מאבדים עצמם לדעת

החדשות בשנה האחרונה, בין פיגוע למלחמה אזורית כלשהי, מלאות במידע מסקרן אודות תגליות אסטרונומיות מרגשות המלמדות כי במיליוני מקומות בגלקסיה שלנו נמצאים כוכבי לכת הדומים לכדור הארץ ומתאימים לחיים בצורה המוכרת לנו. התגליות הן תוצאה של מאמץ רב שנים והתקדמות טכנולוגיות מדהימה שמאפשרת מדידות מדויקות שלא היו כמותן עד עתה.

הדיון המתקיים כיום בקרב קהילת המדענים באפשרות קיומם של חיים ליד כוכבים רחוקים כמובן איננו חדש. כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת שאל מדען גרעין איטלקי בשם אנריקו פרמי שאלה שנכנסה זה מכבר להיסטוריה של החיפושים אחר חיים ביקום: היכן כולם? פרמי התייחס לדעה שרווחה אז (וגם היום) בקרב רבים מחברי הקהילה המדעית כי אנחנו לא לבד. אם זה נכון, לדברי פרמי, מדוע הם לא כאן?

התשובה השכיחה ביותר לשאלה של פרמי נוגעת למרחקים העצומים בין כוכבי הגלקסיה שלנו. למשל, המרחק אל הכוכב הקרוב ביותר סביבו חגים כוכבי לכת הוא לפחות עשר שנות אור, כלומר כמאה טריליון קילומטרים. מסע לכוכב כזה בעזרת הטכנולוגיה הקיימת כיום, יארך כ-200 אלף שנים. גם אם נכפיל ונשלש את מהירות הטיסה בחלל, ואפילו נגיע לעשירית ממהירות האור, עדיין מדובר במסעות של עשרות אלפי שנים.

הייתכן שכל תרבות מגיעה לשלב שבו היא ממיטה על עצמה שואה עוד בטרם מלאו לה מאה אלף שנים?

במונחים קוסמים, זמני המסע הללו הן בחזקת "שברירי שנייה". כהשוואה, אפשר להזכיר כי גילו של היקום מוערך בכ-13.8 מיליארד שנים, גילה של הגלקסיה שלנו - גלקסיית שביל החלב, נאמד בכ-11 מיליארד שנים ואילו גילו של כדור הארץ הוא כ- 4.6 מיליארד שנים. ובכל זאת "עשרות אלפי שנים" הינן פרק זמן משמעותי, אולי גם קריטי, כאשר מדברים על תוחלת החיים של תרבויות תבוניות בגלקסיה, ובמקרה זה על הדוגמה היחידה שיש לנו: התרבות האנושית.

בחינה זהירה של ההיסטוריה של כדור הארץ מאז הופיע האדם הנבון, לפני כ-200,000 שנים, מלמדת כי כוכב הלכת שלנו עובר שינויים קיצוניים ואפילו דרמטיים העשויים לאיים על קיומם של החיים המתקיימים בו, בין אם אלה שינויים המתחוללים באופן טבעי על ידי גורמים הקשורים בכדור הארץ, או גורמים חיצוניים לכדור הארץ, ובין אם הם תוצאה ישירה, או עקיפה, של התנהגות התרבות התבונית שחיה כאן, התנהגות המאיימת על עצם קיומה של התרבות. בגורמים האחרונים הללו יש לנו, מטבע הדברים, עניין מיוחד.

דברי ימי המין האנושי מלמדים כי תחילת העידן התקשורתי בחייה של תרבות תבונית מלווה במהפכה טכנולוגית כבירה המתרחשת כמעט כהרף עין. בתקופה של פחות ממאה שנים מתפתחת טכנולוגיית רדיו וטלוויזיה, מופיעים כלי תעופה, נבנים המחשב והלייזר, לוויינים משוגרים לחלל ונרכשת שליטה בנשק גרעיני. במקביל, גדֵל לאין שיעור השימוש באנרגיה המופקת ממקורות שונים, נפרשת רשת תחבורה בין-יבשתית, ומתרחשת מהפכה רפואית עצומה. אלו הם רק כמה ממאפייניו של המבול הטכנולוגי השוטף את הפלנטה. בד בבד מופיעים גם התחלואים, החל מזיהום גובר של הסביבה והאוויר, הפרת המאזן האקולוגי והתפוצצות אוכלוסין, וכלה במאבקים על מקורות מזון ומחיה והופעת מגפות חדשות. האם ההבטחה הטכנולוגית נושאת בחובה גם סכנת כליה? הייתכן שכל תרבות מגיעה לשלב שבו היא ממיטה על עצמה שואה עוד בטרם מלאו לה מאה אלף שנים? מענה חיובי לשאלות אלו פירושו, מעבר לעתיד הנוגה הצפוי לנו, הקטנת הסיכוי לקיומן של תרבויות תבוניות המתקשרות ביניהן ברחבי הגלקסיה. האם זוהי התשובה לשאלתו של פרמי?

נראה כי פוטנציאל ההרס העצמי טמון, במהדורה דרמטית הרבה יותר, דווקא במקום אחר; באופיו הלוחמני, האלים של הגזע התבוני השולט בפלנטה שלנו

מהן אפוא הסיבות העלולות לגרום לתרבות בוגרת לאבד עצמה לדעת עוד בטרם יצאה מביתה אל מרחבי החלל? אחת הטענות היותר שכיחות בשנים האחרונות מתייחסת לתופעת ההתחממות הגלובלית שנגרמת על ידי פליטה מלאכותית של גזי חממה. תופעה זו, אם תימשך, עשויה להוביל לשינויים חדים בכוכב הלכת, לרבות עליית פני הים ושינויים קיצוניים במזג האוויר שיתבטאו בסערות עזות, שיטפונות, גלי חום ובצורות, ומתוך כך, בהכחדת מינים ביולוגים רבים.

אולם נראה כי פוטנציאל ההרס העצמי טמון, במהדורה דרמטית הרבה יותר, דווקא במקום אחר; באופיו הלוחמני, האלים של הגזע התבוני השולט בפלנטה שלנו.

ניסוי גרעיני בנוואדה, באדיבות ה-National Nuclear Security Administration

תולדות ההיסטוריה הצבאית של המאה העשרים מלמדים כי היכולת לייצר נשק גרעיני נרכשת בתקופה של חוסר יציבות, בעת שהחברה שקועה בעימותים לאומיים ובינלאומיים מתמשכים שחלקם אמור להיפתר בכוח הנשק. פיתוח היכולת הגרעינית הוא תהליך מהיר במיוחד, ולמעשה דורש רק כמה עשרות שנים עד ליצירת ארסנל גרעיני המאפשר את השמדת הגזע התבוני כולו. כך למשל מספיק מאגר פצצות הגרעין המצוי כיום בארצות-הברית כדי להביא לחורבן הפלנטה. על-פי מקורות שונים, השקיעה ארצות-הברית במהלך המאה ה-20 כארבעה טריליוני דולרים בפיתוח מאגרי הטילים והפצצות שברשותה. בתקופה זו יוצרו כ-71 אלף ראשי נפץ גרעיניים שהקטנים שביניהם הם בעלי יכולת השמדה גדולה לאין שיעור מן הפצצה שהוטלה על הירושימה ב-1945. האם יישאר מאגר האימה הזה במחסנים? מי ערב לכך שמלחמה קונבנציונלית קטנה, או אי-הבנה רגעית בתקופה של מלחמה קרה חדשה, הדומה לזו של שנות החמישים והששים של המאה ה-20, לא יידרדרו בסופו של דבר ללחיצה על ההדק?

שאלות אלו רק מחריפות כאשר בוחנים את פוטנציאל ההרג ואת החורבן הצפוי לסביבה כתוצאה מהשימוש בנשק זה. המאה ה-21 מתאפיינת בהרחבת "מועדון הגרעין" של כדור הארץ כשמספר הולך וגדל של מדינות קטנות יחסית רוכשות את הידע לייצור נשק גרעיני,  ועדיין לא הזכרנו את האפשרות שארגון טרור אלים ורצחני ישים ידו, בצורה כזאת או אחרת, על מתקן גרעיני. זו אינה שאלה תיאורטית בלבד, משום שקיימות כיום כמה וכמה מדינות בעלות משטר לא יציב שמחזיקות בנשק גרעיני, כמו צפון קוריאה ופקיסטאן.

מספר הקורבנות הצפוי במלחמה גרעינית קשה להערכה והוא קשור לאופיה של מלחמה כזו. יש הטוענים כי מדובר באחוזים ניכרים מאוכלוסיית הפלנטה, מיליארד או יותר בני-אדם, או אולי גם אוכלוסייתה של יבשת שלמה. ידוע למשל כי בשיאה של המלחמה הקרה בין המעצמות סומנו כ- 25,000 מטרות אסטרטגיות בברית-המועצות, וניתן רק לשער את עוצמת ההרס והאובדן שהיו נגרמים אילו היו מושמדות רק חלק ממטרות אלו.

נזק אדיר זה מתגמד לעומת תסריט הבלהות הצפוי בימים שלאחר הפצצה. שחרור אנרגיה כה גדול יעלה לאטמוספרה כמויות אדירות של אבק אשר יתפשט במהירות ויסתיר את עין השמש לחודשים ארוכים. התוצאה המידית תהיה ירידה משמעותית בטמפרטורה ותחילתו של "חורף גרעיני" על-פני כדור הארץ. הטמפרטורות שיֵרדו בממוצע ל- 20 ואפילו 30 מעלות צלסיוס מתחת לאפס יביאו, בין היתר, לפגיעה דרמטית במאזן האקולוגי של הפלנטה, להכחדת בעלי חיים ולהפרעה קשה בתהליך ההטמעה של הצמחים.

האם יכולה תרבות להתפתח בלא מלחמות מתמידות וקונפליקטים חברתיים-כלכליים? או שמא הדחף לתקשורת בין-תרבותית וליציאה לחלל נובע בדיוק מאותן תכונות יסוד המניעות כל גזע תבוני ודוחפות אותו למאבקים?

התופעה מזכירה במידה רבה את הקטסטרופה ה"חיצונית" שהתרחשה כנראה לפני כ- 65 מיליון שנים כתוצאה מפגיעת אסטרואיד גדול בכדור הארץ. ה"חורף" שירד אז על-פני האדמה גרם להכחדתם של מיני חיים רבים, כולל הדינוזאורים. גם לאחר שיתבהרו השמים והאבק ישקע, לא תחזור הפלנטה לקדמותה. שינויים באטמוספרה יגרמו לחדירת אור שמש על-סגול מסרטֵן, שיפגע בבעלי החיים, ולנשורת של חומרים רדיואקטיביים שיחלחלו לאדמה ולמקורות המים, יזהמו חיים וצמחים וישבשו לחלוטין את מהלכה של ההתפתחות הביולוגית. על רקע תחזיות קודרות אלו, קשה שלא להרהר באפשרות שבקרבנו מתקתק מעין מנגנון השמדה עצמי.

אם נחזור לרגע לאפשרות שאי שם ברחבי הגלקסיה התפתחו, בזמן כזה או אחר, חיים תבוניים, אין ספק שההיסטוריה הפרטית שלנו מספקת כמה רמזים מאלפים ואולי גם כמה שאלות נוקבות לגבי עתידם: כמה תרבויות מתקדמות מגלקסיית שביל החלב יגיעו ליציבות ולבקרה מוחלטת על הארסנל הגרעיני שלהן - נשק שבוודאי יפתחו סמוך מאד לתחילת העידן הטכנולוגי אצלן? כמה מהן יעברו שואה גרעינית (אחת או יותר) ולא יגיעו לעולם למצב היציבות הנדרש לקיומו של קשר בין-תרבותי? האם יכולה תרבות להתפתח בלא מלחמות מתמידות וקונפליקטים חברתיים-כלכליים? או שמא הדחף לתקשורת בין-תרבותית וליציאה לחלל נובע בדיוק מאותן תכונות יסוד המניעות כל גזע תבוני ודוחפות אותו למאבקים ולכיבושים בפלנטה שלו?

ושאלה נוספת, מהדהדת לא פחות: אם אכן ישנם ברחבי היקום מינים תבוניים בעלי תכונות אחרות לחלוטין, נעדרי כל דחף השמדה והשתלטות בכוח על סביבתם, כיצד הגיעו לשליטה על הפלנטה שלהם ללא התכונות הללו? האם ייתכן למשל כי הצליחו לרסן ולמתן את יצריהם בעזרת הנדסה גנטית או בשיטות חינוכיות מתקדמות? ואם כן, האם יהיה להם בכלל עניין כלשהו לתקשר עם מינים תבוניים אחרים?

----------
חגי נצר הוא פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב. הוא מתמחה בחקר חורים שחורים ענקיים ובאבולוציה קוסמית של גלקסיות מסוגים שונים. הוא מרצה לקהל הרחב בנושאים מדעיים שונים, כתב מספר ספרים באסטרונומיה.

עמי בן בסט הוא סופר ויזם שפרסם מספר מאמרים באלכסון. עוד בעמוד ״הכותבים״.

נושא המאמר מפורט בהרחבה בספר: מסע אל התבונה (ידיעות אחרונות - ספרי עלית הגג - חגי נצר ועמי בן בסט, 1999) שאמור לצאת בקרוב במהדורה מעודכנת.