על שפת ההטרדה

הטרדה מינית, תרבות האונס, גילויים מחרידים מכל עבר. צריך לדבר על הדברים. אבל איך? מנין ניקח את המלים? הנה כמה הצעות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

גם אני.

המילים הללו עוררו שיחה על אודות הטרדה מינית ואלימות מינית, שהתפשטה בכל רחבי האינטרנט בעקבות חשיפתו של הארווי ויינשטיין כמנצל מיני סדרתי. אך ככל שהשיחה התרחבה והעמיקה, התברר כי לא כולם מוכנים לדבר על נושא מורכב וקשה כל כך. לא מפתיע שלצד זרעי ההבנה, ההחלמה והשינוי המשמעותי שהביא הקמפיין #גםאני (וברשת העולמית #MeToo) אנחנו עדים לתופעות רבות של קונפליקט, טראומה המתעוררת מחדש ותגובות-נגד ריאקציונריות חריפות.

כשאנשים חולקים את חוויותיהם מהטרדות מיניות ומתקיפות מיניות, זה גורם לשורדים לחוש פחות בודדים ומסייע להעלאת המודעות הציבורית להיקפה של הבעיה

בושה, אישה מליטה את פניה

בושה. תצלום: סוולן פסואה.

הרעיון שנשים משתמשות ב"גם אני" כדרך לחלוק בה את חוויותיהן מאלימות הקשורה במין עלה לראשונה בקמפיין שיזמה טראנה ברק. הרעיון פשוט: כשאנשים (לא רק נשים, אלא גם גברים ומי שמזדהים כג'נדרקוויר) חולקים את חוויותיהם מהטרדות מיניות ומתקיפות מיניות, זה גורם לשורדים לחוש פחות בודדים ומסייע להעלאת המודעות הציבורית להיקפה של הבעיה. האסטרטגיה הזו זכתה לתנופה מחודשת בזכות ציוץ בטוויטר של אליסה מילאנו מה-15 באוקטובר, שעורר מיליוני ציוצים ופוסטים שתויגו ב#גםאני בכל רחבי האינטרנט.

כפי שקורה לעתים קרובות כשאנשים מצטרפים לשיחה מקוונת, אנשים הגיעו לשולחן הדיונים מצוידים בחוויות שונות בצורה קיצונית, ורקע אישי שונה לגמרי. המוני הפוסטים שהוקדשו ל#גםאני הבטיחו שנראה עימותים ורגשות פגועים בקרב האנשים השונים שהצטרפו למעגל המשוחחים: אנשים שזו הפעם הראשונה שבה הם מתארים, מכירים או אפילו נזכרים בחוויות הניצול המיני וההטרדה שעברו. גברים שמנסים להביע תמיכה או חרטה, אבל חסרים את השפה שתאפשר להם לעשות את זה בנדיבות ובלי לפגוע. גברים או ג'נדרקוויר ששרדו תקיפה מינית, הטרדה או ניצול ומרגישים שהם מושתקים או שמתעלמים מהם. בני זוג, בני משפחה וחברים שמנסים להתמודד עם האשמות המוטחות כלפי אנשים שהם אוהבים. עורכי דין ואנשי כוח אדם החושבים על נושאים ומדיניות הקשורים למקומות עבודה ומצריכים חשיבה מחודשת. פעילים ומנסחי מדיניות שמנסים להפוך את הרגע הזה של #גםאני לשינוי חברתי והתנהגותי שיבוא לידי ביטוי גם במדיניות.

בדיוק בגלל זה אנחנו זקוקים לאוצר מילים משותף שיאפשר לנהל את השיחה הקשה הזו: לא רק צבר מילים שמתארות את החוויות שלנו, אלא מערכת של מושגים שיעזור לנו להבין איך המילים שלנו משפיעות על מי שקוראים אותן.

בנושא הספציפי הזה, אנחנו יכולים לקבל רבים מן הרעיונות והשפה שלהם אנחנו נזקקים מהמחקר הפמיניסטי, הקווירי והאנטי-גזעני. בזכות העובדה שהטרדה מינית ותקיפה מינית הם נושאים שעמדו במוקדם של מחקרים נרחבים ודיונים רבים בקרב חוקרים פמיניסטים, אני שואבת מתוכם את מרבית מקורותיי. אמנם חלפו עשורים מאז ימי כסטודנטית לתואר ראשון בלימודי נשים, אבל השתדלתי להמשיך לעקוב אחר השפה והתאוריה המתפתחת. אוצר המילים המושגי הזה שימושי להפליא בכל הקשור לשיח הנוכחי סביב הטרדה ותקיפה מינית. אספתי מספר מושגים חיוניים ביותר, ומצאתי מקורות ב-JSTOR (וגם פוסטים בבלוגים נגישים יותר) שמסבירים כל מושג כזה.

אם אתם לוקחים חלק בשיחות הקשורות ב#גםאני – או אפילו מנסים להבין אותן – המושגים והמקורות האלה עשויים לעזור לכם. זו אינה בשום מובן רשימה מקיפה. ראו בה נקודת התחלה, ולא נקודת סיום. אולי יש לכם רק עשר דקות או רבע שעה שתוכלו להקדיש לקריאה של מספר רעיונות שפמיניסטיות משתמשות בהם בכדי לשוחח על הנושאים הקשים האלה. במקרה כזה, אני מקווה שתמצאו כאן את מה שדרוש לכם.

אבל אם משהו בתיאורים השטחיים שלי מטריד אתכם, אל תניחו שאני צודקת. קחו את הזמן והעמיקו. אתם יכולים לקרוא את המאמרים בנושא שאליהם קישרתי מ-JSTOR (בחרתי בכוונה מאמרים הראויים לקריאה בזכות עצמם). קישרתי גם מכל מושג לפוסט בבלוגים נגישים יותר, שמסבירים את הרעיון.

פריווילגיה

פריווילגיה היא הרעיון שלפיו המבנה החברתי שלנו מעניק יתרון לאנשים מסוימים ומקשה על אחרים, בדרכים מורכבות. זהו מושג בסיסי בשיחה על #גםאני, משום שהוא מסייע לנו להכיר בכך שאנחנו מגיעים לשיחה מצוידים בחוויות שונות מאוד, מסכנים דברים שונים ומשתמשים בעדשות אחרות – הבדלים שאנחנו לא תמיד מכירים בהם ברצון.

הפריווילגיות שלנו אינן חדלות מלהתקיים אף שאנו מודעים להן ומנסים לשנות את צורת ההתנהגות האישית הקודמת שלנו

ויקי גרינבאום מצטטת את מחברת המאמר  “White Privilege: Unpacking The Invisible Knapsack” (רשימה שאני ממליצה מאוד לקרוא!) ומציינת כי "פגי מקינטוש, שהייתה חלוצה במאמציה לשינוי חומר הלימוד באוניברסיטאות, מצאה כי 'לעתים קרובות שמתי לב לחוסר הנכונות של גברים להכיר בעובדה שהם נהנים מפריווילגיות רבות, גם כשהם מוכנים להכיר בקיפוחן של נשים... אני חושבת שמקפידים ללמד את הלבנים שלא להכיר בפריווילגיה לבנה ממש כמו שגברים לומדים שלא להכיר בפריווילגיה של גברים'". המאמר של גרינבאום כולל, אגב, רשימה נפלאה של רומנים מרקעים שונים, אם אתם מעוניינים להרחיב את הפרספקטיבה שלכם באמצעות הספרות.

הכרה בפריווילגיה אינה גורמת לה להיעלם: כפי שכותבת סוניה קרוּקס: "בתחומים שונים, ובהם גזע, הפריווילגיות שלנו אינן חדלות מלהתקיים אף שאנו מודעים להן ומנסים לשנות את צורת ההתנהגות האישית הקודמת שלנו". מודעות לפריווילגיה היא נקודת מוצא הכרחית להשתלבות בשיחה מאתגרת, ובעיקר לחשיבה זהירה על אודות היחס שלכם לשיחה הזו.

מִרכוּז (Centering)

מרכוז הוא צורה של ביטוי פריווילגיה: נטייה להציב את עצמכם, את החוויות שלכם ואת קבוצת ההשתייכות החברתית שלכם במרכז השיחה. במאמר שלה על חינוך נגד גזענות, פְרייה קנדסוואמי (Kandaswamy) מציגה דוגמה מועילה לזיהוי מרכוז:

"...בשיעורים של לימודי נשים, כשדנים בחוויות של נשים שאינן לבנות, לעתים קרובות תלמידות לבנות מנסות להדגיש את העובדה שהן חוו דברים דומים, או שהן מתייחסות לחוויות של הנשים שאינן לבנות כנבדלות מן החוויות שלהן וכתוצאה מכך אין להן מה לומר על הנושא. שתי העמדות הללו מאפשרות לתלמידות הלבנות להימנע מלבחון את הפריווילגיות שלהן באמצעות מרכוז מחדש של החוויות שלהן עצמן".

ניתן לראות את הדחף הנפוץ מאוד להציב את עצמך במרכז הסיפור בתגובות של גברים, המציבים את עצמם בשיחה כשהם אומרים שאכפת להם משום שיש להם נשים או בנות או אחיות (כלומר... זה חשוב כי זה עלול לקרות לאישה שחשובה לך?). ניקולס קריסטוף (Kristof) מבקר את צורת ההתייחסות הזו בטור משובח בניו יורק טיימס המראה כיצד גבר יכול לקחת חלק בשיחה מבלי למרכז את עצמו.

אישה שחורה, גאנה

"אילו העיניים יכלו לדבר", תצלום: עמנואל טטה, unsplash.com

המאמר של קנדסוואמי על חינוך נגד גזענות מדגים עד כמה לעתים קרובות קשה שלא למרכז את עצמנו בשיחה: "לעתים קרובות תלמידות לבנות מצפות שהחוויות שלהן יעמדו במרכז הדיון בכיתה, בגלל גזען. לכן, כשנקודת המבט של תלמידות שאינן לבנות מקבלת את אותו משקל, רבות מן התלמידות הלבנות מעלות את האפשרות שחברותיהן הופכות לקורבנות בגלל גזען." אם אתם מוצאים את עצמכם חושבים שהשיחות סביב #גםאני הן סקסיסטיות או שהן הופכות את הגברים לקורבנות, קראו עוד על מרכוז. אם זה יגרום לכם לבכות, כי הנושא איום כל כך, קראו את זה.

הצטלבִיות (Intersectionality)

גזע, מעמד, מיניות וזהויות אחרות מצטלבות עם מגדר ועם אלימות מינית

תיאוריית ההצטלביות מכירה בכך שלאנשים יש זהויות שונות וצורות שונות של פריווילגיה המצטלבות אלה באלה: גבר עני שאינו לבן עשוי ליהנות מפריווילגיה בהיותו זכר, ללא פריווילגיית הצבע או המעמד. במאמר Intersectionality, Metaphors, and the Multiplicity of Gender אן גארי (Garry) מסכמת כך את מושג ההצטלביות:

"דיכוי ופריווילגיה בשל גזע, אתניות, מגדר, נטייה מינית, מעמד, לאומיות וכדומה אינם מתרחשים בנפרד אלה מאלה בחיינו האישיים ובמבנים החברתיים שלנו. למעשה, כל סוגי הדיכוי והפריווילגיה מעוצבים ופועלים באמצעות האחרים. המערכות הדיכוי והפריווילגיה המורכבות והמעורבות הללו, המתקיימות במבנים החברתיים שלנו, מסייעות לנו לייצר (1) את יחסינו החברתיים, (2) את חוויות הזהות האישית שלנו וגם (3) את המגבלות של האינטרסים המשותפים שלנו, אפילו בקרב חברים ב"אותה" קבוצה הסובלת מדיכוי או נהנית מפריווילגיה."

זהו רעיון בסיסי שיש להבין אם אתם מתכוונים להשתתף בשיחות הקשורות ל#גםאני, כפי שלמדתי בעצמי ביום הראשון שבו החלו השיחות הללו. הבעתי עייפות-מה מהרעיון שאנחנו זקוקים להוכחות לכך שהטרדה מינית נפוצה כל כך. הרי ברור שכולנו יודעים, נכון? מישהו מיהר להזכיר לי שהטרדה מינית ואלימות מינית אינן מדוברות בכל משפחה, תרבות והקשר באותה חופשיות שבה הן מדוברות במשפחה הלבנה, הפמיניסטית לגמרי, מן המעמד הבינוני, שבה גדלתי אני.

זו דוגמה ברורה להצטלביות: האבחנה כי גזע, מעמד, מיניות וזהויות אחרות מצטלבות עם מגדר ועם אלימות מינית; האבחנה כי מי שהם טרנס או ג'נדרקוויר נמצאים בסיכון גבוה במיוחד; למידת האופנים השונים שבהן הטרדה מינית ואלימות מינית משפיעות על אנשים ממוצאים וממעמדות שונים. זה מורכב, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים להעמיד פנים שהנושא הזה פועל באותה צורה בכל ההקשרים.

תרבות האונס

תרבות האונס הוא מונח (שטבעה בשנת 1971 סוזן גריפין)  המסייע לנו לראות את האלימות המינית, ההטרדה המינית והסקסיזם היומיומי כתופעה חברתית המתקיימת על פני רצף. לארי מיי (May) ורוברט סטריקוורדה (Strikwerda) מסבירים את רעיון תרבות האונס במחקר המעמיק מאוד שלהם על אודות הדרכים השונות להבנת האחריות הגברית לאונס: "למרות המסרים הסותרים, גברים רבים מגַנים התנהגות לא ראויה – ובעיקר בתחום המיני – של גברים כלפי נשים. הדבר הביא לשימוש נפוץ במונח 'תרבות האונס' לתיאור האווירה והתפישה הקיימות בעולם הנוכחי, הנשלט על ידי הגבריות האמריקנית".

אונס, תוניסיה, הפגנה, נשים

הפגנה נגד אונס נשים בידי שוטרים. תצלום: אמינה גראבי.

המושג תרבות האונס מכיר בכך שאנחנו חיים בתרבות המטמיעה בכולנו את המסרים המקדמים ביזוי או חילול של הגוף הנשי. הכרה בכך שאונס הוא בעיה של התרבות כולה, ואינו קשור רק לאישיות פרטית, הוא תנאי מקדים חיוני למניעתו. כפי שמאי וסטריקוורדה מציינים: "אנחנו אמנם חושבים שגברים צריכים לחוש אשמה על שיתוף הפעולה הקבוצתי שלהם, המוביל לכך שאונס הוא נפוץ כל כך, אך המטרה שלנו אינה לבייש גברים אלא לעודד אותם לקחת אחריות לשינוי התפקיד החברתי שלהם ושל גברים אחרים".

 גבריות רעילה (Toxic Masculinity)

גבריות רעילה או גבריות הגמונית הם שני ניסוחים של הרעיון לפיו הגדרת הגבריות בחברה שלנו אינה ניתנת להפרדה מדיכוי הנשים. חשוב להבין את המושג הזה בשיחות הקשורות ל#גםאני, כי זוהי עדשה דרכה חלק מהאנשים מביטים בבעיות של הטרדה ותקיפה מינית: כתוצרי לוואי של גבריות הגמונית. במאמר On Patriarchs and Losers: Rethinking Men’s Interests,  מייקל א. מֶסנר (Messner) מסכם:

"העובדה שכמעט בלתי אפשרי שגבר יחיד ישיג או יציג ללא הרף את הגבריות התואמת את התפישה הדומיננטית, היא חלק חשוב מחוסר היציבות הפסיכולוגית העומדת במרכז תפישת הגבריות של כל גבר וגבר. במקום זה, גברים בודדים (אמיתיים או בדיוניים) מוצבים כדוגמאות סמליות לגבריות הגמונית, המשמשת את העשייה הקולקטיבית שממשיכה את הדיכוי הכלל עולמי של נשים, ומבטיחה לגברים גישה להטבות שמעניקה להם הפטריארכיה. מה שגורם לגבריות הזו להיות 'הגמונית' אינו פשוט הפגנת כוח של גברים חזקים, אלא גם – חשוב מכך – הסכמתם של גברים פחות חזקים ושיתוף הפעולה שלהם עם המוסדות, הפרקטיקות החברתיות והסמלים המעדיפים גברים. במילים פשוטות: גברים הנמצאים בשוליים או במעמד נמוך יותר צריכים לשתף פעולה כדי להבטיח את הצלחתה של אסטרטגיית השליטה הזו.

האשמת הקורבן

האשמת הקורבן היא אחד ההיבטים של תרבות האונס: מגוון של דרכים ישירות או עקיפות שבאמצעותן קורבנות של תקיפה מינית או של הטרדה מואשמים במה שחוו. שרה מקמהון (McMahon) וג'. לורנס פרמר (Farmer) כותבים על סקר שנועד להעריך גישות שונות כלפי אלימות מינית בקולג'ים:

"ניתן לטעון כי סקסיזם גלוי נמצא בירידה. המיתוסים האלה, המאשימים נערות ונשים במקרי האונס הפכו לפחות מקובלים. עם זאת, רבות מן האמונות, שלפיהן נערות ונשים עשו משהו שתרם לתקיפתן ושזו לא לגמרי אשמתו של התוקף, עדיין קיימות, אבל מקבלות ביטוי פחות מפורש. למשל, במחקר שנערך בקרב סטודנטים ספורטאים בקולג' (מקמהון 2005) נמצא כי המשיבים לסקר לא האשימו ישירות את הקורבן בתקיפה, אבל הביעו אמונה שלפיה נשים מעמידות את עצמן במצבים גרועים בגלל האופן שבו הן מתלבשות, כשהן שותות אלכוהול או כשהן מפגינות התנהגות מפלרטטת".

האשמת הקורבן אינה רק בלתי הוגנת, היא מונעת מאתנו לשנות את מבני הכוח באופן שיוכל להשפיע ממש על מקרים של הטרדה ותקיפה מינית. אמבר א. קינסר (Kinder) מציגה במאמר Negotiating Spaces for/through Third-Wave Feminism  נקודת מבט בהירה ושופעת מידע על המחשבה הפמיניסטית העכשווית (משולבת בסקירה קצרה ושימושית מאוד של תולדות הפמיניזם). במאמר, קינסר מציינת את החשיבות הרבה שיש לכך ש"נשים... יזהו מצבים שבהם הן בעצם מועמדות כקורבן, כדי שיוכלו להפסיק להאשים את עצמן ולהתחיל את העבודה האישית והפוליטית שיכולה לסייע להן לתבוע מחדש את כוחן". זה לא יכול לקרות כל עוד אנחנו עסוקים בהאשמת הקורבן.

השתקה

השתקה היא התנהגות של נזיפה או ביוש של הערות וקולות לא רצויים – או פשוט איתות, במיליון אופנים מעודנים, שנקודת מבט, קול או מערך של קולות מסוימים אינם רצויים. הסופרת השחורה רבת ההשפעה בל הוקס כותבת ברהיטות רבה על חוויית ההשתקה שלה, לאחר פרסום ספרה הראשון:

"לא ציפיתי למפולת כזו של תגובות, שבכוחה היה למחוץ לחלוטין את הרוח, לדחוף אותי לשתיקה. מאז שמעתי סיפורים על נשים שחורות, על נשים אחרות שאינן לבנות, שכותבות ומפרסמות, אשר חוו התמוטטות עצבים (גם אם יצירותיהן זכו להצלחה לא מעטה), או יצאו מדעתן בגלל שאינן יכולת לשאת את התגובות החריפות מבני משפחה, חברים ומבקרים לא מוכרים, או שהשתתקו והפסיקו ליצור... בעיני מי שמחזיקים בכוח המדכא, כל מי שמאיימת חייבת להימחק, להיות מושמדת, להיות מושתקת".

בגל השיחות סביב #גםאני ראינו קולות שאינם מוכנים להיות מושתקים. ועם זאת, כשאנשים קופצים אל תוך הוויכוח מבלי להקדיש רגע כדי להאזין, לקרוא וללמוד, אנחנו מרגישים את ניצני ההשתקה המתקבצים בשולי השיחה החשובה והשברירית הזו. אפילו מי שתורמים לשיחה מתוך רצון טוב, עלולים להשתיק כשהם גולשים להאשמת הקורבן; כשהם מסלקים את שורדות התקיפה מן המרכז ובמקומן ממרכזים את הבעל או האב של קורבנות פוטנציאלים; כשהם מוחקים זהויות וחוויות של גברים ונשים שונים באמצעות סירוב להתמודד עם המורכבות של ההצטלביות.

אם נדמה לכם שקשה ללמוד את כל המילים והרעיונות הללו רק כדי להימנע מלהשתיק או לפגוע באחרים – אז, כן. זה באמת קשה. אבל אם אתם מנסים לשמש בני ברית לנשים, גברים ואנשים בעלי זהות מינית לא בינארית שחוו הטרדה מינית ואלימות מינית, המאמץ הזה הוא חיוני ביותר.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

מקורות: 

Expanding the Canon: Shaping Inclusive Reading Lists,  VICKY GREENBAUM, The English Journal, Vol. 83, No. 8, Literature, Queen of the Curriculum (Dec., 1994), pp. 36-39, National Council of Teachers of EnglishSimone de Beauvoir and the Politics of Privilege,  SONIA KRUKS, Hypatia, Vol. 20, No. 1 (Winter, 2005), pp. 178-205, Wiley on behalf of Hypatia, Inc.Beyond Colorblindness and Multiculturalism: Rethinking Anti-Racist Pedagogy in the University Classroom,  PRIYA KANDASWAMY, The Radical Teacher, No. 80, TEACHING BEYOND "TOLERANCE" (Winter 2007), pp. 6-11, University of Illinois PressIntersectionality, Metaphors, and the Multiplicity of Gender,  ANN GARRY, Hypatia, Vol. 26, No. 4, Responsibility and Identity in Global Justice (FALL 2011), pp. 826-850Wiley on behalf of Hypatia, Inc.Men in Groups: Collective Responsibility for Rape,  LARRY MAY AND ROBERT STRIKWERDA, Hypatia, Vol. 9, No. 2, Feminism and Peace (Spring, 1994), pp. 134-151, Wiley on behalf of Hypatia, Inc.On Patriarchs and Losers: Rethinking Men's Interests,  MICHAEL A. MESSNER, Berkeley Journal of Sociology, Vol. 48, rethinking gender (2004), pp. 74-88, Regents of the University of CaliforniaAn Updated Measure for Assessing Subtle Rape Myths,  SARAH MCMAHON AND G. LAWRENCE FARMER, Social Work Research, Vol. 35, No. 2 (June 2011), pp. 71-81, Oxford University PressNegotiating Spaces for/through Third-Wave Feminism,  AMBER E. KINSER,  NWSA Journal, Vol. 16, No. 3 (Autumn, 2004), pp. 124-153, The Johns Hopkins University PressTalking Back,  BELL HOOKS, Discourse, Vol. 8, SHE, THE INAPPROPRIATE/D OTHER (Fall-Winter 86-87), pp. 123-128, Wayne State University Press

אלכסנדרה סמואל היא כתבת טכנולוגיה, תחקירנית ומרצה, בעלת תואר ד"ר מאוניברסיטת הארוורד. ספרה Work Smarter with Social Media ראה אור בהוצאת Harvard Business Review Press ב-2015. היא כותבת קבועה ב-Harvard Business Review וב-The Wall Street Journal. זה האתר שלה.

תמונה ראשית: "צעקה ושבריריות", תצלום: מורגן באשם, unsplash.com

Photo by Morgan Basham on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכנדרה סמואל, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על על שפת ההטרדה

01
גבר פריבלגי

אם אני גבר לבן וגם עני ומובטל (זמנית ואמנם, עד שאמצא עבודת שכר מינימום), מה זה אומר בדיוק שאני פריבלגי? מדכא שזה השיח שנחשב פרוגרסיבי היום.

    02
    שם מלא

    בין השאר, זה אומר שאתה יכול ללכת ברחוב בלילה. שאנשים לא שורקים לך ולא חופנים אותך.
    זה אומר שיש לך סיכוי גבוה יותר למצוא את העבודה הזאת בשכר מינימום (ולקבל קידום/העלאה בהמשך).
    זה אומר ששוטרים יתייחסו אליך בפחות אלימות וששופטים יתייחסו אליך ביותר רחמנות.

    03
    נועה וונדר

    זה אומר שאתה לא מפחד ללכת ברחוב צדדי בחושך. שאתה לא מפחד לתת את הטלפון שלך באתר היכרויות. שכשאתה נוסע ברכבת לעבודה, אף אחד לא ייגע לך על הישבן.
    זה גם אומר, שיותר מהר תמצא עבודה. וגם ישלמו לך יותר מאשר לאישה או לגבר שחור עם אותה נקודת מוצא בדיוק כמו שלך.
    וזה אומר שיש לך יותר הזדמנויות להכשל בהן, מאשר לגברים שאינם לבנים ולנשים.

התגובה שלך עצמה הינה דוגמה לפריווילגיה שלך כגבר לבן, שכן מתגובתך משתמע שאתה תופס פריווילגיה כעניין מעמדי גרידא, אלא שמי שלא לבן יודע שהיא יכולה להתגלם גם בדרכים אחרות, שסביר שאינך נחשפת אליהן (ולכן, גם אינך יכול לשער סיטואציות שכאלה בדמיונך) בהווית חייך וזאת כתוצאה מהיותך גבר לבן.

דוגמה קטנה מהווית חיים יומיומית של גבר לא לבן: א.נשים מתרחקים.ות ממך באופן כמעט אינסטינקטיבי (הפחד מהחזות השחורה שלך שזרה להן.ם ושאותה למדו לשנוא גם אם לא באופן אקטיבי וגם אם לא יודו בכך בדיעבד). דברים כה טרוויאלים שקשה לי לתאר לעצמי שתוכל (כאדם לבן) לשער ולעקל מבלי לחוותם בחיי השגרה היום יומיים.

    05
    גבר פריבלגי

    פריבלגיה היא קבלת דבר שאינו מגיע לך, שלא ״בצדק״, וכמובן שכללי הצדק האלה משתנים מדי פעם. היום לדוגמא, עבודה קשה נחשבת סיבה מוצדקת. ואילו כלפי מראה טוב היחס אמביוולנטי - דוגמנים זה בסדר, להתקבל לעבודה אחרת נחשב בעייתי. בכל מקרה, הרעיון הוא שאתה מקבל משהו. מה בדיוק קיבל העובד בוואלמארט, או (כמוני) בפיצוציה? זה נורא שאנשים נדחים מאנשים אחרים בגלל מראם החיצוני או מוצאם, וגם אם נדחים מהם בגלל מחלה, וזה קורה הרבה יותר. האם הבריאים הם פריבלגים? ממני אגב אנשים נדחים בגלל הכישלון בחיים. זה מצער אותי מאד. קטן המקום כאן להסביר עד כמה שיח הזהויות דפק את כל מה שהיה סביר בליברליזם האמריקני. אומר רק זאת - לראות את העולם דרך הפריזמה של פריבילגיות, פירושו לפרש את העולם לפי עיקרון אחד עליון - שוויון הזדמנויות. ומה שנורא בזה זה האימוץ המוחלט של התחרות כעיקרון המארגן של הקיום האנושי.