הלך מחשבה שממנו משתמע כי יש חיים שאפשר לגדוע בקלות דעת רבה יותר מאחרים – שיש חיים בעלי ערך רב או מועט מאחרים. אדם מוחלש, נכה, מדוכא, שיכולותיו מידלדלות והולכות, אינו זוכה לייחס זהה כמו אדם בריא ומאושר ממנו.

הכבוד האנושי, שפעם היה חלק יסודי מהחיים עצמם, נמדד לפי תרומתו האפשרית של האדם, לפי רמות האושר שהוא מסוגל לחוות על סמך הערכות חיצוניות, ולפי עלותו לחברה

כשתמורה כזאת מתחוללת, הכבוד האנושי הבסיסי אינו נחשב עוד למתנה אינסופית, אלא לרכוש שבני אדם אחרים יכולים להעריך, ובמקרים מסוימים למחוק. ברגע שהכבוד הבסיסי השוויוני והאינסופי של כל בני האדם נפגע, אפשר לפגוע בכול. פתאום מתחילים לשאול אילו חיים ראוי לחיות. פתאום יש רופאים באגודת הרופאים של קוויבק שמותחים את הגבול אף יותר וטוענים שתינוקות עם עיוותים חמורים וסיכויי הישרדות מוגבלים, זכאים גם הם להמתה בסיוע רפואי. פתאום מעוררים, בעקיפין, באנשים חולים או נכים אשמה על רצונם לחיות. הכבוד האנושי, שפעם היה חלק יסודי מהחיים עצמם, נמדד לפי תרומתו האפשרית של האדם, לפי רמות האושר שהוא מסוגל לחוות על סמך הערכות חיצוניות, ולפי עלותו לחברה.

אינכם שולטים במוחכם. "החל מראשיתו של הליברליזם המודרני," כותב פרנסיס פוקויאמה,"היה קשר חזק בינו ובין הלך מחשבה מובחן, זה של מדעי הטבע המודרניים". בחברות ליברליות, אנשים אמורים לאסוף נתונים, לשקול עלויות ותועלות, לקבל החלטות רציונליות. ליברליזם של אוטונומיות, המאדיר את הבחירה האישית, נשען על תפישה זו של הטבע האנושי.

חסידי הליברליזם של המתנות יודעים שמעולם לא היה אדם רציונלי לחלוטין. הם יודעים שאיש מעולם לא חשב בכוחות עצמו בלבד. השפה שאנו חושבים בה, גם היא עברה אלינו בירושה מהאנשים שבאו לפנינו. כל אחד מאיתנו הוא נקודה ברשת שמידע זורם דרכה ומשתקף ממנה. המידע שמאוחסן בגנים שלנו מקורו לפני עידן ועידנים; המידע שאנחנו קוראים לו דת וציביליזציה מקורו לפני אלפי שנים; המידע שאנו קוראים לו תרבות מקורו בדורות עתיקים; המידע שאנחנו קוראים לו חינוך או משפחה או רקע התהווה עשרות שנים לפנינו. כל סוגי המידע האלה זורמים דרכנו כמו נהרות עמוקים שאליהם אנו מודעים באופן חלקי בלבד, והם שיוצרים את הנחות היסוד המשפיעות על הבחירות וההחלטות שלנו באופן שאנו, כפרטים, איננו מסוגלים להפנים.

"מותו של סוקרטס" (1787), ז'אק-לואי דוויד, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

חסידי הליברליזם של המתנות מבינים כי החשיבה האנושית היא תוצר של תלות הדדית. כשילד בתיכון מתאבד זה עלול לחולל מגפה, וילדים אחרים באותו בית ספר עלולים לשים קץ לחייהם. וכשמדינה מנרמלת התאבדות בסיוע רפואי, היא הופכת את זה לאפשרות סבירה יותר משהייתה, ויותר אנשים עלולים לבחור להתאבד. במחקר שהתפרסם ב־2022 בכתב העת המדעיJournal of Ethics in Mental Health, מצאו החוקרים שבארבע מדינות שבהן התאבדות בסיוע רפואי היא חוקית – שווייץ, לוקסמבורג, הולנד ובלגיה – "היו עליות חדות מאוד בשיעורי ההתאבדות", גם זו שנעשית בסיוע רפואי וגם התאבדות עצמאית. ייתכן כי הרופאים שמסייעים  לאנשים למות אינם משפיעים רק על ההתאבדות הזאת אלא על התאבדותם של אנשים שהם לעולם לא יפגשו.

כפרטים, אנחנו לרוב טועים במידה כזאת או אחרת, ולעתים תכופות אף במידה רבה. אנחנו צריכים לחשוב יחד, לאורך זמן, כדי להתקדם בצעד מגומגם לעבר האמת. אוטונומיה אינטלקטואלית היא הגזמה מסוכנת

חסידי הליברליזם של המתנות מבינים היטב את מגבלות התבונה הפרטית ואת הנטייה האנושית לשגות. הם מוקירים את קיומן של נקודות מבט רבות ומגוונות, כי כפרטים, אנחנו לרוב טועים במידה כזאת או אחרת, ולעתים תכופות אף במידה רבה. אנחנו צריכים לחשוב יחד, לאורך זמן, כדי להתקדם בצעד מגומגם לעבר האמת. אוטונומיה אינטלקטואלית היא הגזמה מסוכנת.

חסידי הליברליזם של המתנות מבינים שבמקרים רבים בחיים, פשוט איננו מפעילים את השכל הישר – בייחוד כשאנחנו חולים, סובלים מכאבים, חרדים או מדוכאים. חברי מייקל גרסון (Gerson), בעל טור בוושינגטון פוסט שמת מסרטן בשנה שעברה, אמר פעם, "דיכאון הוא תקלה בכלי שאנו משתמשים בו כדי לקבוע מהי המציאות". כשהוא היה בדיכאון, קולות שקרניים התנחלו במוחו ופלטו כל כך הרבה שקרים שהוא בקושי הצליח לראות מה מתרחש סביבו: "אתה נטל על חבריך; אין לך עתיד; איש לא יתגעגע אליך אם תמות". זה אינו מוח אוטונומי רציונלי. זהו מוח שיצא למלחמה בפונדקאי שלו.

במקרים קיצוניים כאלה, הנטייה האנושית לשגות חורגת מגבולות הטיפשי ומגיעה למחוזות קטלניים. כדי להתמודד עם המקרים האלה, חברות בעולם הליברליזם של המתנות מקימות חסמים, לרוב בדמות חוקים. ביסודו של דבר, הקהילה אומרת: לא, התאבדות אינה אפשרות. זאת אינה ההחלטה שלכם. אין לכם החירות לשים קץ לחירותכם. אין לכם הזכות לבצע בחירה שלעולם לא תצליחו להפוך. סלקו את השאלה ממוחכם, כי התשובה היא פשוט "לא". האוטונומיה הפרטית אינה הערך העליון שלנו. החיים וההשתייכות הם ערכינו העליונים. אנו ערבים זה לזה.

לא בחרתם לאיזו משפחה להיוולד, לא בחרתם לאיזה מוצא אתני להיוולד, לא בחרתם לאיזו תרבות להיוולד, לא בחרתם באיזו מדינה להיוולד

לא אתם יצרתם את הקשרים העמוקים ביותר שלכם. המוסדות הליברליים הם הכי בריאים כשהם מושתתים על הסדרים שקודמים לבחירה. לא בחרתם לאיזו משפחה להיוולד, לא בחרתם לאיזה מוצא אתני להיוולד, לא בחרתם לאיזו תרבות להיוולד, לא בחרתם באיזו מדינה להיוולד. ככל שאתם גדלים, יש לכם יותר אפשרויות להתנהל מול המאפיינים האלה, ורבים בונים להם משפחות שמחליפות את משפחותיהם הביולוגיות. אבל לעולם אי אפשר לברוח לחלוטין מהקשרים הלא־נבחרים שיצרו אותנו, והמחויבויות שהם כופים עליכם ממשיכות להגדיר אותנו לאורך חיינו.

יש דברים שהוא אולי יוכל לתקן אבל יש דברים שהוא לעולם לא יוכל לשנות, והם מכתיבים חלק מחייו. תצלום: ויקטוריה פיקרינג

חסידי הליברליזם של האוטונומיות רואים בחברה אוסף של חוזים חברתיים – הֶסדרים שאנשים מכוננים למען תועלתם האישית. אבל אהבת אם לבתה התינוקת אינה חוזה. חסידי הליברליזם של המתנות חושבים שהחברה נשענת על מצע של בריתות. הרב יונתן (יעקב צבי) זקס  תיאר פעם את ההבדל כך: "חוזה הוא עסקה. ברית היא מערכת יחסים. במילים מעט שונות: חוזה עוסק באינטרסים. ברית עוסקת בזהות. בברית אתם ואני חוברים זה לזה ומכוננים 'אנחנו'".

חברה המבוססת על ליברליזם של מתנות עושה כל שביכולתה כדי לחזק את מצע הבריתות שעליו היא נשענת. תוכנית MAID, לעומת זאת, חותרת במכוון תחת המצע הזה. בגלל התוכנית הזאת, אם נאלצה להתחנן בפני רופא שלא ישים קץ לחיי בנה. בגללה, אדם מצא את עצמו זועם ובתחושה שהוא ובני משפחתו האחרים הודרו מהתהליך שהוביל למותו של אחיו. המדינה, שרואה בבני אדם פרטים אוטונומיים ותו לא, לא הכירה כהלכה בקשרים המשפחתיים.

משפחות נבנות באופן מסורתי סביב נשיאה משותפת בעול. כילדים, אנחנו העול על משפחותינו. בבגרות, בייחוד בזמנים קשים, אנחנו עלולים להפוך לעול זה על זה. ובזקנה, לעתים אנחנו הופכים שוב לעול

משפחות נבנות באופן מסורתי סביב נשיאה משותפת בעול. כילדים, אנחנו העול על משפחותינו. בבגרות, בייחוד בזמנים קשים, אנחנו עלולים להפוך לעול זה על זה. ובזקנה, לעתים אנחנו הופכים שוב לעול. כשהקשרים האלה דולדלו או נקטעו על ידי התרבויות המערביות, רבים יצרו מחדש רשתות של מחויבות במשפחות שהם בחרו לעצמם. גם בהן, הנשיאה בעול היא שמחזקת את הקשרים.

לאחרונה שוחחתי עם חבר קנדי שאמר לי שהוא ושלושת אחיו לא היו קרובים במיוחד כמבוגרים. שאביהם המזדקן חלה אנושות. שהטיפול בו הפך לעול שהם חלקו יחד, ושהנטל המשותף קירב ביניהם. אביהם מת, אבל הקִרבה נשארה על כנה. האב העניק מתנות רבות לילדיו, אך מתנתו האחרונה הייתה היותו עול על משפחתו.

חסידי הליברליזם של האוטונומיות כופים על החברה ציפיות שאינן מציאותיות. כל פרט אמור להגדיר לו ערכים משלו, ולבצע בחירות משלו. במילותיו של שופט בית המשפט העליון אנתוני קנדי, בפסק הדין "הורות מתוכננת נ. קייסי", כל פרט אמור לפתח לעצמו "השקפה בנוגע לקיום, למשמעות, ליקום, לתעלומות החיים האנושיים". אם קוראים לכם אריסטו, יתכן שאתם מסוגלים לעשות זאת, אבל רובנו לא יכולים. רובנו נשארים בריק מוסרי, עולם שבו משמעות החיים אינה ברורה, אינה מקושרת לאופק מוסרי כלשהו מחוץ לעצמי.

הליברליזם של האוטונומיות משאיר אנשים לבדם. הדגש שהוא שם על ריבונות הפרט שוחק באופן בלתי נמנע את הקשרים בין בני האדם

הליברליזם של האוטונומיות מנתק אותנו מכל הכוחות שיצרו אותנו במאות השנים האחרונות, ומכל מאות השנים שעתידות לבוא. הליברליזם של האוטונומיות משאיר אנשים לבדם. הדגש שהוא שם על ריבונות הפרט שוחק באופן בלתי נמנע את הקשרים בין בני האדם. הליברליזם של האוטונומיות גוזר אפילו על הפרוגרסיבים את גזר הדין הידוע לשמצה שנהוג לייחס למרגרט תאצ'ר: "אין דבר כזה חברה". לפני כמעט מאתיים שנה, אלכסיס דה טוקוויל חשש שבמצב עניינים כזה, הדמוקרטיה לא רק "משכיחה מליבו של כל אדם את אבותיו אלא היא גם מסתירה ממנו את צאצאיו ומפרידה ממנו את בני־זמנו; לעולם היא מחזירה אותו אצל עצמו בלבד, ובסופו של דבר היא עלולה לכלוא אותו כולו בבדידות של לבו" (מתוך "הדמוקרטיה באמריקה", תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם).

החברה הבריטית מעניקה כבוד אחרון למרגרט ת׳אצ׳ר, שאמרה ״אין דבר כזה חברה״ (אפריל 2013). תצלום: כריס בקט

כפי שציין אמיל דורקהיים ב־1897, זה פחות או יותר המתכון המושלם להתאבדות. אנחנו חיים עכשיו בחברות שבהן יותר ויותר אנשים מחליטים שהמוות עדיף על החיים. בקיצור, ליברליזם של אוטונומיות מייצר אנשים מבודדים ומנותקים המוּעדים להתאבדות – ואז מספק להם מטעם המדינה פתרון לבעיה שהוא עצמו יצר.

ליברליזם של מתנות, לעומת זאת, נותן לכם חברוּת במצעד שהחל עם אבותיכם. הוא מחבר אתכם למי שהיגרו למקום כזה או אחר, התחתנו עם אדם זה או אחר, גידלו את ילדיהם באופן זה או אחר. אתם אינכם אלא ביטוי של ההיסטוריה.

אף שהמצעד הארוך הזה מלא במאבקים ובקושי, הוא המתיק את חיינו. בני האדם חיו פעם בחברות שבהן עבדות הייתה עובדה יסודית של החיים, עריפות ראשים ועינויים של בעלי חיים היו צורות בידור פופולריות, אונס וביזה היו דבר שבשגרה. אבל בהדרגה, עם מהמורות רבות בדרך, בנינו תרבות שבה רוב האנשים מתעבים אכזריות, תרבות שמחזיקה כאידיאל את זכאותם של כל האנשים – ולא רק אנשים "משלנו" – ליחס הוגן.

ירשנו מערכת של ערכים, מוסדות ומסורות תרבותיות שמקפלת בתוכה את החוכמה המצטברת של המין שלנו. תכלית החיים, בעולם זה המבוסס על מתנות, היא להשתתף במצעד הקדמה הזה, להמשיך להניע אותו בנתיבו המגומגם

זוהי קִדמה. הודות למצעד הזה, כל דור חדש אינו חייב לקבל את ההחלטות הגדולות של החיים כשהוא תלוי באוויר. ירשנו מערכת של ערכים, מוסדות ומסורות תרבותיות שמקפלת בתוכה את החוכמה המצטברת של המין שלנו. תכלית החיים, בעולם זה המבוסס על מתנות, היא להשתתף במצעד הקדמה הזה, להמשיך להניע אותו בנתיבו המגומגם. אנחנו יכולים להעניק בעזרת היצירתיות שלנו, הכישרונות שלנו, האכפתיות שלנו, אבל רבים מוסרים הלאה מתנות שמגיעות ממקורות עמוקים יותר.

לפני שנים מספר, ההיסטוריון וילפרד מקלֵיי (McClay) כתב מאמר בכתב העת Hedgehog Review על אמו, שהייתה מתמטיקאית. הוא סיפר שכאשר אמר לאמו שה. ל. מנקן (Mencken) קיבל שבץ שהשאיר אותו ללא יכולת לקרוא וכתוב וכמעט בלי יכולת לדבר., אמו העירה בקרירות שאם גורל כזה יהיה אי פעם מנת חלקה, אסור לו להאריך את חייה. היא אמרה שללא איכות חיים מסוימת, אין טעם לחיות.

אחרי שנים מספר היא עברה שבץ כמעט קטלני, שגזל ממנה את יכולת הדיבור. יבבות הצער שלה היו האיומות ביותר שמקליי שמע בחייו. היה אפשר לחשוב שכעת, חייה כבר אינם חיים שראוי לחיות. אבל לפי מקליי, דווקא "ההיפך היה קרוב יותר לאמת. התחוללה בה התפתחות פנימית שהפכה אותה לאישה הרבה יותר עמוקה, חמה, שופעת חיבה, אסירת תודה ונדיבה מכפי שהכרתי עד אז".

בסופו של דבר עברה אמו של מקליי לגור עם משפחתו. "מובן שזה לא תמיד היה קל, ובלי להיכנס לפרטים, אין בכוונתי להעמיד פנים שזה לא היה נטל. אבל נשארו לנו מהשנים ההן זיכרונות שאנו נוצרים בלבנו – מעל לכול, העובדה שחווינו באופן יומיומי את רוחה הבלתי מוכנעת של אמי, שעוררה בכולנו השראה ויראת כבוד".

האם ומשפחתה יצרו דרכים לתקשר, כולל מחוות, אינטונציות ומעט המילים שעדיין היו באמתחתה. היא יכלה להביע רגשות במחיאת כף ודרך שירים. "ומפתיע מכול, אמי התגלתה כסבתא נהדרת לשני ילדיי, שאותם היא אהבה ללא סייגים, והם אהבו אותה באותו אופן". מקליי אמר שנכדיה ראו מעבר לנכות שלה. לא הייתה להם דרך לדעת שהם יצקו ערך לחייה, אבל השהות בחברתה הסבה להם אושר. מקליי כותב שאחרי מותה "נדרש להם זמן להסתגל לשקט בבית". הוא סיכם וכתב, "אמי לימדה אותנו שהזדקנות אינה בעיה שיש לפתור. זאת משמעות שיש לחיות".

הזדמנות היא משמעות, ויש לחיות אותה, גם יש מה לתרום לאחרים גם בשנות החיים האחרונות. תצלום: וינות׳ צ׳נדאר

לפעמים, הזקנים והנכים, אנשים שהחיים פצעו ושאפשרויות הבחירה שלהם הוגבלו, הם שחושפים את הדברים החשובים ביותר בחיים. לפעמים, אנשים שאפשרויות הבחירה שלהם הוגבלו ממחישים לנו שכאשר אנו מתמקדים בזולת ולא בעצמנו, החיים אינם מוגדרים עוד על ידי האפשרויות הזמינות לנו אלא על ידי עוצמת מחויבויותינו.

חסידי הליברליזם של האוטונומיות חושבים שהחברה היא במיטבה כשהיא פותחת אפשרויות בפני פרטים, ואילו חסידי הליברליזם של המתנות חושבים שהחברה היא במיטבה כשהיא יוצרת מערכות של אכפתיות שעוזרות לאנשים להתמודד עם הקשיים לאורך נתיב החיים. הליברליזם של האוטונומיות מחזק מנגנון ששם קץ לחיים. הליברליזם של המתנות דוגל באספקת סוגים שונים של טיפולים תומכים לאנשים הנוטים למות ובגיבוי רופאים שיוצרים מערכות יחסים של אמון עם מטופליהם. לעתים, מבני התמיכה האלה מגבילים פעולות מסוימות הנחשבות בלתי ראויות. תפקידם של רופאים הוא לרפא, בכל עת ותחת כל סוגי הלחץ. המטופלים יכולים לסמוך על הרופאים כי הם יודעים שהרופאים משרתים את החיים. הרופאים יודעים שגם עליהם לטפל במטופליהם הנמצאים במצב של תשישות ובלבול, ברירת המחדל שלהם היא להמשיך במאבק להצלת החיים ולא לחתור לסיומם.

לבני אדם, כתב ג'ון סטיוארט מיל, "׳ש מחויבות מוסרית לחתור לשיפור אופיינו המוסרי... לא רצון העם קובע מה נכון בפוליטיקה, אלא טובת העם׳

ג'ון סטיוארט מיל והארייט טיילור מיל האמינו באוטונומיות פרטית. אבל הם גם האמינו שחברה צודקת אינה מסתפקת בחזון של חירות – יש לה גם חזון של טוב לב, חזון של נכון ולא נכון. לבני אדם, כתב ג'ון סטיוארט מיל, "יש מחויבות מוסרית לחתור לשיפור אופיינו המוסרי". הוא המשיך וכתב, "לא רצון העם קובע מה נכון בפוליטיקה, אלא טובת העם". הוא הבין שהמחויבויות המוסריות שאנחנו לוקחים על עצמנו בחיים – לבני משפחה, לחברים, למדינה, לעבר ולעתיד – מציבות חסמים אמיתיים לחופש הפעולה הפרטי. והוא האמין שהן מובילות אותנו להגשמת הטבע האנושי.

טובת האנושות אינה מושג מופשט – היא מעוגנת בשרשרת הקשרים האנושיים והמוסדות שאנו יורשים, מתקנים, משפרים ומעבירים הלאה. כשאדם אחר במצעד נתון בייאוש או בסבל, כשהוא חושב לשים סוף לחייו, איננו אמורים לספק לו מזרק. עלינו לומר: העולם לא הפסיק לבקש ממך דברים. עדיין יש לך מתנות לתת, כאדם החי בקרבנו. חייך שולחים אל העולם אדוות שאתה רואה וכאלה שאינך רואה. אל תלך. אנחנו יודעים שאתה זקוק לנו. אנחנו עדיין זקוקים לך.

דייוויד ברוקס (Brooks) הוא חבר מערכת באטלנטיק, ומחברו של ספר העתיד לראות אור בשם How To Know a Person: The Art of Seeing Others Deeply and Being Deeply Seen.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: מתוך ״נער מנפח בועות״ (1867), אדואר מאנה. תצלום: ויקיפדיה