למה גברים אונסים

לאנסים קל לאנוס. בחינה של התופעה מראה מדוע, ובעיקר - מה עשוי להרתיע גברים ממעשים של תקיפה מינית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יש מיתוס פשוט בנוגע לסיבות שבגללן גברים אונסים נשים, והוא מסרב משום מה לחלוף מן העולם. ככה זה הולך: אם גבר חרמן מדי, כתוצאה ממחסור בסקס או כי היצר המיני שלו מופרז מיסודו, הוא יאבד שליטה בנוכחות אישה שאינה עומדת על המשמר. מאז ימיה הראשונים של הפסיכולוגיה כמדע, ההנחה הבסיסית הזאת נותרה בעינה. כשריכרד פון קראפט-אבינג (Krafft-Ebing) כתב את ספרו Psychopathia Sexualis ("פסיכופתיה מינית", 1886), הוא הניח שאנסים סובלים מ"פריאפיזם ובעיות הגובלות בסאטיריאזיס", או מ"חולשה מנטלית" שבגללה הם נכנעים לתשוקות עזות. זה נחשב לעניין כמו-פיזיקלי ותו לא. אם הלחצים גדולים מדי, או אם כלי הקיבול חלש מדי, פשע מחריד יתחולל.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים, כאשר המיניות האנושית הפכה לתחום עניין מרכזי במדע, החוקרים לא קראו תיגר על מודל פשוט זה של תקיפה מינית. הֶבְלוֹק אליס (Ellis) חשב שהמיניות הזכרית היא אלימה וטורפנית מיסודה, ולכן הוא לא מצא סיבה להטיל ספק בכך שאונס הוא ביטוי נורמלי לתשוקה גברית. אלפרד קינסי (Kinsey) העדיף להתעלם מהנושא כליל. הוא טען שרוב מקרי האונס אינם מתרחשים ומדובר בהאשמות שווא, ושסביר להניח שהם אינם גורמים נזק אמיתי. וכך שרד המודל הכמו-פיזיקלי של האונס, "מודל הידראולי" המדבר על לחצים וכלי קיבול, עד למחצית השנייה של המאה העשרים, כאשר הוא נופץ בפתאומיות על-ידי השילוב הקטלני בין התיאוריה הפמיניסטית למחקר האמפירי. המחקר הזה קירב אותנו רבות להבנת הסיבות שבגללן גברים אונסים. אבל הוא גם לימד אותנו דבר הרבה יותר מועיל, שכמעט אינו זוכה לתשומת לב: כיצד אפשר למנוע אונס.

אם תשוקה מינית מובילה לאונס, אז נשים פרובוקטיביות במיוחד עלולות לעורר תאווה רבה כל כך שאפילו גבר הגון לא יוכל אלא להיכנע לה

נחזור כעת לתיאוריה ההידראולית, שהייתה עלולה לשרוד אף יותר לולא מאפיין בוגדני במיוחד: היא פתחה פתח להאשמת הקורבן. אם תשוקה מינית מובילה לאונס, אז נשים פרובוקטיביות במיוחד עלולות לעורר תאווה רבה כל כך שאפילו גבר הגון לא יוכל אלא להיכנע לה. הקורבן הפכה לפושעת האמיתית: הרי הגבר חסר אונים בנוכחותה, ואינו יכול שלא לחבוט בה, להצמיד אותה לקרקע ולדחוף לתוכה את איבר מינו.

אלימות נגד נשים, אונס

"הכאב", מתוך קמפיין למאבק באלימות נגד נשים בצרפת. צלום: אטיין ולואה.

ההנחה הזאת אומצה על-ידי הפרוידיאנים באמצע המאה העשרים. לא זאת בלבד שנראה להם סביר שקורבן עשויה להיות האחראית לאונס, אלא שהם טענו שכל הנשים מתאוות בחשאי להיאנס. המיניות הנשית נתפשה כמזוכיסטית מטבעה, שהרי, כפי שכתבה הפסיכואנליטיקאית קארן הורני (Horney) במאמרה "בעיית המזוכיזם הנשי" (1935): "בלב החלומות והפנטזיות המיניים המוקדמים הנוגעים לאב, נמצאת התשוקה שישחיתו אותך, כלומר התשוקה שאביך יעקר אותך". לפי הכתוב כאן, הקורבנות משתוקקות באופן לא מודע לתקיפות המיניות שהן עוברות, ואף מזמינות אותן. לעתים האשְׁמה מתפשטת מעבר לקורבן עצמה ודובקת בכל אישה בסביבה: הפסיכיאטר הפורנזי דייוויד אבּרהמסן (Abrahamsen) טען ב-The Psychology of Crime (משנת 1960) שאנס נוצר על-ידי אֵם ש"פיתתה אך דחתה אותו", הוסת על-ידי "הנטיות הגבריות והתחרותיות של אשתו", ולבסוף "פותה איכשהו לבצע את הפשע".

כזה היה מצב העניינים המצער כאשר הפעילה הפמיניסטית סוזן בראונמילר (Brownmiller) פרסמה את ספרה פורץ הדרך בנושא אונס, "בניגוד לרצוננו" (משנת 1975), ובו ההצהרה: "[אונס הוא] תהליך מודע של הטלת אימה, לא פחות ולא יותר, ובאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד". בראונמילר רמסה כל שמץ של האשמת הקורבן ודחתה את הטענה שאונס הוא תוצאה של תשוקה מינית. היא טענה שאונס הוא פשע פוליטי, המבוצע "בשל סיבות הזהות ברובן לסיבות שהובילו חבורות של גברים לבנים למעשי לינץ' בכושים"1. כלומר לא פשע של תשוקה, אלא פשע המתוכנן ומבוצע בכוונה תחילה, ולעתים קרובות מתואם בין חברי קבוצה. המניע לכל אונס, בכל מקום, אינו סקס אלא כוח.

לדעת חלוצות המחקר הפמיניסטי, אונס אינו אלא תהליך מודע של הפחדה, שבאמצעותו כל הגברים משאירים את כל הנשים במצב של פחד

התיאוריה הזאת נחלה הצלחה מיידית בקרב קהל קוראות אוהד, ופילגה את דעת הקהל הציבורית למחנות מנוגדים. בעיני האנטי-פמיניסטים, היא הייתה מופרכת לחלוטין, שקולה לאמירה שפורצים אינם מונעים מהרצון בכסף, אלא מתוך תשוקה מעוותת לדכא את בעלי הבתים. לפמיניסטיות, לעומת זאת, היא נראתה נכונה באופן אינטואיטיבי, ובמקרה גם הייתה יעילה לאישוש טיעונים רחבים יותר לגבי אי-השוויון המגדרי.

ב-1975 זרם שפע של כסף למחקר האקדמי, ותחום הפסיכולוגיה נהנה מעלייה במעמדו, כך שהקרקע הוכשרה לשטף של מחקרים בנושא מניעיהם של אנסים.

המחקר הראשון מבין אלה, ואולי המשפיע ביותר, נערך על-ידי הפסיכולוג הקליני ניקולס גרות' (Groth), שחקר מאות אנסים בבתי כלא ובבתי חולים פסיכיאטריים מאובטחים במסצ'וסטס, ופרסם את מסקנותיו בספר Men Who Rape (משנת 1979). לפי גרות', כל אנס ואנס מונע על ידי אחד משלושה מניעים אפשריים: סדיזם, כעס, או התשוקה לכוח. הוא תיאר את הפסיכולוגיה של כל אחד משלושת הטיפוסים האלה וטען שאונס לעולם אינו מעשה של אדם בעל נפש בריאה, אלא "תמיד תסמין המעיד על דיספונקציה פסיכולוגית כלשהי, זמנית וחולפת או כרונית". הוא גם קבע בנחרצות שאונס הוא "מעשה פסבדו-מיני", כלומר שהאנס משתמש במיניות כדי לתת ביטוי "לסוגיות הקשורות לכוח ולכעס", וש"מדובר בהתנהגות מינית בשירותם של צרכים שאינם מיניים".

ניקולה פוסן, אונס הנשים הסביניות

"חטיפת הנשים הסביניות", ניקולה פוסן (1635), חטיפה או אונס? - מוזיאון המטרופוליטן. תצלום: ויקיפדיה

למרבה הצער, גרות' אינו מספק ראיות התומכות בטענות האלה. הוא אינו מסביר איך הוא ביצע את המחקר שלו ואינו משאיר רמז שיאפשר לדעת אילו שאלות הוא הציג בפני מושאי המחקר שלו. הוא אינו אומר איך הוא פיתח את קטגוריות המניעים האלה, או מה הביא אותו לחשוב שכל האנסים סובלים ממחלות נפש. המחקר שלו ראוי לציון בעיקר מפני שעדיין מצטטים אותו לעתים קרובות כהוכחה לכך שאונס אינו מונע מדחף מיני. אם גרות' מצא הוכחה לטענותיו, הרי שהוא לא הותיר עקבות לכך בכתביו.

בה בעת, חוקרים אחרים ניסו להוכיח את המודל ההידראולי הוותיק – ונחלו כישלונות לתפארת. מחקרים שונים מצאו שרמות הטסטוסטרון של אנסים אינן גבוהות מהממוצע באוכלוסייה. בנוסף לכך, לא נמצא מתאם בין מחסור בסקס ובין אונס: סקרים שונים אף מצאו שייתכן כי בנות זוגם של אנסים דווקא מקיימות איתם יותר יחסי מין בהסכמה מאשר בנות זוגם של גברים אחרים. וכפי שהראו פול גבהארד (Gebhard) המנוח ועמיתיו מ"המכון לחקר המין" (כיום "מכון קינסי") בספר Sex Offenders: An Analysis of Types (משנת 1965), אנסים נשואים מקיימים עם נשותיהם חיי מין פעילים לא פחות מאשר גברים נשואים שאינם אנסים. התוצאות האלה היו עקביות להפליא במחקריהם של חוקרים משני צדי המפה הפוליטית, וכך בסופו של דבר נטשו שני הצדדים את התפישה שאונס הוא תוצאה של פריאפיזם או של תסכול מיני.

אנסים נשואים מקיימים עם נשותיהם חיי מין פעילים לא פחות מאשר גברים נשואים שאינם אנסים

בו בזמן אבד הכלח גם על הגרסה הראשונית של התיאוריה הלא-מינית. הייתה זו תוצאה לא ישירה של שינוי בכיווני המחקר הרווחים. רוב הפסיכולוגים חקרו בתחילה אנסים מורשעים מכיוון שזאת האוכלוסייה שהייתה זמינה להם. אבל רק קומץ מעברייני המין מורשעים, ואלה אינם מייצגים את כלל הגברים שמבצעים מעשים של אלימות מינית. בקרב עברייני מין מורשעים יש שיעורים גבוהים הרבה יותר של תקיפת נשים זרות, שימוש בנשק, שימוש באלימות שלא לצורך ותיקים פליליים ממקרים קודמים. האסירים האלה כמעט לעולם אינם אנשי מקצוע בעלי תואר אקדמי, או חברים מכובדים בקהילותיהם – תכונות שאינן מונעות מגברים לאנוס, כפי שידוע לנו כעת.

אז באמצע שנות השמונים התמקד גל חדש של מחקרים באותם אנסים "שלא זוהו" – גברים שמעולם לא נעצרו, ואפילו כאלה שפשעיהם מעולם לא דווחו. האנסים האלה משתמשים הרבה פחות באלימות או בכוח פיזי. רוב קורבנותיהם היו שיכורות עד כדי חוסר יכולת להתנגד. ובמקרים שכן הופעל עליהן כוח, הדבר קרה כמעט תמיד לאחר ניסיון כושל לקיים יחסי מין בהסכמה – מה שמכונה באנגלית date rape ("אונס בדייט"). נראה שאין כל ספק שהגברים האלה פעלו, לפחות באופן חלקי, מתוך דחף מיני.

date rape, אונס בדייט

אזהרה נגד אונס בדייט (date rape), תצלום: ווילר קופרת'ווייט

ניתן למצוא גברים שמודים שהם אנסים, אף על פי שלא הורשעו

אך ייתכן שהעובדה המפתיעה ביותר שנחשפה בגל המחקרים החדש הזה, היא שניתן למצוא גברים שמודים שהם אנסים, אף על פי שלא הורשעו. רוב הנבדקים במחקרים האלה היו סטודנטים, וקשה להאמין שחברי קבוצה זו יודו בביצוע פשעי מין בפני זרים גמורים. עם זאת, כל עוד המילה "אנס" לא הופיעה בשאלון, הגברים האלה חשו בנוח לענות "כן" על שאלות כמו: "האם קיימת אי פעם יחסי מין עם אישה בוגרת שלא רצתה לעשות זאת, על-ידי שימוש בכוח או איום להשתמש בכוח?" בראיונות שערכו הפסיכולוגים דייוויד ליסאק (Lisak) וסוזן רות (Roth) מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, ואחר כך בראיונות שערכו ליסאק ופול מילר (Miller) מאוניברסיטת בראון ברוד איילנד, התברר שהמשיבים אינם מבינים שמדובר בתיאור של אונס.

הממצא המדהים הבא הוא מספר הגברים האלה. בעשרה מחקרים שונים שנערכו בשנים 1985-1998, 6-14.9 אחוז מהסטודנטים הגברים (רוב אוכלוסיית המשיבים הורכבה מסטודנטים גברים) הודו באונס או בניסיון אונס, וכחצי מהם עשו זאת מספר פעמים. המחקרים האלה הסתמכו על שאלון תקני, "סקר החוויות המיניות", שם הביטוי "בלי הסכמתה" (או מקבילותיו) הופיע בכל שאלה ששימשה כדי לקבוע אם הנשאל הוא אנס. כל השאלות מסוג זה התייחסו למין וגינלי, אנאלי או אוראלי. יתר על כן, בראיונות אישיים, גברים שהודו בסקס ללא הסכמה לא ניסו לטעון שהייתה איזושהי אי-הבנה. הם ידעו שקורבנותיהם אינן מעוניינות בסקס. הם פשוט היו גרועים להחריד בזיהוי הקשר בין סקס ללא הסכמה ובין אונס.

הממצאים לגבי אופיים של הגברים האלה מפתיעים פחות. האם האנסים האלה היו פחות אמפתיים מאשר גברים אחרים? לא תידהמו לשמוע שכן. האם הם היו מרוכזים יותר בעצמם ומניפולטיביים יותר? אכן כן. האם התגלתה אצל האנסים האלה גישה שלילית כלפי נשים? גם כאן אין הפתעות – התשובה חיובית. בכל הפרמטרים האלה, ההבדל בין אנסים ללא-אנסים היה קטן אך מובהק. הסתמן שהמסקנה היא שאנסים אינם מפלצות השונות בתכלית מגברים רגילים, אלא שהם נוטים להיות (במונחי הדיוטות) אפסים מיזוגיניים. גם אלה אינן חדשות מטלטלות.

אבל הן גם אינן חדשות טובות. אם רמות שכיחות יחסית של חוסר רגישות, אנוכיות וסקסיזם עלולות להפוך גבר לאנס, הבעיה נראית בלתי פתירה. את נגע הסקסיזם אולי אפשר לבער, אבל כבר אלפי שנים אנו מנסים לעקור מתוכנו את חוסר הרגישות והאנוכיות ללא הצלחה יתרה.

המחקר Understanding Sexual Violence (משנת 1990), שנערך על-ידי דיאנה סקאלי (Scully) עבור המכון הלאומי לבריאות הנפש של ארצות הברית, מצביע על דרך אפשרית להיחלץ מהתסבוכת הזאת. סקאלי השוותה בין אסירים שהורשעו באונס ובין קבוצת ביקורת של עבריינים אחרים, באמצעות ריאיון בן שמונים ותשעה עמודים שמטרתו למדוד תכונות כגון עוינות כלפי נשים, אלימות בין-אישית ו"גבריות כפייתית". בכל המדדים האלה לא היה פער בין אנסים לבין עבריינים אחרים. בנוסף לכך, לא נמצא הבדל בחיי המין שלהם לפני הכלא, ביחסם לנשים, או בכל הקשור להתעללות מינית בילדוּת.

מה שהדהים את סקאלי יותר מכול היו ניסיונותיהם הרבים של האנסים להצדיק את הפשעים שלהם בפניה. הם דיברו על הכשלים המוסריים של הקורבנות. הם שיקרו שוב ושוב לגבי פרטים הקשורים לפשעיהם כדי להיראות אלימים פחות. הם ניסו להציג אונס כדבר נורמלי. כפי שאמר אחד הנשאלים: "כשאתה לוקח אישה לבלות, מחזר אחריה, ואז היא אומרת: 'לא, אני בחורה טובה', אתה חייב להשתמש בכוח. כל הגברים עושים את זה". אחרים טענו שכולם מבינים כי מקובל לאנוס אישה אם ידוע שהיא מופקרת, אם לקחת אותה כטרמפיסטית, או אם היא שכבה איתך בעבר. חלק מהמרואיינים הודו שהם מבינים שהם עשו דבר רע – במקרים אלה, הם דיברו הרבה על התיעוב העצמי שלהם והתעקשו שהפשע הזה אינו אופייני להם בכלל. בקיצור, הם היו עסוקים מאוד בדעתם של אנשים אחרים עליהם. מבחינת סקאלי היה ברור שהשיקולים האלה היו בעלי תפקיד מכריע בהחלטותיהם – החלטות שהיו לדעתה מודעות ורציונליות – לכפות על נשים לקיים איתם יחסי מין.

יתרה מזאת, רובם המכריע של האנסים הניחו שהם לעולם לא ייענשו. כפי שאמר אחד מהם: "ידעתי שאני עושה משהו רע. אבל ידעתי גם שרוב הנשים לא מדווחות על אונס, וחשבתי שגם היא לא תדווח". סקאלי אמרה שנבדקיה רואים באונס "מעשה מתגמל בעל סיכון נמוך".

כדאי לעצור כאן ולהבהיר מה משתמע מכך. כדי שגבר יהיה מסוגל לבצע תקיפה מינית, עליו להיות אדם אנטי-חברתי יחסית – לא מאוד, רק מספיק כדי שהאמפתיה לקורבנותיו לא תעצור אותו. אבל אלה תנאים מקדימים הרלוונטיים לכל פשע שיש בו קורבנות. ואכן, תכונות האופי שנמדדו אצל אנסים מורשעים זהות לאלה שנמדדו אצל שודדים ופורצים. עם זאת, גבר המסוגל לאונס יעשה זאת לרוב רק אם הוא חושב שהחברה תגלה כלפיו סלחנות ושהוא יצליח להתחמק מעונש. נראה שמספר אדיר של גברים עומד בקריטריונים האלה. לא זאת בלבד שרוב האנסים הצעירים שנחקרו לא פחדו מעונש, אלא שהם כלל לא היו מודעים לכך שהמעשה שהם ביצעו הוא פלילי. סקאלי בחנה את התמונה העולה מכל הממצאים האלה והסיקה שרוב מקרי האונס הם תוצאה של "תרבות אונס", שאומרת לגברים שבמצבים רבים אונס הוא דבר נורמלי ואף נטול השלכות מבחינתם.

גבר המסוגל לאונס יעשה זאת לרוב רק אם הוא חושב שהחברה תגלה כלפיו סלחנות ושהוא יצליח להתחמק מעונש

אם אכן קיימת תרבות אונס, אמורים להיות הבדלים גדולים בשיעורי האלימות המינית בין מדינות, הנגזרים ממידת הסלחנות החברתית לפשע זה. אם לגשת היישר לשורה התחתונה – הבדלים כאלה אכן קיימים. ציינתי כבר ש-6-14.9 אחוז מהסטודנטים הגברים בארצות הברית הודו באונס. הנתון הזה נראה איום עד שמגלים במחקר שפורסם בכתב העת The Lancet ששיעור הגברים בסין שמגדירים את עצמם כאנסים הוא מעט פחות מ-23 אחוז, ובפפואה גינאה החדשה – 60.7 אחוז, נתון מדכא להחריד.

גם שיעורי התקיפה המינית של חיילים בשעת מלחמה משתנים משמעותית מצבא לצבא. זהו חקר מקרה מעניין, כי הסביבה הצבאית הממשמעת כוללת את כל טווח התגובות האפשריות לתקיפה מינית: החל מעידוד מכוון לאלימות מינית וכלה בעונש חריף וחד-משמעי על אלימות מינית.

שיעור תקריות האלימות המינית נוטה להיות נמוך בקרב ארגוני גרילה שמאלניים, אולי כי הם מענישים את אנשיהם וכיוון שהם צריכים לכבוש לבבות כצורך קיומי של הארגוןהתמונה המצטיירת לנגד עינינו ברורה לחלוטין. בקצה אחד של הספקטרום נמצא "אונס ננקינג" שהתרחש לפני מלחמת העולם השנייה, כשמפקדים יפניים עודדו במפורש את החיילים שלהם לתקוף אזרחים, ועשרים אלף נשים נאנסו במהלך החודש הראשון של הכיבוש. בה בעת, שיעור תקריות האלימות המינית נוטה להיות נמוך בקרב ארגוני גרילה שמאלניים. לדוגמה, אחרי שתים עשרה שנות מלחמת אזרחים באל-סלבדור, מצא דו"ח ועדת החקירה של האו"ם מ-1981 שלא היה אף לא דיווח אחד על אונס שבוצע על-ידי המורדים, ואילו אלימות מינית מצד כוחות הממשלה הייתה נפוצה בשנים הראשונות למלחמה. סביר להניח שהדבר נובע מכך שקבוצות הגרילה מרשות לעצמן להשתמש בחופשיות בעונשים חוץ-משפטיים, וכן מהצורך הקיומי שלהן לכבוש לבבות.

טבח ננקינג, טבח ננג'ינג

אנדרטה לזכר קורבנות "טבח ננקינג" (ננג'ינג), סין. תצלום: קווין דולי.

שיעורי האונס בשעת מלחמה משתנים במהירות גם בתגובה להנחיות המגיעות מלמעלה. לדוגמה, שיעור האלימות המינית הגבוה הידוע לשמצה בקרב חיילי הצבא האדום בסוף מלחמת העולם השנייה, ירד משמעותית כשההנהגה הסובייטית החליטה שמדובר בבעיה פוליטית והחילה כללים שירפו את ידי התוקפים. במלחמת האזרחים באל-סלבדור, שיעורי האונס שביצעו חיילי הממשלה צנחו רבות מרגע שארצות הברית איימה לבטל את הסיוע הצבאי אם לא יחול שיפור בהתנהלות הממשלה בכל הקשור לזכויות אדם. מסתבר שאפילו בעיצומה של מהומת המלחמה, על כל האלימות שבה, גברים נמנעים מאלימות מינית אם הם יודעים שיהיו לכך השלכות.

אפילו בעיצומה של מהומת המלחמה, על כל האלימות שבה, גברים נמנעים מאלימות מינית אם הם יודעים שיהיו לכך השלכות

המסקנה המתבקשת היא שניתן למנוע אונס על-ידי הרתעה, בדיוק כמו פשעים אחרים. זה נראה מובן מאליו, ולכן מפתיע אף יותר שאנרגיה רבה כל כך הושקעה דווקא בהימנעות מחשיבה מניעתית.

חקר הגורמים המובילים לאונס התאפיין לאורך השנים בניסיון להגדיר מחדש את האונס כמעשה הדורש פתרון רפואי, או פתרון פוליטי, או כתוצאה בלתי נמנעת ובלתי פתירה של המיניות הגברית: כל דבר מלבד פשע שאת מבצעיו יש להעניש. ההטיה הזאת נובעת, כמעט בלי ספק, מחוסר הנכונות להכיר בכך שסבלן של הנאנסות חשוב מספיק כדי להצדיק את הענשת האנסים. לעתים קרובות, פרקליטי הקורבנות כלל אינם מתעקשים על ענישה, כי הם חוששים שיחסה של מערכת המשפט הפלילית לנאנסות עוין מטבעו. ואם כן נערך דיון בעונש, הוא מוצג לרוב כצדק שהושג למען הקורבן באותו משפט, ולא כאמצעי למניעת מקרי אונס בעתיד. כל המחקרים שנערכו עד היום מלמדים שזוהי טעות. גם אם מערכת המשפט הפלילית אינה ממהרת להשתנות, זוהי הנקודה שעלינו להתמקד בה אם אנו רוצים למגר את נגע האונס.

ברור לגמרי שהמערב מצליח בכך יותר מאשר פפואה גינאה החדשה, אבל עדיין יש מקום רב לשיפור. לפי מחקר שנערך עבור משרד הפנים הבריטי, כ-69,000 מקרי אונס מתרחשים מדי שנה בבריטניה (כולל ניסיונות אונס), אך מתוכם רק 16,000 מדווחים, ובסביבות אלף אנסים (גברים ונשים) עומדים לדין. יש לציין שהנתונים האלה כוללים עבירות שבוצעו על-ידי גברים ונשים גם יחד, נגד גברים ונשים גם יחד, אך רובם המכריע של מקרי האונס מבוצעים על-ידי גברים, רובם המכריע של הקורבנות הם נשים, ותשעים ותשעה אחוז מהמורשעים באונס (או בתקיפה בחדירה) בבריטניה הם גברים. בארצות הברית, לפי ההערכות, 2.2 אחוזים בלבד ממקרי האונס המדווחים מובילים להרשעה.

אף-על-פי-כן, אפשר להעלות את שיעור ההרשעות בלי לפגוע במחויבות שלנו לזכויות הנאשמים (תירוץ שכיח נוסף לאי-תגובה לאונס): אפשר להעביר למשטרה ולתובעים מימון נוסף לחקירת תקיפות מיניות, שרובן, למרבה הצער, עדיין מופסקות בשלביהן המוקדמים; אפשר לעקוב אחר פעילותם כדי להבטיח שהם מתנהלים באופן מיטבי; אפשר לממן בדיקת ראיות פורנזיות – כיום יש תור ארוך של ראיות לבדיקה, ולעתים הן הולכות לאיבוד או פשוט לא מבוצעות; מעל לכול, אפשר לייצר תנאים שבהם יהיה קל יותר לקורבנות לפנות למשטרה. שיעור דיווחי האונס הוא הנמוך ביותר מכל הפשעים האלימים. מה שאסור לנו לעשות, זה להעמיד פנים  שאונס הוא בעיה שונה וקלה יותר, או להתנהג כאילו הפתרון לאונס הוא תעלומה עמוקה ומסתורית.

כשמדובר בשוד, הצתה או הונאה, ברור לנו שעונשים אינם משמשים רק לנקמה, אלא גם להרתעה. אנחנו מבינים שיש להעניש רוצחים, לא רק כעניין מצפוני אלא גם למען ביטחון הציבור. אנחנו מבינים שכאשר אנחנו מחליטים לא להיות תקיפים בכל הקשור לאחזקת מריחואנה, שיעורי השימוש במריחואנה יעלו גם בקרב אזרחים שומרי חוק. אנחנו יודעים שאם אנחנו רוצים להפחית את שיעורי גניבת הזהות, עלינו להורות למשטרה ולתובעים לתת עדיפות לפשע הזה, ולספק להם את המימון וההכשרה הנדרשים כדי להרשיע בהצלחה את המעורבים בדבר. הגיע הזמן שנחיל את ההיגיון הפשוט הזה גם על אונס.

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

סנדרה ניומן היא סופרת אמריקאית. בין ספריה הרומן “The Country of Ice Cream Star” (משנת 2014) וספרי עיון כגון “How Not to Write a Novel” (משנת 2008) ו- “The Western Lit Survival Kit” ( משנת 2012). היא מתגוררת במנהטן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: מתוך "חטיפתה של אירופה" (1716), ז'אן-פרנסואה דה טרואה Chester Dale Fund. National Gallery of Art, Washington, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סנדרה ניומן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

22 תגובות על למה גברים אונסים

המאמר מתאר מחקרים מעניינים אבל מפספס את העיקר. אי אפשר לכתוב מאמר שמתיימר להסביר למה גברים אונסים בלי להתייחס לבסיס האבולוציוני של האונס ולמרכזיות של המין באונס. הטענה שאונס אינו מין אלא כוח מופרכת לגמרי, כפי שאפשר לראות בשיעורים הלא פרופורציוניים של נאנסות בגיל הפוריות (ראו כאן לדוגמא: http://quillette.com/2016/01/02/to-rape-is-to-want-sex-not-power/).

כמו שצוין במאמר, הנתונים לגבי date rape מחזקת את ההסבר המיני, והעובדה שגברים בגלל לא מודעים לכך שעשו משהו אסור, וגם שבחלק גדול ממקרי האונס אין אלימות פיזית מוכיחה שכוח הוא אמצעי, לא המטרה. אותם גברים היו מעוניינים ביחסי מין, וכשאלו נמנעו מהם הפכו לאנסים. האם סביר שהמיניות שלהם התנדפה לה ככה תוך שניות והרצון במין התחלף ברצון להפעיל כוח?

אונס מתרחש כאסטרטגיה לרביה, וגם אם היא נכפית ומזיקה למין הנשי, היא עשויה להועיל לגברים. הנתונים שרוב האנסים הם גברים נורמטיביים ולא כאלו בעלות אישיות פסיכופתית מחזקת את ההשערה שמקרי אונס עולים כשהמחיר שלהם נמוך (למשל, במקרי מלחמה), או כשיש הזדמנות לכך (למשל, בדייט רייפ כשהאישה חלשה ולא יכולה להתנגד). כדי להקטין את מקרי האונס חייבים להבין את המיניות של גברים ונשים ואת ההבדלים ביניהם.

אגב, הטענה שיש היום תרבות אונס מופרכת על ידי הממצאים שמקרי האונס והתקיפה המינית נמצאים בירידה תלולה בעשורים האחרונים בעולם המערבי.

    03
    רן דן

    למה לריב?

    אונס הוא אסטרטגיית רביה זכרית באדם כמו ששוד הוא אסטרטגיית ציד של אריות. שלטון החוק הוא ההבדל בין אדם לחיה.

    כיוון שענישה אפקטיבית הוכיחה את עצמה בריסון מעשי שוד אין סיבה שלא תוכיח עצמה בריסון מעשי אונס. הסימוכין מראים שכאשר יש שינוי במדיניות האכיפה חל שינוי בתפוצת מעשי האונס.

    לא הבנתי את התגובה שלך. אונס בכלל לא דומה לצייד. הנקודה החשובה היא שבשביל להלחם בתופעה צריך קודם להבין את הסיבות האמיתיות שלה כי אחרת פועלים בצורות לא יעילות למנוע אותה.

    06
    הנודניק

    גיל, לא הבנתי את הלוגיקה שלך לגבי תרבות אונס. אם המעשים בירידה זה מוכיח שזה לא קיים?
    מסקנה הגיונית היא שהעליה במודעות בשנים האחרונות מפחיתה את עוצמת תרבות האונס ואכן מביאה לירידה, הראו את זה גם במאמר בהשוואה למדינות שונות.
    זה רק אומר שזה עדיין כאן ושיש עוד הרבה מקום לשיפור, לא שזה לא קיים.

    תספר את זה למחלקות ללימודי המגדר שם מלמדים שיש היום תרבות אונס ומגיפה של מעשי אונס ותקיפות מיניות, ולא שיש עליה במודעות לנושא.

    אני מסכים שהיום יש עליה גדולה במודעות ובדיווחים מה שיכול להסביר את הירידה במקרי אונס. אבל זה לא ככה בעיני פמיניסטיות מסוימות (כמובן שגם ההגדרות השתנו עם הזמן).

    08
    יאיר

    גיל שלום, ראשית אין הסבר אחד לתופעות חברתיות. כל תופעה או בעיה חברתית ואף אישית הינה תוצר של צומת גורמים. באשר לקשר שבין אונס לאחימות, סיפוק מיני ניתן להשיג בדרכים שונות כולל אוננות וצפיה בפורנו. השאלה מה קורה כאשר גבר חווה דחייה כאשר הוא "חרמן"? כאן נכנס המרכיב הכוחני. במידה והיה מדובר התסכול מיני הוא היה מוצא אלטרנטיבה שאינה פוגעת (כמוני או כמו גברים רבים אחרים). העניין הוא שאותו הגבר כועס על הפרטנרית בשל התנגדותה והוא מפעיל אלימות על מנת להראות לה מי השולט בסיטואציה. לכן המרכיב האמפטי הינו מרכיב משמעותי במניעת אונס מרכיב החסר אצל עבריינים בכלל ואנסים בפרט. ניתן ללמוד זאת מתרבות גברית מצואיסטית כפי שניתן לראות באחוות בארה"ב המעודדת פגיעה בנשים (אגב גם אונס סטודנטים גברים) כחלק מתרבות בילוי גברי אשר בזה לאמפטיה כלפי הקורבן. אגב התופעה מוכרת גם בקהילה הלה"טבית. בעיה שנוטים שלא לדבר עליה.

    יאיר, אני מסכים לגמרי שבתופעה כזו אף פעם לא מדובר בגורם אחד ויחיד. בהחלט יש לאונס הסברים אבולוציונים וחברתים תקפים. הבעיה היא כשמנסים להכחיש לגמרי את החשיבות של המיניות. האונס כתוצאה מדייט רייפ הוא דוגמא קלאסית לכך. כשגברים מסוימים מקבלים דחיה אחרי שעוררו מינית, הם פונים לאלימות כדי לספק את היצר המיני. האלימות במקרה הזה היא אמצעי ולא המטרה וזו הנקודה שרבים מפספסים. כמובן שלא כל הגברים כאלו ולגורמים אישיותים וחברתים יש חשיבות.

    10
    רונית לוי

    הקשר בין כח/אלימות/שליטה הם הסיבות לאנס לבצע את זממו..מה שבעיני לגמרי ברור שהמין זו רק הדרך לביצוע הפשע..עכשיו בקשר למאמר..הדבר הכי מודגש כאן ושוב זה העיני בלבד...שאם הייתה תוכנית/חוק/אכיפה/הרתעה ממשית מקרי האונס היו פוחתים..כל עוד מנסים במסגרות דתיות למינהם עם אג'נדה גברית מובהקת לתת פרשנות ליט למעשה נפשע..נמצא אותנו את ילדנו ואת הדורות הבאים מעצמים את הפשע את האלימות את הכוחניות ובקיצור נביא להרס...כדאי להתעורר

11
טלי

גברים אונסים בגלל נורמות. ואת הנורמות צריך לשנות. מדהים לחשוב שהרבה אונסים ולא יודעים שזה מה שהם עושים. ואחר כך הם עוד מתלוננים על "תלונות שווא".

12
מדו יאק

יש פטרונות לא מעטה בקביעות הרבות במאמר ש"גברים אונסים"
או ש"הרבה גברים אונסים שלא בידיעתם" או "גברים יודו שאנסו בדיעבד, בדייט רייפ"

בימים כמו אלה, כשכל חיוך מרומז הוא "הטרדה" וכל מגע של זרוע בזרוע בתור לסופר הוא "אונס ברוטאלי" כנראה שיש משהו שמה שטלי מעלי אומרת - אונס הוא תווית שמודבקת לפי נורמות, ונורמות שונות יקבעו אקטים שונים כ"אונס" וככל שתלך ותתרחב ההגדרה, כך יותר ויותר גברים יהפכו, במודע או שלא ל"אנסים".
שני פתרונות אפשריים -
1. לקבוע מהו אונס, נקודה. לא ליד לא אולי ולא בערך. קריטריון לאונס הוא הכרחי.
2. להפוך את הקריטריון לנורמה ולא (כפי שקורה היום) ההיפך.

ובניגוד למסקנתה של טלי, כשכל חיכוך אקראי הוא אונס, הפגיעה האמיתית היא לעולם בקורבנות של תקיפות אמיתיות ולא בתוקפים.

14
אודי

יש גם תלונות שווא. זאת עובדה כמו כל העובדות האלה.. כיוון שזה דבר שבנוי על סיפור שכל אחת יכולה לספר יש בעיה רצינית אם אין צילומים.

אני בעד להחמיר ענישה במקום שבו יש הוכחות, עד 25 שנה כמו רצח.

16
אודי

צריך להגדיר מחדש את הכללים, לפני סקס שואלים, ומקבלים הסכמה או שעוצרים.

זה קיים בחברה החרדית גם כלפי ילדים זכרים, כך שזה בטח לא קשור לשנאת נשים אלא לאי הענשה מספקת

18
מיכל

יש פה כל מיני מגיבים שלא מבינים כנראה על מה מדובר כשמדברים על אונס ועל תרבות אונס. באונס הכוונה לאונס - נראה לי שעל העניין הזה אפשר לסגור. בתרבות אונס, הכוונה למשל לסוג התרבות שרווחת בבתי אחווה בקולג'ים אמריקאים, בה סטודנטים עורכים מסיבות רוויות אלכוהול ומנצלים בחורות שיכורות, והדבר הופך להיות נושא לבדיחה, להתרברבות ותחרות בניהם. חיפוש פשוט בגוגל על העניין יוביל אתכם לשלטים מחרידים בנושא שנתלים ממעקות בתי אחווה, הקוראים לאמהות להשאיר אצלן את "התינוקות" שלהן בשביל "גוד טיים", וכמובן השיר שמזמרים בחורי ייל "No means yes". למעשה מדובר בתרבות עם לחץ חברתי גברי גבוה, שמתמשת בסקסיזם הראשוני שבחורים צעירים עשויים להגיע איתו לקולג', ככר פורה לצמיחת תרבות שמצדיקה ומעודדת אונס נערות.
אפשר למצוא סממנים של הצדקת אונס בדברים רבים, כמו בדיחות סקסיסטיות על אונס, פורנו, האדרה של הטרדה מינית בתור סוג של גבורה בתרבות הפופולרית וכו. הדברים האלה גם קיימים בחברה הישראלית, בחוגים של נערים שיכורים, בבדיחותיהם הסקסיסטיות שמחביאות בתוכן מסרים דומים, גם בשירים שצעירים מזמררים לעצמם היום. מי שלא מוכן להכיר בזה שזה קיים, וחושב שזאת פיקציה של "החוגים הפמיניסטים האלה", לא מתפקד בתור ה"בחור הטוב" או "האביר על הסוס הלבן" בסיפור הזה, ושווה שיעשה פנימה בתוכו בדק בית. אולי יזכר בנעוריו, ובחברים שאיתם התרועע. לכל הפחות, יכיר בסיפורים שקורבנות מספרות.

    מיכל, אף אחד לא טוען שאונס לא קיים או שאין אנשים או קבוצות שמעודדים אותו. ועדיין, התרבות שאת מדברת עליה קטנה מאוד ומוקצה. בתי אחווה נסגרו וסטודנטים נשפטו על אונס ואניברסיטאות רואים מקרים כאלו בחומרה (מה שלא היה בעבר). יש כמובן עוד מקום לשיפור, אבל אי אפשר לטעון שהחברה בכללותה מעודדת אונס.

    בדיחות סקסיסטיות הן בדיוק כאלו, סקסיסטיות, אבל מכאן ועד לטעון שהם מעודדים אונס למרות שאין שום עדות לכך רחוקה הדרך.

    לגבי פורנו המצב בדיוק הפוך ממה שאת מתארת. עם עליית הפורנו יש ירידה חדה במקרי אונס. לכל הפחות ניתן לטעון שפורנו אינו מוביל לעליה בתקיפות מיניות ויש סיבות לחשוב שדווקא להפך (מה ששוב מדגיש את ההבנה שאונס קשור למין).

20
יוני

"עם זאת, כל עוד המילה "אנס" לא הופיעה בשאלון, הגברים האלה חשו בנוח לענות "כן" על שאלות כמו: "האם קיימת אי פעם יחסי מין עם אישה בוגרת שלא רצתה לעשות זאת, על-ידי שימוש בכוח או איום להשתמש בכוח?""

המאמר אומר "שאלות כמו" ואז מתקדם להסיק מסקנות, אבל איך אפשר לדעת מה באמת הסטודנטים נשאלו ? הרי סוגיית מה זה אי הסכמה בדברים מסויימים ממש לא סגורה. בתקופת אובמה אם זוג שתה אלכוהול למחרת הבחורה יכולה להתלונן על אונס והבחור יסולק מהאוניברסיטה בלי due process. איך אני יודע שהחוקרים האלה לא הפעילו אותו סטאנדרט ?
לגבי תרבות אונס איך אפשר לקחת א
ברצינות את העניין הזה? האם יש סרט אחד בחמישים השנה האחרונות שמאדיר את האונס? מרגיש לי כמו ניסיון להשתיק כל אחד שלא מקבל את הקו הפמיניסטי הקיצוני, משהו שהשמאל מתמחה בו.

    21
    רוני

    בטח שיש סרטים שמאדירים אונס. כל סרט שבו מגע מיני נכפה על אשה למרות התנגדותה ואז היא מתרצה ומוצגת כנהנית מהמין - מאדיר אונס. כי הוא מספר לגבר, שאם הוא יתעקש בסוף האשה תסכים. במציאות כמובן אשה שלא רצתה מין גם לא תרצה מין בכפיה, והיא עשויה להיאבק פיזית, או להפסיק להיאבק מתוך חישוב סיכונים (הוא יותר חזק והוכיח שהוא אנס - עדיף לא לבדוק אם הוא גם רוצח) או לקפוא ולהתנתק (תגובה שכיחה לטראומה) - בכל מקרה הסרט מלמד את הצופה לפרש את תגובתה כ״היא עוד רגע מסכימה״. יבוא לך דינה, יבוא לך.
    דוגמא: הריסון פורד תוקף מינית את קריסטין סקוט תומס בסרט ״random hearts״, זה לא מוצג לנו כאונס אלא כגיבור הסרט מנשק את הגיבורה הראשית בלהט ובכך מגלה את תשוקתו. היא לא רוצה ונאבקת בו ממושכות אך לבסוף מתרצה ומגלה שהיא בעצם רצתה. זה השקר של הסרט - אם תתקוף מינית אשה תגלה שהיא בעצם כן רוצה מין. לכן אל תקשיב ל״לא״ שלה כי בסוף יבוא כן. זו סצנה נפוצה בהרבה סרטים. וזו בדיוק תרבות האונס.

22
אבן ח'לדון

מאמר מקיף ומעניין ביותר. מדהים איך תרבות האונס שרדה עד כה. חסרה לי ההתייחסות לנושא מצדו המזרחי של כדור הארץ ותרומתה הנאה של תעשיית הפורנוגרפיה לשימור תודעה כוזבת זו.