מידת הסבירות האנושית

אמצע היום, השעה השישית, מתישהו בין חג הפסחא לפנטקוסט, במנזר בנדיקטיני, והנזירים מכונסים לארוחה העיקרית של היום. זו יכולה להיות כל מאה, בין השישית ל-21, וזה יכול להיות כל מקום בין דרום איטליה לדרום קוריאה. אף שכל מנזר הוא עצמאי, ומנוהל על ידי אב המנזר, על פי התקנות חוקיו של הקדוש בנדיקטוס הם שמסדירים כל הליך במקום. הנזירים אוכלים בדממה, מלבד קולות של פסוקים מן הברית החדשה הנקראים בקול להנאתם. הכללים מפרטים הכול במדויק: שתי ארוחות מבושלות (ללא בשר), 450 גרם לחם, וכוס יין מדי יום. לא יותר ולא פחות.  כל היבט של החיים מוגדר במפורש: איך ומתי מותר לנזירים לישון (כולם באותו חדר, לבושים וחגורים, כשהאור דולק כל הלילה); הסדר שבו הפסוקים מדוקלמים מדי יום (בתוספת ״הללויה!״ בתקופה שבין הפסחא לפנטקוסט); הביגוד (שתי טוניקות ושני ברדסים, וכן נעליים וגרביים עבור הנזירים שעובדים בשדות) ; מצעים (לכל נזיר מזרון דק אחד, שמיכה וכרית); מתי לקום ומתי ללכת לישון. אם יש למיקרו-ניהול מלאך שומר, זהו בוודאי בנדיקטוס הקדוש.

לנזירים אסור לאכול את בשרם של בעלי חיים הולכי על ארבע – אלא אם אב המנזר מאשר זאת לחלשים וחולים הצריכים מזון מחזק יותר. בזמן הארוחות לא מדברים – אלא אם אב המנזר מרשה לשוחח עם אורחים

עם זאת, כל אחד מ-73 הסניפים של המסדר הבנדיקטיני צופה אפשרות של יוצאי דופן ונסיבות מקלות שעשויים לרכך את סדר הדברים הקשוח לכאורה. לנזירים אסור לאכול את בשרם של בעלי חיים הולכי על ארבע – אלא אם אב המנזר מאשר זאת לחלשים וחולים הצריכים מזון מחזק יותר. בזמן הארוחות לא מדברים – אלא אם אב המנזר מרשה לשוחח עם אורחים. לנזירים מותר לשתות ״הניה״ אחת של יין (כמאתיים מיליליטרים) ואף לא טיפה יותר – אלא אם עבדו כל היום בשמש קיץ קופחת. אסור להחזיק ברכוש אישי – שום ספרים, כלי כתיבה, עטים, שום כלום – אלא אם אב המנזר אומר אחרת. שום כלל אינו קשיח עד כדי שאי אפשר להגמיש אותו אם אב המנזר סבור שהנסיבות מחייבות זאת. הכול תלוי. שיקול דעתו של אב המנזר אינו סותר את כללי המסדר. הוא כללי המסדר.

קבע כללים ברורים וגמישויות סבירות והגיוניות: בנדיקטוס הקדוש (הנס ממלינג, 1487), תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

היכולת להפעיל שיקול דעת היא התכונה שבה הכול תלוי. כאשר חוק כללי מתנגש עם נסיבות פרטיקולריות סוררות, שיקול הדעת הוא שפותר את הבעיה

היכולת להפעיל שיקול דעת היא התכונה שבה הכול תלוי. כאשר חוק כללי מתנגש עם נסיבות פרטיקולריות סוררות, שיקול הדעת הוא שפותר את הבעיה. שום כלל אינו יכול להתאים לכל המצבים שאליהם הוא עשוי להתייחס, וההתרחשויות השונות בחיי האדם מזמנות לנו ללא הרף נסיבות מפתיעות. אפילו בעולם המסודר של המנזר הבנדיקטיני, הנסיבות משתנות. אחת הסיבות לכך שהמסדר הבנדיקטיני על חוקיו שרד במשך כל כך הרבה מאות ובכל כך הרבה מקומות היא הגמישות שלו. בניגוד לחייהם הקצרים של כל כך הרבה אוטופיות-לכאורה וקהילות אידיאליות, שרק לעתים רחוקות שורדות מעבר לדור הראשון, כללי המסדר הבנדיקטיני – שנולדו במקור עבור הקהילה הנזירית של בנדיקטוס עצמו במונטקסינו שבדרום איטליה, בראשית המאה השישית לספירה – עדיין מספקים את התשתית לארגון המנזרים הבנדיקטינים בכל העולם, ממש כמו ב-1500 השנה שחלפו מאז. לא לחינם כינה בנדיקטוס הקדוש את השיקול הסביר בשם ״אם כל המעלות״. כשכלל אוניברסלי ומצב פרטי אינם תואמים, מבחן הסבירות הוא שמגשר על הפער. לא היינו יכולים לחיות בלעדיו.

ועם זאת, אנחנו מרגישים שלא בנוח לחיות עמו. אנחנו אוהבים את החוקים שלנו חד משמעיים וברורים מאוד, ומעל לכל, מיושמים בעקביות. אנחנו מזהים כללים המיושמים באורח זהה כלפי כל בני האדם בכל מצב עם שוויון ויכולת לצפות דברים מראש, שתי מעלות מכריעות של שלטון החוק. יוצאי דופן מעוררים מיד חשד של יחס מיוחד, יחס לא הוגן או גחמה בלתי מוצדקת. הכוח להפעיל שיקול דעת, בין אם בבית המשפט ובין אם בכיתה או במשרד ממשלתי, מזמין ביקורת וגלגולי עיניים המטילים ספק, וממתינים לתפוס את הפושעים בפעולה. כתוצאה מכך, שיקול הדעת הסביר נאלץ לרדת למחתרת, הוא עדיין מופעל אבל כעת הוא חשאי. הוא הפך להיות היכולת שאי אפשר בלתה, אך אין לומר את שמה.

איך זה קרה? הירידה בערכו של שיקול הדעת הסביר הוא חלק מתולדות הכללים. ההיסטוריה הזו היא ארוכה ומפותלת, ולכללים היו תמיד משמעויות רבות: כללי החשבון, כללי משחק, כללי מלחמה, כללים בספרי בישול, בהליכים פרלמנטריים, חוקי תנועה, כללי הלחנה מוזיקלית, כללי נישואין או גירושים, כללי כתיב, וכן הלאה. אין תרבות אנושית מוכרת שאין בה כללים, וכמעט אין פעילות אנושית שמצליחה לחמוק מן הרשת הצפופה של הכללים. אבל בתוך המגוון הנפוץ והמסחרר הזה, אנחנו יכולים לראות שתי קטגוריות רחבות: כללים עבים וכללים דקים.

כללים עבים מצווים איך או איך לא להתנהג, בבירור ובאורח חד משמעי, אבל אז הם מוסיפים ומתפיחים את הצו הכללי בדוגמאות, יוצאים מן הכלל ופנייה לניסיון

כללי המסדר הבנדיקטיני הם דוגמה מובהקת לאופן שבו כללים עבים [קשיחים] ושיקול דעת פועלים יד ביד. כללים עבים מצווים איך או איך לא להתנהג, בבירור ובאורח חד משמעי, אבל אז הם מוסיפים ומתפיחים את הצו הכללי בדוגמאות, יוצאים מן הכלל ופנייה לניסיון. למשל, מאמר על מצור במלחמה מראשית המאה ה-18 כולל את מה שנשמע כמו כלל ברור מאליו: ״התקיפו תמיד את מבצרו של האויב במקום החלש ביותר״. אבל מיד לאחר מכן מופיעים היוצאים מן הכלל: אם ישנה דרך מרוצפת טובה שמקלה על הובלת תותחים ותחמושת כבדים אל החלק החזק והמבוצר יותר, אז המתקפה צריכה להתחיל שם.

ראו כלל נוסף שנשמע מובן מאליו, מספר הדרכה למשחקים שונים מן המאה ה-17: בשחמט, אל תקריב כלי השווה יותר לטובת כלי בעל ערך נמוך יותר. עם זאת, מיד ישנו יוצא מן הכלל: אם נראה לך שהיריב מעדיף במיוחד לשחק בכלי כלשהו – נניח הפרש – אז עליך להשתדל ככל יכולתך להוציא את הפרש מן המשחק, ובכלל זה להקריב כלי בעל ערך רב יותר (למשל הרץ שלך), כדי לערער את היריב ולזכות ביתרון פסיכולוגי. כללים עבים נלמדים מדוגמאות ומניסיון, והם מורחבים כל העת על ידי יוצאים מן הכלל, אלה שהזכרנו ואולי אחד נוסף: נסיבות מקלות. אלה הם חלקים שאינם נפרדים מן הכלל עצמו, הם הריפוד הרך שמגן על הכלל מפני נסיבות בלתי צפויות.

כדי לקיים כלל עבה נדרש שיקול דעת סביר; היכולת להבחין בין מקרים שבמבט ראשון עשויים להיראות דומים, אבל בעצם הם נבדלים מבחינות משמעותיות

כדי לקיים כלל עבה נדרש שיקול דעת סביר; היכולת להבחין בין מקרים שבמבט ראשון עשויים להיראות דומים (למשל, מה שיוגש לנזירים לארוחת הערב), אבל בעצם הם נבדלים מבחינות משמעותיות (למשל, הנזיר הזה חזק ובריא, והאחר חולה וחלוש). אבל מהו בדיוק שיקול הדעת הסביר הזה, איך הוא פועל ומי ראוי להפעילו?

יש כללים וטכס לכל מצב, ויש גם התחשבות אנושית ושיקול דעת: "הכניעה בקרב אולם" (1805): נפוליאון וצבאו מקבלים את כניעתם של האוסטרים ולוקחים אותם בשבי כך שמספר השבויים האוסטרים הגיע ל-60,000. ציור מאת רנה תאודור ברתון, אוסף ארמון ורסיי. תצלום: ויקיפדיה

סבירות אינה השיפוט כולו, אבל היא חלק מהותי ממנו

סבירות אינה השיפוט כולו, אבל היא חלק מהותי ממנו. שיפוט הוא היכולת לחבר בין הכללי לבין הייחודי – זוהי משימה דו שלבית. ראשית, אנחנו חייבי להחליט איזה צו כללי – איזה חוק או כלל או הנחת יסוד או עיקרון – מתאים למקרה הייחודי שלפנינו? השופט שלפניו ניצב נאשם חייב להחליט באיזו האשמה להאשים אותו; הרופא חייב להחליט מהי האבחנה ואיזה טיפול מתאים למטופל מסוים. מאחר שהשיפוט נועד למקרים ספציפיים, הוא לעתים קרוי בשם קָזוּאִיסְטִי [מחיל עקרון כללי על מקרה פרטי]. טורי עצות בעיתונות מלאים בבעיות יומיומיות שמחייבות פתרון קזואיסטי: ״בעלי מתנגד לחיסונים. האם עלי לשקר לו אחרי שחיסנתי את בננו?״ כאן, השיפוט חייב להחליט איזה עיקרון מוסרי חשוב יותר: עקרון האמון והאמת בין בני זוג, או עקרון האחריות ההורית לבריאותו של הילד. ההחלה של כלל על מקרה פרטי מנסה להחליט איזה עיקרון צריך לגבור במקרה המסוים הזה.

לכן הסבירות היא צורה שנייה של שיפוט, המופעלת אחרי שההחלטה הראשונה בדבר העיקרון הכללי והמקרה הפרטי כבר נעשתה: זהו אכן העיקרון הכללי המתאים למקרה המסוים הפרטי הזה, אבל יישומו הקשיח בלי להתאימו לפרטים המיוחדים של המקרה תרגום נזק בלתי רצוי. במקרה של הורים החלוקים בשאלה אם לחסן את ילדם, קרוב לוודאי שנרצה לדעת יותר פרטים ספציפיים על הנישואים ועל הסכנה הנשקפת לילד, כדי לבחור איך ליישם עיקרון זה או אחר שהחלטנו שעליו לגבור במקרה זה. האמון בנישואים או רווחתו של הילד עשויים להינזק, בהתאם להחלטה, אבל ישנה חובה לנסות למזער את הנזק ככל האפשר.

בבית משפט, אי צדק עלול לנבוע למשל, מהפעלת עוצמתו המלאה של החוק האוסר על גניבה כנגד אדם עני ורעב שגנב מזון

מהות הנזק תלויה בסוג העיקרון הכללי. בבית משפט, אי צדק עלול לנבוע למשל, מהפעלת עוצמתו המלאה של החוק האוסר על גניבה כנגד אדם עני ורעב שגנב מזון. במטבח, הקפדה על כמויות אבקת האפייה המופיעות במתכון לעוגה עלולה להוביל להתפוצצות התנור, אם אופים במקום גבוה במיוחד. בעת שיגור חללית, התעלמות ממרחק כן השיגור מקו המשווה בזמן חישוב כמות הדלק הנדרשת לתאוצת הטיל המוביל את החללית עלולה להביא להתרסקות הטיל והחללית. אלה כולם מקרים שבהם עיקרון כללי חד משמעי – החוק האוסר על גניבה, המתכון לסוג מסוים של עוגה, החישובים שנועדו להבטיח תאוצה מתאימה – חייב להיות מותאם למקרה המסוים שלפנינו, ממש כפי שאב המנזר מרשה לחולים ולחלושים לאכול בשר בארוחת הערב, או מרשה לנזיר מארח לשוחח עם אורחו. העיקרון המחיל את הכללי על הפרטי מביא כאן לסתירות – ואילו שיקול הסבירות מכוונן את העיקרון הכללי לנסיבות המיוחדות של המקרה הפרטי.  גם החלתו של העיקרון הכללי על הפרטי וגם מבחן הסבירות הם הפעלה של שיפוט, אבל הם אינם זהים.

בבישול, גם לפי מתכון, יש גמישות תמיד וספק אם מישהו ממלא אחר כל ההוראות בדיוק. תצלום: נדיה ספטניצקאיה

איך פועל שיקול הדעת הסביר (discretion) את פעולתו? השורש הלטיני הקלאסי discretion פירושו ״לחלק״ או ״להפריד״ והוא מקור המילה  [נפרד] discrete באנגלית המודרנית, בניגוד למילה continuous [מתמשך]. אבל בלטינית הפוסט-קלאסית, החל מן המאה החמישית או השישית לספירה, discreto מקבלת משמעות נוספת של זהירות, שיקול דעת והבחנה בנושאים כבדי משקל. כלליו של המסדר הבנדיקטיני מן המאה השישית מנצלים את מגוון המשמעויות הרחב יותר הזה עד תומו. ברגע שהוכנסו לשימוש, המשמעויות של השורש הלטיני המאוחר discrete ונגזרותיו בשפות אירופיות אחרות נותרו כנראה יציבות באופן מעורר התפעלות, ונקשרו תמיד להבחנות משמעותיות וציונן. היכולת להבחין בהבדלים מעודנים היא יכולת פילוסופית במלוא מובן המילה, ו-discreto על גווניו מופיע לעתים קרובות בטקסטים פילוסופיים של ימי הביניים, למעלה ממאתיים פעם בכתביו של תומס אקווינס לבדו, והוא עולה בכדי להבחין בין דברים מכל הסוגים החל מן ההבחנה בין שחיתות לחטאים שדינם מוות, וכלה בהבחנה בין סוגים של טעמים וריחות. בניגוד לתפישה הנפוצה שלפיה סבירות היא ״אזור אפור״, מקום שבו הידע לא לגמרי מוגדר, השיקול הסביר ככלי אינטלקטואלי הוא בעצם עדשה רבת עוצמה שממקדת את המבט במושגים שאינם ברורים לגמרי ומפוגגת את הערפול שסביבם.

היכולת להבחין בין מקרים שנבדלים אלה מאלה בפרטים קטנים אבל מכריעים היא מהותו של ההיבט הקוגניטיבי של שיקול הדעת הסביר, יכולת שחורגת מגבולות החריפות האנליטית. שיקול הדעת הסביר נשען בנוסף גם על חוכמת הניסיון, שמלמד אילו הבדלים חשובים מבחינה מעשית, ולא רק עקרונית

ככלי מעשי, יש לשיקול הדעת הסביר שני צדדים, האחד קוגניטיבי והאחר ביצועי. שניהם ניכרים לטובה בתפקידו של אב המנזר כפי שהוא מתואר בכללי המסדר. היכולת להבחין בין מקרים שנבדלים אלה מאלה בפרטים קטנים אבל מכריעים היא מהותו של ההיבט הקוגניטיבי של שיקול הדעת הסביר, יכולת שחורגת מגבולות החריפות האנליטית. שיקול הדעת הסביר נשען בנוסף גם על חוכמת הניסיון, שמלמד אילו הבדלים חשובים מבחינה מעשית, ולא רק עקרונית. ההפרזה בוויכוחים על דקויות היא החטא המטריד של הסכולסטיקה, ותודעה העורכת יותר מדי הבחנות מסתכנת בפירורן של כל הקטגוריות למקרים היחידים שמרכיבים אותן, מצב שבסופו של דבר יתבע מספר כללים או חוקים כמספר המקרים הפרטיים.

לעומת זאת, שיקול דעת סביר משמר את החלוקה לקטגוריות שבאה לידי ביטוי בכללים – במקרה של כללי המסדר הבנדיקטיני, קטגוריות כמו זמני ארוחות או מטלות עבודה – אבל הוא עורך הבחנות משמעותיות בתוך הקטגוריות הללו – הנזיר החולה שצריך תזונה מחזקת יותר; הנזיר החלוש הזקוק לסיוע בעבודתו במטבח. מה שהופך את ההבחנות הללו למשמעותיות הוא שילוב של ניסיון, שמציב את שיקול הסבירות בשכנות לזהירות ולצורות אחרות של חוכמה מעשית, וערכים מנחים ברורים. במקרה של המנזר הבנדיקטיני, אלה הם ערכי הנצרות של חמלה וצדקה, ובמקרה של הכרעות משפטיות אלה עשויים להיות ערכי ההוגנות או הצדק החברתי או הרחמים. שיקול דעת סביר משלב הכרה אינטלקטואלית ומוסרית.

שיקול דעת וסבירות כמופת: "משפט שלמה", פרסקו בכנסיית העליה לרגל בסטיריה, אוסטריה, אמן לא ידוע, המאה ה-17. תצלום: Fb78, ויקיפדיה

הצד הביצועי של שיקול הסבירות מרמז על חירות ועל הכוח לאכוף את התובנות של הפן הקוגניטיבי של שיקול הדעת. שיקול הדעת הסביר הוא עניין של רצון ולא רק של הכרה

אבל שיקול הסבירות חורג מן ההכרה. שיקול הדעת של אב המנזר לא היה בעל ערך רב אילו לא יכול היה לפעול בהתאם להבחנות המשמעותיות הללו. הצד הביצועי של שיקול הסבירות, שכבר נוכח בכללי המסדר הבנדיקטיני, מרמז על חירות ועל הכוח לאכוף את התובנות של הפן הקוגניטיבי של שיקול הדעת. שיקול הדעת הסביר הוא עניין של רצון ולא רק של הכרה. בשלהי המאה ה-17, בכתביהם של התיאורטיקנים הפוליטיים הליברליים כמו ג׳ון לוק, שיקול דעת סביר ביצועי תואר כאילו מדובר בגחמה אקראית, אות לכך שההיבטים ההכרתיים והביצועים של שיקול הדעת החלו להיפרד זה מזה. החוכמה המעשית של מי שמשתמשים בכוח כבר לא עוררה אמון ולכן ערערה על הלגיטימיות של זכויות היתר שלהם. ללא הפן ההכרתי, הכוח הביצועי של שיקול הדעת הסביר הופך לחשוד.

ההיסטוריה של המילה האנגלית discretion מקבילה, פחות או יותר, להתפתחות הזו. משמעויותיה של המילה המתייחסות לשיקול דעת סביר קוגניטיבי ולחירות ביצועית יובאו במקור מן הלטינית דרך הצרפתית העתיקה (discrecion) במאה ה-12, וחיו בשלום זו לצד זו לפחות משלהי המאה ה-14. אולם, בעוד שהמשמעויות ההכרתיות נחשבות כעת למיושנות, המשמעויות הביצועיות שרדו, והפכו שנויות במחלוקת יותר ויותר – כפי שניתן לראות בכל טיעון בן זמננו באשר לניצול לרעה של שיקולי הסבירות על ידי בתי משפט, בתי ספר, המשטרה או כל סמכות אחרת.

שיקול הדעת הסביר ללא שיקול דעת ביצועי הוא חסר אונים; שיקול דעת ביצועי ללא הכרה בסבירות הוא שרירותי

שיקול הדעת הסביר ללא שיקול דעת ביצועי הוא חסר אונים; שיקול דעת ביצועי ללא הכרה בסבירות הוא שרירותי.

שיקול דעת סביר ביצועי – זכותו של הריבון להחליט בלי הצדקה נוספת – איבד את מירב הלגיטימיות שלו. ממש כפי שתאורטיקנים פוליטיים ליברליים מתקופת הנאורות הציבו את שלטון החוק כנגד שלטון בני אדם, כך הפוליטיקה הליברלית של היום מנגידה את שיקולי הסבירות ה״סובייקטיביים״ לכאורה ליישום ״אובייקטיבי״ של חוקים מהירים וקישחים – למשל, הותרת קביעת גזר הדין של עבריין מורשע בידי השופט, לעומת קביעה מראש של עונשים שחובה להשית על כל פשע. מקרים של אי צדק עלולים לקרות, ואכן מתרחשים, בשני התרחישים. אבל, למעשה, שיקול הדעת הסביר ניצב משני צדי הגבול שבין הסובייקטיבי לאובייקטיבי: הוא סובייקטיבי משום שהוא תלוי במקרה ובחוויה פרסונליים, והוא אובייקטיבי משום שהוא נובע משיקולים וטיעונים שנגישים לכול. ככל שהצד ההכרתי של שיקול הדעת הסביר מצומצם, כך קטן הלחץ לפנות לשיקולים פומביים וגדלה הסכנה של גחמה בלתי מרוסנת: זוהי נבואה המגשימה את עצמה.

ולפעמים מתנוסס דגל שחור ושיקול הדעת צריך להיות ברור, למרות ההוראות. תצלום: קאט האן

הסבירות נדמית מעורפלת, בדומה לאינטואיציה אפלולית ולכן סובייקטיבית ללא תקנה. אנחנו מפעילים שיקול דעת סביר כל העת, אבל אנחנו לא מסוגלים לקבוע כללים לאופן שבו אנחנו עושים זאת – לפחות לא כללים מהסוג שאנחנו רגילים לכנות בשם כללים

החשד המוטל בשיקול הדעת הסביר בחברות מודרניות רבות, מכוון כלפי ההיבטים ההכרתיים והביצועיים שלו כאחד. מן הצד ההכרתי, הסבירות נדמית מעורפלת, בדומה לאינטואיציה אפלולית ולכן סובייקטיבית ללא תקנה. אנחנו מפעילים שיקול דעת סביר כל העת, אבל אנחנו לא מסוגלים לקבוע כללים לאופן שבו אנחנו עושים זאת – לפחות לא כללים מהסוג שאנחנו רגילים לכנות בשם כללים. מן ההיבט הביצועי, חברות דמוקרטיות שוויוניות חוששות מכל סמכות שעשויה להעדיף יחיד או קבוצה מסוימים על פני אחרים, ולכן הן מגבילות את הסמכות באמצעות כללים – בעיקר חוקים והליכים בירוקרטיים. שוב, שיקול דעת סביר נדמה כאילו אינו מציית לסטנדרטים הללו, ולכן אינו מוצלח יותר מגחמה אישית. מה שמשותף לכל ההסתייגויות מן השיקול הסביר הוא הזיהוי בין שיקול דעת פומבי וזכות פומבית עם כללים.

אבל עם איזה סוג של כללים? ברור שאין מדובר בכללים העבים מסוג כלליו של המסדר הבנדיקטיני. הגיע הזמן לפנות לכללים הדקים.

כללים דקים הם שקופים, חד משמעיים ולא מפורטים. בניגוד לכללים העבים כצמר, כללים דקים נמנעים מכל אזכור של דוגמאות, יוצאי דופן וניסיון. הם אינם צופים את הבלתי צפוי. והם אינם מאפשרים כל מרווח לשיקול דעת סביר. לעתים קרובות הם נועדו במפורש כדי לצמצם את מקומו של שיקול הדעת: למשל, כללי שמחייבים עצירה באור אדום, או תשלום עבור פריט בחנות לפני הכנסתו לכיסכם, או כללים המגבילים את משקל הכבודה שכל נוסע יכול להעלות למטוס. באופן אידיאלי, ניתן ליישם כללים דקים באופן מכאני, בין אם המיישמים הם מכונות או בני אדם שמצופים לפעול באורח שגרתי כאילו הם מכונות. כללים דקים יכולים להיות איכותניים וגם כמותיים, ארוכים ומפורטים או קצרים ומלוטשים: הכללים לחישוב שורש ריבועי של מספר נתון, לחציית רחוב רק במעבר חצייה, ולתשלום עבור כרטיס רכבת הם כולם כללים דקים. כללים דקים וכללים עבים התקיימו שניהם מימים ימימה, ושניהם יכולים לשגשג תחת סוגים שונים של ישויות פוליטיות, אף כי מסיבות שונות: דמוקרטיה עשויה להעדיף כללים דקים בשם השוויון, ואילו דיקטטורה תעדיף אותם כדי להגביל את החירות. בכל מקום שבו צצים כללים דקים, הם מניחים מראש עולם שאין בו הפתעות.

בעוד שכללים עבים עלולים להשרות מידה של מעורפלות, כללים דקים נוטים לקשיחות, והכללים הדקים מכל הם האלגוריתמים

בעוד שכללים עבים עלולים להשרות מידה של מעורפלות, כללים דקים נוטים לקשיחות. הכללים הדקים מכל הם האלגוריתמים, מילה שהוכנסה ללטינית של ידי המתמטיקאי הפרסי בן המאה ה-9 מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי וציינה במקור את ארבעת הפעולות הבסיסיות של החשבון: חיבור, חיסור, כפל וחילוק. בעולמנו שלנו, אבות הטיפוס של הכללים הדקים הם אלגוריתמים ממוחשבים, וכוחם וחולשתם מדגימים את הכוח והחולשה של הכללים הדקים כולם. בשנת 2018, הולך רגל שחצה כביש ארבעה נתיבים באריזונה נדרס ונהרג על ידי מכונית עצמאית [ללא נהג] של אובר. התוכנה של המכונה לא צפתה שהולך רגל יחצה אלא במעבר חצייה [ובוודאי לא שהוא ידחוף עגלה, או במקרה זה, יוביל אופניים, מה שבלבל את תוכנת זיהוי הולכי הרגל).

כללים דקים: הולך רגל, מעבר חציה, רמזור, מכונית - לכאורה, אפשר לחזות הכול, לא? תצלום: בהזאד ע'פריאן

כדאי לחשוב על מה שצריך כדי להפוך את העולם לבטוח יותר עבור (ולא מפני) אלגוריתמים שאינם יכולים להתאים את עצמם לנסיבות בלתי צפויות

כדאי להתרחק לרגע מהתאונה הטראגית כדי לחשוב על מה שצריך כדי להפוך את העולם לבטוח יותר עבור (ולא מפני) אלגוריתמים שאינם יכולים להתאים את עצמם לנסיבות בלתי צפויות. במילים אחרות – הם אינם יכולים להפעיל את שיקול הדעת הנדרש כדי להתאים כללים אוניברסליים למקרים פרטיים ייחודיים. עולם מוגן מפני אלגוריתמים יהיה דומה לחתיכה גדולה של דייסה קפואה, ואולי לאזורים נרחבים בנברסקה, שבהם כל מקום זהה בדיוק לכל מקום אחר, ודבר לא קורה לעולם.

אפילו אם הניסוי המחשבתי שלנו היה מרוקן את היקום מכל דבר מלבד חומר פסיבי גולמי – נניח, דבר מלבד עננים של מימן ואבק – שעליהם פועלים חוקי טבע, השפעות של סערות כאוטיות וסינגולריות של כבידה עדיין יזרעו מהומה עבור האלגוריתם המתוכנן ביותר שנוכל להציע. אם נרחיב את הניסוי המחשבתי שלנו כך שיכלול סילוק  של יצורים שיכולים לפעול ולחשוב, לא תהיה לנו ברירה אלא להכיר בכך ששום אלגוריתם ושום כלל לא יוכלו להיות כללי באמת. מתברר שאפילו אלוהים הגמיש מדי פעם את ציוויו שלו, למשל כשייעץ לבני ישראל הבורחים לגנוב את תכשיטי המצרים או כשאמר לאברהם להקריב את בנו יצחק (סתירות שהסבו לא מעט כאב ראש לתאולוגים בימי הביניים). אין דרך לברוח משיפוט, מאותה יכולת מהותית שמגשרת בין הכללי לפרטי.

בחברות מסוימות, בתקופות מסוימות. שילוב של רצון פוליטי, תשתית טכנית והסכמה חברתית הרחיב עד מאוד את היקף האפשרות לצפות התרחשויות ולחזות יציבות ואמינות. אולי משום כך אופטימיות הסבורה שניתן להכין אלגוריתם לכל דבר שרדה כישלונות רבים כל כך

בסופו של דבר, הניסוי המחשבתי שלנו הוא רק מתיחה עד אבסורד של התפישה שלפיה ניתן לצפות הכול ולסמוך על הכול שמזינה את כל הכללים הדקים. אבל התפישה המוגזמת עד גיחוך הזו מסתירה ניסיון היסטורי שמחייב מחשבה על גרסה צנועה יותר. בחברות מסוימות, בתקופות מסוימות. שילוב של רצון פוליטי, תשתית טכנית והסכמה חברתית הרחיב עד מאוד את היקף האפשרות לצפות התרחשויות ולחזות יציבות ואמינות. אלה הם המערכות האקולוגיות שבהן יכולים חוקים דקים לפעול, לפחות במרבית הזמן. אנחנו מקשים את איי הסדר הללו עם מודרניזציה, עם שדות תעופה נוצצים חדשניים, חיבורי אינטרנט מהירים במיוחד, ממשלות יעילות וכל התנאים המאפשרים לנו למלא את היומנים שלנו באירועים המתוכננים חודשים או שנים מראש. על פי הסטנדרטים ההיסטוריים, לפחות חלק מן החברות המודרניות הן אכן מסודרות ויציבות מאוד, ואולי משום כך אופטימיות הסבורה שניתן להכין אלגוריתם לכל דבר שרדה כישלונות רבים כל כך.

הדבר לא היה מתוכנן מראש ואברהם לא צפה שיקבל הוראה כזאת: "עקדת יצחק" (1603), קאראווג'ו, גלריה אופיצי, פירנצה. תצלום: ויקיפדיה

אבל איים כאלה התקיימו גם בעבר, אף אם בקנה מידה קטן יותר, וכולם לא היו יציבים בלי קשר למתי והיכן צצו. המודרניזציה אולי אינה הפיכה, אבל הציות לכללים דווקא כן. למי ששרדו את המגפה של 2020-2021 אין צורך להזכיר שהחיים אינם ודאיים. הכול היה נורמלי, התנהל ללא תקלות על פי המסלולים שהכתיבו החיים המודרניים, עד שפתאום כבר לא. החיים שהכרנו, חיים של שגרה צפויה מראש, ציפיות שניתן להסתמך עליהן ותוכניות שהשתרעו חודשים ושנים אל העתיד – כולם הסתיימו במפתיע בחודשים הראשונים של 2020. העבר פסק פתאום להיות מדריך אמין לעתיד.

אנו חיים בעידן שמוקסם על ידי האפשרות של צפי ושליטה מוחלטים, בעידן שמפקפק בלגיטימיות של שיקול דעת סביר בתחומים רבים. אבל גם המגפה של 2020 לימדה אותנו שאיננו חיים בעולם שאין בו הפתעות. שיפוט, בעיקר סוג השיפוט שיש בו הפעלת שיקול דעת סביר, נולד כדי להתמודד עם מצבים שיש בהם שונות רבה ואין אפשרות לצפות הכול מראש.

אם כך, הברירה אינה בין כללים עבים או דקים: אנו צריכים את העמידות של הכללים העבים ואת הפן הצפוי של הכללים הדקים גם יחד. האתגר הוא למפות את האזורים שבהם כל אחד מאלה פועל היטב, לזהות מקומות של שוני רב או מועט, ולתכנן כללים בהתאם. במקום שבו שולטות היציבות והאמינות, כללים יכולים להיות דקים ולא סלחניים כמו שמלת מעצבים; במקום שבו ישנן שינויים והבדלים גדולים, כללים עבים מאפשרים מקום לשיקול דעת סביר, כמו מכנסי טרנינג עם גומי. אבל בעידן שמוקסם על ידי האפשרות של צפי ושליטה מוחלטים, בעידן שמפקפק בלגיטימיות של שיקול דעת סביר בתחומים רבים, המיפוי הזה מניח מראש בחינה מחודשת של מה שאפשרי ושל מה שרצוי. איננו חיים בעולם שאין בו הפתעות. אבל האם נרצה לחיות בעולם כזה?

שיפוט, בעיקר סוג השיפוט שיש בו הפעלת שיקול דעת סביר, נולד כדי להתמודד עם מצבים שיש בהם שונות רבה ואין אפשרות לצפות הכול מראש. היסטורית, שיקול דעת סביר נשלט על ידי כללים, עבים ולא דקין. כפי שראינו במקרה של כללי המסדר הבנדיקטיני, כללים כבים צופים את אי ההתאמה בין העקרונות הכלליים למקרים הפרטיים הייחודיים שכללים דקים, שנולדו בעולם של רכבות המגיעות בזמן ושרשרות אספקה מדויקות, אינם עושים זאת. אך אף שעולמנו פחות מגוון ויותר צפוי מהעולם שבו חי בנדיקטוס, הוא עדיין אינו העולם הקפוא של האלגוריתמים. וכל עוד העקרונות הכלליים עלולים להיתקל במפתיע במקרים ייחודיים בלתי צפויים, שיקול הדעת הסביר חייב לשמש קרש ההצלה. השאלה היחידה היא אם הוא יעשה זאת בהסתר או בחשאי או בגלוי, מוכר ומכובד שוב כצורה של תבונה ציבורית.

לוריין דסטון (Daston) היא מנהלת בדימוס במכון מקס פלאנק להיסטוריה של המדעים בברלין, עמיתה במכון למחקרים מתקדמים בברלין ומרצה אורחת קבועה במועצה למחשבה חברתית של אוניברסיטת שיקגו. בין ספריה: Against Nature (משנת 2019) ו- Rules: A Short History of What We Live By (משנת 2022).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: כמה צריך? מה מספיק? כמה מותר? כמה כדאי? כמה יותר מדי? תצלום: טרי וליסידיס, unsplash.com

Photo by Terry Vlisidis on Unsplash