פרש מכה מלכה

משחק השחמט מאחד אנשים מעבר לגבולות לאומיים ולחומות של עוינות ואפילו קירב בין יהודים וערבים. אך האם יש עתיד למשחק המלחמה המפיץ אינטימיות וידידות?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

שחמט הוא פרדוקס. מצד אחד, מדובר במשחק תחרותי-מחשבתי, שבו שני יריבים שואפים להביס זה את זה. מצד שני, מדובר במשחק אינטימי, שנשען על קרבה. אל מול השולחן יושבים שני שחקנים שאינם רק שני אינדיבידואלים. לא אחת, שני השחקנים רואים את עצמם כחלק מגוף פוליטי. אך שלא כמו בענפי ספורט אחרים, בשחמט היריבות על הלוח נוטה דווקא לייצר ידידות, שלא כמו בכדורגל, שם יריבויות על המגרש עשויות לגלוש ליריבויות פוליטיות. אל סלוודור והונדורס אפילו יצאו למלחמה שהתירוץ שלה היה משחק כדורגל בין הנבחרות הלאומיות בשנת 1970.

המנצחים והמפסידים יושבים ומנתחים ביחד את מהלך את המשחק: באיזה ספורט פרט לשחמט קורה דבר כזה?

הפסד בשחמט אינו מייצר עוינות. להיפך. כך למשל, אחד התחביבים האהובים על שחמטאים הוא "ניתוח לאחר המוות" של משחק שזה עתה שוחק, ובו המנצחים והמפסידים יושבים ומנתחים ביחד את מהלך את המשחק. נסו לחשוב על שתי קבוצות ספורט אחרות, או אפילו שני ג׳ודוקאים שנוהגים כך לאחר משחק או קרב.

כל זה אין פירושו שפוליטיקה או מאבקי כוחות אינם מלווים את משחק השחמט או מעכירים את האווירה במהלכו. כך, למשל, אולימפיאדת השחמט של 1939 התרחשה תחת עננת מלחמת העולם השנייה. ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי החרימו את אולימפיאדת השחמט שנערכה בחיפה בשנת 1976, וסירבו במשך שנים לשחק מול שחקנים סובייטים שערקו למערב. זכור גם הדו-קרב המפורסם במסגרת אליפות העולם בשנת 1972, שבו רוברט "בובי" פישר האמריקני ניצח את בוריס ספאסקי הסובייטי, בעיצומה של המלחמה הקרה.

בובי פישר, שחמט

"בובי פישר: מלך 64 המשבצות", תצלום: ת'יירי ארמן

אך מאבקים כאלה אינם מציירים את התמונה האמיתית בנוגע לאופי המשחק: המוטו של הארגון הבינלאומי לשחמט – Gens una Sumus, "אנו משפחה אחת"— הוא תיאור נאמן יותר של עולם השחמט. כך למשל, מועדון השחמט הרשמי הראשון אשר נוסד בארץ ישראל, בשנת 1918 בירושלים, נועד לאיחוד בין עמים וחברות: בין בריטים, יהודים וערבים. הפעם הראשונה שבה נבחרת ערבית שיחקה מול נבחרת ישראלית -- בכל ענף ספורט שהוא, לא רק בשחמט – הייתה בשנת 1962, כאשר נבחרת טוניסיה שיחקה מול נבחרת ישראל באולימפיאדת השחמט בעיר ורנה שבבולגריה.

כיצד ניתן להסביר את הפער הזה שבין הרגשות העזים שמלווים כל התמודדות במשחקים לבין השלווה ואפילו האחווה המאפיינת את משחק השחמט? אני רואה לכך שתי סיבות. ראשית, השחמט הוא משחק אינדיבידואלי. במשחק כדורגל, אנו מדברים על קבוצת אנשים שמתכנסים לשם מטרה אחת בלבד – ניצחון במשחק. אבל חישבו כיצד נראית נבחרת שחמט: ארבעה שחקנים, שכל אחד מהם משחק לבד, מול יריב אחד. הנקודות שנצברו על ידי כל השחקנים קובעות את התוצאה הסופית של הנבחרת. אבל בניגוד למשחקים קבוצתיים, בזמן המשחק אסור לחברי הנבחרת באיסור חמור לעזור זה לזה. מסיבה זו זה קל להבין מדוע לאחר המשחק שחקן יעדיף לנתח את מהלכי המשחק מול יריבו: שניהם מכירים בצורה האינטימית ביותר את המשחק שזה עתה שוחק. אבל מעבר לכך, בניגוד למשחקים אחרים, בשחמט ניתן לחזור לאחור בזמן ולנתח את מהלך המשחק וגם להשוות אותו למשחקים מן העבר. הסיבה לכך היא שבשחמט, השחקנים חייבים לרשום את מהלכיהם ואת מהלכי היריב תוך כדי המשחק.

משחק שחמט המשוחק היטב הוא יצירת אמנות שיוצרים שני שחקנים ביחד. בניגוד לדעה הרווחת, שחמט ברמה גבוהה אינו ניסיון של כל צד להכות את המלך של יריבו

משחק שחמט המשוחק היטב הוא יצירת אמנות שיוצרים שני שחקנים ביחד. בניגוד לדעה הרווחת, שחמט ברמה גבוהה אינו ניסיון של כל צד להכות את המלך של יריבו. זהו משחק של חוסר איזון בין יתרונות וחסרונות קטנים. למשל, האם העובדה שלשחקן המשחק בכלים הלבנים יש שני רגלים על אותו טור (זהו בדרך כלל חיסרון) שקולה לעובדה שיש לו שני רצים, בעוד שלשחור יש שני פרשים (זהו בדרך כלל יתרון)? יתרונות וחסרונות של כל מהלך נבחנים באמצעות מחשבה של שני השחקנים, זה שניצח וזה שהפסיד. שני המתמודדים יושבים ביחד ומנתחים את המשחק כפי שמבקר אמנות בוחן ציור או פסל –תוך השוואה ליצירות אמנות קודמות, או במקרה שלנו, למשחקי-עבר – ולא עם חבריו לקבוצה.

יש משהו מתעתע בעובדה שמצד אחד שחמט הוא משחק מתמטי, לוגי, כמעט מדעי, ומצד שני, זהו משחק מלא יופי שרבים רואים בו יצירת אמנות של ממש. אך אין כאן באמת סתירה. יופי, סימטריה, ורגשות אינטואיטיביים מרכזיים גם ביצירתן של תיאוריות במדע ובמתמטיקה, הרבה יותר ממה שנדמה לנו במבט ראשון. ממש כפי שחוקים מתמטיים וחשיבה הגיונית מרכזיים באמנות הרבה יותר מכפי שנדמה לנו (קאנט, למשל, עמד על זה בחיבורו ביקורת כוח השיפוט). גם בשחמט, ישנה חשיבות דומה למחשבה רציונלית ולאסתטיקה. שני שחקנים חזקים ישימו דגש על שני היבטים. הראשון הוא ההיבט הטקטי והחישובי: "הוא הולך לפה, אני הולך לשם". ההיבט השני הוא אסטרטגי ואינטואיטיבי: "האם עמדה זו נדמית טובה יותר לשחור או ללבן?". שחמט ברמה גבוהה הוא למעשה תוצר של אמנות ומדע, הרבה יותר מכפי שהוא תוצר של תחרות אינדיבידואלית.

למרות כל זאת, ישנה מדינה אחת שבה האלמנטים האמנותיים והמדעיים של השחמט שימשו דווקא לחיזוק הלאומיות ותחושת הגורל המשותף: ישראל, ועוד לפני הקמת המדינה – התנועה הציונית. הציונות אימצה אל חיקה את "ספורט המוח", כפי שכונה השחמט. הבולטות וההצטיינות של היהודים במשחק הייתה עבור הציונות הוכחה לייחודו וחשיבותו של העם היהודי. הממד הא-לאומי של השחמט סייע לעסקני התנועה הציונית לעודד את קבלתם של שחקני נבחרת ישראל (ולפני כן נבחרת ארץ ישראל, או אפילו שחקנים בודדים מארץ ישראל) בקרב חובבי שחמט ממדינות ערב. בהמשך, קבלה זו של שחקנים ישראלים במשחקים שנערכו במדינות ערב גויסה כדי להוכיח כי ישראל מתקבלת במרחב המזרח-תיכוני. כך, הממד האינדיבידואלי של המשחק חיזק את הלאומיות, והאהבה האוניברסלית, חוצת-הגבולות, צמצמה את פערי הדיפלומטיה.

אהבה, אחוות עמים, ושחמט

לשחמט יש את היכולת לקרב בין עמים. בין הראשונים להבין זאת היו מנהיגי התנועה הציונית, שניסו בכל דרך להתקבל במה שמכונה המרחב השמי. ניצנים לכך אפשר היה לראות כבר בשנת 1918, כאשר נוסד מועדון השחמט הראשון בירושלים. כנשיא "מועדון השחמט הבינלאומי" שימש המושל הצבאי של ירושלים באותו זמן, רולנד סטורס. סטורס נודע כחובב שחמט, ואף נהג לשחק מול האמיר עבדאללה מעבר הירדן, שהיה גם הוא חובב שחמט נלהב. מועדון השחמט הראשון נפתח במטרה רשמית לקרב לבבות, ושימש את בני כל הלאומים בירושלים – ערבים, יהודים, אנגלים, ואחרים – אך מסיבות שונות ואולי בשל המתיחות הגואה בין היהודים והערבים בעיר, המועדון לא האריך ימים.

עבדאללה, מלך ירדן, אמיר, עבר הירדן המזרחי

עבדאללה, אמיר עבר הירדן - חובב שחמט ידוע. תצלום: ססיל ביטון, ויקיפדיה

שימוש דומה במשחק השחמט כדרך לקירוב בין לאומים ניצים נעשה גם על ידי בודדים. אחד ממפגשי השחמט המפורסמים בין יהודים וערבים נערך בין השחמטאי החשוב בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה שעברה, משה מנדל מרמורוש ובין האמיר עבדאללה. עבדאללה אף שלח את מכונית הרולס-רויס האישית שלו כדי להביא את מרמורוש לרבת עמון. בראיון שמרמורוש נתן לעיתון "דבר" בשנת 1962, הוא נזכר כי האמיר כעס כאשר הוא, מרמורוש, הפסיד בכוונה במשחק אחד. עבדאללה גם הזכיר לו כי הוא ניצח את אנשי החצר של המלך לא רק בשחמט רגיל, אלא גם ב"שטרנג'", הגרסה הערבית של משחק השחמט. עבדאללה אמר למרמורוש כי "ביתו פתוח לפניו תמיד".

דוגמה נוספת לדרך שבה הארגון הבינלאומי לשחמט ניסה לקרב לבבות היא המקרה המעניין של בנימין זאב פון וייזל: סופר ועיתונאי, איש צבא, פסיכיאטר, ממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית, וגם שחמטאי נלהב. פון וייזל היה בן בית בחצרותיהם של רבים משליטי ערב בתקופת המנדט, שימש כרופאו האישי של עבדאללה, והתרועע עם פייסל מלך עיראק ופואד הראשון מלך מצרים. במאמר שכתב בשנת 1927 בעיתון "דואר היום", מתאר פון וייזל את משחקי השחמט ששיחק עם שליטים שונים. הוא ציין כי הפסיד בכוונה במשחק מול עבדאללה, אך מאז עבדאללה "התלמד והשתלם" ומשחקו השתפר. בהזדמנות אחרת שיחק פון וייזל עם ג'אמל פחה, אז שר הצבא בעמאן. פחה היה זה שלימד את יורש העצר המקומי של עסיר (תימן) לשחק שחמט. פון וייזל הגיע גם לעסיר ושיחק שם נגד יורש העצר.

קבלת נבחרת המנדט הבריטי לפלשתינה כמדינה הייתה נתקלת בבעיות פוליטיות חמורות בכל ארגון ספורט בינלאומי אחר, אך לא בארגון שבו "כולם משפחה אחת" המאוחדת באהבה לשחמט

שחמטאי היישוב היהודי השתמשו בשחמט לא רק כדי ליצור יחסים טובים יותר עם הערבים, אלא גם כדי לקרב בין היישוב היהודי ובין הבריטים, ובין היישוב לבין העולם בכלל. דוגמה לכך היא השתתפותה של נבחרת ארץ ישראלית – שכללה שחקנים יהודים, כמובן – באולימפיאדות השחמט בשנת 1935 בוורשה ובשנת 1939 בבואנוס איירס. קבלת נבחרת המנדט הבריטי לפלשתינה כמדינה הייתה נתקלת בבעיות פוליטיות חמורות בכל ארגון ספורט בינלאומי אחר, אך לא בארגון שבו "כולם משפחה אחת" המאוחדת באהבה לשחמט.

דוגמה נוספת היא המקרה המיוחד של יהודה וייסברג. בשנת 1946 נעצר וייסברג על ידי שלטונות המנדט בגלל פעילותו הציונית. במכתב שכתב לשחמטאי לאחר ששוחרר, וייסברג סיפר שבילה את הזמן בחיבור חידות שחמט, אחת מהם חיבר בניידת, בדרכו למעצר. עוד הוא סיפר כי היה בקשר עם עורך מדור שחמט בריטי, אשר יפרסם את הבעיות שחיבר. קשה לחשוב על מקרים אחרים שבהם פורסמו בעיתון בריטי בעיות שחמט אשר חוברו על ידי מי שהה בכלא בגין פעילות מחתרתית נגד האימפריה הבריטית. זוטות מסוג זה לא עניינו את עורך מדור השחמט הבריטי – רק איכות החידות ששלח וייסברג. למרבה הצער, וייסברג נהרג בקרב במלחמת העצמאות ונקבר באשדות יעקב.

הבינלאומיות, האהבה המשותפת והאינטימיות של השחמט, הצליחו להפשיר במעט גם את המחלוקות הפוליטיות בין יהודים וערבים לאחר קום המדינה. שחקני שחמט ערבים נוהגים על פי רוב להחרים את ישראל, וכאשר נערכו אולימפיאדות שחמט או תחרויות בינלאומיות אחרות במדינות ערב ישראל לא הוזמנה. המקרה הראשון שבו נוצר קשר ספורטיבי עם מדינות ערב התרחש כבר באולימפיאדת השחמט בעיר ורנה בשנת 1962. שחקני תוניס שיחקו מול ישראל (ישראל ניצחה 3:1), וספגו נזיפה מנשיא תוניס באותה עת, חביב בורגיבה. הלבנונים, לעומתם, אף שלא יועדו לשחק עם ישראל, הסכימו למחווה קטנה: הם חתמו במחברת של קפטן נבחרת ישראל, אליעזר פאר, מחברת שבה החתים את כל השחקנים באולימפיאדה.

יהודים וערבים שיחקו שחמט גם בימים שבין הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת יום כיפור, בזמן שיחות השלום בקמפ דיוויד ואחרי חתימת הסכם השלום

יהודים וערבים שיחקו שחמט גם בימים שבין הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת יום כיפור, בזמן שיחות השלום בקמפ דיוויד ואחרי חתימת הסכם השלום. כך, למשל, העיתון ״דבר״ פרסם בשנת 1975 תמונה של קצין ישראלי וקצין מצרי משחקים שחמט ב"נקודת או"ם 512", אחד מאותם מוצבים שהוקמו כדי לפקח על הסכם שביתת הנשק.

במהלך שיחות השלום בקמפ דייוויד, מנחם בגין שיחק שחמט עם זביגנייב בז'זינסקי, שהיה היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, ולאחר החתימה על הסכמי השלום נבחרת שחמט הייתה בין המוזמנות הראשונות לקהיר, למשחק מול המצרים במאי 1982. כמיטב המסורת, חתמו על מגילת התחרות כל השחקנים, הן המצרים והן הישראלים. שיתוף הפעולה בין מדינות ערב וישראל בשחמט נמשך, ולעיתים היה הסנונית הראשונה שהעידה על התחממות היחסים. בשנת 2013 השתתפה ישראל בתחרות שחמט בינלאומית באבו דאבי. זו הייתה הפעם השנייה שבה ספורטאים הישראלים התחרו במדינה זו (אחרי הטניסאית שחר פאר ששיחקה שם בשנת 2010). כמו פאר, מסיבות ביטחוניות, השחמטאים שיחקו ללא כל סממן ישראלי, ובוודאי ללא דגל ישראל. בשנת 2018 נבחרת ישראל בג׳ודו התחתרה באבו דאבי תחת דגל ישראל, ועל רקע ההמנון.

שחמט, כלי שחמט

שדה מערכה ללא נפגעים. תצלום: Cristian V

"אנחנו על הלוח"

התנועה הציונית עשתה שימוש בקוסמופוליטיות של השחמט לא רק כדי לטשטש את הלאומיות ואת המתחים בין היהודים והערבים, אלא גם כדי לחזק את הלאומיות היהודית, על ידי הדגשת הקשר בין השחמט והיהודים. שלא במפתיע, הקוסמופוליטיות של השחמט מצד אחד, וזו של העם היהודי מצד שני, הקלה מאוד על המלאכה. שחקני השחמט היהודים היו קשורים לשחקני השחמט בארץ ישראל בקשר כפול: באמצעות שייכותם לעם היהודי וגם לקהילת אוהבי השחמט.

בכל העולם, שחקני שחמט תמיד שמחים לתרום לשיפור רמת המשחק. האהבה למשחק היפה חשובה להם אולי אף מעבר לביצור מעמד מדינתם בדירוג העולמי

אין זה מפליא, אם כן, ששחקני השחמט היהודים בעולם הפנו תשומת לב ותמיכה לשחקני השחמט היהודים בארץ ישראל. ספורטאים מכל ענף אחר היו חושבים פעמיים לפני שהיו מתנדבים לעזור לפיתוח ענף הספורט שלם במדינה אחרת. בענפי ספורט אחרים, מעבר של שחקן מקבוצה לקבוצה, ובוודאי למדינה אחרת, עלול להיחשב לבגידה, אך איש משחקני השחמט היהודים בעולם לא נתפש כבוגד כשסייע לענף השחמט הישראלי. בכל העולם, שחקני שחמט תמיד שמחים לתרום לשיפור רמת המשחק. האהבה למשחק היפה חשובה להם אולי אף מעבר לביצור מעמד מדינתם בדירוג העולמי.

כך, למשל, מועדון השחמט השני שנוסד בארץ ישראל, לאחר סגירתו של המועדון הבינלאומי של סטורס, היה מועדון "לסקר" הירושלמי, שנוסד בתחילת שנות העשרים, ונקרא על שם אלוף העולם השני, השחמטאי היהודי עמנואל לסקר. ד״ר אריה לייב מוהילבר, שניהל את המועדון וערך את ביטאון המועדון "שחמט", אשר ראה אור בשנים 1923-1924, ניצל את אהבת השחמט של שחמטאים יהודים נחשבים כדי לעודד אותם לבקר בארץ ולכתוב בחיוב על הווי השחמט כאן. מוהילבר אמר בגאווה שמועדון לסקר "נושא בגאון את דגל השחמט בארץ ישראלי", ושבזכותו "יצא מוניטין" לשחמט בארץ ישראל "בכמה עיתונים אירופאים חשובים", מה שגרם לכך ש"עיני רבים מחובבי השחמט היהודים בגולה נישאות אלינו".

החל משנות השלושים החלו לבקר בארץ ישראל שחמטאים יהודים מפורסמים. הביטאון"השחמט" דאג להדגיש את ההישגים של אלו, ופרסם תרומות שהתקבלו משחקנים או מיהודים בחו״ל שהיו מחברי בעיות שחמט נודעים. המגזין פרסם את העובדה כי השחמטאי היהודי הידוע יעקב מיזס (Mieses) שלח להם מכתב ברכה, ושחקן יהודי ידוע נוסף, סביאלי טרטקובר (Tartakower) העביר אליהם את ספרו "עץ הדעת השחמטאי". המגזין גם פרסם בהדגשה את בעיית שחמט שחוברה במיוחד עבורו על ידי הפולני-יהודי שפיזר (Speiser) לרגל "תחיית חיי השחמט בארץ ישראל״, חידת שחמט שבה הכלים מסודרים על הלוח בצורת מגן דוד. עקיבא רובינשטיין, אחד השחמטאים היהודים החזקים בעולם באותה תקופה, כתב למגזין מאמר שלם. לא רק שזה היה רק המאמר הראשון שנכתב על ידי אמן ברמה עולמית למגזין שחמט בארץ ישראל, הוא גם נכתב במקור בעברית.

שחמט, קובה, סנטיאגו

ומה עכשיו? חברות סביב הלוח ברחוב בסנטיאגו, קובה. תצלום: תאודור הנסולט

עיין ערך, "אהבה"

"לשחמט, כמו לאהבה, כמו למוזיקה, יש את היכולת לעשות אנשים מאושרים" כתב השחמטאי היהודי הנודע ד"ר זיגברט טאראש (Tarrasch). אבל אולי יהיה נכון יותר לומר כי חוט השני שמחבר את כל אלה היא האהבה. אהבה לאדם אחר, למוזיקה, או לשחמט, היא שעושה אנשים למאושרים. ואולי הייתי עוד מוסיף כי זו האינטימיות של השחמט, אינטימיות חוצת-גבולות, שמחברת בין אנשים.

האם האינטימיות הזו תימשך? כיום יותר ויותר אנשים משחקים שחמט רק באינטרנט. מועדוני שחמט שבהם פוגשים שחמטאים אחרים פנים אל פנים הולכים ונעלמים. גם "ניתוח שלאחר המוות" עם היריב הוא פחות פופולארי. בניגוד לעבר, אין בו צורך אמיתי, משום שתוכנות שחמט מנתחות את המשחקים ברמה של אלוף עולם. מצד שני, קהילת השחמט באינטרנט עשתה כל שחקן חובב לשחקן בינלאומי, המשחק שחמט כל יום מול יריבים מצדו השני של כדור הארץ. פחות אינטימיות, אך גם פחות גבולות – איזו מגמה תגבור? ימים יגידו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אביטל פלפל מלמד תקשורת, חשיבה רציונאלית ופילוסופיה במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת בר אילן. הוא בעל תואר דוקטורט לפילוסופיה של המדע מאוניברסיטת קולומביה.

תמונה ראשית: עובדות בשטח. תצלום: Alexandre Levrai / EyeEm, אימג'בק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אביטל פלפל.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על פרש מכה מלכה

01
אהד לסלוי

לדיוק, השחמטאי שנפל במלחמת העצמאות הוא יהודה ויסברג ולא יהושע. הוא לא נפל באשדות יעקב אלא נקבר שם בקבר אחים אחרי שנהרג בערב א-זבח