לראות ולהאמין

הדיווחים על עב"מים נמצאים בירידה. גם רוחות רפאים הולכות ונעלמות. האם תופעה זו היא תוצאה של הבנה טובה יותר של המציאות או שמא היא מעידה על פחד להאמין?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זה קרה בשעת לילה מאוחרת בראשית הקיץ של שנת 1981. הייתי בבית, בדירת הסטודיו שלי במנצ'סטר. לפתע הבחנתי על קיר חדרי באורות המופיעים בהבהובים סדירים. כל שיכולתי לראות מבעד לחלון נטול הווילון בצדו האחר של החדר היתה רצועת שמי לילה מעוננים למדי. האורות הגיעו ממש מתוך, או שאולי מאחורי, חומת הענן. המשכתי להתבונן, ומתוך הענן הגיח עצם שהלך ולבש צורה ככל שהתקדם לכיווני, עד שהופיע בגלוי בשמי הלילה.

היה זה כלי טיס גדול, שטוח למדי וצורתו מעוגלת, בדומה לפיתה ענקית ונפוחה. צבעו היה כסוף בוהק ואת כל שטחו החיצוני כיסו אורות לבנים מהבהבים בקצב קבוע. לאחר שריחף בסביבה במשך כמה שניות, התחיל לנוע על פני השמים. כאשר העצם הגיע לקצה הימני של מסגרת החלון שלי, הטיתי את גופי מעבר לשולי המיטה כדי להמשיך להביט בו. בנקודה כלשהי הוא שוב הפסיק להתקדם ובאותו קצב רגוע, חזר על עקבותיו לנקודת ההתחלה. שם הוא השתהה כמה שניות נוספות קודם לכך שנע בחזרה אל תוך חומת הענן, עד שהבהוביו הנסוגים נמוגו מן העין. רק אז מעדתי אל מחוץ למיטה, וזרקתי על עצמי בגדים בחיפזון. מיהרתי בריצה לביתה של חברתי כדי לתאר לה את מה שראיתי בהתרגשות מבולבלת.

במשך אותן שלוש או ארבע הדקות שבהן צפיתי בעצם המרחף נמלאתי בשילוב של פחד והתרגשות לצד ההבנה שאחרי הכול ייתכן שיש מציאות נוספת מעבר לזו המוכרת לנו.

כמקובל, אצהיר כך: לא שתיתי אלכוהול ולא לקחתי סמים, לא נרדמתי ואז התעוררתי משנתי, ולא הייתי במצב כללי חרד או מתוח. היה זה ערב רגיל לחלוטין: נכנסתי למיטה וחיכיתי לשינה שתיפול עליי. שום דבר דומה ולו במעט לא קרה לי לפני כן וגם לא מאז. אם כל אחד זכאי לפחות לחוויה על טבעית או בלתי מוסברת אחת במהלך חייו – זו החוויה שלי. במשך אותן שלוש או ארבע הדקות שבהן צפיתי בעצם המרחף נמלאתי בשילוב של פחד והתרגשות לצד ההבנה שאחרי הכול ייתכן שיש מציאות נוספת מעבר לזו המוכרת לנו.

התפאורה הקלאסית לצפייה בעב"מים היא מקום מרוחק ומבודד – דרכי עפר או שטחים מיוערים בשעת לילה או בפאתי חווה בניו מקסיקו. לו ריחפה חללית גדולה מעל מנצ'סטר, סביר להניח כי עשרות אלפי אנשים היו רואים אותה. האירוע התרחש זמן קצר אחר חצות, כך שברחובות העיר עדיין היתה תנועה לא מעטה. עקבתי אחר החדשות המקומיות ושוחחתי על מה שראיתי עם כל מי שאני מכיר, אך דומה שרק אני ראיתי את העצם המרחף באותו הלילה. שנים אחר כך, כשמחלקת העב"מים במשרד ההגנה, שפעילותה הופסקה מאז, העלתה לרשת מידע ארכיוני שעסק בדיווחים על עב"מים, חיפשתי דיווחים מ-1981. לא היה שם דבר שדמה למה שראיתי, ושום דיווח אחר בכל רחבי בריטניה באותו החודש או בחודשים שלפניו או אחריו.

המופלא שימש בשירות עידוד האמונה, רוממות הנפש, מיקוד ההתבוננות הפנימית בנעלה מאיתנו.אין עב"מים ומעולם גם לא היו. זה הסיפור הרשמי וכולנו נדרשים לקבלו כפי שהוא. היה משהו משרה בטחון בעצם הידיעה כי משרד הביטחון לקח את העניין ברצינות מספקת ובחן את הדיווחים בנושא, ואפשר שגם שמץ של אכזבה מכך שבמועד סגירת המחלקה ב-2009 כמעט אף אחד מהמקרים המדווחים לא נותר ללא הסבר. הם היו כולם כלי טיס שטסו בלילה, בלונים מטאורולוגיים, כוכבי שביט, אורות מכונית שנראו בזוויות בלתי רגילות מבעד לעצים ולערפל, במקרים רבים על ידי אנשים ששתו אלכוהול או היו מנומנמים או שבמונחים משפטיים אפשר לומר כי אינם מאוזנים.

כמה מהתמונות המוכרות ביותר של עב"מים הן למעשה צילום פריזבי בתנועה. אך מה שזה לא יהיה שראיתי במנצ'סטר היה שם מול עיניי – אין לי ספק בכך, גם אחרי 32 שנה – אבל מעולם לא עלה בידי לקבוע מה הוא היה בדיוק.

מספר הדיווחים על עב"מים הגיע לשיאו כעשר שנים לאחר שסרטו המרתק של סטיבן ספילברג, "מפגשים מהסוג השלישי", יצא לאקרנים ב-1977. אחת הסיבות המשכנעות להאמין שמעולם לא היו עב"מים היא שאיש לא רואה אותם יותר. בעבר, נמלאו השמים בזוהר אורותיהן של חלליות חוצנים. מאז הם שבו לריקנותם הראשונית, משיבים בדממה סטטית לטלסקופי הרדיו הסורקים את החלל, ומפעם לפעם זוהרים באורו של מטר מטאורים מקרי.

צילום מגורען של מה שנראה כמו צלחת מעופפת בשמי ניו ג'רזי, 1952. מאגר התמונות של הסי-אי-איי

צילום מגורען של מה שנראה כמו צלחת מעופפת בשמי ניו ג'רזי, 1952. מאגר התמונות של הסי-אי-איי

לא רק צלחות מעופפות ריחפו הרחק אל בין דפי ההיסטוריה. בעקבותיהן נרשמת נסיגה, גם אם אטית יותר, בדיווחים על רוחות רפאים, טענות לפסיכוקינזיס (הפקת תנועה בכוח המחשבה) ושכמותם. עובדה זו זוכה לאישור בידי ארגונים כמו ה"החברה למחקר תופעות על טבעיות" מלונדון, וקבוצת המחקר הבריטית Para.Science. רבים מבעלי העניין בתעשייה העל טבעית מתנגדים, באופן טבעי, לטענה זו. עם זאת, בקרב הציבור יש הרבה פחות נכונות להאמין לסיפורים על הבלתי רגיל לעומת נכונותו עד לפני כשני עשורים. נהוג לייחס עובדה זו לספקנות הולכת וגוברת. אבל, כראוי לעיסוק בעל טבעי, ייתכן שפועלים כאן כוחות מסתוריים יותר.

בספרו של התיאורטיקן הצרפתי המרקסיסטי גי דבור, "חברת הראווה" (1967), הטקסט המכונן של התנועה הסיטואציוניסטית, הוא טוען כי לתרבות הצריכה מאפיינים וממדים של מציאות אלטרנטיבית: היא החליפה את העולם המשעמם והאפור בזוהרה האשלייתי. אין חשיבות לשאלה האם באמת עומדת לכל אחד האפשרות לרכוש חלק מן השפע הכללי. מה שחשוב היא המיתולוגיה, האשליה של שלל האפשרויות ואינסוף הבחירות, העטופה בפנטסטיוּת השאולה מתעשיות הסרטים והטלוויזיה.

דבור לא היה הראשון שהתייחס לתופעה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת כמה הוגים מאסכולת פרנקפורט שעסקו בתיאוריות חברתיות הוגלו לניו יורק. כשהגיעו, גילו כי הם מוטרדים אף יותר משציפו למראה לוחות המודעות הענקיים המפרסמים משחות שיניים. היתה זו פגישתם הראשונה עם תרבות הממושכנת לגמרי לראווה של חולין. בעבר, הדברים הבולטים ביופיים החיצוני ייצגו את מה שאינו מן העולם הזה, את הרוחני. חזיתות הבניינים בתקופת הבארוק וצריחי הקתדרלות, הצבעוניות העזה של חלונות הויטראז' לאור השמש, תהלוכות קדושים ומצעדים, פיות המרזבים ותגליפי העץ בכנסיות, חפצים מקודשים – כולם העידו על קיומה של מציאות לא מוחשית מעבר לזו הגשמית, מציאות שניתן לכל היותר להתוות במרומז באמצעות מראות בלתי רגילים. בתקופת ההשכלה באירופה היתה השפעה דומה לרוממותו של הטבע בשלוב עם ייצוגו מלא היופי בציורי נוף.

אין ספק שתמיד היתה גם התנגדות לביטויים אלה של התרבות הוויזואלית. עצם העובדה שניתן לראותם ושבמקרים מסוימים אפשר לזהות בהם עקבות של מעשה ידי אדם, העידה על כך שאין להם קשר אמיתי לעל טבעי. ארתור שופנהאואר לא גילה סובלנות לנושא. לאלה שהתנגדו לטיעון לפיו העולם הוא ערמת גללים שכולה סבל ופנו לשאוב מזון רוחני מיפי הטבע, השיב בבוז כי מהות העולם אינה להיות מופע להצצה. ובכל זאת, המופלא שימש בשירות עידוד האמונה, רוממות הנפש, ומיקוד ההתבוננות הפנימית בנעלה מאיתנו.

סבתא רבתא שלי, שהטלוויזיה היתה זרה לה, נופפה בממחטה שלה אל עבר המלכה כשצפתה במרכבה המלכותית חוצה את המסך הקטן.

במקרים שבהם אנשים היו משוכנעים בכך שראו את העולם האחר חודר לעולם הגשמי, או שהיו משוכנעים שאחרים ראו זאת, העמיק הקשר בין מה שאדם רואה ובין מה שהוא מאמין בו. משמעות התגשמותה של הבתולה הקדושה במקומות שונים, כמו בלורד שבצרפת, היתה שהמראות שראו הנוצרים הראשונים – אלה שלא רק ראו את ישו אלא גם שוחחו עמו, אכלו אתו ונגעו בו – קיימים עדיין ויש מי שביכולתו לחזות בהם. בדומה, התממשותם של שרי מאה מרומא, אצילים חסרי ראש, נשים מקוננות וילדים חיוורי פנים, שלא לדבר על נוכחות רוחות מתים בסיאנסים, נשאו עדות לכאורה לממד נוסף מעבר לזה הזמני, לעולם שכולנו בדרכנו אליו. ידענו את זה משום שמפעם לפעם, למשך רגע אחד או שניים, בחשכת הליל, בבדידות, מישהו זכה לראות זאת.

ב-1896 נערכה אחת מהקרנות הסרטים הראשונות אי פעם, "הרכבת מגיעה לתחנה" של האחים לומייר. במבט לאחור, אפשר לראות בצופים שנמלטו ממקומותיהם למראה הרכבת הדוהרת לעברם על המסך מטפורה לאלה המנסים לשווא להימלט מן ההסתערות הבלתי פוסקת של עידן הראווה. העובדה שהם קיבלו את מה שראו עיניהם בדיוק כפי שראו אותו הפכה להיות מושא ללעג.

סרטי הקולנוע הצליחו לייצר ייצוג של המציאות, אולם בהבדל מכריע: אין ביכולתו של העולם שבו אנו צופים על המסך לראות אותנו – היפוך מדויק של ההנחה בת מאות השנים של עולם הקדושה החולש על עולם היומיום. בשלהי 1953, כשבני משפחתי התקבצו יחדיו כדי לצפות בהכתרתה של אליזבת השנייה ששודרה בבי-בי-סי, סבתא רבתא שלי שהטלוויזיה היתה זרה לה, נופפה בממחטה שלה אל עבר המלכה כשצפתה במרכבה המלכותית חוצה את המסך הקטן.

אם המרהיבוּת ההולכת וגוברת של תרבות המדיה היא שהתחילה לערער את האמונה בעולם הרוחות, הרי שהחדירה הרחבה של טכנולוגיית הוידיאו היא שהאיצה את התדרדרותו. כיום כל אחד שיש לו טלפון חכם יכול גם להסריט. טלוויזיה במעגל סגור צופה באותו כלום המתרחש ברחובות נטושים בשעת לילה מאוחרת. בעבר, מצלמות וידאו היו נחלתם של האירועים המשמעותיים ביותר בחיים (חתונות, ימי נישואין, ימי הולדת), אך כיום אין כמעט דבר שאינו ראוי לצפייה ב-YouTube. בימי השיא של סיפורי הרוחות, כולם קיוו להשיג תמונה או סרט נע המעיד על קיומה של רוח רפאים. כיום אין עוד כל מכשול טכני הפוגע באפשרות להשיג תמונה או סרט שכאלה, ועם זאת כל שאנו רואים הוא איזה כתם מטושטש ובהיר שבקלות יכול להיות לא יותר מלכלוך על המסך.

אלא שבחברה הפוסט-מודרנית, כוחות נגד אלה הובילו לספקנות מן הסוג הלא נכון. חלק נכבד מהדעיכה בעיסוק בעל טבעי מקורו בספק רציונלי, המונע בראש ובראשונה על ידי הגורמים התרבותיים ולאחרונה גם הטכנולוגיים האמורים לעיל. עם זאת, בבסיס הספק עצמו שוכן אי אמון הולך וגובר המשפיע על האופן שבו אנו מנתחים כל דבר שהוא. בסופרמרקט מציעים לכאורה יין בחצי מחיר; מוצרים למריחה על הפנים מתיימרים להעלים את סימני הגיל – אלה הכזבים הברורים מאליהם. הנאומים של פוליטיקאים בעת בחירות נשמעים כמו הקשקושים המתפארים של חברות יחסי ציבור. והאופן שבו כל אלה חלחלו לתרבות כולה הוליד ספקנות אדישה הנפוצה בכל.

כיום אנחנו מתייחסים במידה דומה של דחייה ללא הבחנה אפילו לאותן תופעות אשר, על אף שקשה לתת בהן אמון, ראוי שיזכו בתשומת לבנו. שינויי אקלים הם אולי המקרה הבולט ביותר כיום, אלא שבקצותיה המזיקים ביותר, ספקנות מובילה לחוסר נכונות להאמין בסבלם של אחרים. גישה דוחת-כול, אותו סירוב מראש המאפשר לנו להיות עמידים בפני הונאה, נקנה אם כן במחיר יקר: סיכון רב יותר לניהיליזם.

ספרו של מנחם תלמי "תעלומת הצלחות המעופפות", הוצאת עמיחי 1978. צילום: "בוקספר"

ספרו של מנחם תלמי "תעלומת הצלחות המעופפות", הוצאת עמיחי 1978. צילום: "בוקספר"

עבור הדור של דבור, תרבות הראווה היא שהייתה אחראית לטוויית רשת של רמאויות שאין להימנע מפניה סביב לקוחותיה, ועיוורה אותם לטבעה האמיתי של המציאות. למעשה, המצב הפוך. חרף החדירה שלה לכל מקום, אין כמעט איש שאינו יודע בתוך תוכו שעובדים עליו. אין בנמצא כמעט דבר המקיים את הבטחותיו. הצהרות גרנדיוזיות המוגשות בצורת סופרלטיבים נלהבים – "הסרט המפחיד ביותר שנעשה אי פעם!", "הספר המצחיק ביותר שקראתי השנה!" – נושאות בחובן את הזרעים להפרכתן. הרגל זה של אי אמונה מושרש כה עמוק עד שדומה שכבר אין דבר שאינו חלק ממעשה ההונאה.

ספקנות אמיתית קיימת בהשעיית האמונה באופן מושכל, הלך הרוח ההפוך מזה שבו אנו נכונים להאמין לזמן מה בסיפורים שאחרת אינם מתקבלים על הדעת, מצב שסמואל טיילור קולרידג' טבע לו את המונח השעיית הספק. כפי שהסביר קולרידג', השעיית הספק מתייחסת לנכונותם של הקוראים או הצופים להאמין לזמן מה בסיפורים שאחרת אינם מתקבלים על הדעת. הקדוש המגן של ספקנות אמיתית מסוג זה הוא תומס הקדוש, או תומס המפקפק, שבטעות קושרים אותו בהעדר אמונה עיוורת. אלא שמקור הפאתוס של תומס נעוץ בנאמנותו האיתנה למורהו המנוח. זה הדבר המונע ממנו לקבל את מה שנשמע כמו סיפורי מעשיות על הופעתו מחדש של ישו.

כאשר המשיח שקם לתחייה פונה אליו ואומר כי אמונה מבלי מראה עיניים היא דבר ראוי ("ואל-תהי מחסר אמונה כי אם-מאמין" – יוחנן כ'), אין מוסר ההשכל חל על הנוכחים, היות ותלמידיו האחרים כבר סירבו להאמין למריה מגדלנה. התיאור מיועד כמובן לדורות הבאים, אך הנקודה החשובה היא שתומס אינו זוכה לגנאי על נאמנותו. אפילו כך, המועצות המוקדמות של הכנסייה לא הסתפקו באמונה שבאה לידי ביטוי כציות בלבד למצוות האל ובהתנהגות ראויה כלפי אחרים. למעשה, בכנסייה קיימו גרסה קפדנית ומבוססת אמונה הדורשת מן המאמינים להצהיר על פרטי אמונתם מדי שבוע. כך העניקה הכנסייה לתנועת ההשכלה, וליבול הנוכחי שלה –כוהני המדע, מתנת חינם בדמות נימוק ראייתי נגד עצמה.

הנראה והנסתר, הגשמי והרוחני, הבלתי רגיל והרגיל אינם עוד עולמות נפרדים כפי שהיו בעבר.בניגוד לתומס, הספקנות בת ימינו באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם הרמאות מתוך התחושה שאין כל אלטרנטיבה אחרת, בעוד שבתוכנו קיימת הידיעה של אי יכולתו של הדבר לקיים את הבטחתו. תחת הלך מחשבה זה, כשמישהו מספר בהתרגשות נטולת אוויר על דמות רפאים שקופה למחצה שראה נישאת ברחבי הבית, או על צעדים חסרי גוף העולים ויורדים במדרגות ביתו בעת שהוא שוכב לישון, האמון שהוא זוכה לו הוא לא יותר ולא פחות מן האמון הנתון לתחזית מזג האוויר לטווח רחוק. כוחם של סיפורים מסמרי שיער היה טמון בכך שבשונה מאריגי שקרים ברורים מאליהם, הם חצו מפעם לפעם את הפער שבין הבלתי סביר בעליל לבין המהימן בקושי. על אף שלא היתה אפשרות להוכיח את נכונותם, לא היתה גם אפשרות להפריכם - למעט על ידי הצבעה על חוקי הפיזיקה, אותה שפה מעוררת ניכור הנשמעת מפיהם של מומחים שלא עלה בידם להסתיר את הבוז שהם רוחשים לתמימותם של בני האדם. היום, כשחלק גדול כל כך מתרבות הראווה מעורר תגובה דומה, חוקי הפיזיקה אינם מציעים תשובה ברורה וחד משמעית יותר מאשר תעלולי וידאו לא מתוחכמים ביו-טיוב.

הנראה והנסתר, הגשמי והרוחני, הבלתי רגיל והרגיל אינם עוד עולמות נפרדים כפי שהיו בעבר. הם חדירים להפחתה ההדדית החלה בהם. דומה שאנו רואים ללבם של דברים, לתוך מה שקאנט קרא לו "הדבר עצמו", במידה שלא ניתן היה לחלום עליה בתקופת השיא של ההיגיון הצרוף במאה ה-18. המצלמות המתעדות את החיים אינן מפספסות דבר, אפילו לא ברמת התאים, אפילו באפילה מוחלטת, ובכל זאת הכול נראה כמו צילום הוידיאו שהוא באמת. עדיין יש מי שמאמין שהנחיתה על הירח הייתה מתיחה רק משום שהעדות המצולמת נדמית כה מזויפת עד שלא היה כל קושי לייצר אותה בסטודיו.

בניגוד לכך, ניתוח החייזר הנודע לשמצה ברוזוול שבניו מקסיקו הוא ללא ספק זיוף, כפי שאנשים בעלי ידע הבטיחו זה לזה כשהסרט הופיע ב-1995, אשר שכחו לרגע כי מקורו של האבסורד אינו בצילום הקולנועי אלא בעצם הרעיון של יצור דמוי אדם שבא מן החלל החיצון.

לראות ולהאמין – שני אלה היו קשורים זה בזה רק כאשר התרחשו בקנה מידה גדול. כשיחידים טענו שראו דבר מה בלתי רגיל – איש בעל שני ראשים, מפלי הניאגרה, קברים עמוסי זהב במדבר – עדותם קראה תיגר על הנכונות להאמין עד שהוכחה אמיתותה. רנה דקארט לקח על עצמו "לעולם לא לקבל דבר בתור אמת עד שיודע אני שאמת הוא ללא צל של ספק." ספק היה הבסיס העיקרי לרציונליזם של תקופת ההשכלה, כך שבכל הנוגע לראשון להעיד על העל טבעי, קם הצורך לראות שהוא ראה. בעידן של מדיה אלקטרונית להמונים, כשכל כך הרבה מבזיק ברחבי העולם באופן מיידי, כשסרטוני וידאו הופכים "ויראליים", לכאורה אין ספק מה אמיתי ומה לא. אלא שהמסה הקריטית היא כבר לא קריטית. יש תחושה של יצירת מראית עין, של 'עובדתיות' בנוגע למה שמעודדים אותנו להתבונן בו. עצם העובדה שהוא קורא לקבל תשומת לב ציבורית מעידה נגדו.

לפני שנים אחדות צפיתי בסרט דוקומנטרי על הירידה במספר האנשים המדווחים על כך שראו עב"מים. אנשים שדיווחו כי ראו אותם בעבר הוזמנו לספר על החוויה שלהם, ובמקרים רבים שבו למקום ההתרחשות. בין המרואיינים היו מי שעדיין היו משוכנעים לגמרי במציאות הברורה של מה שראו עיניהם כפי שהיו בעבר, על אף שהתוכנית דחפה למציאת הסברים אחרים המתקבלים על הדעת, על רקע העניין התרבותי שגילינו בעצם הרעיון של תרבות חוצנים. היה שם איש שראה עצם מסתורי בשמים אי שם (כך הוא זוכר) בשלבי שנות ה-80'. הוא צייר אותו זמן קצר אחר כך. קשה להאמין, אך הוא היה זהה לעצם שאני ראיתי.

סטיוארט וולטון כתב את הספרים Out Of It: A Cultural History of Intoxication , ואת A Natural History of Human Emotion. בקרוב יצא לאור ספרו In The Realm of the Senses: A Materialist Theory of Seeing and Feeling. הוא כותב גם על אוכל.
כל הזכויות בעברית שמורות לאלכסון.

© 2013 AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיוארט וולטון, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על לראות ולהאמין

01
יניב

לגבי שאלת הכותרת: "הבנה טובה יותר של המציאות או שמא היא מעידה על פחד להאמין?" - לא זה ולא זה... :
אם להתייחס לבדיחה הידועה - "הראית פעם פיל מתחבא מאחורי פרח?", כנראה שגם העבמ"ים למדו להתחבא היטב... :)

02
דוד

הקונספט של עב"מים התחיל לדעוך יותר ויותר ככל שמצלמות וידאו הפכו לזמינות יותר. היום לרוב האוכלוסיה יש מצלמת וידאו בכיס, ובכל זאת אין אף וידאו של עב"מ. ג'יימס רנדי הציע פעם 100 אלף דולר למי שיתייצב מולו ויבצע משהו על טבעי. אף אחד לא בא. המציאות היא שאין לדברים האלה קיום מחוץ למוח של הוזים כלשהם. הרי אם היו עב"מים, בעידן הנוכחי היו כבר מאות או אלפי סרטונים ביוטיוב שמתעדים אותם. כנראה שאם הם כאן, הם מתחבאים יותר טוב ממה שחשבנו.

04
יניב

מאתי פעם אחרונה כתבתה ביוטיוב את האותיות UFO?
אתה יודעה כמה סירטונים אתה מקבל?
כמות עצומה וזה רק עולה מדיי יום
תנסה בעצמך.

05
אלון

חוץ ממראה עיניים שאפשר תמיד להטיל בו ספק ,לתרץ ,להכחיש,ולהדחיק.
יש כמה דברים שתמיד קופצים לראשי כשאני חושב על הנושא.

1. מעגלי התבואה (יש כאלה שלזייף אותם נראה לי בלתי אפשרי).
2.טקסטים קדומים מרחבי העולם שמתארים "מרכבות אש"
"וירמנה" (בטקסטים ההודים זה משהוא דומה לצלחת מעופפת ) וכל כל מיני דמויות של מלאכים נופלים,ענקים,אלים,יצורים שמגיחים מבטן האדמה מהשמיים וכו' .
3. מבנים כמו הפרמידות שקשה להסביר איך נוצרו,ערים ומחילות תת קרקעיות ענקיות כמו זו שיש בטורקיה.
4.מיליארדי כוכבים בשמיים.
ויש עוד דברים ששכחתי.

"אם יש סקס אחר, הביאוהו לכאן" (יונה ולאך). אם יש חייזרים, למה הם לא נוחתים בשאנז אליזה, כיכר רבין, מרכז ברלין או טיימס סקוור בניו-יורק?. מדוע רק בחוות שכוחות אל אצל מק בראזל ברווזוול? למה רק אמריקאים נחטפים בלילה ע"י חייזרים?, מה רעבצ'כים?, בפולנים? בצרפתים?, קצת גרמנים?. למה חייזרים תמיד נצפים כ"אפורים", הם גנבו את דמותם מסטיבן שפילברג?. כיצד הממשל האמריקטי מצליח לשמר קוווונספירציה מזה 60 שנה כאשר ידוע במדעי ההתנהגות שליותר משלושה אנשים קשה לשתף פעולה ביניהם שלא לדבר על לשמור סוד?. מדוע "האנשים בשחור" לובשים דוקא שחור ולא לבן עם עניבה אדומה?. המון שאלת ללא פתרון.