עד מאה ועשרים

מה יקרה אם כולנו נחיה יותר מ-100 שנה? אם העלייה בתוחלת החיים תימשך, האנושות צפויה לעבור טלטלה שמעטים מבינים את מלוא משמעותה
X זמן קריאה משוער: 39 דקות

במשך אלפי שנים, אם לא עידנים רבים – האנתרופולוגיה מקדימה שוב ושוב את מועד הופעת האדם – הייתה תוחלת חיינו קצרה. על המעטים שהגיעו לגיל זקנה נאמר כי זכו לחסדיהם של האלים. האדם הממוצע נחשב בר מזל אם הגיע לגיל 40. במאה ה-19 החל שינוי הדרגתי. מאז 1840, תוחלת החיים עולה בכשלושה חודשים מדי שנה. ב-1840 הייתה תוחלת החיים בלידה בשוודיה - מדינה שנחקרה רבות בגלל התיעוד המסודר שלה - 45 שנה לנשים; כיום היא 83. המגמה בארצות הברית דומה. בתחילת המאה ה-20 הייתה תוחלת החיים בלידה בארצות הברית 47 שנה; כיום היא 79. אם נמשיך להוסיף כך 3 חודשים מדי שנה, תוחלת החיים האמריקאית  תגיע עד אמצע המאה הנוכחית ל-88 שנה. עד סופהּ היא תעמוד על 100.

במבט גלובלי, העלייה בתוחלת החיים לא נראית קשורה לאירוע יחיד מסוים. היא לא האיצה משמעותית כשהשימוש באנטיביוטיקה ובחיסונים התפשט. והיא לא ירדה משמעותית בזמן מלחמות או מגפות. גרף של תוחלת החיים הגלובלית לאורך זמן נראה כמו מדרגות נעות שעולות בקצב קבוע. ברוב השנים, המגמה הזאת נמשכת במדינות עשירות ועניות גם יחד; כל העולם עלה על המדרגות הנעות. התחזיות להתארכות תוחלת החיים אינן מבוססות על הצפי לתגליות מדעיות מדהימות – אלא רק על עלייתן המתמשכת של המדרגות הנעות. אם יתגלו תרופות נגד הזדקנות או טיפולים גנטיים, העלייה רק תאיץ. 100 שנות חיים יהיו עניין שבשגרה ולא תופעה השמורה ליחידי סגולה המספקים כותרת לעיתון המקומי.

מגדלים פורחים באוויר? על גבעה ירוקה במחוז מארין שבקליפורניה – ביתם של היפסטרים ועצי סקוויה נישאים, המקום שאליו מוביל גשר שער הזהב – יושב מכון באק (Buck), מתקן המחקר הפרטי והעצמאי הראשון המוקדש להארכת תוחלת החיים האנושית. מאז 1999 חוקרים בו מדענים ופוסט-דוקטורנטים כיצד להאריך את חייהם ולשפר את בריאותם של אורגניזמים. חוקרי המכון כבר הכפילו פי חמישה את אורך החיים של תולעי מעבדה. רוב האמריקאים מעולם לא שמעו על מכון באק, אבל יכול מאוד להיות שיום אחד הוא יהיה שם דבר. מכון באק אינו היחיד שעוסק בתחום זה. אוניברסיטאות מישיגן וטקסס, אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ומאיו קליניק חוקרות כולן כיצד להאט את תהליך ההזדקנות. בסוף 2013 הצטרפה גם גוגל למשחק וייסדה את ה-California Life Company (הידועה בשם Calico) כדי שתתמחה בחקר אריכות הימים. חצי שנה לאחר ההכרזה של גוגל הוקמה חברת הזנק נוספת המחפשת דרכים להאטת ההזדקנות, הפעם במימונו של קרייג ונטר, יזם הביוטכנולוגיה שבשנות ה-90 ניהל מרוץ דרמטי מול מעבדות ממשלתיות לריצוף הגנום האנושי.

אם הארכת תוחלת החיים פשוט תגדיל את מספר השנים שבהן פנסיונרים מקבלים שירותים יקרים, עלויות מערכת הבריאות עלולות להרקיע שחקים

אם המחקר יוביל לפריצת דרך, שיעור הקשישים באוכלוסייה האמריקאית – שעליו נגזר לעלות בכל מקרה לאור הירידה בשיעורי הפוריות, פרישת דור ה"בייבי בום" ומסען הבלתי פוסק של המדרגות הנעות – עלול לעלות אף יותר. הארכת החיים היא רעיון קוסם, כמובן, אך היא גם טומנת בחובה סיכונים חברתיים מסוימים. הפוליטיקה עלולה ליפול לידיהם של הקשישים, אשר יעניקו לעצמם הטבות נדיבות מתמיד שעליהן יידרשו הצעירים לשלם. העול על הביטוח הלאומי והפנסיות הפרטיות עלול לגדול הרבה מעבר לצפוי לפי הערכות האקטואריה הנוכחיות. ואם הארכת תוחלת החיים פשוט תגדיל את מספר השנים שבהן פנסיונרים מקבלים שירותים יקרים, עלויות מערכת הבריאות עלולות להרקיע שחקים יותר מאי פעם ולבוא על חשבון צרכים חברתיים אחרים.

אבל ייתכן שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. אם התגליות הרפואיות יעניקו לבני האדם שנות חיים נוספות של מרץ וחיוניות, יוכלו רוב הגברים והנשים לעבוד זמן רב יותר, וכך תימנע התרסקות סובסידיות הפנסיה והבריאות. בהקשר זה יש לציין שהמחקר המלהיב ביותר כיום בתחום תוחלת החיים נוגע לשיפור איכותן של שנות החיים האחרונות, ולאו דווקא להארכתן. מחקרים רפואיים שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה התמקדו בבעיות ספציפיות: מעבדות של מחלות לב, מכוני סרטן וכולי. המחקר המסורתי מניח שהמחלות הכרוניות של סוף החיים, המהוות כמה מגורמי המוות המובילים, – חסימת עורקים כליליים, שבץ, אלצהיימר – הן בעיות שונות שיש לטפל בהן בנפרד. אבל מה אם ההזדקנות היא הגורם למחלות הכרוניות האלה, ואת ההזדקנות אפשר להאט? כך נאריך לא רק את תוחלת החיים אלא גם את "תוחלת הבריאות".

תרופות המאריכות את תוחלת הבריאות הופכות לגביע הקדוש של חוקרי הרפואה, בדיוק כפי שהיו החיסונים והאנטיביוטיקה בדורות הקודמים. ואם המחקר בתחום תוחלת הבריאות יניב הישגים, עלולות לצוץ תרופות לא פחות מדהימות מאלה שפיתחו אותם דורות קודמים. ויכול להיות שבדרך תגלה החברה האנושית את התשובה לחידה עתיקת יומין: אם כל תא בגופו של יונק מכיל את תוכנית הדנ"א לגרסה צעירה ובריאה של עצמו, מדוע אנחנו מזדקנים?

לספור שמרים

קשישים בכיסאות גלגלים סופגים קצת שמש. צילום: פראן אורבאנו

קשישים בכיסאות גלגלים סופגים קצת שמש. צילום: פראן אורבאנו

"כאן במקפיאים שלנו יש פחות או יותר 100 תרכובות שמאריכות את חייהם של חסרי חוליות," אומר גורדון ליתגו, גנטיקאי ממכון באק. הוא מוביל אותי ברחבי המעבדות השוכנות בקמפוס של מבנים מודרניסטיים, אשר משקיפים על הנוף החלומי של מפרץ סן פבלו ומעוררים מחשבות חלומיות. 100 התרכובות שבמקפיא? "מה שאנחנו לא יודעים זה אם הן עובדות על בני אדם." מכון באק הומה חוקרים צעירים. מכנסי ג'ינס וכובעים של קבוצת הסן פרנסיסקו "פורטי-ניינרז" לא חסרים פה – לולא ריבוי המיקרוסקופים, הכלובים ותאי הבידוד הביולוגי, אלה היו עשויים להיות המשרדים של סטארט-אפ מעמק הסיליקון. המכון נקרא ע"ש לאונרד ובריל באק, זוג ממחוז מארין שהשאיר מניות נפט לקרן המופקדת, בין השאר, על חקר הסיבות להזדקנות. המכון נפתח בתקופה שבה חקר האטת ההזדקנות נתפס כדבר דון קישוטי – רעיון שהִיפּים מזדקנים מדברים עליו כשהם שותים יין מול השקיעה. אבל 15 שנים עברו מאז, והמכון נמצא בחזית המחקר הביולוגי.

באחת המעבדות עובדים במרץ על כרומוזומים של שמרים. השמרים הם מושא מחקרי מבטיח כי הם עוברים חיים שלמים לנגד עיניו של החוקר, ומכיוון ששליש מהגנים שלהם דומים לגנים האנושיים. לא ברור מדוע מחיקת חלק מהגנים מאריכה חיים – חוקרי המכון מנסים להבין זאת בתקווה שהם יוכלו לשחזר את התופעה ביונקים. זאת עבודה דקדקנית, ומדי שבוע הם משתמשים בארבעה מיקרוסקופים במשך 50 שעות לפחות. המכון משתמש במכונות אק"ג ננסיות ובסורקי CT בגודל צעצוע כדי לבחון את איבריהם הפנימיים של עכברים, מכיוון שהמטרה אינה רק להאריך את חייהם אלא גם לדאוג שיישארו בריאים זמן רב יותר, עם פחות סרטן ומחלות לב. החוקרים העוסקים בהזדקנות עובדים בעיקר עם עכברים, תולעים, זבובים ושמרים מכיוון שאלה קטנים וקלים לאכסון, ומכיוון שהם לא חיים זמן רב ולכן קל להבחין בשינויים בתוחלת חייהם. "לפני עשרים שנה זה היה הישג מדהים להאריך את תוחלת החיים של תולעת. ועכשיו כל פוסט-דוקטורנט יכול לעשות את זה," אומר סיימון מלוב, גנטיקאי ממכון באק. הניסויים הממומנים על-ידי המכון הלאומי לחקר ההזדקנות מראים שתרופות מסוגלות להאריך את חייהם של עכברים בערך ברבע, והחוקרים מבאק הצליחו גם לבלום בהם בעיות לב הקשורות לזקנה. תארו לכם איזו טלטלה יחווה העולם אם תוחלת החיים האנושית תזנק במהירות ב-25 אחוז.

המבחן האמיתי הוא ניסויים בבני אדם. "אנחנו מקווים למצוא 5-10 מולקולות קטנות שמאריכות בבריאות טובה את חייהם של עכברים, ואז לערוך ניסוי בבני אדם," אומר בריאן קנדי העומד בראש מכון באק. תרופה שנקראת רפמיצין – אשר נבדקת במכון ובמקומות אחרים – היא הקרובה ביותר לשלב הניסויים וטומנת בחובה פוטנציאל מהפכני. אבל ניסויים בהארכת חייהם של בני אדם אינם רק בעיתיים מבחינה אתית, אלא גם יקרים ועלולים להימשך עשרות שנים. כניסתה של גוגל (ומיליארדי הדולרים שלה) לתחום מגדילה את הסיכוי לעריכת ניסויים בבני אדם. חברת Calico לא מפרסמת את תוכניותיה – היא הסכימה לתת לי לבקר ואז שינתה את דעתה.

מה הלווייתנים יודעים ולא מספרים לנו?

חקר האטת ההזדקנות אינו חסר תקדים, וכמה מהניסיונות קודמים מהווים נורית אזהרה. בדור הקודם טען לינוס פאולינג, חתן פרס נובל לכימיה, שמנות גדולות של ויטמין C יאטו את ההזדקנות. מסתבר שבמינונים גדולים כל כך, ויטמינים עלולים להיות רעילים. כשאתם לוקחים ויטמינים, השתמשו במינון המומלץ. לפני עשור ניסתה Sirtris, חברת הזנק ביוטכנולוגית, לפתח תרופות שיחקו את תכונותיו המועילות-כביכול של יין אדום. חברת GlaxoSmithKline רכשה את Sirtris תמורת 790 מיליון דולר (בערך של ימינו), אבל כנראה שהייתה שמחה לקבל את הכסף חזרה: הניסויים של Sirtris עדיין לא הניבו שום מוצר פרקטי.

הממצא שאומר כי הַמְעָטָה באכילה מאריכה את תוחלת החיים של יונקים קטנים, הוא החשוב ביותר בתחום האטת ההזדקנות

לפני כ-15 שנה טען ברוס איימס, מדען בעל מוניטין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שאצטיל-L-קרניטין, שמווסת את המיטוכונדריה שבתאים, בשילוב עם נוגד חמצון, עשוי לעכב את ההזדקנות ואף לטפל באלצהיימר קל. "נוגד חמצון" (antioxidant) הפך למושג מפתח בשיווק תוספי מזון ובפיהם של כל מיני שרלטנים. יותר מדי נוגדי חמצון אינם בריאים לכם מכיוון שחמצון הוא חיוני לתהליך הנשימה של הגוף. איימס חשב שהוא מצא תרכובת שמווסתת בבטחה את הקצב שבו התאים מכלים את עצמם. הוא התחיל ליטול אצטיל-קרניטין בעצמו וממשיך לעבוד גם היום בברקלי, בגיל 85; אי אפשר לדעת אם הוא היה נהנה מאריכות ימים כזאת בכל מקרה. חברות התרופות לא הביעו עניין ברעיון שלו מכיוון שאצטיל-קרניטין נוצר באופן טבעי ואי אפשר להוציא עליו פטנט. והדבר הגרוע ביותר מנקודת מבטה של תעשיית התרופות – זהו חומר זול.

כיום, מחקרים מצביעים על קשר ברור בין תפריט דל-קלוריות לאריכות ימים בעכברים. הממצא שאומר כי הַמְעָטָה באכילה מאריכה את תוחלת החיים של יונקים קטנים, הוא החשוב ביותר בתחום האטת ההזדקנות. נראה שהתפריט המוגבל מכניס את תאיהם של עכברים למצב שמזכיר תרדמת חורף; אך עדיין לא ברור עם הגבלה קלורית תעבוד בבני אדם. אולי נדמה שקמפיין נגד קלוריות יפרוט על המיתרים הנכונים אצל הציבור מכיוון שההמלצה לאכול פחות לא עולה כלום. אבל יש לציין שהעכברים אוכלים הרבה פחות ומצמצמים את צריכת הקלוריות שלהם לרמה שבה אדם ירגיש דקירות רעב לאורך היום. "דיאטה דלת-קלוריות היא שיגעון חולף בצפון קליפורניה," אמר לי מלוב. "קבוצה שדוגלת בהגבלה קלורית באה לבקר במכון, והם לא נראו בריאים בכלל."

לוויתן ואדם

עטיפת ספר מאת הצייר וו. ה. פריי, שראה אור בין 1920-1890. באדיבות הספרייה הציבורית של בוסטון

לאחרונה דיווחו בנפרד צוותי חוקרים מהרווארד, סטנפורד ואוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו שהעברת דמו של עכבר מתבגר לעכבר זקן העניקה מרץ מחודש לקשיש. המחשבה על זקנים עשירים הרוכשים את דמם של צעירים עניים מזעזעת באינספור רמות. מטרתו של המחקר היא לקבוע איזה היבט כימי של דם צעיר מיטיב עם רקמות בוגרות. ייתכן שתרכובות הקיימות בדמם של מתבגרים מעוררות תאי גזע רדומים, ושיהיה אפשר לפתח תרופה שמייצרת את ההשפעה הזאת ללא עירוי.

מכון באק ומעבדות נוספות מחפשים דנ"א הקשור לתוחלת הבריאות ביונקים אחרים. הסיכוי שלווייתנים יחלו בסרטן נמוך הרבה יותר מהסיכוי שבני אדם יחלו בו. דובי קוטב צורכים הרבה מאוד שומן, ובכל זאת לא צוברים פלאק בעורקים. אם נפענח את הנתיבים הביולוגיים של תכונות אלה, ייתכן שנוכל לפתח תרופה שתייצר את אותה תופעה בבני אדם. נשמע הרבה יותר הגיוני לחקות תופעה שהטבע כבר יצר מאשר לנסות לפתח דנ"א מסוג חדש. בתולעים ישנם גנים שנקראים daf-2 ו-daf-16, אשר עשויים להשתנות בצורה שגורמת לחסרי חוליות לחיות פי שניים מאורך החיים הטבעי שלהם, ובבריאות טובה. ביולוגית מולקולרית בשם סינתיה קניון (Kenyon), אחת השכירות הראשונות ב-Calico, גילתה זאת לפני כשני עשורים, כשהייתה חוקרת באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. קניון ביצעה שינויים בגנים אלה בעכברים והצליחה להאריך גם את חייהם, עם שיעור נמוך יותר של סרטן מאשר בקבוצת הביקורת: קרי עם תוחלת בריאות טובה יותר. ה-daf-16 דומה לגן האנושי foxo3, שאחד הווריאנטים שלו מקושר לאריכות חיים יוצאת דופן. השמועה אומרת כי אחד הפרויקטים הראשוניים של Calico היא תרופה שתחקה את הווריאנט הזה.

זמן רב חלף מאז האאורקה של קניון, והיא עדיין לא קרובה להוכיח שהתובנה שלה לגבי תולעים תעזור גם לבני אדם. אבל קצב ההתקדמות של המחקר בתחום זה הולך ומאיץ. לפני עשרים שנה, ריצוף גנים וסוגים אחרים של מחקר דנ"א דרשו זמן רב מאוד. אבל זה השתנה בזכות טכניקות חדשות וציוד חדש: לדוגמה, חברת שירותי מעבדה מעמק הסיליקון שנקראת Sequetech מפרסמת, "לעבור ממושבה [של תאים] לרצף" ביום אחד. הקצב הגובר של איסוף המידע הגנטי עשוי לסייע גם לחקר תוחלת הבריאות.

מכון באק חש אופטימיות זהירה לגבי רפמיצין לאחר שתכונותיה מאריכות החיים התגלו בשמרים. עכברי מעבדה שקיבלו רפמיצין מתים לאט יותר מהרגיל, ולא מעט עכברים זקנים נראים נמרצים יותר. התרופה פותחה במקור כדי למנוע דחיית איברים מושתלים, ונראה שהיא משנה חלק מהתהליכים הכימיים הקשורים להזדקנות תאית (על כך נרחיב בהמשך). אם יסתבר שהתרופה מעכבת הזדקנות בבני אדם, יהיה זה השימוש הלא מתוכנן החשוב ביותר שנעשה בתרופה אי פעם. אבל אל תרוצו לבקש מרשם מרופא המשפחה – יעברו עוד שנים עד שיגיעו לשוק תרופות לשיפור תוחלת הבריאות המבוססות על רפמיצין, אם בכלל. קנדי, מנכ"ל מכון באק, לא משתמש בעצמו ברפמיצין, שתופעות הלוואי שלה עדיין אינן ברורות.

לעשן, לאכול בשר אדום, לחיות עד 100

החוקרים במכון באק רזים: בעיות השמנת-היתר של החברה אינן ניכרות כאן. כולם עולים במדרגות; המעליות נחשבות שירות למבקרים. אם יש מכונת חטיפים במתחם שגודלו קרוב ל-2,000 דונם, אז היא מוסתרת היטב. פגשתי כמה חוקרים לארוחת צהריים בחדר ישיבות עשוי זכוכית וכרום (המבנים במכון עוצבו על-ידי האדריכל אי. אם. פיי, ופחות או יותר זועקים "תנו לי פרס!"). ארוחת הצהריים הייתה פרשה נזירית למדי: מים וכריך קטן לצד סלט ירוק; בלי תוספות כבדות, בלי משקאות מוגזים, בלי עוגיות. קנדי אומר שהוא כמעט ולא אוכל צהריים, ורץ כ-30 קילומטר מדי שבוע. אך אף על פי שקנדי בן ה-47 נשמע לכל התיאוריות המקובלות בנוגע להאטת ההזדקנות, ישנם קמטים סביב עיניו.

עליכם לשמור על המשקל, לאכול יותר ירקות ופחות סוכר, להתעמל בקביעות, לישון הרבה. אבל עליכם לעשות את הדברים האלה כי זה היגיון פשוט – לא כי יש הוכחות חותכות שהם יאריכו את חייכם

מעבר למחלות זיהומיות, קשה מאוד לזהות סיבה ותוצאה ברפואה. קפה, מלח, חמאה: טובים לנו, רעים לנו, או לא לכאן ולא לכאן? המחקרים אינם חד-משמעיים. מדוע אנשים מסוימים חולים במחלות לב, אבל לא אנשים אחרים בעלי הרגלים דומים? מחקר הלב של פרמינגהם, שנמצא כעת בשנתו ה-66 ועוקב אחרי דור שלישי של נבדקים, עדיין מתמודד עם השאלות האלה. עליכם לשמור על המשקל, לאכול יותר ירקות ופחות סוכר, להתעמל בקביעות, לישון הרבה. אבל עליכם לעשות את הדברים האלה כי זה היגיון פשוט – לא כי יש הוכחות חותכות שהם יאריכו את חייכם.

האי-ודאות האינהרנטית שברפואה מועצמת כשמדובר בנושא כמו תוחלת חיים, מכיוון שעשרות שנים עלולות לחלוף לפני שנדע אם תרופה או סגנון חיים מסוימים עוזרים לנו. מחקרים בקשישים לא היו מכרה הזהב שהחוקרים ציפו לו. "מחקרי סגנון חיים של אנשים שהגיעו לגיל 100 מבלבלים מאוד," אומר קנדי." הם מעשנים יותר ושותים פחות ממה שנדמה לנו. מעטים מהם צמחונים. שום מסקנה חותכת לא עולה מהמחקרים האלה." אחד המאמצים הראשונים בקנה מידה גדול בנושא גרונטולוגיה (חקר הזקנה) הוא מחקר האורך של בולטימור בנושא זקנה, שהושק על-ידי חוקרים פדרליים ב-1958. מנהלו הנוכחי, לואיג'י פרוצ'י, אומר, "המחקר קבע שלעתים קרובות מופיעות בנעורים נוריות אזהרה המאותתות על נכויות מסוימות בגיל הזקנה, והתובנה הזאת עשויה להוביל לטיפולים שיינתנו בתחילת החיים ויצמצמו את המחלות הכרוניות המופיעות בשלב מאוחר יותר. אבל לחלק מהשאלות הגדולות, למשל אם אריכות ימים היא עניין גנטי בעיקרו או עניין של סגנון חיים וסביבה, פשוט אין לנו שום תשובה."

מחקרים בתאומים מרמזים שכ-30 אחוז מתוחלת החיים עוברת בתורשה. זה אחד הגורמים שמעודדים את החוקרים בתחום – אם 30 אחוז מתוחלת החיים עוברת בתורשה, ייתכן שמעבדות יוכלו לפתח תרכובת שתגרום לכימיה של הדם שלנו לחקות את המתרחש בגופם של אנשים שנולדו עם הדנ"א לחיים ארוכים. "אבל כשאנחנו מרצפים את הגנום, נדמה שרק אחוז בודד קשור לתוחלת החיים," אמר לי פרוצ'י. "את 99 האחוזים האחרים של ההשפעה הגנטית אנחנו לא יודעים להסביר."
בכנסים רפואים, פרוצ'י אוהב להציג בפני רופאים וחוקרים פרופיל רפואי מורכב של מטופלת אלמונית, ולבקש מהם לנחש מה גילה. "הניחושים מפספסים גם ב-20 שנה לכאן או לכאן," הוא אומר. "זאת מכיוון שמבחינה רפואית אנחנו לא יודעים מהו 'גיל'. האמצעי היחיד לקבוע מה גילו של מטופל הוא לשאול מה תאריך הלידה שלו. זה מראה לך שהמחקר בנושא הזה עדיין נמצא בשלב בסיסי מאוד."

ההזדקנות, כמובן, מביאה עמה הזדקנות ביולוגית. והזדקנות תאית, אחד מהיבטיה של התופעה הכללית הזאת, הוא נושא המרתק חוקרים רבים בתחום. הרקמות והאיברים שמרכיבים את גופנו מועדים לפציעות, והתאים מועדים לכשלים. והבולט בכשלים אלה הוא סרטן. כשיש לרפא פציעה, או לעצור רקמה סרטנית שמתחלקת, התאים הסמוכים משדרים אותות כימיים שמפעילים את תיקון התאים הפצועים או את הרג התאים הממאירים (מובן מאליו שזו הפשטה). אצל צעירים, המערכת הזאת עובדת לא רע. אבל ככל שהתאים מזדקנים, הם מתחילים לשלוח אותות "חיוביים-שגויים". יכולת ההחלמה של הגוף מגמגמת מכיוון שייצור עודף של אותות גורם לדלקות עיקשות – גורם יסודי למחלות לב, אלצהיימר, דלקת פרקים ומחלות כרוניות אחריות המקושרות להזדקנות. מכוניות נשחקות כי הן לא מסוגלות לתקן את עצמן; הגוף שלנו נשחק כי הוא מאבד את היכולת לתקן את עצמו. אם נצליח להאט את אובדן היכולת הזאת, נשפר את בריאותנו בגילאים מתקדמים: אחריות ארוכה יותר, במונחי רכב.

"אם נבין איך לחסל תאים זקנים או לכבות את ההפרשות שלהם," אומרת ג'ודית קמפיסי, שמנהלת את המחקר של מכון באק בתחום זה, "נצליח למנוע או לצמצם רבות מהמחלות הכרוניות של גיל הזקנה. לא בכדי יש עלייה חדה בהיקרות המחלות האלה אחרי גיל 50, כשגם מספר התאים הזקנים. אם ההזדקנות היא אכן הגורם המרכזי למחלות כרוניות רבות, כמו שחושבים לא מעט מדענים, אז מהותי שנבין את תהליך ההצטברות של תאים "מזדקנים" (senescent cells)." רפמיצין מלהיבה חוקרים כי נראה שהיא מכבה את אות התיקון שנשלח בטעות על-ידי תאים מזדקנים. חוקרי מאיו קליניק בודקים חומרים אחרים שמצמצמים את השפעות ההזדקנות התאית; חלקם שימרו את כושרם הגופני של עכברים זמן רב יותר מהרגיל והאריכו את תוחלת הבריאות שלהם. קשישים רבים דועכים במשך שנים רבות ולבסוף נעשים נכים. אם רוב האנשים יוכלו ליהנות מחיוניות ממש עד סוף חייהם, הרי שזה ילהיב את החברה האנושית לא פחות מהארכת תוחלת החיים.

אם נבין איך לחסל תאים זקנים או לכבות את ההפרשות שלהם," אומרת ג'ודית קמפיסי, שמנהלת את המחקר של מכון באק בתחום זה, "נצליח למנוע או לצמצם רבות מהמחלות הכרוניות של גיל הזקנה״

מאמצים רפואיים גדולים בנויים לרוב כמתקפות על מחלות ספציפיות – "המלחמה בסרטן" וכולי. אחת הסיבות לכך היא פסיכולוגית: אדם עשיר ששרד מהתקף לב, או איבד הורה להתקף לב, מייסד קרן שתחקור את הבעיה. סיבה נוספת היא סמלית: בדרך כלל אנחנו תופסים מחלות כאתגרים שהטבע מציב בפנינו ויש להתמודד איתם אחד אחד. אם יסתבר שחלוף הזמן הוא אתגר בפני עצמו, ייתכן שמחקר אינטר-דיסציפלינרי של תהליך ההזדקנות יתפוס את מקומה של הגישה המתמקדת במחלה אחת בכל פעם. רק לפני דור אחד היה מטורף לגמרי לחשוב שאפשר "לרפא" הזדקנות. עכשיו זה נשמע רק קצת מטורף.

סוגיית המדרגות הנעות

כבר קרוב למאתיים שנה שהמדרגות הנעות לא עוצרות ותוחלת החיים עולה שלושה חודשים מדי שנה למרות שתי מלחמות עולם, מגפת השפעת של 1918, מגפת האיידס וצמיחתה של אוכלוסיית העולם פי שבעה – נקודה חשובה להפליא, מכיוון שנהוג לחשוב שצפיפות מזרזת את הפצתן של מחלות. האם תוחלת החיים תמשיך לעלות גם ללא התפתחויות ביוטכנולוגיות מרעישות? את המסכימים מייצג ג'יימס ואופּל, מייסד מכון מקס פלאנק לחקר הדמוגרפיה בגרמניה; את המתנגדים מייצג ג'יי אולשנסקי, מומחה לבריאות הציבור מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו. ב-2002 פרסם ואופל מאמר חשוב בכתב העת Science המתעד את העלייה הליניארית המשונה בתוחלת החיים מאז 1840. ואופל הציג מסקנה שנויה במחלוקת שאומרת כי "את הירידה בשיעורי התמותה אין לראות כסדרה של מהפכות חד-פעמיות שאינן קשורות זו לזו, אלא כשטף קבוע של קדמה מתמשכת." העלייה אינה נובעת מהתפתחות או תגלית מסוימות: השיפורים בתזונה, בבריאות הציבור, בתברואה ובידע הרפואי תרמו כולם לתופעה, אבל הכוח המניע המרכזי היה "שטף קבוע של קדמה מתמשכת."

זקנה

זוג קשישים באילנוי שבארה״ב, 1947. צילום: טוני אלטר

ואופל אמר שסביר כי העלייה תימשך לפחות עד שתוחלת החיים בלידה תחצה את סף 100 השנים. תפיסותיו לא השתנו מאז. "הנתונים עדיין תומכים במסקנות של המאמר מ-2002. העלייה הליניארית בתוחלת החיים נמשכת," אמר לי ואופל השנה. בדו"ח שפרסם לאחרונה המרכז לבקרת מחלות ומניעתן נכתב כי שיעורי התמותה בהתאמה-לגיל בארצות הברית הגיעו לשפל היסטורי ב-2011. כיום, ארבעת גורמי המוות המובילים בארצות הברית הם מחלות כרוניות הקשורות לגיל: מחלות לב, סרטן, מחלות כרוניות של דרכי הנשימה התחתונות ושבץ. ואופל חושב שכל עוד רמת החיים תמשיך להשתפר, תוחלת החיים תמשיך לעלות.

בצדו השני של המתרס אמר לי אולשנסקי שהעלייה בתוחלת החיים "תיבלם בקרוב, ואולי זה כבר קרה." הוא אומר, "רובה של העלייה בתוחלת החיים לאורך המאה ה-20 נובע מירידה בתמותת התינוקות, וזה הישג חד-פעמי." תמותת התינוקות בארצות הברית מפגרת אחרי כמה מדינות אחרות, אבל היא צנחה כל כך הרבה –  ל-1 מכל 170 – עד שלא נותר מקום רב לשיפור. "להצלת הצעירים יש השפעה סטטיסטית אדירה על תוחלת החיים," מסביר אולשנסקי. "הירידה בשיעורי תמותת התינוקות משנה את כל משך חייו של אדם. השינויים ברפואה או בסגנון החיים שמאריכים את חייהם של קשישים לא תורמים רבות למספרים". אולשנסקי מחשב שאם נחסל את הסרטן תעלה תוחלת החיים האמריקאית בשלוש שנים בלבד כי מגוון של מחלות כרוניות קטלניות מחכות לתפוס את מקומו. הוא חושב שבמהלך המאה ה-21 תעלה תוחלת החיים הממוצעת "בעוד כעשר שנים," לצד עלייה בתוחלת הבריאות. ואז העלייה תאט משמעותית, או תיעצר כליל.

ז׳אן קלמו, ביום הולדתה ה-122 ב-1997. צילום מסך

ז׳אן קלמו, ביום הולדתה ה-122 ב-1997. צילום מסך

האם לגיל האנושי יש תקרה ביולוגית? השאלה הזאת עדיין לא משתקללת בדיון הזה. ז'אן קלמו (Calment), צרפתייה שחיה בין 1997-1875, הגיעה לגיל המתועד הגבוה ביותר – 122 שנות חיים. מובן שהיא מקרה קיצוני. מקרים אלה לא אומרים לנו הרבה, אבל הם רומזים על האפשרי. הגיל שאליו הגיעה קלמן גבוה בהרבה מאורך החיים הממוצע שוואופל או אולשנסקי מדברים עליו במחקריהם. ובכל מקרה, מומחים שונים בזמנים שונים במאה האחרונה טענו שאורך החיים האנושי עומד להגיע לתקרה, אך כולם התבדו.

הירידה בעישון ובנהיגה בגילופין תרמה ללא ספק לירידה בשיעורי התמותה. שיעורי הרצח ירדו כל כך – מקרי הירי לאו דווקא התמעטו, אבל השיפור בתגובת הצוותים הרפואיים מציל את חייהם של קורבנות רבים מתמיד – עד שרצח כבר אינו אחד מ-15 גורמי המוות המובילים בארצות הברית. וישנם אינדיקטורים בריאותיים מעודדים נוספים. ישנה ירידה ארוכת טווח בכל פליטות האוויר והמים המזיקות מלבד גזי חממה. הירידה בערפיח, בגשם החומצי ובפיח הנישא באוויר מעודדים אריכות ימים – הקשישים רגישים למחלות בדרכי הנשימה – בעוד שהדעיכה ברמות הרעלנים התעשייתיים עשויה לתרום לירידה בשיעורי הסרטן.

תשומת הלב הציבור מתמקדת לרוב בקשר בין המזון שאנו אוכלים לבין אורך חיינו: האם אנשים צריכים לצרוך שמן דגים ולקנות קפיר אורגני פרוביוטי? יכול להיות שאחד הגורמים החשובים כאן הוא המבנה של הבתים, המשפחות והחברויות שלנו. תומס פֶּרְלס (Perls) מהמרכז הרפואי של בוסטון, העוסק בניתוח גנומים של אנשים שהגיעו לגיל 100, אומר שאנשי "הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי" חיים כעשור יותר משאר בני גילם: "הם לא שותים או מעשנים, רובם צמחונים, הם מתעמלים באופן קבוע גם בזקנה ומקדישים יום אחד בשבוע למנוחה אמיתית." אך מה שבאמת מדהים את פרלס לגביהם הוא הקבוצות החברתיות הגדולות שלהם. "אינטראקציה בלתי פוסקת עם אנשים אחרים עלולה להיות מרגיזה, אבל נראה שבסך הכול היא משמרת את המעורבות והעניין שלנו בחיים."

במשך שנים, החברה המערבית הולכת ומתרחקת מ"אינטראקציה בלתי פוסקת עם אנשים אחרים" – פחות משפחות דו-הוריות, פחות ילדים למשפחה, ירידה במידת ההשתתפות בפעילויות דתיות וקהילתיות, סבים שחיים לבדם, אינטראקציה אלקטרונית שמחליפה שיחות פנים אל פנים בכל סיטואציה, מעבודה ועד דייטים. אנו מקשרים שגשוג למשפחות קטנות, אבל יכול להיות שהבית הרב-דורי הוא הסביבה הטובה ביותר לאריכות ימים. ישנן אינדיקציות לכך ש"המיתון הגדול" עודד מגורים בבתים רב-דוריים. ייתכן שזה יתרום לתוחלת החיים, לפחות למשך זמן מה.

יכול להיות שהבית הרב-דורי הוא הסביבה הטובה ביותר לאריכות ימים. ישנן אינדיקציות לכך ש"המיתון הגדול" עודד מגורים בבתים רב-דוריים. ייתכן שזה יתרום לתוחלת החיים, לפחות למשך זמן מה

קנה המידה הטוב ביותר לתוחלת חייו של אדם הוא השכלה. ג'ון רואו, מומחה למדיניות בתחום הבריאות מאוניברסיטת קולומביה ומנכ"ל חברת Aetna לשעבר, אומר, "אם מישהו ייכנס אליי למשרד ויבקש ממני לחזות כמה זמן הוא יחיה, אני אשאל שני דברים: בן כמה אתה וכמה שנות השכלה יש לך?" מהמחקר האחרון של ג'יי אולשנסקי אפשר ללמוד כי מאז שנות ה-50, תוחלת חייהן של נשים אמריקאיות שלא השלימו את לימודי התיכון לא עלתה רבות, בעוד שתוחלת חייהן של נשים משכילות הרקיעה שחקים. כיום, הנשים האמריקאיות המשכילות ביותר חיות בממוצע 10-14 שנים יותר מאשר הנשים הכי פחות משכילות. "הדבר הבולט ביותר שעולה מהנתונים הוא ללא ספק הקשר בין השכלה לתוחלת חיים," אומר אולשנסקי. "החדשות הטובות הן ששיעור הבלתי משכילים באוכלוסייה האמריקאית יורד בהדרגה. החדשות הרעות הן שהעדר-השכלה נעשה קטלני אף יותר משהיה בעבר."

השכלה לא תורמת לתוחלת החיים כי דוסטוייבסקי מפחית את לחץ הדם; האוניברסיטה משקפת היבטים אחרים בחייו של אדם. בהשוואה לאנשים משכילים פחות, לבעלי תואר ראשון יש הכנסה גבוהה יותר, הם מעשנים פחות, והסיכוי שיסבלו מהשמנת-יתר קטן יותר. יש גם סיכוי רב יותר שהם יישמעו להוראות הרופא. לבוגרי אוניברסיטה יש סיכוי רב יותר להתחתן ולהישאר נשואים, והנישואים טובים לבריאות: התקפי לב ושבץ נפוצים פחות בקרב אנשים נשואים מאשר בקרב רווקים וגרושים.

רבות מההתפתחויות החברתיות שמעודדות אריכות ימים – שיפורים בתברואה, פחות זיהום, חדרי מיון טובים יותר – זמינות לכול על בסיס של שוויון זכויות. אבל באזורים עירוניים עניים רבים, בתי הספר התיכונים נמצאים במצב נורא. זה המצב בכל מדינות ארצות הברית, כולל קליפורניה. המחוקקים מקצצים את המימון לאוניברסיטאות הציבוריות, ועלות הלימודים האקדמיים צומחת מהר יותר מהאינפלציה. הנושאים האלה נדונים במונחים של הוגנות, ואולי יש להוסיף את תחום הבריאות לדיון הזה. אם ההשכלה היא הקלף המנצח של תוחלת החיים, החמישון העליון עשוי להתרחק מכל השאר.

הזדקנות ופוליטיקה

הזקנים שולטים בחברה – מנהיגים פוליטיים זקנים, שופטים זקנים. מדי שנה תוחלת החיים עולה וחוסר האיזון הבין-דורי מחריף. הזקנים זקוקים להטבות שעליהם צריכים הצעירים לשלם, בעוד שאנשים בשנות ה-20 לחייהם מתפכחים במהירות ומרגישים שאין להם סיכוי לפרוח. החוב הלאומי צומח במהירות מדאיגה. החדשנות והחשיבה הרעננה דועכות כיוון שכל המרץ מופנה לשמירה על החלוקה הקיימת של העוגה. זו אינה תחזית לגבי עתידה של ארצות הברית, אלא תיאור של יפן בימינו. ארץ השמש העולה היא האומה המזדקנת ביותר בעולם. כבר עכשיו גילהּ החציוני הוא 45 (בארצות הברית, לשם השוואה, הוא 37), והוא יזנק ל-55 עד 2040. כפי שציין ניקולס אברסטט (Eberstadt), דמוגרף מה-American Enterprise Institute: הגיל החציוני בפאלם ספרינגס, קליפורניה – גן עדן לפנסיונרים - הוא 52. יפן עומדת להפוך לאומה שלמה של תושבי פאלם ספרינגס.

מצבה של יפן נובע משיעור פוריות נמוך מאוד – אין מספיק תינוקות להורדת הגיל הממוצע – ומגבלות מחמירות על הגירה. ארצות הברית היא עדיין אומה של מהגרים, ובגלל השטף הבלתי פוסק של צעירים המגיעים אליה, הגיל החציוני לא יזנק משמעותית על אף העלייה בתוחלת החיים: דו"ח ה-World Population Prospects של האו"ם מעריך שהגיל החציוני בארצות הברית יעלה ל-41 עד אמצע המאה.

ובכל זאת, לא מעודד לגלות שיפן היא בה בעת האומה המזדקנת ביותר והאומה בעלת החובות הגדולים ביותר. בעבר הייתה יפן הגודזילה של הסחר העולמי, אבל ככל שהיא הזדקנה שקעה כלכלתה בתקופה ארוכה של צמיחה רכה. ב-2012, המפלגה הדמוקרטית של יפן, מפלגת מרכז ששלטה אז ב"דיאט" (בית המחוקקים), תמכה במס שמטרתו היא לא להחזיר את החוב הלאומי אלא רק להאט את קצב ההלוואות. המפלגה סולקה מיד על-ידי המצביעים. בשנה שעברה הגיע החוב הציבורי של יפן לעשרה טריליון דולר, פי שניים מהתמ"ג הלאומי.

לא מעודד לגלות שיפן היא בה בעת האומה המזדקנת ביותר והאומה בעלת החובות הגדולים ביותר. בעבר הייתה יפן מובילה בסחר העולמי, אבל ככל שהיא הזדקנה שקעה כלכלתה

שילה סמית, מומחית ליפן מה-Council on Foreign Relations, אמרה לי, "אחוזי ההצבעה של הצעירים ביפן הם מהנמוכים בעולם. הם חושבים שאחיזתם של הזקנים במערכת חזקה כל כך, עד שאין טעם בפעילות פוליטית. לא נראה שהצעירים מתלהבים לקראת העתיד." קשה להאמין לדיווחים החדשותיים שמספרים כי הצעירים היפניים נעשו אדישים כל כך עד שהם איבדו עניין ביחסי מין, אבל אולי יש בכך שמץ של אמת. אין ספק כי הצעירים היפנים העירוניים מבינים שהזקנים צוברים חשבונות שבבוא היום יוגשו להם, אבל הם מבינים גם שאם המימון לפנסיונרים יקוצץ, סבתא עלולה לעבור לגור איתם בדירתם הקטנטנה. וככל שתוחלת החיים עולה, האדם היפני שנכנס לשלב חסר הדאגות של תחילת החיים הבוגרים עלול לגלות שההורים והסבים מצפים ממנו לטפל בהם. מכיוון שמשפחות בעלות ילד אחד הן דבר נפוץ כיום ביפן, עלול להיווצר מצב שבו מבוגרים רבים פונים לאדם צעיר אחד בציפייה לתמיכה כספית, בריאותית או שתיהן. ייתכן שהכניעה לתרבות ההלוואות הציבורית היא דרכם של צעירי יפן לוודא שהדורות הקודמים לא ייכנסו להם לדירה – גם אם משמעות הדבר היא חוב לאומי כבד בהמשך הדרך.

זקנים ביפן

ב-2013 האשים שר האוצר של יפן את אוכלוסיית הקשישים במדינה בכך שהם גוזלים מהצעירים את תקציבי הרווחה. צילום: גטי אימג׳ס

מטרידה המחשבה שאמריקה עלולה להידמות ליפן – להיעשות מבוגרת יותר, עם חוב לאומי גדל וצמיחה כלכלית דועכת. מאז המחצית השנייה של כהונת ממשל ג'ורג' ו' בוש ועד 2013 גדל החוב הלאומי יותר מפי שניים. הממשל הפדרלי לווה כאילו אין מחר. צבירת חובות זו, שבה אשמים מנהיגי שתי המפלגות הפוליטיות, היא רק הקדמה לפרישתם של ילדי ה"בייבי בום". המחר נוהג להגיע מוקדם מהצפוי. נניח שהמדרגות הנעות יאטו, וההנחה השמרנית לגבי תוחלת החיים תתגלה כנכונה. במחקר מ-2009 תיאר אולשנסקי את הדמוגרפיה העתידית בתרחיש זה. מספר האמריקנים שגילם 65 ומעלה, 43 מיליון כיום, יגיע ל-108 מיליון ב-2050 – כמו להוסיף עוד שלוש פלורידות המאוכלסות כולן בקשישים בלבד. מספרם של בני 85 ומעלה יגדל לפחות פי חמישה; הם יהוו יותר משישה אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית. אולשנסקי קבע שעד 2050 תעלה תוחלת החיים ב-3-8 שנים מעבר לגיל שמינהל הביטוח הלאומי משתמש בו כדי להעריך את כושר הפירעון של המערכת, וחזה שעד אותה שנה יצברו הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות "מדיקר" התחייבויות כספיות בלתי ממומנות בשווי 3.2-8.3 טריליון דולר (כלומר תשלומים שלא נראה כי היא תוכל לעמוד בהם. למדינות ולממשלות האזוריות יש לפחות עוד טריליון דולר בתשלומי פנסיה בלתי ממומנים). והמספרים המדאיגים האלה הם הערכות שמנפק דווקא האנליסט המוביל שחושב כי העלייה תוחלת החיים מאטה.

כשהנשיא אובמה החל את כהונתו אמרו נאמני הביטוח הלאומי שמבנה ההטבות הנוכחי ממומן עד 2037. ועכשיו, משרד התקציב של הקונגרס אומר שיום הדין יגיע כבר ב-2031. ייתכן שהמדינות "מממנות" את התחייבויות הפנסיה שלהם בעזרת מתמטיקה מפוקפקת: ניו יורק מנפיקה שטרות חוב; אילינוי וניו ג'רזי מוכרות מסמכי חוב הדומים במידה מדאיגה לאג"ח זבל. קרנות פנסיה פרטיות רבות אינן ממומנות כראוי, וה-Pension Benefit Guaranty Corporation, תאגיד שעל הנייר אמור לערוב לתוכניות אלה, הוא תאונה שרק מחפשת מקום מתאים להתרחש בו. פעמיים בשלוש השנים האחרונות אישר הקונגרס לתאגידים לעכב את התשלומים לקרנות הפנסיה. לכן הם משלמים יותר מסים בשנה הנוכחית, מה שמאפשר לקונגרס להוציא עוד כסף ומעצים את הבעיות בהמשך הדרך. קרן הנכות של הביטוח הלאומי עלולה לקרוס כבר בסוף 2016. הוצאות ה"מדיקר" עולות מהר יותר מאשר הוצאות הביטוח הלאומי, וקשה יותר לחזותן. ההערכות מראות שהרכיב העיקרי ב"מדיקר", קרן בתי החולים שלה, תקרוס ב-2030.

לפיכך, אם תוחלת החיים לא תשתפר, התארכות החיים עלולה להוביל למשבר כלכלי. כיום, תוכניות "מדיקר" ו"מדיקייד" מוציאות כ-150 מיליארד דולר בשנה על חולי אלצהיימר. בהיעדר התקדמות בנושא ההזדקנות, מספר חולי האלצהיימר עלול לגדול פי שלושה עד 2050, והחברה תאלץ להוציא על הטיפול בהם לא פחות משהיא מוציאה כיום על תקציב הביטחון. בנכויות רבות הקשורות להזדקנות אי אפשר לטפל בעזרת תרופות או הליכים מתוחכמים; יש צורך במטפלים. בנוסף, ככל שעולה תוחלת החיים, כך יעלה גם מספר הסבים החיים. משפחות שכללו בעבר רק אדם אחד מעל גיל 85 עלולות למצוא את עצמן עם שלושה או ארבעה קרובים כאלה, המצפים כולם לטיפול או כסף. בה בעת, עצי משפחה מסורתיים מתחלפים בדיאגרמות שדומות למפות הרכבת התחתית של לונדון. האם ילדים ממשפחות המורכבות מהורים וילדיהם מנישואים קודמים, ירגישו מחויבים לטפל בהוריהם החורגים המזדקנים? עצם כניסתו של המושג birth parent (הורה ביולוגי) ללקסיקון הלאומי מעידה על גודל השינוי.

סקרים מראים שאמריקאים נוטים שלא להעריך כשורה כמה זמן יחיו – מחשבה נוחה שמצדיקה פרישה מוקדמת ובזבזנות, אך מייצרת תלות בטווח הארוך

יפן, כאמור, היא המדינה המובילה את מגמת התארכות החיים, ולכן העניין הרב שלה ברובוטיקה מעט מפחיד. חברת Foxconn, ענקית האלקטרוניקה האסייתית, מייצרת עבור השוק היפני דבר מכאני מטריד שנקרא Pepper, אשר אמור לארח חברה לקשישים. וייתכן שמכשירים מתוחכמים יותר יגיעו בהמשך. עתיד שבו קשישים רבים בוהים בקיר בזמן שמטפלים רובוטיים מזמזמים סביבם, היה עלול נשמע כמו סרט מדע בדיוני גרוע לולא היה סיכוי טוב שיתממש.

בעיית המנהיגות המזדקנת

ככל שהאוכלוסייה מזדקנת כך גם האנשים שבשלטון – והם מזדקנים בעודם בעמדות כוח. ניתוחי הצבעות ממוחשבים לפי רחוב וחלוקה חסרת בושה של אזורי ההצבעה תורמים יותר מאי פעם לשימור כוחם של פוליטיקאים מכהנים. חוקי מימון הבחירות מקדמים רפורמות לכאורה, אך למעשה תוכננו כך שירפו את ידיהם של מועמדים חדשים. בין העלייה בתוחלת החיים לכוחם העולם של המכהנים, שני בתי הקונגרס הם המבוגרים ביותר אי פעם: הסנאטור הממוצע הוא בן 62; גילם הממוצע של נציגי הקונגרס – 57.

הקונגרס המזדקן ינסה בראש ובראשונה לשמר את הסטטוס קוו. הממשלה עלולה להתאבן דווקא כשהזדקנות האוכלוסייה מגבירה את הצורך ברעיונות חדשים. "כבר עכשיו יש יתרון אדיר למכהנים," אמר לי פעיל פוליטי מנוסה. "ומכיוון שאנשים יחיו שנים רבות יותר, המכהנים יוכלו להתחפר. סטרום ת'ורמונד כבר לא יהיה מקרה חריג. נציגים רבים משתי המפלגות ישמרו על מעמדם יותר מדי זמן ויקפיאו את זרם הרעיונות החדשים. זה לא יהיה טוב לדמוקרטיה." הדובר אינו רדיקל החי באשליות: זהו קארל רוב. עכשיו תארו לכם את בית המשפט העליון בעקבות העלייה בתוחלת החיים. תשעת השופטים במחזור הראשון של בית המשפט כיהנו בממוצע תשע שנים; התשעה היוצאים כיהנו בממוצע 27 שנה. ג'ון פול סטיבנס, האחרון שפרש, כיהן בעליון במשך 35 שנה. אם קלרנס תומס יחיה עד לתוחלת החיים האקטוארית לזכר בגילו הנוכחי, הוא יכהן בבית המשפט העליון במשך 40 שנה.

האבות המייסדים היו מזדעזעים מהמחשבה על קבוצה קטנה של מנהיגים בלתי נבחרים השולטים על גוף פוליטי במשך עשרות שנים. כשהחוקה נכתבה, אף אחד לא היה מסוגל לצפות את העלייה העתידית בתוחלת החיים, או את מידת הכוח שבית המשפט העליון יצבור. כדי לדאוג שהדמוקרטיה תשמור על חיוניותה בעוד שהחברה מזדקנת, יש לשנות את חוקי מימון הבחירות כך שיגדילו את סיכוייהם של המתמודדים לגבור על בעלי תפקיד מכהנים, ויש לתקן את החוקה ולהוסיף מגבלה על שנות הכהונה בבית המשפט העליון כדי שהמינוי הזה יפסיק להיות כרטיס חבר לכל החיים לבית מלוכה.

הפנסיה החדשה

ב-1940, האמריקאי הממוצע שהגיע לגיל 65 בילה בסופו של דבר כ-17 אחוז מחייו בפנסיה. כיום הנתון עומד על 22 אחוז וממשיך לעלות. אבל הביטוח הלאומי עדיין בנוי כאילו תוחלת החיים תקועה במאה הקודמת. אופציית הפנסיה המוקדמת, שהקונגרס הוסיף ב-1961 – החל למשוך בגיל 62, אבל בהטבות נמוכות יותר – היא אפשרות מפתה רק אם החיים קצרים, אך יוצרת בעיות כשתוחלת החיים מתארכת. אנשים שבוחרים פנסיה מוקדמת עלולים להגיע לשנות ה-80 לחייהם לאחר ששרפו את כל החסכונות; הם נאלצים להתקיים בשאר חייהם מסכום קטן בלבד, במקום הפנסיה המלאה שהיו עשויים לקבל. סקרים מראים שאמריקאים נוטים שלא להעריך כשורה כמה זמן יחיו – מחשבה נוחה שמצדיקה פרישה מוקדמת ובזבזנות, אך מייצרת תלות בטווח הארוך.

ג'יימס ואופל מזהיר שהסירוב להכיר בהתארכות תוחלת החיים "מעוות את החלטותיהם של אנשים לגבי חסכונות ופרישה" ומעניק "רישיון לפוליטיקאים לדחות את יישומם של שינויים כואבים בביטוח הלאומי." רונלד רייגן היה הנשיא האחרון שקידם חקיקה המתייחסת לשינויים בתוחלת החיים. הממשל שלו הגביה את גיל הזכאות להטבות ביטוח לאומי מ-65 ל-66 או 67, על סמך שנת הלידה. כנראה ש-99 אחוז מחברי הקונגרס יודו בחדרי חדרים שכלכלת הפרישה חייבת להשתנות; אבל אף אחד לא מוכן לגעת בנושא שנוי במחלוקת זה. מבחינה פוליטית, האופציה האטרקטיבית היחידה היא ביטול תקרת מס השכר, העומדת כעת על 117,000 דולר, כי הדבר יפגע רק באמידים. אבל משרד התקציב של הקונגרס קבע שגם אפשרות זו אינה תספיק למניעת חדלות פירעון של הביטוח הלאומי. נדרש לפחות שינוי אחד נוסף, כמו העלאת גיל הפרישה או שינוי נוסחות עלות המחייה. סביר לנחש שהממשלה לא תחולל שום רפורמה בביטוח הלאומי עד שיתרחש משבר – ואז תבצע מהלכים מבוהלים ובלתי שקולים שהיא הייתה עשויה למנוע בעזרת תכנון מראש.

אפשר פשוט להתלונן על קיפאון ממשלתי, אבל אנחנו לא יכולים להאשים אף אחד אחר בהחלטות שאחנו קיבלו. חובה עלינו להגדיל את החסכונות לגיל הפרישה, אבל זה דורש משמעת פיננסית עצמית שהרבים מאתנו אינם עומדים בה. מעבר לכך, רוב האנשים יצטרכו ככל הנראה לאמץ תפיסה חדשה של גיל הפנסיה: לא מתג שמכבים – בלי עבודה, אחרי שנים של משרה מלאה – אלא רצף שבו אדם עובר בהדרגה לחצי משרה, ואז לעבודה מזדמנת. נקרא לזה "מסלול פרישה" ולא "פרישה": תקופה שבה נמשיך להתפרנס ולחסוך במקביל לירידה הדרגתית באחוזי המשרה.

אימוץ נרחב של תפיסת מסלול הפרישה תדרוש שינויים במדיניות הציבורית ובגישת המעסיקים. הבנקים לא חושבים במונחים של הלוואות קטנות שמטרתן לעזור לאדם במחצית השנייה של חייו לפתוח עסק ביתי, אבל הלוואות אלה יהיו חיוניות לאוכלוסייה המתבגרת. מעסיקים רבים נדרשים להמשיך לספק ביטוח בריאות לאלה שממשיכים לעבוד אחרי גיל 65, אף על פי שהם זכאים ל"מדיקר". הפרמיות של המעסיקים על העובדים האלה גבוהות הרבה יותר מאשר הפרמיות על עובדים צעירים, ולכן יש למעסיקים סיבה הגיונית לרצות להיפטר מכל עובד מעל גיל זה. הפסקת הדרישה הזאת תגביר את האטרקטיביות של עובדים קשישים בעיני המעסיקים.

אנשים רבים יעדיפו להמשיך לעבוד בתנאים רגועים יותר, או במשרה חלקית, על פני מתנת פרידה ובטלה מוחלטת. הורדה הדרגתית של אחוזי המשרה עשויה גם לעודד אנשים מזדקנים להשתתף בפרויקטים התנדבותיים, שבהם תמיד חסרות ידיים עובדות. יכול להיות שמסלול הפרישה הוא אפשרות אטרקטיבית הרבה יותר מאשר הפרישה המסורתית. ועלייה בתוחלת הבריאות היא תנאי הכרחי למימושו.

אבולוציה מונחית

יכול להיות שפרישה ההדרגתית היא אפשרות אטרקטיבית הרבה יותר מאשר פרישה מסורתית. ועלייה בתוחלת הבריאות היא תנאי הכרחי למימושה

הבנת הביולוגיה האבולוציוניות של תהליך ההזדקנות תעזור לנו בשיפור תוחלת הבריאות. כל תא בגופנו מכיל את קוד הדנ"א של תא טרי ובריא, אבל התרשים הזה אינו מיושם כשאנחנו מזדקנים. חוקרי אבולוציה, כולל אלפרד ראסל וולאס, השתעשעו במחשבה על מוות מתוכנן – התפיסה שלפיה הברירה הטבעית "רוצה" שבעלי חיים זקנים ימותו כדי לפנות משאבים לבעלי חיים צעירים, שיישאו בתוכם מבנים גנטיים מפותחים. התפיסה הרווחת אומרת שבמקום להרוג בעלי חיים זקנים, הברירה הטבעית פשוט לא מספקת שום מנגנון המתגמל אותם על אריכות ימיהם.
פליפה סיירה, חוקר מהמכון הלאומי לחקר ההזדקנות, אומר, "לאבולוציה לא אכפת ממך אחרי גיל הפוריות. היא לא רוצה שתמשיך לחיות וגם לא רוצה שתמות. פשוט לא אכפת לה. מנקודת המבט של הברירה הטבעית, בעל חיים שסיים להתרבות וביצע את השלב הראשוני של גידול צאצאיו יכול גם להיטרף, כי תכונות גנטיות מועילות שמתבטאות מאוחר יותר בחיים לא עוברות בתורשה." מכיוון שמוטציה שמעדיפה חיים ארוכים לא תורמת להצלחתו של בעל חיים ברבייה, לחצי הברירה פועלים רק על הצעירים.

בדור הקודם חשדו תיאורטיקנים שגיל הבלות הוא הסתגלות אבולוציונית ייחודית של הסוג הביולוגי "אדם" – נשים מפסיקות להשקיע אנרגיה בהבאת ילדים לעולם כדי שהן יוכלו לדאוג במשך זמן רב יותר לאלה שכבר נולדו, כאימהות וכסבתות. התיאוריה אומרת שזה מגדיל את סיכויי הישרדותם של ילדים ומאפשר להם להעביר הלאה את הגנים המשפחתיים. אבל מחקרים חדשים מראים שבעלי חיים, כולל אריות ובבונים, עוברים גם הם בלות, ותופעה זו נראית יותר ויותר כמו תקלה בתאים מזדקנים ולא כמו תכונה שלחצי הברירה מייצרים. ובכל הנוגע למחשבה שסבים עוזרים לילדיהם לשגשג ולכן יש העדפה אבולוציונית לאריכות ימים – "אפקט הסבתא" – הרי שגם התפיסה הזאת לא אוששה במחקר.

הנקודה המרכזית היא זאת: אם כל הדברים שקורים אחרי גיל הפוריות אינם משפיעים בכלל על הצלחתם של גנים מסוימים, אז הטבע מעולם לא ברר תכונות שמאריכות את תוחלת החיים. האבולוציה מבכרת כוח, אינטליגנציה, רפלקסים, משיכה מינית; היא לא מנסה לדאוג שאורגניזם יישאר בחיים לאורך זמן. לדוגמה, הגוף המתפתח זקוק לסידן, ולכן הטבע ברר את היכולת לעבד אותו בתהליך חילוף החומרים. בשלבים מתקדמים של החיים, הסידן גורם להתקשות של העורקים, בעיה שלאבולוציה אין מנגנון המסוגל לתקנהּ מכיוון שהעורקים מתחילים להתקשות בשלב מאוחר שבו הברירה הטבעית כבר לא יכולה לייצר מוטציה מועילה. הטסטוסטרון חיוני לגבר צעיר; אצל גבר מזדקן הוא גורם אפשרי לסרטן בבלוטת הערמונית. האבולוציה מעולם לא בררה מנגנון שימנע זאת.

ויש דוגמאות נוספות בשפע; וייתכן שהחשובה בהן היא תאים מזדקנים. סביר להניח שהברירה הטבעית מעדיפה תכונות שמפחיתות את הסיכוי לחלות בסרטן מכיוון שהסרטן עלול לפגוע בצעירים לפני שהם מגיעים לגיל הפוריות. ההזדקנות הביולוגית מתחילה רק לאחר שהאבולוציה מפסיקה להשפיע, ולכן הברירה הטבעית הותירה את כל היונקים עם פגם שמוביל להזדקנות ומוות. גם אם נצליח לעכב את ההזדקנות הביולוגית, גברים ונשים לא ייעשו בני אלמוות. אלימות, תאונות ומחלות מדבקות עדיין יהרגו אותם. גם ללא מחלות כרוניות, גופנו יקרוס בסופו של דבר.

אבל אין זו נאיביות עתידנית להאמין שתרופות, ואפילו טיפולים גנטיים, ישנו את גוף האדם בדרכים שיאריכו את תוחלת החיים. בריאן קנדי ממכון באק אומר, "מכיוון שהברירה הטבעית לא שיפרה את מצבנו בגיל הזקנה, יש סיכוי להשיג הישגים מהירים. מכוניות הב.מ.וו האחרונות הן כמעט מושלמות. איך יצליח מהנדס לשפר אותן? אבל את הפורד מודל T אפשר לשפר היום בקלות. מבחינה גנטית אנחנו ב.מ.וו בצעירותנו. בזקנה אנחנו הופכים למודל T. השיפורים האבולוציוניים עוד לא התחילו."

עתיד אפור יותר וטוב יותר

צילום: קולין גריי. The Arches. פליקר

צילום: קולין גריי. The Arches. פליקר

בטבע, בעלי החיים הצעירים עולים במספרם על הזקנים; האנושות נעה לעבר חברה שבה המצב הפוך. עולם כזה יהיה שונה משלנו בהיבטים חיצוניים רבים. מקומות חמים ייעשו פופולריים אף יותר, אם כי בעקבות שינוי האקלים גם באפלו, ניו יורק, עלולה להיחשב "מקום חם". הרייטינג של משחקי הפוטבול, ספורט קולני ותוקפני, עשויים לרדת, בעוד שבייסבול ותיאטרון יפרחו מחדש. מגמת המעבר לערים, שהובילו צעירים משכילים, עשויה לפנות את מקומה לתקופה נוספת של צמיחה פרברית וחוץ-עירונית המבוססת על המכונית.

לפני מאות שנים הייתה האוניברסיטה, היבט חשוב בכלכלה העכשווית, מקום שהצעירים התכוננו בו לחיים קצרים: כיום היא מקום שבו מבוגרים צופים בטקסי הסיום של ילדיהם ונכדיהם. האוניברסיטה של העתיד עשויה להיות מוסד שמשרת את כל הגילאים. היא תציע לזקן לא פחות מאשר לצעיר: קורסים המתומחרים כל אחד בנפרד לבני גיל הזהב הצמאים לידע; אירועי קמפוס רבים לסטודנטים, הורים והקהילה כולה; אווירת עיירת-קולג' נעימה שנעים לגור בה בפנסיה. ייתכן שבעשורים הבאים ידברו מרצים אקדמיים בפני קהל הנע בין גילאי 18-80.
כבר היום, מוצרים המשווקים לקשישים זוכים לזמן מסך רב, בייחוד במהלך מהדורות החדשות ותחזיות מזג האוויר. פרסומות המיועדות לקשישים עשויות להשתלט על המסך הקטן, בהנחה שעדיין תהיה טלוויזיה. אבל הצרכנות עלולה לדעוך. מחקרים נוירולוגיים באנשים מזדקנים בריאים מראים שחלקים במוח המקושרים לחיפוש תגמולים נעשים פעילים פחות עם הזמן. בין שמדובר באופנות חמות או בגלידה עם קצפת, אנשים זקנים לא מתעניינים בקניות כמו צעירים ואנשים בגיל העמידה. השפע, שדורות של סופרים ואנשי כמורה מגנים, הדף את כל המתקפות שהופנו נגדו. אך העלייה בתוחלת החיים עשויה סוף סוף לשמש משקל נגד לחומרנות.

אם תוחלת החיים ותוחלת הבריאות ימשיכו לעלות נצטרך לשנות את מודל שבעת הדורות; השלבים האחרונים של החיים ייתפסו כנקודת שיא חיובית, תקופה של שביעות רצון

וייתכן כי מצפים לנו שינויים עמוקים אף יותר. הסבירות שאנשים בסוף שנות העשרה לחייהם עד סוף שנות ה-20 לחייהם יבצעו פשע, גבוהה הרבה יותר מאשר אצל אנשים בגילאים אחרים; וככל שהחברה מתבגרת, הדעיכה בפשיעה אמורה להימשך. האלימות על כל צורותיה אמורה להמשיך במגמת ירידה גם כן. הדיווחים האיומים מאפגניסטאן ומסוריה הם יוצאי דופן במגמת הדעיכה הכללית במלחמות ובלחימה בעצימות נמוכה. כפי שסטיבן פינקר הראה ב-The Better Angels of Our Nature, ספרו משנת 2011, מספר הנפגעים בלחימה, כולל נפגעים עקיפים מהנזק הכלכלי המיוחס ללחימה, נמצא בירידה על אף צמיחת האוכלוסייה העולמית. ב-1950 נהרג בעולם אדם אחד מכל 5,000 בעת לחימה; ב-2010 ירד הנתון הזה לאדם אחד מכל 300,000 איש. בשנים האחרונות, הרבה יותר אנשים נהרגים בתאונות דרכים מאשר במלחמות. בנוסף, ההוצאה הצבאית לנפש הצטמצמה. הנה הנתון הסטטיסטי האהוב עליי בעולם: המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם מדווח שההוצאה הצבאית הגלובלית לנפש – בהתאמה לדולרים של ימינו – ירדה בשליש בעשרים וחמש השנים האחרונות.

סוף המלחמה הקרה והעימותים השונים שהתלוו אליה הוביל בבירור לירידה בכמות הלחימה. על כך השפיעה גם התלות הכלכלית ההדדית הגוברת. אך ייתכן שגם לתהליך ההזדקנות היה כאן תפקיד. אם נשים בצד את מתנגדי הלחימה, סקרים הראו כי סביר יותר שצעירים יתמכו במלחמת וייטנאם מאשר מבוגרים; היה גם סביר יותר שהם יתמכו בפלישה לעיראק ב-2003. מחקר של ג'ון מיולר (Mueller), חוקר מדע המדינה מאוניברסיטת אוהיו סטייט, מראה כי ככל שאנשים מזדקנים הם תומכים פחות במלחמות. ייתכן שהם פשוט חכמים יותר מצעירים – והרי העולם זקוק למעט יותר חוכמה, לא?

אנשים זקנים גם מדווחים, לסוקרים ופסיכולוגים, על תחושת רווחה רבה יותר מאשר צעירים ובני גיל העמידה. בשלבים המאוחרים של החיים אנשים כבר מימשו, או זנחו, את שאיפותיהם החומריות והרומנטיות; תשוקותיהם הצטננו; ורוב האנשים גם ליקטו אוסף גדול של זיכרונות. אחת הטענות המרכזיות במחקר הרווחה של דניאל כהנמן היא ש"בסוף, הזיכרונות הם הדבר היחיד שאנחנו שומרים" – הדברים שבנפש חשובים יותר מהדברים שבבעלותנו. ובלי קשר לשווי נקי, מבחינה זו אדם זקן הוא אדם עשיר.

בהמשך אולי נידרש לחשוב איך אפשר לבנות את החיים מחדש סביב חברות ולא סביב משפחה, היחידה הבסיסית של החברה האנושית מאז הפרהיסטוריה

אם אנשים רבים ייהנו מחיים ארוכים יותר בבריאות טובה, רווחתם של  בני האדם תעלה משמעותית. ב"כבקשתכם" של שייקספיר ז'ק מכריז, "וכל איש בימיו – הוא משחק שלל תפקידים שונים, והמערכות שלו – שבעה דורות."1 החמישה הראשונים טומנים בחובם הבטחה וכוח – עולל, תלמיד, אוהב, חייל והצלחה. השלבים המאוחרים הם שליליים לחלוטין – הישיש המטושטש, תקופה שבה לועגים לאדם על זקנתו והפיכתו לאימפוטנט; ואז הילדות השנייה, שקיעה בסניליות ותלות. ואם תוחלת החיים ותוחלת הבריאות ימשיכו לעלות נצטרך לשנות את מודל שבעת הדורות; השלבים האחרונים של החיים ייתפסו כנקודת שיא חיובית, תקופה של שביעות רצון.

ובהמשך אולי נידרש לחשוב איך אפשר לבנות את החיים מחדש סביב חברות ולא סביב משפחה, היחידה הבסיסית של החברה האנושית מאז ערפילי הפרהיסטוריה. בחיים הקצרים של המאות הקודמות, הדבר היחיד שיכלו גברים או נשים לקוות לו הוא להביא ילדים לעולם ולגדלם; לאחר מכן באה התשישות. כיום החיים ארוכים יותר, אבל כלכלה המבוססת על השכלה דורשת השקעה רבה יותר בילדים – ההורים של ימינו מסייעים לילדים גם בשנות ה-20 לחייהם. וכמו בעבר, כששלב גידול הילדים מסתיים, הדעיכה מתחילה.

אבל אם תוחלת הבריאות תעלה, המשפחה הגרעינית עשויה לתפוס מקום מרכזי פחות. בשביל רוב האנשים, הבאת ילדים לעולם וגידולם כבר לא יהיו תהליך המכלה את החיים; לאחר שהילדים יתבגרו יחכה שלב של חברויות – אולי מספקות אף יותר מהקשרים הטעונים והקצרים של הנעורים. שינוי כגון זה עשוי לטמון בחובו השלכות חברתיות גדולות יותר מאשר שינויים בשעות העבודה או בכלכלת הבריאות. העלייה בתוחלת החיים מובילה אותנו לעבר הלא נודע – מבחינה החברה והטבע גם יחד. פליפה סיירה מהמכון הלאומי לחקר ההזדקנות אומר זאת כך: "התפיסה האתית האנושית שלפיה יש לדחות את המוות כמה שיותר, לא קיימת בטבע – שממנו, בכל אופן, אנו מתרחקים כעת."

גרג איסטרברוק חיבר את הספרים The Leading Indicators ו-  The King of Sports: Football’s Impact on America.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2014 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גרג איסטרברוק, Atlantic.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על עד מאה ועשרים

01
Donald Leigh

אסטרטגיה שעשויה להביא תועלת בענין זה היא עבוד מאמר זה לנוסחה קליטה וקצרה יותר, והבאתה לפני ההמונים, או לפחות אלו הַמְּסֻגָּלִים וּמְעֻנְיָנִים לַחֲשֹׁב ולהביע דעה בְּפֻמְבִּי. גישה כזו יכולה לעזר לאסף מחשבות ורעיונות מהרבה אנשים ובכך לסלל את הדרך לגבוש רפורמה שתהיה מְקֻבֶּלֶת על הרבים. כל זאת בתנאי שֶׁיִּוַּצֵּר אמון בין האדם ברחוב והשלטון, אמון שהיום לוקה בחסר מפאת ההרגשה הרווחת שהשלטון מיטיב עם המעטים ומנצל לרעה את הרבים.
ובקצרה - דיון צבורי ראוי.