מרפאים פגועים

ד״ר קיי רדפילד ג׳יימיסון (Kay Redfield Jamison), פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס, פרופסור כבוד לספרות אנגלית באוניברסיטת סנט אנדרוז, מחברת שבעה ספרי מדע פופולרי בתחום הפסיכיאטריה, מחברת שותפה של ספר הלימוד המקובל על מאניה דפרסיה וכלת פרס מקארתור, היא כותבת חשובה ביותר על מחלות נפש קשות. בשלושים השנים האחרונות היא שרטטה את גחמותיהן של התודעות החולות והנפשות המעונות, תוך שהיא מתמקדת במחלות מאניה-דפרסיביות – השם שהיא עדיין מעדיפה למה שמכונה כעת ״הפרעה דו קוטבית״. המונח הישן הזה אמנם יצא מן האופנה, אבל בעיניה הוא גם מדויק יותר וגם מעלה במחשבתנו את הדימוי הרצוי יותר מכפי שעושה זאת הביטוי שמועדף כיום, שעשוי להתאים גם למצבר מקולקל של מכונית או למשבר גיאופוליטי בין שתי מעצמות יריבות. המונח המרגיע יותר עבור המחלה המפחידה אמור למנוע את הסטיגמה מן החולים ובני משפחותיהם. אולם לעתים, כדאי לתת לפחד את הכבוד הראוי לו על ידי הכרה גלויה בעוצמתו.

במהלך הקיץ הראשון שבו שימשה מרצה זוטרה בפסיכיאטריה באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג׳לס. היא ראתה את עצמה נושאת צינור גדול מלא בדם אל צנטריפוגה גדולה ושחורה. היא הכניסה את הצינור למכונה, המכונה החלה מסתחררת והתמונה המדומיינת קמה לתחייה מול עיניה, אמיתית כמו כל דבר אחר בחדר

ג׳יימיסון תיארה את האימה של המאניה הפסיכוטית בבהירות חסרת רחמים. ספרה (משנת 1995). An Unquiet Mind: A Memoir of Moods and Madness מתאר את קשייה שלה עם מאניה דפרסיה, כולל הזיה שהייתה לה כשצפתה בשקיעה בשנת 1974, במהלך הקיץ הראשון שבו שימשה מרצה זוטרה בפסיכיאטריה באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג׳לס. היא ראתה את עצמה נושאת צינור גדול מלא בדם אל צנטריפוגה גדולה ושחורה. היא הכניסה את הצינור למכונה, המכונה החלה מסתחררת והתמונה המדומיינת קמה לתחייה מול עיניה, אמיתית כמו כל דבר אחר בחדר.

״סחרור הצנטריפוגה ונקישות צינור הזכוכית במתכת הפכו קולניים יותר ויותר, ואז המכונה התפצלה לאלפי חלקים. דם ניתז לכל עבר. הוא הותז על אדני החלונות, על הקירות והציורים, ונספג בשטיחים. הבטתי החוצה אל הים וראית את הדם על החלון מתמזג אל תוך השקיעה. לא יכולתי לדעת איפה נגמר האחד והאחרת מתחילה. צרחתי בכל כוחי״.

איור של אישה שאובחנה כסובלת ממאניה, במסגרת הפרעה דו-קוטבית (1892), ג'. ויליאמסון, Wellcome Collection, תצלום: ויקיפדיה

השיגעון, הטירוף, היציאה מהדעת – מילים נוספות שנחשבות כיום עזות מדי עבורנו, אולי מזכירות מדי מרתפי עינויים ויקטוריאניים ודוקרנים שהוחדרו לארובות העין כדי לבצע כריתות אונה במוח. אי אפשר להאשים את מי שמנקים את שפת הפסיכיאטריה, ובוודאי פועלים מתוך כוונה טובה. אבל הכנוּת של ג׳יימיסון בנוגע למה שהמחלה עושה לתודעה – מה שהיא עשתה לתודעה המרשימה שלה עצמה – גורמת למילים המעודנות להיראות פחדניות.

למזלה הטוב, היא משכה מיד את תשומת לבם עמיתים שהיא הכירה היטב, אשר אבחנו אותה נכונה, רשמו לה ליתיום לייצוב מצב הרוח וגם תרופות אנטי פסיכוטיות שונות, שכנעו אותה להתחיל מיד בטיפול קבוע אצל פסיכיאטרית אחרת וייעצו לה לקחת חופשה קצרה מהעבודה, שבסופו של דבר אפשרה לה להמשיך להחזיק במשרתה וברישיונה המקצועי.

אפילו המזל הטוב נוטה בסופו של דבר להיגמר, כשמתמודדים עם מחלת נפש חשוכת מרפא ששיעורי התמותה ממנה גבוהים במיוחד. התרופה, אשר אם הכול מתנהל כשורה מושיעה את החולה, יכולה גם לשמש אותה להרס עצמי

אבל אפילו המזל הטוב נוטה בסופו של דבר להיגמר, כשמתמודדים עם מחלת נפש חשוכת מרפא ששיעורי התמותה ממנה גבוהים במיוחד. התרופה, אשר אם הכול מתנהל כשורה מושיעה את החולה, יכולה גם לשמש אותה להרס עצמי. בגיל עשרים ושמונה, ג׳יימיסון בלעה, במתכוון, ״כמויות רעילות״ של ליתיום וכמעט הצליחה לשים קץ לחייה. הדיכאון, ולא המאניה, היה מקור האימה הכמעט קטלני כאן.

בספרה Night Falls Fast: Understanding Suicide (משנת 1999) היא מספרת איך ענתה בעוקצנות לפסיכיאטר שאכל איתה ארוחת ערב, וסיפר כי בנעוריו חשב לרגע להתאבד, אך – כפי שהכריז באורח מנופח למדי – כי אהבתו למשפחתו וחבריו ודאגתו למטופלים שלו הופכות את האפשרות לסיים את חייו לבלתי אפשרית. כאשר ג׳יימיסון נטלה את מינון התרופה שעלול היה לגרום למותה, היא כבר לא יכלה לחשוב על האופן שבו מותה ישפיע על אהוביה. היא ״לא חשבה שמדובר במעשה אנוכי או לא אנוכי״, כך היא כותבת.

״פשוט לא יכולתי לשאת את זה יותר, זה היה אחר הצהריים האחרון שבו נדרשתי לדמיין את עצמי מתעוררת למחרת בבוקר רק כדי להתחיל שוב מחדש למחרת, כשמחשבתי סמיכה ודמיונותיי אפלים. זאת הייתה התוצאה הסופית של מחלה רעה, מחלה שנדמה היה לי כי לעולם לא אחלים ממנה. שום כמות של אהבה, מאחרים או כלפי אחרים – והייתה אהבה רבה – לא הייתה יכולה לעזור. שום דאגה כלפי משפחתי ועבודתי הנהדרת לא הספיקו כדי להתגבר על הכאב וחוסר התקווה שחשתי; גם אהבה תשוקתית או רומנטית, ולו החזקה ביותר, לא יכלה לשנות דבר. שום דבר חי וחמים לא יכול היה לחדור את השריון שלי״.

המוות פיתה אותה בהבטחה של הקלה – חופש מעריצות הייאוש שבבסיס כל הדברים. זו הייתה התקווה היחידה הזמינה באותה עת.

"גן המוות" (1896), הוגו סימברג. תצלום: ויקיפדיה

'אני יודעת שהייתי אמורה למות אבל לא כך היה – ושהייתי בת מזל מספיק כדי לקבל הזדמנות נוספת לחיות, שאחרים לא תמיד מקבלים'. למתנה עצומה כזו היא אינה מתייחסת כעניין של מה בכך

שבועות ספורים לאחר מכן, כשחיכתה לתחילתו של קונצרט מיצירות באך בכנסיה האפיסקופלית שאליה הגיעה רק לעתים, היא כרעה ברך והחלה לדקלם תפילה שידעה בעל פה, וביקשה מאלוהים להיות נוכח במחשבתה ובחושיה, בתקווה שתהיה בכך משום ״התפייסות״. בתחילה היא לא זכרה את המילים הראשונות של התפילה, אבל היא נזכרה: ״אלוהים, אנא היה בסופי וברגע הפרידה שלי״. תחושה עמוקה של בושה ועצב הכתה בה, היא כותבת, הרגשה שהיא מעולם לא חוותה בעבר וגם לא מאז. מקומו של אלוהים ברגע המשבר נותר בגדר תעלומה. עם זאת, יתכן שההישרדות שלה לא הייתה מקרית בלבד: ״אני יודעת שהייתי אמורה למות אבל לא כך היה – ושהייתי בת מזל מספיק כדי לקבל הזדמנות נוספת לחיות, שאחרים לא תמיד מקבלים״. למתנה עצומה כזו היא אינה מתייחסת כעניין של מה בכך.

הקריירה שפיתחה לאחר מכן ג׳יימיסון כרופאה וככותבת הייתה בגדר ניצול מצוין של ההזדמנות השנייה שלה. וכעת, בספרה החדש, Fires in the Dark: Healing the Unquiet Mind, היא פנתה לאנשי המקצוע המעולים באמנות הריפוי, במובן הרחב ביותר של המונח – כולל פסיכותרפיה מקובלת על גלגוליה השונים, פסיכו-פרמקולוגיה, כירורגיה, כמורה, מיתוסים, מוזיקה, שירה. הנושא הגדול שבו היא עוסקת הוא האומץ של נשים וגברים שהשלימו עם הסבל של עצמם – ולעתים קרובות מדובר בסבל עצום – והפכו אותו למקור כוחם.

המרַפאה הפצועה המקורית, כך אומרת ג׳יימיסון כשהיא מצטטת את ההיסטוריון של הרפואה סטנלי ג׳קסון (Jackson) ואת הקנטאור כירון, שאמו נטשה אותו בצעירותו והוא סבל מפצע נורא בשל פגיעת חץ מורעל. הכאב העצום שלו לימד אותו להעריך את כאבם של אחרים. הוא הפך למרפא מוכשר ומורה של מרפאים, ואפילו יועץ שנהנה מאמונם של חלק מן הלוחמים הגדולים ביותר של יוון ושל האלים עצמם. ״הוא היה מורם של אכילס, דיוניסוס, אודיסאוס ואסקלפיוס, אל הרפואה היווני – כולם מעולם לא שכחו את מה שלמדו היטב מן המרפא הפצוע״, כותבת ג׳יימיסון.

על אנדרטה עתיקה לאסקלפיוס נכתב כי לפני שהמרפא יכול לרפא אחרים, הוא חייב ראשית ״לרפא את תודעתו [שלו]״. הציווי הזה נוגע גם לכמרים, שמאנים וגאוני הפסיכותרפיה המודרנית פרויד ויונג. ״יונג סבר כי כאבו של הרופא ׳הוא שמעניק לו את יכולתו לרפא״. ג׳יימיסון אינה דנה בטבילת האש אשר עיצבה את יונג, ואשר תוארה בספרו ״ספר אדום״ שראה אור אחרי מותו – אפיזודה פסיכוטית קשה שהייתה בוודאי מחסלת אדם חלש ממנו אך הוא למד ממנה לא לפחד מתכניה של התודעה, גם אם הם נראים מפלצתיים מאוד. העובדה שהוא חש את תת המודע הרוחש שלו מתפרץ לאור היום, אל תוכה של המציאות, שימשה את יונג וסייעה גם בטיפולו בחולי סכיזופרניה, שבעיני פרויד נחשבו למקרים אבודים, אבל יונג ניסה להבין את ההזיות המוזרות ומחשבות השווא שלהם מתוך כבוד ועדינות. להבדיל מפרויד, ששמר מרחק מן המטופלים שאותם חקר, וישב לו באדישות ושקט מחוץ לטווח הראייה של החולים, יונג נהג לשבת איתם פנים מול פנים, ברך נוגעת בברך, כשהוא מדבר בלוויית מחוות גוף נלהבות.

להערכתו של יונג, המרפא לא הגיע מן התודעה המרוחקת לבדה, בעקבות צעידה דוגמטית ברחבי ההיסטוריה המינית של המטופל, אלא מיצירת המגע, הפגנת ההזדהות, ניסיון להבין הבנה עמוקה שמאפשרת לאנושיות להתגלות חופשית ובמיטבה. יונג יכול היה לראות כי עבור מטופלים בני שלושים וחמש ומעלה – גיל אמצע החיים, או מה שדנטה כינה בשם mezzo del cammin di nostra vita –  הדאגה העיקרית לא הייתה התרה של תסבוכות פסיכו-סקסואליות מן הילדות שנמשכו אל תוך הבגרות, אלא מציאת אמת רוחנית סמכותית שאפשר לבסס עליה חיים של ממש.

יש בקרב הרופאים המשובחים ביותר מי שסובלים עצב בלתי נסבל בעודם מתאמצים להקל על סבלם של אחרים

חיי הרוח של מרפאים מחוננים – בעיקר יחסם לרעות הטבעיות שלמלחמה בהן הם הקדישו את עצמם – תופסים מקום מרכזי בתיאוריה של ג׳יימיסון. יש בקרב הרופאים המשובחים ביותר מי שסובלים עצב בלתי נסבל בעודם מתאמצים להקל על סבלם של אחרים.

קרל גוסטב יונג (סביבות 1935), תצלום: ETH-Bibliothek, ויקיפדיה

סר ויליאם אוסלר (Osler), הרופא הראשי הראשון של בית החולים ג׳ונס הופקינס, בשלהי המאה ה-19, ולאחר מכן פרופסור לרפואה באוקספורד ומי שמפורסם כיום כ״אבי הרפואה המודרנית״, היה נתון למצבי רוח קשים כאלה. עמית שראה אותו כמעט בכל יום במשך חמש עשרה שנה אמר, ״מלנכוליה נראתה כמו תמצית הווייתו, כמעט הכוח המניע שלו״. העצב העמוק יותר של אבל בלתי נגמר ובלתי ניתן לנחמה היכה בו כשבנו האהוב, ילדו היחיד רביר (Revere) (שסב סבו היה פול רביר, הצורף האמריקני הנודע בזכות ״רכיבת חצות״ ההיסטורית) מת בטבח המיותר בקרב פשנדל בשנת 1917. רעיית הרופא נהגה לשמוע אותו ״בוכה מרה במשך שעות״; בבית החולים, אוסלר נהג לבדוק חולים ״באותה דרך עליזה כרגיל״, כך זכר חברו, אבל כשחזר מהעבודה לא יכול היה לרסן את האבל ״ובכה כמו ילד״. הרופא הסובל הבין כנראה שאין תרופה אמיתית לשיברון הלב שלו, ושהוא יכול רק להסיח את דעתו באמצעות עבודה בלתי פוסקת: ״אנחנו נוטלים את התרופה היחידה לצער: זמן ועבודה קשה״.

אוסלר שאב את חוכמתו וכוחו מספרים שכתבו סופרים בני המאה ה-17, שאת יצירותיהם הקלאסיות הוא קרא שוב ושוב: Religio Medici [״דתו של רופא״] מאת הרופא וחוקר הטבע סר תומאס בראון, ו״האנטומיה של המלנכוליה״ מאת הכומר והמרצה הבכיר באוקספורד רוברט ברטון. ג׳יימסון מצטטת את דברי הראשון על הקשר הדינמי בין כאבו של המטופל לכאבו של הרופא: ״באמצעות החמלה, אנו הופכים את סבלם של אחרים לשלנו. על ידי כך שאנו מקלים עליהם, אנחנו מקלים גם על עצמנו״. ברטון עצמו כתב על האומללות שלו כדי לעקור את הפגיעה הנפשית מן השורש: ״הוטחתי באורח קטלני על צוק המלנכוליה הזה. כדי להקל על מחשבתי בכתיבה, כתבתי על מלנכוליה, בהיותי עסוק בניסיון להימנע ממלנכוליה״.

ג׳יימיסון הצטרפה לברטון ואוסלר ותיארה גם היא את המהלך המשותף לרופאה ולחולה, את חשיבות האמון בריפוי הגוף והנפש, ואת היתרונות התרפויטיים של קריאת הספרים הנכונים או כתיבתם: ״החולה והרופא חייבים להיות עסוקים באופן פעיל בטיפול במלנכוליה, כך למדים אנו מה׳אנטומיה׳ של ברטון. האמון והרפואה חייבים להגיע אל תודעות חשופות ופתוחות. אוסלר מצא אצל ברטון אישוש לכך שעבודה יכולה לרפא כשדברים אחרים כושלים בכך, וכי כתיבה על סבלך עשויה לסייע לאחרים הכואבים אף הם״.

'ראיתי וסבלתי את סבל הלוחמים, ואיני יכול יותר להיות חלק מהארכת הסבל הזה למען מטרות שאני מאמין כי הן מרושעות ובלתי צודקות', אמר זיגפריד ששון בפרלמנט הבריטי ב-1917. העדות הלא לגמרי כנה של חברו המשורר והחייל רוברט גרייבס כי שדה הקרב הוציא את ששון מדעתו, כנראה הצילה אותו מהאשמה בבגידה

ספרה של ג׳יימיסון שופע גיבורים, אבל האהובים עליה במיוחד הם כנראה ד״ר ו. ה. ר. ריברס, רופא בצבא המלכותי שהוצב ליד אדינבורו במהלך מלחמת העולם הראשונה, והמטופל המפורסם שלו, המשורר זיגפריד ששוּן (Sassoon), שעוטר בעיטור האומץ תחת אש האויב, והפך לסרבן אנטי מלחמתי נודע לשמצה. הקצין ששון, שקיבל את עיטור האומץ, כתב בשנת 1917 בנאום שקרא בפרלמנט הבריטי, ״ראיתי וסבלתי את סבל הלוחמים, ואיני יכול יותר להיות חלק מהארכת הסבל הזה למען מטרות שאני מאמין כי הן מרושעות ובלתי צודקות״. העדות הלא לגמרי כנה של חברו המשורר והחייל רוברט גרייבס (Graves) כי שדה הקרב הוציא את ששון מדעתו, כנראה הצילה אותו מהאשמה בבגידה.

זו גם הסיבה שבגללה ששון נשלח אל ד״ר ריברס. כשהוא שאל את הרופא אם הוא חושב שהוא סובל מ״הלם הפגזות״ – ההפרעה הנפשית והעצבית הקשה שזכתה לכינוי ״הלם קרב״ רק במלחמת העולם השנייה וידועה כיום כהפרעה פוסט טראומטית – ריברס הגיב בצחוק: ״ברור שלא. אתה כנראה סובל מתסביך אנטי-מלחמתי״. אין ספק שששון סבל מפגיעה נפשית, אולם בלי קשר להגדרה שניתנה למצוקה שלו, משימתו העגומה של ריברס הייתה להפוך אותו כשיר ללחום שוב.

דיוקן של זיגפריד ששון (1917) מאת גלין וורן פילפוט, מוזיאון פיצוויליאם. תצלום: ויקיפדיה

ריברס היה תוצר מצטיין ומייצג של המוסדות האנגליים המחמירים ביותר – הוא היה בנו של כומר אנגליקני, לימד בסנט ג׳ונס קולג׳ בקיימברידג׳, ושימש קצין בחיל הרפואה של הצבא הבריטי המלכותי. בבסיס הווייתו עמדו השכלתו הנרחבת והיושרה האישית שלו. ״הוא היה מוכר בעיקר כאנתרופולוג, אתנולוג, נוירולוג, פסיכולוג, פסיכולוג רפואי ופסיכיאטר״, כותבת ג׳יימיסון. ״הוא הותיר חותם בכל תחום״. קל היה להבחין כי הוא הרבה יותר מאנציקלופדיה מהלכת. האיש בעל הנוכחות המוסרית המרשימה התגבר על פגיעויות חמורות. היה לו לב חלש והוא מת בפתאומיות בגיל חמישים ושמונה. יתרה מכך, אף שג׳יימיסון אינה מספרת מפורשות שהוא סבל ממאניה דפרסיה, היא מתארת מעגלים של התלהבות עצומה ועבודה בלתי פוסקת, שאחריהן הגיעו תקופות של עגמומיות וחוסר אונים. כדי לעמוד בכך הוא נאלץ להתמודד ללא הרף עם השדים שלו. כמו ״ישמעאל״ של מלוויל, ריברס יצא לים כדי להציל את נפשו, בכל פעם שהעולם שעל היבשה היה עבורו קשה מנשוא.

הערכים התובעניים של המעמד השליט באימפריה – אפשר לומר שאלה היו אלוהים, כבוד, נאמנות למדינה – היו בעצמותיו של ריברס ולא רק שלו אלא גם של החיילים שהיו מטופליו. רק כשראה מה שהלחימה הממוכנת של המאה ה-20 מסוגלת לעולל לאנשים האיתנים ביותר, החל ריברס לפקפק בקדושתם של ערכים אלה. כשהגבריות שהושרשה מן הילדות ניצבה מול האימה והאכזריות שאין להן אח ורע, התכונות שזכו להוקרה רבה ביותר – בראש הרשימה שג׳יימיסון מונה נמצאות ״חובה, איפוק, אומץ, נאמנות ושמירה על הכללים״ – נשברו ואפילו התפוררו כמו גוף שנקרע לגזרים בפיצוץ. עם זאת, אף שלריברס הייתה יכולת הזדהות מפותחת באורח יוצא דופן, והוא סבל ביחד עם מי שראה את סבלם, בסופו של דבר הוא תמך בהמשך קיומם של אותם מוסדות אשר בשמם נאמר כי סבלם של החיילים הוא הכרחי.

'חלק מן האמצעים המודרניים של הרופא, הם לא יותר מאימוצו של טיפול צנוע המוכר מזה זמן רב בדמות וידוי, בפני כומר' - ריברס קיווה כי מקצוע הריפוי המודרני 'מחזיר את הדת והרפואה לקשר אינטימי שהיה קיים בשחר ההיסטוריה'

ריברס סבר כי הדרך הנכונה היא חישול מראש של חיילים נגד הדברים הגרועים מכל שעמם יאלצו להתמודד; מינוני מנע של אימה מדומיינת היו התרופה הטובה ביותר – וגם מידת מה של מניעה. ההמלצה הסטואית של סנקה – כך כותבת ג׳יימיסון, התאימה לריברס מאות שנים לאחר מכן: מי שידמיין אירועים נוראיים יהיה רגיש להם פחות כשאלה יתרחשו באמת. וכשאנשים באמת חוו מעשי זוועה ונפשם נזקקה לתיקון, מחשבות שלוות, כפי שרופאים רבים המליצו, לא הספיקו. בזימון המכוון של זיכרונות מפחידים כדי להכריע אותם היה מן המרפא. מעשים קשים לזמנים קשים, שרק הנוקשים שבגברים שרדו אותם במצב תקין פחות או יותר.

אולם הנוקשות לבדה לא הספיקה; בעיני ריברס, המלאכה תבעה רגישות של איש דת שעודדה את המטופלים לחשוף את סודות נפשם בפני הרופא. ״חלק מן האמצעים המודרניים של הרופא״, כותב ריברס, ״הם לא יותר מאימוצו של טיפול צנוע המוכר מזה זמן רב בדמות וידוי, בפני כומר״. הוא קיווה כי מקצוע הריפוי המודרני ״מחזיר את הדת והרפואה לקשר אינטימי שהיה קיים בשחר ההיסטוריה״. ששון נהג לדבר על ריברס כעל ״הכומר המוודה״ שלו, שבפניו חשף את החלק האפל ביותר שלו.

"אביב בחפירות" (1917-1918), פול נאש, אוסף ה-Imperial War Museum, תצלום: ויקיפדיה

ג׳יימסון ממשיכה וכותבת כי ״בעיני ששון, לריברס היה בוודאי כוח של כומר-מכשף״. בשיטות שלו הייתה ללא ספק מיומנות של קוסם. ״הוא זיהה את כוחו של הפולחן, מורשת אלים עתיקים, ו׳דיקלם שמות מתים׳; כוח אישיותו של המרפא וכוח הכמיהה האנושית, הסמלים הקדומים, מיתוסים והעוצמה הבלתי ניתנת להכחשה של השכנוע. יעילות הריפוי ״משויכת ברובה לאישיות של המכשף״, כתב ריברס. ״לאורך תולדות הרפואה כולן ניכרת מידה מסוימת של בלבול בין אישיות ו[ריפוי]״.

קשר האינטימיות הרוחנית גם הוא לבדו לא הספיק. ניתוח עצמי, עבודת החקר העצמי של הרגשות הקשים ביותר לאורה של רציונליות שאינה נרתעת, היה הכרחי לריפוי

אך שוב, קשר האינטימיות הרוחנית גם הוא לבדו לא הספיק. ניתוח עצמי, עבודת החקר העצמי של הרגשות הקשים ביותר לאורה של רציונליות שאינה נרתעת, היה הכרחי לריפוי. ריברס לקח על עצמו לשכנע את ששון להבין את עצמו בבהירות גדולה ביותר, חופשית מכל מעורפלות נפשית מתעתעת: בלי ידיעה עצמית, התודעה השבורה הייתה ״עטופה בתחושה של מסתורין שהדגישה במידה רבה את המצב הנפשי [השלילי]״, הוא כתב פעם. וששון מילא את חלקו בעסקה כשהסכים להפנות זרקור אנליטי אל מחשבתו הבוגדנית, ״תוך שהוא מקפיד שחלק אחד במחשבתו יתבונן מהצד כמבקר ערני״. ההבנה המלאה של מה שההרג, העמידה על סף מוות, והובלת פקודיו אל תוככי הטבח עוללו לנשמתו: זו המשימה שריברס הציב בפני ששון, חוויית החלמה קשה ביותר המשתלבת בחוויית הקרב שממנו הוא מחלים.

כאשר ששון שחרר את עצמו מבית החולים בנובמבר 1917, אחרי אשפוז של תריסר שבועות, הוא בטח בלהט רב ומוחלט ביכולותיו של ריברס לרפא. ריברס, בעדות המומחה שמסר לוועדה הרפואית של הצבא, השאיר לששון את האפשרות לחזור לאנגליה במקום לחזית המערבית, אבל בעיני ששון לא הייתה כל בחירה: הוא חייב היה לחזור לקרב ולאנשיו. אחרי שהוצב באירלנד ואז בפלשתינה – ריברס המליץ לוועדה להשהות את חזרת המטופל לשוחות, משום שעצביו עדיין לא היו מוכנים לכך – ששון חזר לצרפת בחודש מאי 1918, ומיד נורה בראשו על ידי חיל בריטי שחשב בטעות כי מדובר בגרמני. הפציעה לא הייתה קטלנית, אבל הוא נשלח ללונדון כדי להחלים. בספרו Sherston’s Progress (שתורגם לעברית כ״זכרונות של צייד שועלים: פרקי זיכרונותיו של ג'ורג' שרסטון״) בכרך השלישי והאחרון של זיכרונותיו המתארים ציד שועלים ומלחמה כוללת, הוא נזכר בישיבה בחדרו בבית החולים, במצב רגשי מבולבל שכלל אפילו כמיהה להיהרג.

״ואז, בלי להודיע על כך מראש, ריברס נכנס וסגר את הדלת מאחוריו... השדים העלובים שלי ברחו ממנו – משום שנוכחותו הזימה כל מחשבה מעוותת... ידעתי שיש לי הרבה מה ללמוד, ושהוא האדם היחיד שמסוגל לעזור לי... הוא לא אמר לי שעשיתי כמיטב יכולתי כדי להצדיק את האמונה שלי בו. הוא רק גרם לי להרגיש שבעיניו הכול מובן מאליו, וכעת הוא חייב להמשיך למשהו עוד יותר טוב. וזאת הייתה התחלה של חיים חדשים שלקראתם הוא הראה לי את הדרך״.

סוג כזה של אנרגיות משנות מציאות שששון מייחס לגאונות הריפוי של ד״ר ריברס הן, עבור ג׳יימיסון, אותן אנרגיות שיש ליצירות גדולות בתחום האמנות, הפילוסופיה והחוכמה המקודשת. הן נוברות במעמקיכם, אבל רק אם אתם מוכנים לחפש בעצמכם כחלק מן התהליך.

הצעירים צריכים ללמוד 'שכישלון ומוות עשויים ללוות הישגים גדולים; וכי סבל וכישלונות ניתן לנצל לטובה'

העומק עשוי להתגלות אפילו בילדות, כותבת ג׳יימיסון, אם נחשפים בספרות ״לדוגמאות שיוסיפו לסיפורים הרואיות, רומנטיות ואומץ. מישהו גדול מן החיים, עם חזון אפי. מישהו המצייר על בד גדול ממדים. מישהו שמעורר השראה לשאפתנות, מציג דרכים להתגבר על כישלונות וכאב״. ג׳יימיסון מאמינה מאוד במעלות שכדאי לכולם לרכוש, בעיקר אומץ אל מול סבל, שהוא בלתי נמנע גם בחיי האדם הקסומים ביותר. הצעירים צריכים ללמוד ״שכישלון ומוות עשויים ללוות הישגים גדולים; וכי סבל וכישלונות ניתן לנצל לטובה״. יש להכיר להם את המובן הטראגי של החיים, כתוספת לתחושת הפליאה שלהם מן הקיום, משיכתם אל הפנטסטי והלהט שלהם להרפתקנות.

מנדאלה: שלום וכאוס באותה הנפש. תצלום: דנקן בלאקווד

חלק מהספרים המועדפים על ג׳יימיסון כמעודדים עוצמה רוחנית הם ספרים כמו The Worst Journey in the World. הממואר של חוקר הארצות האנגלי אפסלי צ׳רי-גרארד (Apsley Cherry-Garrard) מתאר את המסע הטראגי לאנטרקטיקה בשנים 1910-1913, שבראשו עמד רוברט פלקון סקוט, שהפסיד במרוץ לקוטב הדרומי לנורווגי היעיל להדהים ובר המזל רואלד אמונדסון.

עוד לפני היציאה לדרך, סקוט סבל מתקופות איומות של דיכאון, ואילו שנים לאחר מכן צ׳רי-גרארד נתקף בפסיכוזה דיכאונית קשה, שג׳יימיסון חושדת כי מקורה במסעו לקוטב, ולאחריה הוא לא יצא במשך שנים ממיטתו. ״התודעה השבורה שלו״, כותבת ג׳יימיסון, ״הייתה עדות לגבולות האומץ שלו״. השילוב בין המפחיד והמפואר בחייהם מעיד על הרואיות יוצאת דופן. כאן ג׳יימיסון מצטטת את צ׳רי-גרארד באומרו: ״לקחת סיכונים איומים, לבצע מעשי פלאים של כוח סבל על-אנושי, להשיג פרסום אלמותי, ולהיזכר לנצח בטקסים חמורי סבר בכנסיות ובאמצעות פסלים ברחוב, ועם זאת להגיע לקוטב רק כדי לגלות כי המסע הנורא היה מיותר, ולהשאיר את אנשינו הטובים ביותר מתים על הקרח״.

ת.ה. וייט (T. H. White), מחבר הספר The Once and Future King (שראה אור בארבעה כרכים בין השנים 1938-1958) שבו הוא מספר באופן נפלא את אגדת המלך ארתור, היה גם הוא מאושפז שסבל מבלבול נפשי גדול – כנראה מאניה-דפרסיה, ״נרדף על ידי רוח שחורה מטורפת״, כדברי חבר – שביקש להירפא מן האומללות הבלתי פוסקת באמצעות הצטיינות רבת פנים שיש בה נימה של היאחזות בחלומות. ״הוא למד לטוס, לחרוש, לצוד ולירות בחץ וקשת, לצוד בעזרת בזים, לעטות על עצמו שריון ימי ביניימי, ולצאת אל הים בחליפת אמודאים מיושנת״, כותבת ג׳יימיסון.

״הוא הכריח את עצמו להיות אמיץ יותר מכפי שהאמין שהוא, ולצאת למקומות שאליהם לא הגיע קודם לכן. הוא קרא ולמד בלא הרף. הוא עבד על כתיבתו. הוא שרבט. הוא יישם את אמונתו כי סבל ניתן לרתום למטרות טובות, וכי הכתיבה מתוך סבל יכולה לסייע לאחרים. (על מצבתו נכתב: ״ת.ה. וייט/ 1906-1964/ סופר/ כתב מתוך לב מיוסר/ עינג אחרים/ כשאהב והלל/ את החיים הללו״).

הדבר הטוב ביותר נגד עצב, הוא ללמוד משהו. זה הדבר היחיד שלעולם אינו מכזיב... זהו הדבר היחיד שהנפש לעולם אינה עייפה ממנו, לעולם אינה מתנכרת לו, לעולם אינה מעונה על ידו, לעולם אינה חוששת מפניו או אינה בוטחת בו, לעולם אינה מעלה בדעתה להתחרט עליו

אין זאת אומרת, כפי שווייט הציג בעבודתו, כי חלק גדול מחייו לא היה הרסני וראוי לגנאי. מותו של ארתור בין הריסות קמלוט היה טראגי, בגלל הרשע האנושי, האקראיות העיוורת והשבריריות המוסרית שבה אפילו הגברים והנשים הטובים ביותר עושים יד אחת כדי להפיל את המשטר האבירי הכמעט מושלם. כדי לפצות על כיעורו של הצד האפל בחיים, כפי שהקוסם חכם הלב מרלין מלמד את ארתור הצעיר, הלימודים מציעים את התרופה הבטוחה היחידה – שגם היא אינה אלא משככת:

״הדבר הטוב ביותר נגד עצב״, עונה מרלין בעודו מתחיל להתנשף, ״הוא ללמוד משהו. זה הדבר היחיד שלעולם אינו מכזיב... זהו הדבר היחיד שהנפש לעולם אינה עייפה ממנו, לעולם אינה מתנכרת לו, לעולם אינה מעונה על ידו, לעולם אינה חוששת מפניו או אינה בוטחת בו, לעולם אינה מעלה בדעתה להתחרט עליו״.

תושיית הנפש המפנה את דחפיה הסוררים והטורדניים ביותר כלפי ההחלמה היא עדינה להדהים ומגוונת כמעט ללא גבול. אופני התיקון של תודעה שהשתבשה מוכרים לעתים טוב ביותר למי שתודעתם שלהם השתבשה באורח חמור. לא לעתים נדירות נדרשת נפש רוגשת אחת כדי לרפא אחרת, או להקל על מצוקתה שלה. ד״ר ג׳יימיסון היא אחת המרפאות הפרדיגמטיות הללו, שעברה גיהינום וחזרה משם כשבידיה תשורות לאחיה ואחיותיה. ספרה Fires in the Dark מייצג תקוות חיים, אופי חזק וחוכמה של ממש המתמודדים עם אותן חריגות של הטבע הנחושות כנראה להרוס את כל אלה. מרחיב לב לראות את כוחות האור ערוכים באופן הרואי ובשמחה לקראת הקרב.

המאמר מתפרסם באדיבות כתב העת The New Atlantis, וראה אור במקור כאן.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי דפנה לוי.

אלגיס ואליונאס (Algis Valiunas) הוא עורך בכתב העת The New Atlantis, ועמית במרכז למוסר ומדיניות ציבורית. הוא בעל תאירם מדורטמות׳ קולג׳, אוניברסיטת קיימברידג׳ ואוניברסיטת שיקגו (מנחה הדוקטורט שלו היה סול בלו). מאמריו מתפרסים גם בכתבי העת  the Weekly Standard, National Review, First Things, the American Spectator, the New Criterion וכן ב-the Claremont Review of Books. הוא מחבר הספר Churchill’s Military Histories.

תמונה ראשית: מתוך "ראש" (1938-1941), ג'קסום פולוק, אוסף בררדו, מרכז בלם לאמנות, ליסבון. תצלום: פדרו ריביירו סימואש