רציונלי, ולא במקרה

כן, אנחנו יצורים פיזיים ואנו נתונים להשפעתם המתמדת של גורמים שמחוץ לשליטתנו. אך קיומם אינו מבטל את הרעיון של אני רציונלי שיודע לעצור, לחשוב ולהפעיל שיקול דעת
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

הגדרתו של אריסטו את האדם כחיה תבונית ספגה לאחרונה חבטות לא מעטות.
המתקפה מגיעה בחלקה ממדעי המוח. מפות fMRI נאות וצבעוניות מבהירות כי ניתן לצפות בחיי הנפש שלנו דרך הפעילות העצבית במוחנו, ויכולתנו לקרוא את מחשבותיהם של נבדקים לפי המפות הללו השתפרה במידה ניכרת. ברור גם שנזק מוחי יכול לפגוע בהיבטים העמוקים ביותר של ישותנו, כמו היכולות להכריע בשאלות מוסריות או לדכא פעולות רעות. חלק מהחוקרים סבורים כי המסקנה שיש להסיק מקיומו של בסיס עצבי לחיי הנפש שלנו היא ששיקול דעת רציונלי ובחירה חופשית אינם אלא אשליות. אם מחשבותינו ומעשינו הם תוצר של המוח שלנו, ואופן הפעולה של האחרון נקבע לפי המצב הפיזי של העולם וחוקי הפיזיקה – אולי בתוספת קורטוב של מקריות – נראה שאין מקום לבחירה. אם נשתמש במילותיו של הסופר וחוקר המוח סם האריס, אנחנו "מריונטות ביוכימיות."

תפיסה זו של האנושיות אינה תואמת את תחושתנו לגבי האופן שבו אנו חיים את חיי היום-יום שלנו. אין ספק שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו בוחרים, כאילו אנו אחראים למעשינו. הרעיון שאנחנו יצורים פיזיים לחלוטין גם סותר את האמונה העתיקה, לפיה הגוף והנפש הם ישויות נפרדות. אפילו ילדים קטנים מאמינים שהם, כמו גם אנשים אחרים, אינם רק גופים גשמיים, הנתונים לפעולתם של חוקים פיזיים, אלא גם ישויות נבדלות בעלות תודעה, שאינן כבולות לעולם החומרי. רוב המחשבה הדתית מבוססת על השקפת עולם דואלית מעין זו; ג'ון אפדייק הדגים זאת בספרו Rabbit at Rest, המתאר דיאלוג בין ארנב לידידו צ'ארלי לגבי הניתוח שהאחרון עבר זמן קצר קודם לכן:

"שסתומים של חזיר." ארנב מתקשה להסתיר את הגועל שחש. "זה היה נורא? הם חתכו לך את החזה והזרימו את הדם שלך דרך מכונה?"
"קלי קלות. אתה בלי הכרה. מה רע בזה שהדם שלך זורם דרך מכונה? מה עוד נדמה לך שאתה, חבריקו?"
יציר אלוהים-אחד ויחיד-עם נשמה בת אלמוות. כלי לחסד האלוהי. שדה קרב בין הטוב והרע. מלאך מתלמד...
"אתה רק מכונה רכה," צ'ארלי ממשיך.

ה"רק" הזה עושה לי צמרמורת, אבל הראיות מוכיחות בלי צל של ספק שצ'ארלי צודק. אנחנו מכונות רכות – מכונות מדהימות, אבל מכונות. המדע לא הגיע להסכמה לגבי הדרך המדויקת שבה התרחשויות פיזיות גורמות לחוויה של תודעה, אבל מעטים מפקפקים כיום בכך שנפשותינו וגופנו חד הם.

מתקפה נוספת על התבונה באה מכיוון הפסיכולוגיה החברתית. מאות מחקרים מוכיחים כי גורמים שאיננו מודעים אליהם משפיעים על אופן המחשבה והפעולה שלנו. סטודנטים שממלאים שאלון לגבי השקפותיהם הפוליטיות בשעה שהם עומדים ליד מתקן לחומר חיטוי לידיים יבטאו השקפות שמרניות יותר, לפחות באותו רגע, מסטודנטים העומדים ליד קיר ריק. יש סיכוי גבוה יותר שקונים שעוברים ליד מאפייה יפרטו כסף לאדם זר, בהשוואה לקונים אחרים. נחקרים מעדיפים מועמדים לעבודה שקורות החיים שלהם מוגשות להם על לוח כתיבה כבד. הצגת תמונת פנים של גבר שחור לאנשים לבנים שוויוניים לכאורה, כאשר הם לחוצים בזמן, מעלה את הסיכוי שיזהו בטעות חפץ תמים ככלי נשק.

נטייתם של שופטים לסרב לשחרור על תנאי תגבר ככל שישבו בדיונים זמן רב יותר ללא הפסקה ואנשים שמים יותר מזון בצלחת ככל שזו גדולה יותר. להשפעות כאלה יכולות להיות השלכות מעשיות. אבל קיומן אינו מבטל את הרעיון של אני רציונלי 

ממצאים מסוג זה הביאו פסיכולוגים רבים למסקנה, בעיבוד עכשווי ולעתים קרובות בלתי מודע של פרויד, כי להקשרים ותחושות בלתי מודעים יש השפעה עזה על חיינו – ושבחירה מודעת היא ברובה שטחית. "לא ברור עד כמה ה"אתה" המודע," כותב חוקר המוח דיוויד איגלמן מביילור קולג', "שאינו ה"אתה" הגנטי והעצבי, מחליט משהו בכלל." הפסיכולוג הניו יורקי ג'ונתן היידט טוען שעלינו לנטוש את הרעיון שאנו שולטים בחיינו, ולהחליף אותו בתפיסה שרואה באני המודע שלנו מעין עורך דין, שבבואו להגן על לקוחותיו מספק הצדקות שלאחר מעשה להחלטות שכבר נעשו. הכרזות מעין אלה עוררו מתקפת נגד עזה. בעיני אנשים רבים, הן מייצגות ניסיון להשתלטות עוינת על הנשמה: מתקפה על האמונה הדתית, על המוסריות המקובלת ועל השכל הישר. מונחים כמו פורנוגרפיית מוח, נוירו-שטות וזיוני מוח נזרקים לעתים קרובות לחלל האוויר. ישנם אנשים, כמו הסופרת מרילין רובינסון והסופר והמבקר לאון ויזלטיר, שטוענים כי המדע חרג מגבולותיו ועדיין אין בכוחו לתפוס את טבעו העשיר והנשגב של הקיום האנושי. הסופר וחוקר המוח הקליני ריימונד טליס כותב כי מתיאוריות כאלה נובע שלא קיים הבדל משמעותי בין אדם וחיה, עמדה שבעיניו היא "לא רק רעועה מבחינה אינטלקטואלית אלא גם מסוכנת", כפי שהוא כותב בספרו Aping Mankind.

על פי רוב אני מצדד בחוקרי המוח ובפסיכולוגים החברתיים – עניין לא מפתיע, כי אני פסיכולוג בעצמי. מחקרים בתחומים כמו מדע קוגניטיבי חישובי, גנטיקה התנהגותית ומדעי המוח החברתיים, הניבו תובנות עמוקות לגבי הטבע האנושי. עם זאת, אני חושש שרבים מעמיתיי הפריזו מאד בהערכת ההשלכות של ממצאיהם. ה"אתה הגנטי" וה"אתה העצבי" אינם תחליפים ל"אתה המודע". הם היסודות שעליו הוא בנוי. הידיעה שאנחנו יצורים פיזיים לא אומרת לנו הרבה. השאלה המעניינת היא איזה סוג של יצורים פיזיים אנחנו.

אי אפשר להכחיש שלעתים איננו אלא מריונטות ביוכימיות. בשנת 2000, גבר נורמלי מכל יתר הבחינות מווירג'יניה החל לאסוף פורנוגרפיית ילדים ולהציע הצעות מיניות לבתו המאומצת. נגזר עליו אשפוז במרכז גמילה, אך הוא סולק משם לאחר שהציע הצעות מגונות לחברי סגל ולמטופלים. כעת היה אמור להישלח לכלא, אולם לילה לפני שהחל בריצוי עונשו, הגיע לבית החולים בעקבות כאבי ראש חריפים. הרופאים גילו גידול גדול במוחו. לאחר שהסירו אותו, נעלמו המחשבות הטורדניות על מין. חודשים לאחר מכן חזר העניין בפורנוגרפיית ילדים, וסריקה הראתה כי הגידול חזר. לאחר שהוסר שנית, שוב נעלמו המחשבות הטורדניות.

לא חסרות דוגמאות אחרות לאותו עניין. גלולה שנועדה לטפל במחלת פרקינסון עלולה להוביל להתמכרות להימורים; סמי אונס גורמים לכניעות רובוטית; גלולות שינה עלולות להוביל לבולמוסי שינה ולנהיגה מתוך שינה. המקרים האלה, שחלקם מתוארים בפרוטרוט על-ידי דיוויד איגלמן בספרו "Incognito: The Secret Lives of the Brain", מטרידים אותנו מפני שהם מתארים פעולות משמעותיות שמופיעות במנותק מהמנגנונים הרגילים של שיקול דעת מודע. כשהקורבנות חוזרים לעצמם – השפעת הסם שוככת; הגידול מוסר – הם מרגישים באמת ובתמים שתשוקותיהם ופעולותיהם תחת ההשפעה היו זרות להם, מחוץ לטווח ההשפעה של רצונם.

איגלמן חש שהדוגמאות הללו מדגישות את הצורך במסגרת חוקית ובמערכת משפט פלילי שיתחשבו בידע המתפתח שלנו בתחום מדעי המוח. לטענתו, עלינו "לעבור מאשמה לביולוגיה." זה הגיוני למדי. המחשבה שאנחנו צריכים להתחשב בקיומו של גידול בבואנו לקבוע אחריות פלילית בעבירת מין היא בהחלט לא "נוירו-שטות."
אבל מקרים אחרים מעלים שאלות מציקות. פילוסופים – וגם שופטים ומושבעים – עלולים לא להסכים, למשל, אם ניצול מיני איום שחווה נאשם כילד יכול להוות עילה לזיכוי, כמו גידול מן הסוג שתיארנו. האם שינוי נראה לעין שהתרחש במוחו של אדם בעקבות ניצול שעבר, ונטל ממנו את יכולת שיקול הדעת, יכולה להיחשב כנימוק מקל בבית המשפט? ומה לגבי פסיכופטים, שכפי הנראה אינם מסוגלים לחוש אמפתיה וחמלה? האם יש בכך כדי להפחית מאחריותם למעשים אכזריים שביצעו? ישנם מקרים פשוטים יותר. לא קשה לתפוס את האבחנה הפסיכולוגית בין התנקשות שרוצח שכיר של המאפיה תכנן בדם קר, ובין מעשי הטירוף של סכיזופרן פרנואיד.

מה אתם הייתם עושים?

כשאתם קוראים את המאמר הזה, פעולותיכם אמנם נקבעות על-ידי חוקים פיזיולוגיים, אבל אם לא סוממתם, ואיש לא מכוון אקדח לראשכם, ואינכם פועלים תחת השפעתו של גידול משנה התנהגות, זה מה שבחרתם לעשות – לקרוא אותו. יש סיבות לכך שבחרתם לעשות זאת, ואתם יכולים להפסיק אם תרצו. אם הייתם אמורים לעשות משהו אחר – לאסוף ילד מבית הספר, למשל, או למלא את תפקידכם בשמירה כאנשי ביטחון – הרי שאתם אחראים מוסרית להחלטה להמשיך לקרוא.

חלק מהדטרמיניסטים יעצרו כאן. מהרעיון שאפשר "לבחור" להפסיק (או לבחור משהו בכלל), יטענו, משתמעת יכולת מיסטית להתעלות מעל העולם הגשמי. אנשים רבים חושבים על בחירה במונחים של יכולת מיסטית, ואני מסכים עם הדטרמיניסטים שהם טועים. אבל במקום לוותר על רעיון הבחירה, אנחנו יכולים להבהיר אותו. אין כל סתירה בין טבעו הדטרמיניסטי של העולם לבין קיומם של שיקול דעת מודע ומחשבה רציונלית – הכוללים מערכות עצבים שמנתחות אפשרויות שונות, בונות טיעונים לוגיים, משתמשות בדוגמאות ובהקבלות, ומגיבות לתוצאותיהן הצפויות של פעולות, כולל השלכות מוסריות. התהליכים האלה נמצאים ביסוד מה שאנו מכנים בחירה, ומהבחינה הזו, הרעיון שאנו אחראים לגורלנו אינו נפגע.

אבל כאן מסתיימת הפילוסופיה ומתחילה הפסיכולוגיה. אפשר לומר שאנחנו יצורים גשמיים שיכולים לחשוב בהיגיון, באופן תבוני, ולבחור. אבל האם הפסיכולוגים לא הוכיחו לנו שזה אינו נכון, שהיגיון איננו אלא אשליה? ממצאים כמו אלה שהזכרתי בתחילת הכתבה – על הקשרים המפתיעים בין ריחות מאפים ואלטרואיזם, או בין משקלן של קורות חיים לבין היחס שזוכה לו מועמד לעבודה – משמשים לעתים קרובות כדי להוכיח שאין לנו שליטה מודעת על מחשבותינו ופעולותינו היומיומיות. המחקרים הללו עוררו מחלוקת רבה, ובצדק: חלק מהממצאים אינם מבוססים, נופחו באמצעות חזרות וניתוחים סטטיסטיים אופורטוניסטיים, ולא קל לשחזרם.

מחקרים אחרים אכן הוכיחו קשרים איתנים ומובהקים סטטיסטית. עם זאת, העובדה שהם מובהקים מבחינה סטטיסטית לאו דווקא אומרת שהם חשובים. מהעובדה שלמשהו יש השפעה בסביבה מבוקרת לא משתמע בהכרח שיש לו חשיבות בחיים האמיתיים. התרשמותכם מקורות חיים עלולה להיות מושפעת מעט מכך שהם הוגשו לכם על גבי לוח כתיבה כבד, וזה אומר לנו משהו על הדרך שבה אנו משליכים מהחוויה הגופנית שלנו בזמן שאנחנו עסוקים בהערכות חברתיות. מעניין מאד. אבל זה לאו דווקא אומר שקיים קשר של ממש, בעולם האמיתי, בין ההחלטות שלכם לגבי מועמדים לעבודה ובין מה שאתם מחזיקים באותו רגע. רוב הסיכויים ששיקולים רלוונטיים ומשמימים כמו הניסיון הקודם של המועמדת והכשרתה ישפיעו עליכם הרבה יותר.

השפעות מצומצמות יכולות להיות חשובות לפעמים, ולעתים מחקרים אכן שווים פרסום. חשוב לדעת שלאנשים שמצביעים בבתי ספר תהיה נטייה חזקה יותר להצביע בעד מסי קנייה שמיועדים לממן חינוך. או שנטייתם של שופטים לסרב לשחרור על תנאי תגבר ככל שישבו בדיונים זמן רב יותר ללא הפסקה. או שאנשים שמים יותר מזון בצלחת ככל שזו גדולה יותר. להשפעות כאלה, גם אם הן קטנות, יכולות להיות השלכות מעשיות, בעיקר כשמדובר בהצבעה ובמשפט ובבריאות. אבל קיומן אינו מבטל את הרעיון של אני רציונלי בעל כושר שיפוט. לחשוב אחרת זה כמו לחשוב שמפני שמלח מוסיף טעם לאוכל, שום דבר אחר לא יכול לעשות זאת.

אותו דבר לגבי סטריאוטיפים. מאות מחקרים הוכיחו שאנשים, כולל אלה שמזהים את עצמם באופן מפרוש כבעלי השקפות שוויוניות, מניחים הנחות לגבי אנשים אחרים לפי הזהות המגדרית והגזעית שלהם. הנחות כאלה הן השלכות שמתקיימות בעולם האמיתי. הן משפיעות על יחסם של מעסיקים למועמדים לעבודה; הן מניעות ילדים להתחבר לאנשים מסוימים ולא לאחרים; הן משפיעות על שוטרים לירות או לא לירות במישהו. הממצאים האלה חשובים. אבל כפי שכותב הפסיכולוג לי ג'סים מאוניברסיטת ראטגרס בספרו Social Perception and Social Reality, המשמעות שלהם שונה מזו שרבים מייחסים להם.

ראשית, אנו משתמשים בסטריאוטיפים בצורה מוגבלת, בעיקר בבואנו לשפוט זרים. כשאנחנו מכירים מישהו, העובדות לגבי אותו אדם משפיעות עלינו הרבה יותר מאשר הקטגוריות שהוא או היא משתייכים אליהן. אנחנו גם מודעים לסטריאוטיפים שלנו באופן מרשים. שאלו אנשים אלו דעות קדומות יש להם לגבי הומואים, או זקנים, או עורכי דין, ותגלו שיש התאמה גבוהה למדי בין מה שיאמרו לכם לבין ממצאי המחקרים שערכו פסיכולוגים חברתיים לגבי דעות קדומות בלתי מודעות. יתר על כן, סטריאוטיפים רבים הם מדויקים. גברים, אם נבחר באחת הדוגמאות המובהקות, מועדים לאלימות ולתקיפה מינית יותר מאשר נשים. אם תצטרכו להעריך במהירות את הסכנה שבאדם זר שעומד בפינת הרחוב בלילה, קרוב לוודאי שתסתמכו על הסטריאוטיפ הזה, במודע או שלא במודע – ובצדק.

אילו היינו משריינים מקומות באוניברסיטאות נבחרות למועמדים ג'ינג'ים, הרי שמהר מאד היינו מוצאים את עצמנו חיים בעולם שבו יש מתאם גבוה בין צבע שיער ג'ינג'י ובין הכנסה גבוהה, מעמד גבוה

אין בכך לומר שסטריאוטיפים הם מוצדקים; קיימים טיעונים מוסריים חזקים שמסבירים מדוע לעתים קרובות מוטב לנו להתעלם מהם. עם זאת, אל לנו לחשוב שהם מייצגים איזו סטייה בלתי-רציונלית של התת מודע. למעשה, רוב רובם הוא תוצאה של ניסיונו של המוח להחליט החלטות רציונליות. בעיה כללית יותר לגבי המסקנות שאנשים מסיקים מהמחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית קשור לשאלות אילו מחקרים נערכים, אילו מחקרים מתפרסמים, ואילו ממצאים נחשפים. כולם אוהבים ממצאים מפתיעים, ולכן לחוקרים יש מוטיבציה לחקור את הדרכים המשונות והבלתי-רציונליות שבהן המוח שלנו עובד. מדהים לגלות שאנשים שנדרשים לפסוק את דינם של פושעים, מושפעים מגורמים שבאופן מודע נראים להם בלתי קשורים, כמו מידת האטרקטיביות של העבריינים או צבע עורם. ממצא כזה יפורסם בכתבי העת המובילים ויגיע גם למדור המדע של הניו יורק טיימס. אבל אף אחד לא יתרגש אם תגלו שאנשים מתייחסים לענישה לפי חומרת הפשע או עברם של הפושעים. זה פשוט הגיוני.

בשאלה אם יש היגיון בכך שאנשים מתעניינים בדברים כאלה ולא באחרים נדון בפעם אחרת; אבל חשוב שנזכור שיש חוקרים ועיתונאים שנופלים למלכודת, וחושבים שמה שהם קוראים בעיתון באמת משקף את אופן החשיבה והפעולה שלנו. אנו מוצאים את היכולת לחשוב בהיגיון בחלקים החשובים ביותר של חיינו. כשאתם צמאים, אתם לא סתם מתפתלים בכיסאכם, נתונים לחסדם של דחפים בלתי מודעים ורשמים מן הסביבה. אתם מגבשים תכנית ומוציאים אותה אל הפועל – קמים, מוצאים כוס, הולכים לכיור, פותחים את הברז. אלה אינם מעשים של גאון, לא גיליתם את החלקיק האלוהי, אבל עדיין, אף מחשב אינו מסוגל לתכנון יומיומי מהסוג הזה, ולכן אין לנו עדיין רובוטים משרתים. כל יום דורש מאיתנו לנסח ולהוציא אל הפועל תכניות מורכבות, בעולם שאינו סולח על טעויות (נסו לנסוע במכוניתכם בלי דלק, או ללכת לעבודה בלי מכנסיים). פרויקטים רחבים יותר, כמו ניהול מערכות יחסים או קריירה, כבר דורשים יכולות קוגניטיביות עצומות.

אם אתם מפקפקים בכוחה של התבונה, חשבו על חייהם של אלה שיש להם פחות ממנה. אנחנו מטפלים בסובלים מלקות שכלית או נפגעי מוח כי הם אינם מסוגלים לטפל בעצמם; אנחנו לא נותנים לפעוטות לבשל אוכל חם, וגם לא מרשים לאנשים שתויים לנהוג במכונית או להטיס מטוס. בארה"ב, כמו במדינות רבות אחרות, אסור לנהוג, לשרת בצבא, להצביע או לשתות מתחת לגיל מסוים, וצריך להגיע לגיל מבוגר עוד יותר כדי להיבחר לנשיאות– כל זאת מתוך הנחה שלוקח זמן לפתח יכולות מהותיות מסוימות, כמו תבונה ושליטה עצמית.

הוגים רבים סבורים שאנו מפריזים בחשיבותה של התבונה. דיוויד ברוקס כותב בספרו The Social Animal שהפסיכולוגיה החברתית "מזכירה לנו שרגש יותר חשוב מהתבונה הטהורה, קשרים חברתיים מבחירה אישית, אופי ממנת משכל." ואילו מלקולם גלדוול, בספרו "מצוינים: ממה עשויה הצלחה", טוען כי למנת משכל אין כל חשיבות. "אילו היו לי כוחות על והייתי מציע להעלות את מנת המשכל שלכם בשלושים נקודות, הייתם אומרים כן – נכון?" אבל אז הוא ממשיך ואומר שממש אין טעם בכך, כי מעבר לסף בסיסי מסוים, מנת המשכל לא משנה דבר.

אילו היו גישות מוסריות תוצר של גורמים בלתי רציונליים ותו לא, כמו תחושות בטן או הטמעה של נורמות חברתיות, הרי שאו היו קבועות לחלוטין, או שהיו משתנות באופן שרירותי במהלך הזמן

הן ברוקס והן גלדוול מתעניינים בגורמים שמשפיעים על הצלחה. ברוקס מתמקד במיומנויות רגשיות וחברתיות, וגלדוול בהשפעתם של גורמים מקריים, כמו המשפחה שלך או המקום והזמן שנולדת בהם. שניהם צודקים בהנחתם כי הגורמים האלה חשובים, וכנראה שגלדוול צודק גם בטענתו כי מנת המשכל, כמו תכונות אנושיות אחרות, מצייתת לחוק התפוקה השולית הפוחתת. אולם שניהם טועים כשהם מפקפקים בתפקידה המרכזי של האינטליגנציה. בהחלט קיים מתאם בין אינטליגנציה, כפי שהיא נמדדת במבחני אייקיו, ובין שלל דברים חיוביים, כמו יציבות בעבודה, הישארות מחוץ לכלא ומערכות יחסים יציבות ומספקות. מנגד, אפשר לטעון כי החשיבות של מנת המשכל נובעת מהאובססיביות של החברה שלנו לעניין. אחרי הכול, בארצות הברית סיכויי הקבלה שלכם לאוניברסיטה טובה תלויה במידה רבה בתוצאות שהשגתם במבחן ה-SAT, שהוא בבסיסו מבחן אייקיו (קיים מתאם גבוה מאד בין תוצאות SAT ובין תוצאות במבחן האייקיו הרגיל). אילו היינו משריינים מקומות באוניברסיטאות נבחרות למועמדים ג'ינג'ים, הרי שמהר מאד היינו מוצאים את עצמנו חיים בעולם שבו יש מתאם גבוה בין צבע שיער ג'ינג'י ובין הכנסה גבוהה, מעמד גבוה, ותוצאות חיוביות אחרות.

אולם הקשר שבין מנת משכל והצלחה רחוק מלהיות שרירותי, ולא במקרה מתייחסות האוניברסיטאות למבחנים האלה ברצינות כזו: הם משקפים יכולות כמו מהירות מחשבה ויכולת מחשבה מופשטת, ולא קשה לראות איך תכונות כאלה מועילות בעיסוקים אינטלקטואליים. למעשה, אינטליגנציה גבוהה אינה קשורה רק להצלחה, היא קשורה גם לנחמדות. אנשים אינטליגנטיים מאד מבצעים פחות פשעים אלימים (כשגורמים אחרים, כמו רמת ההכנסה, נשארים קבועים) ונוטים יותר לשיתוף פעולה, אולי משום שאינטליגנציה מאפשרת לנו להעריך את היתרונות שבתיאום לטווח ארוך ובהתחשבות בנקודת המבט של אחרים.

ולבסוף, עניין השליטה העצמית. אפשר לראות בכך את הרציונליות הטהורה בהתגלמותה, מכיוון שהיא משקפת את פעולתה של מערכת במוח (הממוקמת באונה המצחית) שמרסנת את תשוקותינו האימפולסיביות, הבלתי-רציונלית או הרגשיות. בספרו האחרון, The Better Angels of Our Nature, מעיר סטיבן פינקר כי רמה גבוהה יותר של שליטה עצמית מיטיבה לא רק עם היחיד, אלא גם עם החברה. מקרי הרצח באירופה המודרנית צנחו פי שלושים בהשוואה לאירופה של ימי הביניים, וסיבה מרכזית לכך היא, לטענתו, המעבר מתרבות של כבוד לתרבות של כבוד עצמי, שמעלה על נס את האיפוק.

ומה לגבי יכולת השיפוט המוסרי? חלק ניכר מהפסיכולוגיה החברתית רואה במוסריות את הדוגמה המובהקת לחוסר רציונליות ערמומית. נדמה שגם אם יש לתבונה שלנו תפקיד בתחומים אחרים, אין לה כמעט תרומה ליכולתנו להבחין בין טוב ורע. אנשים רבים יאמרו לכם ששריפת דגלים, אכילת בשרה של חיית מחמד שמתה או מין בהסכמה בין אחים בוגרים הם דבר רע, אבל אם לוחצים עליהם להסביר למה, הם סובלים ממה שג'ונתן היידט מכנה "אלם מוסרי." הם מתפתלים בניסיון למצוא סיבות, ולכן נראה שלא היו אלה הסיבות עצמן שהדריכו את השיפוט שלהם, אלא תחושת בטן.

אולם, כפי שאני טוען בספרי Just Babies, קיומו של אלם מוסרי אינו מרשיע כפי שהוא נראה. זה אינו הכלל. לאנשים אין בעיה לומר מדוע זה לא בסדר לנהוג בשכרות, או שחברה תשלם לאישה פחות מלגבר באותה משרה, או למה צריך להחזיק את הדלת פתוחה למישהו עם קביים. אנחנו יכולים להצדיק את ההשקפות האלה בקלות בעזרת מונחי יסוד לגבי פגיעה, שוויון ונחמדות. יתר על כן, כשאנו ניצבים לפני בעיות מורכבות, אנחנו חושבים עליהן – אנחנו מהרהרים, מתלבטים, מתווכחים. אני מכוון כאן פחות לשאלות גדולות כמו הפלה, עונש מוות, מלחמה צודקת וכיוצא באלה, ויותר לבעיות יומיומיות. האם זה בסדר להפר שביתה? האם לתת כסף להומלס שעומד לפני חנות הספרים? האם זה ראוי שחברה שלנו התחילה לצאת עם גברים זמן קצר כל כך אחרי מות בעלה? איך להתמודד עם עמיתה לעבודה שנראה שאינה מתכוונת להחזיר את הכסף שהיא חייבת לי?

להרהורים האלה יש חשיבות. אילו היו גישות מוסריות תוצר של גורמים בלתי רציונליים ותו לא, כמו תחושות בטן או הטמעה של נורמות חברתיות, הרי שאו היו קבועות לחלוטין, או שהיו משתנות באופן שרירותי במהלך הזמן, כמו אורך החצאית או רוחב העניבות. לא היינו יכולים לזהות שינוי שיטתי לאורך ההיסטוריה האנושית. אבל אנחנו יכולים. במילותיו של הפילוסוף פיטר סינגר מאוניברסיטת פרינסטון, המעגל המוסרי שלנו התרחב: יחסנו לזכויות נשים, הומואים ומיעוטים השתנה אל עבר הכלה של כל הקבוצות האלה.

בין אם תופסים זאת כהתקדמות מוסרית (חלק מתומכי הניהיליזם או הרלטיביזם התרבותי חושבים שלא קיים כזה דבר) ובין אם לא, יש כאן התפתחות הדרגתית. אנשים מגיעים למסקנות מוסריות, לעתים קרובות באמצעות דיון והתייעצות עם אחרים, והמסקנות האלה יוצרות בסיס להתקדמות נוספת. בדיוק כפי שתיאוריית האבולוציה המודרנית מושתתת על עבודתו של דרווין, הבנתנו המוסרית נשענת על התגליות המוסריות של אחרים, כמו הרוע שבעבדות ובאפליה מינית.

הטייה לקידום הדמוקרטיה

פוליטיקה מוציאה מאיתנו את הצדדים המכוערים ביותר שלנו. זה מסביר מדוע ההתקפות האחרונות על התבונה גירו את דמיונה של הקהילה המדעית והציבור בכלל. פוליטיקה מאלצת אותנו להתמודד עם אלה שחולקים על דעתנו, והנטייה הטבעית שלנו היא לא לראות באלה שמצדו השני של המתרס יצורים רציונליים. למה, למשל, חושבים רפובליקאים כה רבים שתכנית הבריאות של אובמה היא בלתי חוקתית? עזרא קליין השתמש במחקרים של היידט ואחרים כדי לטעון, במאמר שפרסם בניו יורקר ביוני 2012, שהבוז שרוחשים הרפובליקאים לתכנית נובע מסיבות פוליטיות, ולא רציונליות. מקורה של ההתנגדות שלהם להצעה הדמוקרטית היא במעין סוג שבטי של נאמנות. רק לאחר שגיבשו את עמדתם פנו לתבונה כדי לנסות להצדיקה.

מכיוון שרוב האקדמאים נמצאים בדרך כלל בצד השמאלי של המפה, הם נוטים להשתמש בתיאוריות שלהם לגבי אי-רציונליות כדי להסביר את השקפותיהם של אלה שנמצאים בצדה הימני

אבל שימו לב שכאשר קליין מבקש להסביר מדוע הוא ובני בריתו הדמוקרטיים כל כך בטוחים שהתכנית של אובמה כן חוקתית, הוא לא פונה לכתב עת של הפסיכולוגיה החברתית. אין לו עניין להבין את העמדה שלו כתוצאה של נאמנות אוטומטית לאידיאולוגיה של הקבוצה שלו. חוסר העניין הזה במה שעומד מאחורי ההשקפות שלך הוא טיפוסי. מכיוון שרוב האקדמאים נמצאים בדרך כלל בצד השמאלי של המפה, הם נוטים להשתמש בתיאוריות שלהם לגבי אי-רציונליות כדי להסביר את השקפותיהם של אלה שנמצאים בצדה הימני. הם אוהבים לבחון איך הטיות פסיכולוגיות משפיעות על החלטותיהם של אנשים לתמוך ברפובליקאים, לדחות מדיניות של אפליה מתקנת ולגנות הומוסקסואליות. אבל הם אינם מקדישים יותר מדי זמן כדי לבדוק איך הטיות כאלה מעצבות את החלטתם לבחור בדמוקרטים, לקדם אפליה מתקנת ולתמוך בנישואים חד מיניים.

כל זה לא אומר שקליין טועה. תהליכים לא-רציונליים אכן קיימים, והחלטות פוליטיות ומוסריות יכולות להתבסס עליהם; לעתים ההסבר מאחוריהן הוא קונפורמיזם או דיסוננס קוגניטיבי או דעה קדומה. הגיוני שמידת האי-רציונליות אינה זהה לחלוטין משני צידיה של המפה הפוליטית, וייתכן שכפי שטוען העיתונאי כריס מוני ואחרים, חלק האוכלוסייה שבחר באובמה בבחירות האחרונות היה יותר רציונלי מהחלק האחר, שכמעט שווה לו בגודלו, שבחר ברומני.

אבל גם אילו זה היה נכון, לא היינו לומדים מכך יותר מדי על המצב האנושי. לרובנו אין שמץ הבנה במשפט חוקתי, ולכן לא מאד מפתיע שאנחנו בוחרים צד בויכוח על "אובמה קר" כמו שאנחנו מעודדים קבוצות בספורט. הנאמנות לקבוצה היא הדבר החשוב. סדרת ניסויים שערך הפסיכולוג ג'פרי כהן מאוניברסיטת סטנפורד מוכיחה את העיקרון הזה היטב. במסגרת הניסויים תוארה באזני הנבדקים תכנית רווחה, שנאמר להם שהיא מקודמת על-ידי הרפובליקאים או הדמוקרטים. העובדה שבאוזני חלק מהנבדקים תוארה תכנית נדיבה מאד, ובאזני אחרים תוארה תכנית קמצנית במיוחד, כמעט שלא השפיעה. הגורם המכריע היה המפלגה: דמוקרטים הביעו דעה חיובית על התכנית הדמוקרטית, ורפובליקאים על התכנית הרפובליקאית. כשהנבדקים התבקשו להצדיק את החלטתם, הם התעקשו שהשיקולים המפלגתיים חסרי חשיבות; הם חשו שגיבשו את דעתם לפי היתרונות האובייקטיביים של התכנית. נראה שכך קורה בדרך כלל. הפסיכולוג סטיבן סלומן מאוניברסיטת בראון ועמיתיו מצאו שכשאנשים מתבקשים להצדיק את עמדותיהם הפוליטיות, אפילו אלה החשובות להם ביותר, רבים מהם אינם מסוגלים להתייחס לפרטים. למשל, רבים מאלה שטוענים שהם מאמינים מאד במתן תמריצים להפחתת זיהום או במס אחיד אין הרבה מושג מה המדיניות הזו באמת אומרת.

אז כן, אם אתם מעוניינים לראות את הצדדים הפחות מחמיאים של בני אדם, דחקו אותם לפינה לגבי פרטי הנושאים המורכבים הקשורים לזהות הפוליטית ומפלגים את ארצות הברית כמעט במדויק לחצי. אבל אילו דוגמטיות בלתי רציונלית מהסוג הזה הייתה משקפת את אופן החשיבה שלנו בדרך כלל, לא היינו מצליחים אפילו לקום מן המיטה בבוקר. אל לאוסף דוגמאות ספורדיות של חוסר רציונליות להסתיר מעינינו את הבסיס התבוני של חיי היומיום שלנו. זה כמו לומר שהדבר המעניין ברפואה אינו גילוי האנטיביוטיקה וההרדמה, או היצירה של תכניות רחבות היקף לבריאות ציבורית ,אלא העובדה שאנשים שוכחים לעתים לקחת את התרופות שלהם.

חשיבה רציונלית עומדת מאחורי רבים מהדברים בעלי החשיבות בעולמנו, כולל הפרויקט האנושי הייחודי שבמסגרתו אנו מעצבים מחדש את סביבתנו כדי להשיג מטרות גדולות יותר. חשבו שוב על הסטריאוטיפים הגזעיים והמגדריים שלנו. רבים מאמינים שבנסיבות מסוימות אסור להשתמש בסטריאוטיפים האלה בתהליכים שיפוטיים. אם זה משהו שמדאיג אותנו, אנחנו יכולים לפעול לגביו. אנו יכולים להשתמש בתבונתנו כדי ליצור תהליכים שיצמצמו את השפעתן של הדעות הקדומות המפורשות והסמויות שלנו. מבחנים בעילום שם ואודישנים עיוורים מונעים משופטים להשתמש בסטריאוטיפים, אפילו באופן בלתי מודע, על ידי ניתוקם ממידע אודות הגזע או המין של המועמדים, או כל דבר אחר מלבד התכונות הרלוונטיות לעניין העומד לשיפוט. מכסות ודרישות גיוון נוקטות בגישה הפוכה, והן מבוססות על תחושות בטן שונות לגבי מה שנכון מוסרית לעשות; הן כופות ייצוג של קבוצות מיעוט, וכך מוציאות את ההחלטה מידיהם של יחידים, על ההעדפות, האג'נדות והדעות הקדומות האישיות שלהם.

כך מתרחשת התקדמות מוסרית. אין די בכוונות טובות ובכוח רצון כדי להשתפר, בדיוק כפי שאין די ברצון כדי לרדת במשקל או להפסיק לעשן. אנחנו משתמשים בתבונתנו. אנחנו מחוקקים חוקים, יוצרים מוסדות חברתיים, מחברים חוקות ומפתחים מנהגים. אנחנו מעבדים ידע ומגבילים אפשרויות כדי לאפשר לצדדים הטובים יותר שלנו להתגבר על תחושות בטן ותשוקות שנראות לנו מיותרות או מזיקות. כן, אנחנו יצורים פיזיים, וכן, אנו נתונים להשפעתם המתמדת של גורמים שמחוץ לשליטתנו. אך הדבר המעניין בנו, כשפי שזיהה אריסטו לפני זמן רב, הוא יכולתנו לחשוב בתבונה, יכולת שהיא עליונה על כל היתר. ולפספס את זה, פירושו לפספס כמעט את כל מה שחשוב.

פול בלום הוא פרופסור לפסיכולוגיה ומדעים קוגניטיביים באוניברסיטת ייל, ומחברו של Just Babies: The Origins of Good and Evil (2013).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פול בלום, Atlantic .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על רציונלי, ולא במקרה

01
בני

"אילו היו גישות מוסריות תוצר של גורמים בלתי רציונליים ותו לא...הרי שאו היו קבועות לחלוטין..."
יש הנחת יסוד מוטעת שחוזרת שוב ושוב : שמשהו "לא רציונלי" או חומרי הוא דטרמינסטי, ללא אפשריות. כשאומרים שאנחנו מריונטה כימית מדמיינים משהו כמו מכונת כביסה. חשוב לזכור שכל "מכונה" - מכנית, דיגיטלית או אורגנית- ברגע שהיא מורכבת מספיק הרבה אפשרויות נפתחות.... גם חתול הוא לא מכונה דטרמינסטית, גם לא פיל, לא דולפין, לא מחשבי-על בעוד 50 (10?) שנים וגם כך בני אדם

הנסיון לעשות רדוקציה למורכבות האנושית הוא מוטעה ומעוות. יתכן שהאדם הוא "מכונה רכה", ברם, הוא מכונה מאוד מורכבת. כול כך מורכבת, שהנסיון להבינה ולתרגמה למילים ולנוסחאות פשטניות, משול לסיפור על 7 עיוורים שממששים פיל. האדם הוא "גם וגם וגם", גם רגשי וגם רציונאלי, גם פועל לעיתים במודע וגם פועל רבות מתוך"הלא מודע", גם ניתן לעיתים לניבוי ולעיתים, קפריזי עד אימפולסיבי, מרגע לרגע. האדם ,אחוז סטיראוטיפים, הם עובדים לא רע, אבל לעיתים, מפספסים בגדול. כמו בבדיחה של גראוצ'ו מרקס על "גמישות העקרונות", לעיתים, זונחים סטראוטיפים ישנים, כנגד חדשים, מעודכנים יותר. בקיצור, עוד לא פגשתי תאורטיקן המסוגל לתת הסבר אחד, כולל, מקיף, מורכב וסוגר את כול הפינות לשאלת "מיהו האדם"?. שהרי, גם הם בסופו של דבר, רק בני אדם, ולכול אחד מהם, הסטריאוטיפים שלו..