על החיים ועל המוות

מותנו הבלתי נמנע הוא מהאירועים המפעילים אותנו בעוצמה לאורך חיינו. מה ניתן ללמוד ממבוגרים וחולים המהרהרים במותם ההולך ומתקרב?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"למות הרי זה בוודאי מעשה-הרפתקה"1 היא אמירתו של פיטר-פן, הנער הנצחי. כך נראה המוות מנקודת מבטו בעודו עומד על צוק-סלע בלב ים. הרפתקה מופלאה ונוראה כאחד. איך נראית ההרפתקה הזו לנו, האנשים הבוגרים, התבוניים, ואיך היא תיראה אם חס וחלילה נהיה על ספי אובדן התבוניות, נאבד את צלילותנו ונהיה למה שייקרא בהמשך ישויות לימינליות? התבוננות באנשים מבוגרים המהרהרים במותם ועושים בו תעזור במענה על שאלה זו.

בחדר פעילות בדיור המוגן מונחות כאלף אבני דומינו על הרצפה, עומדות צמוד אחת לשנייה בטורים ארוכים... דיירים מבוגרים... מוסיפים אבני דומינו לטורים בזהירות רבה. יחזקאל, (83), מנהל את הבנייה, לבנה אשתו, (81), מעבירה לו אבני דומינו אותן הוא מניח בזהירות בשורה... דייר מבוגר מתקרב עם חבילת אבנים חדשה במהירות לכיוונו של יחזקאל וזורק אליו את חבילת הדומינו. יחזקאל נבהל אך תופס את החבילה. הגבר צוחק יחזקאל נושם לרווחה.

יחזקאל: יאללה שכל אחד יתפוס ת' הפינה שלו, למה לא נגמור הלילה.

דיירת אחרת, ניצה חולת פרקינסון מתקרבת אל יחזקאל. בידה הרועדת היא מחזיקה אבן דומינו. יחזקאל מסתכל עליה בחשש. ניצה מתקרבת בכדי להניח את האבן בשורת האבנים, שקט משתרר באולם. כל הדיירים מביטים בניצה במתח. ידה הרועדת מתקרבת אל אבני הדומינו והיא מניחה את האבן שלה מבלי להפיל את שרשרת הדומינו. כולם מופתעים. יחזקאל משחרר אנחת רווחה. אנחת הרווחה שלו מפילה את כל האבנים.

ההתרחשויות המובאות הן קטעים מהתמונה הפותחת של תסריט, שבסופה יציינו הבמאים, שרון מיימון וטל גרניט:

האבנים ממשיכות ליפול לאורך כל החדר, כשבסיום הנפילה נחשף ומופיע שם הסרט "מיתה טובה" .

סצנת משחק הדומינו לקוחה מתוך דראפט ראשוני של התסריט. בסופו של דבר, החליטו היוצרים להוריד אותה בשלבי שיכתוב התסריט, אך במשחק החיים כולנו כאבן הדומינו שתגיע שעתה. למול מותנו חלקנו כמו במצב פרקינסון קפואים או רועדים, וכשיבוא לא נהיה שם כדי לספר עליו. אחרים ינצרו את סיפור מותנו ואת דמותנו שנפרדה מהם, ואם יקשיבו לגופם קרוב לוודאי שימצאו בו חיל ורעדה ואף נשימת רווחה.

מותנו הבלתי נמנע הוא מהאירועים המפעילים אותנו בעוצמה לאורך חיינו, וזאת חרף העובדה שהוא אירוע שטרם קרה. למעשה גם לידתנו מפעילה אותנו בחיינו וכמו מותנו היא אירוע חד פעמי, לא הפיך

אנחת הרווחה מקלה מעט את הרעד והסמרור לנוכח מותנו או מות יקירנו וכמו מכריזה על שחרור מהאחיזה הלופתת בחיים לאלו המבקשים שחרור מהם.

מלאך המוות, למי שמאמין בו, מצטיין ביחסו השוויוני אל כל היצורים החיים, אינו מפלה, ובבוא היום יכבד את כוווולם בביקור. מותנו הבלתי נמנע הוא מהאירועים המפעילים אותנו בעוצמה לאורך חיינו, וזאת חרף העובדה שהוא אירוע שטרם קרה. למעשה גם לידתנו מפעילה אותנו בחיינו, וכמו מותנו היא אירוע חד פעמי, לא הפיך. אך אותה עברנו ואם נרצה נוכל לספר אודותיה, כפי ששמענו עליה מפי אחרים. מותנו יהיה עבורנו תמיד רק רעיון, ואם איננו מכחישים אותו, הוא מאתגר בפרדוכסים סוערים ומרתקים המערבבים בין מה שאנחנו יודעים, בין מה שאנחנו חושבים ובין הדברים שבהם אנחנו מאמינים.

יחזקאל (לשפופרת בקול אלוהי): התקשרתי אלייך כדי להגיד לך שאת לא צריכה לפחד מהמוות כי אני עברתי על התיק שלך ואת הולכת ישר לגן העדן. כן תראי, כרגע אין לנו מקום אז רציתי לבקש שתמשיכי עם הטיפולים. יש לך עוד זמן למטה, אין לך מה למהר.
זלדה (בת 90): אין בכלל מקום?...
...בסדר אני אמשיך.
יחזקאל (בקול אלוהי): אה, גם בעלך פה בגן-עדן, הוא מוסר לך ד"ש.
זלדה: בעלי? אני רווקה.
[נבוך, לאחר שמברר עם אשתו לבנה שאכן זלדה רווקה]
יחזקאל: זלדה, הלו, אין לי קליטה פה. אני אחזור אליך...
מנתק את השיחה לוקח עיתון והולך לשירותים.
זלדה בדירתה, מחייגת *42 וממתינה על הקו.
בדירה של יחזקאל ולבנה.
לבנה: הלו...
זלדה (בטלפון): אפשר בבקשה לדבר עם אלוהים?
לבנה: הוא בשירותים כרגע

יחזקאל 'משחק את אלוהים' ובמשחקו הוא 'אלוהים' אנושי עם צרכים כמו כל בשר ודם המשרה מהמשחק על חבריו, על אשתו לבנה ובעיקר על עצמו. בהשראתו לא מדובר באדם שישאל את דמות אלוהים מתוך עמדה מגלומנית, אלא יעשה כך מעמדה חומלת, שתניע אותו לא רק לדעת, לחשוב ולהאמין, אלא גם לעשות, לעשות מיתה טובה. מיתה, המתה ומוות שיש בהם טוב או חסד זו סמנטיקה הטומנת בחובה פרדוכסים חריפים. בציר המידות, למשל, המתה שיש בה נדיבות מתייצבת למול זו שיש בה זדון, או בציר המשפטי המתה חוקית עומדת למול הלא חוקית.

מקס, (78), [בבית חולים], מחובר להמון מכשירים, ונראה כחוש וחולני. הוא גונח מכאב. יאנה [אשתו] יושבת לצד המיטה. יחזקאל מלטף את ראשו של מקס ונושק למצחו.
מקס (ליחזקאל): תעזור לי לגמור עם זה.
חדר תרופות בבית החולים לאחר שיאנה ניסתה לגנוב מדבקות לשיכוך כאבים.
יאנה: הוא רוצה למות יחזקאל, אתה רוצה לדבר על זה עם הרופא? מחזיקים אותו בחיים כאילו שזה פשע למות. מדינה של מטומטמים.

ואכן כששאלת ההמתה עולה, השאלות, באופן טבעי, מפליגות להריגה ורצח. הפשט מראה שגם אם ההמתה נעשית מחמלה, הרי שאם היא איננה מוסדרת חוקית היא תומשג כהריגה או רצח. גם אם הרעות הללו של הריגה ורצח ינומקו ויוצדקו בטיעוני 'הבא להורגך השכם להורגו', או במידות של הקרבה וקדושה, ניכר יהיה שהאמונה, הידיעה והמחשבה נטרפו זו על זו, מצב שכותרת חיבורו של סרן קירקגור, "חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית", יאה לו. אני פונה לקירקגור לא רק הודות לדרכו המדגימה איך הגוף באמצעות החיל והרעדה מדבר היכן שהקוגניציה התבלבלה במילותיה או נאלמה. אני פונה אליו בעיקר הודות לשימושו בדמות אברהם אבינו, לנוכח ידיעתו את המוות. זו ידיעה שמאחוריה, אליבא דה קירקגור, "מונחת האימה העשויה להדיר שינה מעיניו של אדם, ובכל זאת, אברהם [ככל האדם] איננו מה שהנו בלא אותה אימה.״ יחזקאל, ולבנה, מקס ויאנה, זלדה ואחרים, כל אחד בדרכו הם אברהם, היודעים, חושבים ומאמינים ביחס למוות, שלהם ושל זולתם. לרוב הם מוצמתים, יראים ורועדים מולו, אך לעיתים מבקשים את השחרור ואת אנחת הרווחה שהוא עשוי להביא. הניתן להתארגן לשחרור שכזה?

לחיות או לא לחיות – שאלה לתבוניים בלבד

יאנה [זוגתו של מקס] יחזקאל [בן-זוגה של לבנה] וד"ר דניאל [דיירים בבית מוגן שחצו מזמן את גיל שבעים].
יאנה: אני רוצה שמקס שלי יירדם בלי לסבול
ד"ר דניאל: מאוד מחמיא לי שפניתם אליי... אני ואחי התאום תמיד אמרנו שנחסוך לעצמנו את הסבל הזה שהם עברו עד ש...
אוחז בידיו שתי צנצנות גדולות מלאות בנוזל.
ד"ר דניאל (מחייך): הבטחנו שנעשה את זה ביחד ביום הולדת ה- 78. הכל היה מוכן עד הפרט האחרון. מניח את הצנצנות על השולחן ומביט ביחזקאל ויאנה.
...
הדיירים מסמנים מספר בטופס [הבינגו]. ד"ר דניאל היושב קרוב אליהם ער לשיחתם. אמירה של לבנה מבזיקה רעיון אצל יחזקאל וד"ר דניאל [בעניין ההיענות לבקשתו של מקס לשים קץ לחייו].
לבנה: ... למה לוותר? יש אנשים שיכולים להזיז רק ת'אצבע וכותבים לך ספרים על היקום. באצבע...
ד"ר דניאל ויחזקאל (ביחד): בינגו!
כורזת [המנהלת את המשחק]: יש לנו מנצח?
ד"ר דניאל ויחזקאל (יחד): לא סליחה, לא.
יחזקאל (לד"ר דניאל): הוא [מקס] יעשה זאת בעצמו.

ד"ר דניאל מעלה את ברירת ההתאבדות המשותפת בהיותו צלול ותבוני, ומאמין שייעזר במיומנותו המקצועית כדי לממש את בחירתו התבונית אודות החיים שראוי לו לחיות. לאנשים אחרים הוא, יחזקאל ואנשים נוספים מוכנים לעזור, בתנאי שיעשו משהו בעצמם המוכיח את בחירתם הצלולה שלא לחיות יותר. האמנם בעולם של היום צריך להשאיר את ההמתה שנראית רציונאלית למדי לאלתורים בין חברים? ברור שלא. אך קודם למענה כמה מילים על רצון תבוני, סבל וחמלה.

דמותו של מקס מהסרט היא פיקטיבית אך מהווה מקרה מבחן מצוין לחולים רבים אחרים הסובלים ממחלה ממארת שכבר אינה מגיבה לטיפול ואשר מטבעה תוביל למותם הממשמש אך לא בא

הרעיון של ה'עשה זאת בעצמך' מאיר את האפשרות להתייחס אל מותנו לא רק כדבר-מה אקראי, אלא כניתן גם לבחירה ולניהול מידתי. שיתופו הפעיל של מקס מקל על יחזקאל ועל ד"ר דניאל לסייע לו במיתתו. מדובר בסיוע בהמתה מרצון, כשזה רצונו של ההולך למות. עמדת הרצון המיוחד הזה העצמי והאוטונומי היא הכרחית. לא מדובר בגחמות וחשקים, אלא ברצון עילי ותבוני שרק הוא אמור להכריע בשאלות פרקטיות על חיים ומוות. אצל מקס זהו רצון המבטא את היותו האדון הבכיר על חייו.

דמותו של מקס מהסרט היא פיקטיבית, אך מהווה מקרה מבחן מצוין לחולים רבים אחרים הסובלים ממחלה ממארת שכבר אינה מגיבה לטיפול ואשר מטבעה תוביל למותם הממשמש אך לא בא. חולים כאלו, הרוצים במותם המתמהמה וחייהם רוויי סבל וחסרי תוחלת, נופלים בחורי רשת ההנחיות המוקדמות של חוק החולה הנוטה למות. מדובר בתעוזת חקיקה מרשימה אך בתולית ולא מספקת עבור חולים שמתייסרים וסובלים באופן לא הפיך, אך אינם מוגדרים כנוטים למות. הם אינם מוגדרים כך כי החוק מגדיר חולה נוטה למות רק כמי שתוחלת חייו קצרה משישה חודשים. חולים סופניים שתוחלת חייהם יכולה להיות ארוכה יותר נידונים לסבל טראגי ללא תיחום זמן. מקס מהסרט לא מוותר על מימוש רצונו למות, ופונה לחבריו, פנייה המעוררת בהם תושייה עד כדי הפרת חוק. למעשה, מקס היה יכול לחסוך זאת מעצמו וחבריו.

חולים כמוהו יכולים לבקש בעצמם או באמצעות מייצגיהם החוקיים סיוע בהמתה שתגאל אותם מייסוריהם, וזאת באופן חוקי. זה, למשל, היה סיפורו של אב שהתאשפז עם דימום מוחי נרחב, שרעייתו ובנו פנו בשמו לוועדת האתיקה של בית החולים בילינסון וביקשו את הפסקת הטיפול בו, כשהיה ברור שהוא ניתן ללא תוחלת. לחילופי,ן ניתן להפנות את הבקשה לבית המשפט, שיורה למערכת הרפואית לכבד את רצון החולה. לאחרונה היה זה פלוני שביקש להפסיק את פעולת מכונת ההנשמה שאליה היה מחובר. בקשתו הונחה על שולחנו של היוע"מ לממשלה, אשר התיר לבית המשפט לכבד את רצונו של החולה להימנע מטיפול המאריך את חייו – חיים של אדם הכלוא בגופו הסובל ממחלת ניוון שרירים סופנית.

כרזה לסרט ״מיתה טובה״

כרזה לסרט ״מיתה טובה״

התנסותו של האב שסבל מדימום מוחי וממחלות נוספות, התנסויותיו של פלוני שסבל מ-ALS, ומצבם של רבים אחרים הם דוגמאות הממחישות שהאדנות של האדם על חייו היא שלו, ואינה אדנות שבשררה, אלא מקורה מכורח תבוני, המשותף לכל בני-האדם הבוגרים, בעלי הכשרות, שהינם צלולים ותבוניים. לכן זו עמדה ברת הכללה, במובן שהנכון לי יכול להיות נכון לחברי ולהיפך.

חולה סופני ממקומו הדואב, הסובל והמתייסר, ומתוך העובדה שמצבו לא הפיך ולא ניתן לשיכוך או הקלה, יכול להעדיף שלא לחיות יותר. הסבל הגופני עושה את חייו ללא ראויים, גם משום החשש שהמשך חייו במצב שבו הוא נמצא ידרדר את תבוניותו ואת צלם אנושיותו. סביר שחולה אחר באותו מצב יבקש בכל מאודו להמשיך לחיות. שניהם אמורים להיות מוקפים בסביבה שמבקשת לחמול עליהם ולכבד את רצונם. המבקשים להמשיך את חייהם בחוליים תוך מזעור סבלם, כמו גם אלו המבקשים לקפד את חייהם, זכאים למלוא הסיוע הרפואי. גם אלו וגם אלו אמורים לקיים שיח פתוח עם עולם הרפואה, האמור לאפשר הוצאה לפועל של בחירתם התבונית. השיח אמור להתקיים גם עם היקירים שעליהם תשפיע ההחלטה.

האב החולה המורכב ופלוני שסבל ממחלת השרירים הניוונית קיימו שיח שכזה. כך עשו גם מקס ויאנה אשתו עוד טרם הרמת מסך הסרט. לבנה והאיש שלה יחזקאל מקיימים שיח ערני לאורכו של הסרט על החיים שראוי לחיות ומתי לחדול מהם. לרוב הם ברי-פלוגתא. כשהשאלה תתדפק על דלתם הם יגיעו לפיוס נוגע ללב.

אם מקס הוא מקרה מבחן לחולים סופניים רבים שטרם נוטים למות, הרי שלבנה תהיה מקרה מבחן לחולים שאינם סופניים, אך יודעים שצלילותם ותבוניותם נסוגה. חולים אלו הולכים ומתרבים בשיעורים עצומים בעקבות העלייה בתוחלת החיים המגבירה את תפוצת המחלות הדמנטיות, אך ביחס למחלתם, אדנותם על חייהם ובחירת מותם המבוכה והבלבול ניכרים, עד כי יתכן וקיים פחד להתחיל בשיח חברתי הקשור במיתה טובה גם עבורם.

השאלה לחיות או לא לחיות בצל מחיקת התבוניות

חדר אשפוז בבית החולים – לילה.
לבנה בראשית אובדן הצלילות והתבוניות שלה. לעיתים אינה מזהה את יחזקאל, בן זוגה, ולפעמים מופיעים סימפטומים דמנטיים נוספים המפחידים ומביכים כל בר-דעת. כשהיא נרגעת היא חוזרת לאיתנות כלשהי ואף עם יכולת להיראות שמורה. בינה לבינה כשהיא על סיפי תבוניותה היא עוסקת במותה האפשרי ועושה זאת בהשראת מותו של מקס שלהמתתו בעבר כל-כך התנגדה ובאמון בבן-זוגה יחזקאל שיסייע גם לה כפי שעשה עבור מקס.
יחזקאל, מצדו, כמו אוהבים רבים החיים לצד בן או בת-זוג שצלילותם אובדת נוטים בהתחלה להתעלם מאובדנה. אולי כדי להתגונן מפני כאב הפרידה מהיקר והיקרה להם שנפשם מתחילה למות בתהומות הדמנציה אך גופם עוד רחוק מלהיפטר מחייו.

פנים חדר השינה של לבנה ויחזקאל בדיור המוגן –לילה

יחזקאל (מפסיק את צפייתה של לבנה בווידאו בו מתבוננת במקס שאומר כי החליט לסיים את חייו בדעה צלולה): די לבנה מספיק.
לבנה: אני עוד מעט לא אדע איך קוראים לי... אתה יודע שאי-אפשר לטפל בזה... היו לנו חיים טובים...
... אני הולכת ונעלמת, יחזקאל. זה כבר לא יהיה אני. סתם קליפה...
יחזקאל מוציא את המתקן [שבנה לסיוע בהמתה] מהמזוודה ומטיח אותו בכוח על הרצפה. המתקן מתרסק. יחזקאל מתמוטט על הרצפה. לבנה בוכה על הספה.
יחזקאל (בוכה): אין, אין יותר מכשיר! אין!

לבנה מנסה בכל כוחה לשתף את יחזקאל בבחירתה שלא לחיות יותר כאשר היא מאבדת את צלמה ונותרת כקליפה. הוא אוטם את אזניו, את מוחו ואת לבו לבחירה שלה. בהמשך תאלץ להתנהג לפי בחירתה ולנסות לנהל את קץ חייה בעצמה על-ידי ניסיון התאבדות. ברירת ההתאבדות היא מוצא טראגי לחולים רבים שנידונו לסבל שלא ניתן להיחלץ ממנו, ושאינם בטוחים בהסדרים החברתיים החוקיים שיאפשרו להם לממש את בחירתם שלא לחיות יותר. לאלו, כאמור, נדרשים אותם הסדרים חברתיים שמעבר לחוק החולה הנוטה למות, אשר היו משחררים את לבנה ושכמותה מברירת ההתאבדות, ואת יחזקאל ושכמותו מתהליך הסיוע בהמתה לא חוקית .אך מה הסיפור של לבנה ושל אלו המאבדים את צלילותם? מדוע גם הם זקוקים לסיוע בהמתה, כמו חולים סופניים, שנוטים למות ושאינם נוטים למות?

לבנה היא ישות אנושית תבונית, בעלת כשירות וצלולה בדעתה, שיודעת לבחור ולנמק את בחירותיה באופן מושכל. עם הזדקנותה היא מאבדת את הצלילות והתבוניות שלה ונסוגה למצב לימינלי. המצב הלימינלי הוא מושג שאותו הטבעתי בעבר במסגרת לימודי ביו-אתיקה וכתיבת חיבור שכותרתו הייתה "התייחסות מוסרית לחיי הישות האנושית – העוברית, הלימינלית והתבונית". הישות העוברית כשמה כן היא, זו אותה ישות אנושית השוהה ברחם, וכל עוד לא תיוולד תבוניותה לא תצא מהכוח אל הפועל. מרגע הלידה האדם יהיה לישות לימינלית – ישות שעל סף תבוניותו המתפתחת. בעוד שהתינוק והילד הם ישויות לימינליות אשר התבוניות שלהן מתפתחת, הרי שלבנה היא אדם בוגר, שהתבוניות שלו נסוגה. אז היא חוזרת להיות ישות לימינלית, כפי שקורה לרבים הלוקים בדמנציה. במצב זה של מחיקת התבוניות אי-אפשר לבחור האם החיים ראויים או לא; אך אולי אפשר ליהנות מכבוד לבחירות שנעשו בימים שעוד הייתה תבוניות, טרם הנסיגה למצב לימינלי?

חדר בבית חולים. לבנה פוקחת את עיניה, יחזקאל ניגש אל מיטתה ומלטף את שיערה, הוא מטפס אל המיטה ונשכב לידה, הפנים שלהם קרובות. לבנה מביטה ביחזקאל.
יחזקאל, יאנה ודר' דניאל מגיעים לחדרה של לבנה בבית-החולים וסוגרים את הוילון. יחזקאל מצלם את לבנה.
לבנה (בוידאו): נועה שלי אני מבקשת שלא תשפטי אותי. ...אני רוצה שתזכרי אותי כמו שאני את אימא שלך ולא את המחלה הנוראית הזאת. קטנה שלי, אני מבקשת ממך לא לכעוס על אבא, הוא אוהב אותי מספיק כדי לתת לי ללכת...
...(נראה כי יחזקאל פרץ בבכי והניח את המצלמה...) המצלמה ממשיכה לצלם, בצילום נראית לבנה, יחזקאל נכנס אל הפריים ומתיישב על מיטתה כשגבו אליה. לבנה מניחה יד על גבו ומסובבת אותו אליה... יחזקאל ולבנה מתנשקים.

בלאק.

נראה שהבחירות של לבנה שעשתה בעודה תבונית זכו בכבוד הראוי להן, וכך גם היא נהנתה ממידת החמלה של אוהביה וקרוביה, שחסכו ממנה חיי שיטיון. אלא שלבנה היא כולה פיקציה. סרט.

פיקציות יכולות לעורר שאלות נוקבות. איך היינו רוצים להתארגן במצב בו נדע שתבוניותנו הולכת ואובדת, ואנו נסוגים למצב לימינלי של שיטיון? אם נרחיק לכת, כפי שעשה סרטה של ולריה גולינו "דבש", ונפנה למצבם של חולים בדיכאון המבקשים סיוע בהמתתם, האם ראוי להיענות לבחירתם ולסייע להם? משכית נחמיאס ורבים אחרים חושבים שלא. ובחיים הממשיים שלנו שמחוץ לסרטים, האם נרצה לנסח הנחיות ביודענו שרובנו ככל הנראה נחלה במחלה סופנית? ואם כן ,מה תהיינה הנחיות אלו? נראה שלא יזיק להתכונן, וביתר חומרה, אדם תבוני שיודע שמותו יבוא אף אמור להתכונן לכך. אז ייתכן שמיתה הפוטרת מסבל וייסורים היא אכן גם משחררת וטובה להולך אל מותו וליקיריו הנשארים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על על החיים ועל המוות

כולנו חולים במחלה סופנית ולאור האכזריות של הרפואה בשלבים אלה של החיים, נראה לי כי כל בר דעת צריך להתכונן לרגע הזה בצלילות בקור רוח ואולי אפילו בהתרוממות רוח מסויימת. הדור של הורי הם קורבנות הרפואה. לא רק במובן שמחזיקים אותם בחיים כאילו זה פשע למות, אלא גם במובן שהם משוכנעים שהרופאים הם סוג של יצורי על בעלי גישה לאיזה ידע אבסולוטי. בנוסף דרישתם הבלתי פוסקת ברופאים דורשת מהם משאבים של זמן וכסף שהיו יכולים להיות מנוצלים בצורה מרנינה בהרבה.
לי כמו לרבים מבני דורי תפיסה שונה של המציאות הזו, בעיקר כי אנחנו רואים את העוול וההתעללות שהורינו עוברים בדרכם אל הבלתי נמנע. כאשר אני חושבת על הדברים האלה השאלה העיקרית שאני שואלת את הרופאים היא: מי שמכם לענות בייסורים אנשים חולים חסרי תקווה.
לשמחתי אני רופאת חיות ומותר לי כאשר כלים כל הקיצים לעזור למטופלי להפסיק לסבול.

    02
    ד.

    אני מבקש לפרק את ההכללה "הרופאים" ולהתבונן ברופא היחיד.
    הרופא אינו ניגש לבעיה המוצגת מתוך עמדה חיצונית ואין לו יותר כלים להתמודד אתה מאשר יש למטופל המצוי. הוא מביא לסיטואציה את פחדיו ממש כשם שעושה זאת כל אדם אחר. אם הוא משוחרר יחסית מפחד ויכול להישיר מבט אל המוות הרי שהחלטותיו תהיינה שקולות יותר, אבל אדם כזה איננו שכיח ולכן גם רופא כזה איננו שכיח.
    לרופא אין יותר כלים להתמודד עם המוות לא בגלל מחדל של בתי-הספר לרפואה אלא מפני שכלים כאלו לא מקבלים בלימוד מן הסוג שבתי-ספר לרפואה יכולים לתת. כלים כאלו מקבלים בשנים ארוכות של התבוננות פנימית ובתהליך של שיחרור מפחדים, מקבעונות ומאשליות.
    על כן הטענה "מי שמכם" המופנית לרופאים דווקא, צריכה להיות מופנית לאדם באשר הוא ולהיות מנוסחת: "למה לא היטבת בשנותיך עד כה להתמודד עם החיים ועם המוות".

    03
    בן עמי

    מיכל, נגעת בשורש החולי האנושי של המאה ה-21 . מדובר במערכת כלכלית-רפואית המתחזקת עצמה מחסרי התוחלת על חשבון הרס כלכלי של בני המשפחה המטפלים. האחריות יכולה לצאת מידי הרופאים, אך אין ממסד המאפשר זאת משיקולים אלה.