רק לא לצאת פראיירים

בשנת 2007, שלושה פסיכולוגים ניסויים, טבעו – בשעשוע מה – את המילה ״סאגרפוביה״ (sugrophobia), שניתן לתרגם כ״בַּעַת דפיקוּת״. החוקרים, קת׳לין ווס (Vhos), רוי באומייסטר (Baumeister) וג׳ייסון צ׳ין (Chin) – רצו למצוא שם לחשש מוכר ומסוים מאוד שאנשים חווים כשנדמה שהם ״פראיירים״, שמרמים אותם, שמישהו מנצל אותם, בין השאר בגלל החלטות שלהם עצמם. האפשרות שפסיכולוגים יקדישו מחקר אקדמי לפראיירים נראית בתחילה מגוחכת לגמרי. אבל כשחושבים על זה, מתברר כי סאגרופוביה אינה רק אמיתית, היא ממש מגפה. השפעתה ניכרת מן הבחירות שאנחנו בוחרים כיחידים ועד לנרטיבים שלנו כחברה, הזורעים אי אמון ואפליה.

מספר המילים הנרדפות [לגרסה האנגלית של  פראייר], sucker, לבדו מצביע על אובססיה תרבותית: pawn, dupe, chump, fool, stooge, loser, mark וכן הלאה. בוויכוחים פומביים על מגוון רחב של קווי מדיניות חברתיים ופיתוחים טכנולוגיים ניכרים פחדים בסיסיים בשאלה תורו של מי להיות מרומה. האם ChatGPT יעזור לתלמידים לרמות מורים חסרי אונים? האם עבודה מרחוק נפוצה מאז הקורונה משום שכך קל יותר לעובדים להתבטל? האם ויתור על החזרי הלוואות שלקחו סטודנטים כדי לממן את לימודיהם מאפשר ל״בריסטות בטלנים״ לנצל משלמי מיסים חרוצים, כפי שפוליטיקאים בארצות הברית טוענים?

מספר התרמיות המתוכננות רחבות ההיקף שאפשר ליפול ברשתן הוא מוגבל, ורוב האנשים לעולם לא ימצאו את עצמם מתפתים למזימה כזו. עם זאת, תחושת הפראייריות – והפחד מן התחושה הזו – נפוצים בהרבה

כבר חמש עשרה שנה שאני חושבת על הפסיכולוגיה של הפראייריות. כשאני מתארת את העניין שלי בנושא, אנשים מסיקים לעתים קרובות שאני חוקרת תרמיות. אבל כפי שמראות הדוגמאות שמניתי, סאגרופוביה היא יותר מסתם פחד מפני מזימת רמייה. מספר התרמיות המתוכננות רחבות ההיקף שאפשר ליפול ברשתן הוא מוגבל, ורוב האנשים לעולם לא ימצאו את עצמם מתפתים למזימה כזו. עם זאת, תחושת הפראייריות – והפחד מן התחושה הזו – נפוצים בהרבה. כשארוחת הצהריים שלכם יקרה מכפי שציפיתם, כשעמית לעבודה מודיע שהוא חולה בפעם השלישית החודש, כשאתם מאפשרים לנהג עקשן שעוקף אתכם על השוליים להשתלב בתנועה לפניכם: עבור רבים, האינטראקציות הקטנות הללו מלוות בצביטה מיוחדת של האשמה עצמית: רגע, האם עבדו עלי כאן? הפחד מפני הרמייה הזו יכול להיות כל כך מבהיל שהוא חורג מתחומי הזהירות הרציונלית והופך למשהו אוטומטי ואינטנסיבי יותר – פוביה של ממש.

תבדקו עם עצמכם: מה צריך להיות מחיר צלחת הפסטה הזאת בתפריט של מסעדה כדי שתתחילו להרגיש פראיירים? תצלום: בן ליי

הזהירות מפני רמאות היא הגיונית: לא כדאי שתענו להודעות ״ספאם״ במייל, גם אם אתם מרגישים צורך עז לעזור לנסיך לפדות את המיליונים שמחכים בקרן הנאמנות שלו. אבל ישנו מחיר גם לסקפטיות הקיצונית, במישור האישי והחברתי כאחד. ישנן ראיות רבות בתחום הפסיכולוגיה והכלכלה ההתנהגותית היכולות לעזור לנו להבין את המחירים הללו. ברמה האישית, הפחד להיות פראיירים יכול לעודד הימנעות מסיכונים, הימנעות לסוג שיתופי הפעולה החיוני לכל יוזמה חדשה. ברמה המערכתית, אי האמון עלול לעלות לנו במחיר גבוה יותר. הפחד להיות פראיירים יכול להפוך לתירוץ כדי לדחות סולידריות, ולחשוד באנשים ללא הרף. בשימוש נרחב, הדימוי של הפראייריות עשוי לקבע סטריאוטיפים קבוצתיים – למי אסור להאמין ואת מי יש למשטר – ולחזק היררכיות מסורתיות של מעמד, גזע ומגדר באופנים שאנו לא נוטים להעריך.

אם בן זוגי או חברים יגלו שנתתי את מספר כרטיס האשראי שלי לנוכל, אחוש מבוכה. יתרה מזאת, צביטת החרטה העזה היא שימושית

כדי לחדור אל פחד הפראייריוּת, הבה נערוך ניסוי מחשבתי קצר. דמיינו שאני מסכימה לתרום לצדקה. זמן קצר לאחר מכן אני מקבלת מהבנק שלי התרעה מפני רמאות אפשרית, שאומרת לי שבכרטיס האשראי שלי מופיע חיוב ממקור חשוד. לצערי הרב, אני מגלה שנתתי את מספר כרטיס האשראי שלי לנוכל ולא למתנדב מטעם עמותת הצדקה. אפילו אם הבנק יפתור את הבעיה ויחסום את החיוב, אפילו אם המחיר היחיד שאשלם הוא מעט טרחה בטלפון, אני יודעת שהדבר יעורר בי תחושה רעה יותר מכפי שטרחה כזו אמורה לעורר. זאת ועוד, יתכן שזה אפילו הגיוני, או אדפטיבי, לחוות האשמה עצמית מוגזמת. ראשית, התחושה הרעה שלי עשויה לשקף את המחיר החברתי של הטעות שלי: אם בן זוגי או חברים יגלו שנתתי את מספר כרטיס האשראי שלי לנוכל, אחוש מבוכה. יתרה מזאת, צביטת החרטה העזה היא שימושית. יכולתי להימנע מסוג כזה של נזק – יש להניח שחיפוש מהיר בגוגל או סוג אחר של בדיקה יכול היה לעורר בי את החשד הראוי, ולכן אם אני מרגישה כעת רע במיוחד, הדבר יציל אותי ממצבים דומים בעתיד. הגיוני!

ישנן ראיות טובות לכך שהחשש מפני פראייריוּת פוגם בקבלת החלטות אפילו כשהוא אינו מועיל כלל

אבל ישנן ראיות טובות לכך שהחשש מפני פראייריוּת פוגם בקבלת החלטות אפילו כשהוא אינו מועיל כלל. חלק גדול מן הראיות לרתיעה הבלתי מודעת הזו מגיע ממחקרים בתחום הכלכלה הניסויית שמנסים לחשוף את המנגנונים הבסיסיים ביותר בעסקאות בין בני אדם. הדבר עוזר לחוקרים לשלול הסברים אחרים לתצפיות שלהם. המחקרים כוללים לרוב משחקים ניסויים שיש בהם תמריצים אמיתיים – המשתתפים יכולים באמת להרוויח או להפסיד כסף, בהתאם לתוצאת המשחק – אבל המשחקים אינם פוגשים אלה את אלה ואינם נחשפים לזהותם של אחרים. לעסקאות הללו אין השלכות חברתיות אמיתיות. כך יכולים החוקרים לשאול: גם אם אף אחד לא יגלה לעולם מה קרה במהלך האינטראקציה גם אם לא ייקבע תקדים כלשהו, האם אנשים עדיין יגיבו בצורה מוגזמת לאפשרות שמישהו ירמה אותם?

אשף ההונאה ברני מיידוף, שהסתמך רבות על חוסר הרצון של לקוחותיו "לצאת פראיירים". תצלום: תיירי ארמן

וכאן נכנס לתמונה ״משחק האמון״. משחק האמון הוא פרוטוקול ניסויי פשוט שבו המשחקים מתחלקים לצמדים לשם ביצוע סדרה קצרה של עסקאות. שחקנית אחת נבחרת להיות ״המשקיעה״ והיא מתחילה את המשחק עם, למשל, עשרה דולרים, והיא חייבת להחליט: כמה כסף, אם בכלל, להעביר לשחקן אחר (״איש אמונהּ״)? כל סכום שהיא תעביר יוכפל אוטומטית. ברגע שאיש האמון יודע כמה הוא קיבל, עליו לבצע את הצעד האחרון ולהחליט כמה כסף, אם בכלל, להחזיר למשקיעה. אפשר להבין למה המשחק נקרא ״משחק האמון״. אם שני השחקנים משתפים פעולה ומבצעים העברות כספים נדיבות – מה שקורה לעתים קרובות – שניהם מרוויחים. אלא שעבור המשקיעה, הצעד הראשון הוא מסוכן: היא יכולה לתת את רוב כספה או את כולו, ולקבל בתמורה סכום קטן או שום דבר. קשה לא לראות שהיא עלולה לחוש פראיירית.

במהלך השנים, היו מי שטענו כי משקיעים מאופקים אינם חוששים שמא ירומו; הם פשוט נמנעים מסכנה, בצורה רציונלית. הפסיכולוגים דניאל אפרון (Effron) ודייל מילר (Miller) ניסו לבחון זאת ישירות באמצעות שינוי מתוחכם בפרוטוקול. בגרסה שלהם, משקיעים יכלו להעביר עשרה דולרים או כלום. אם הם בחרו להעביר כסף, הסכום היה מוכפל, ואנשי האמון יכלו להחזיר להם חמישה עשר דולרים (מחצית מן הסכום הסופי, החזר הוגן) או שמונה (החזר קמצני(. (בניסוי השתמשו במטבע מבוסס ניקוד, אבל אני משתמשת כאן בסכומים בדולרים כדי לפשט את ההסבר). לחלק מן המשקיעים נאמר כי הסכום שיוחזר להם ייקבע באקראי על ידי מחשב. למשקיעים אחרים נאמר כי בני זוגם למשחק יחליטו בעצמם. בשני המקרים, גרמו למשקיעים להאמין שהסיכוי שלהם לקבל החזר לא הוגן עומד על שלושים אחוזים. כלומר, חלקם עלולים להפסיד אם ההימור הממוחשב לא יטה לטובתם, ולאחרים יש סיכוי זהה להפסיד בגלל בני זוג שאינם ראויים לאמון. השאלה הייתה: כמה יבחרו להעביר את עשרת הדולרים שלהם?

כשהחוקרים שאלו את המשתתפים על חישובי הסיכון שלהם, השיקול שבלט היה מרכיב ההאשמה העצמית. הם העריכו שילקו את עצמם על כך שהאמינו באדם שאינו ראוי לכך

כדאי לציין, שהעברת הכסף הייתה, בכל מקרה, הימור טוב מבחינת המשקיעים – אבל הם הראו נכונות גדולה משמעותית להמר על מספר אקראי שיפיק המחשב לעומת נכונותם לבטוח באדם, אף שהסיכוי להפסיד היה זהה. חשבו על זה כך: השחקן שייקח הביתה רק שמונה דולרים בגלל הימור אקראי הפסיד שני דולרים בלבד. אבל השחקן שייקח הביתה פחות מכפי שמגיע לו בגלל שנתן אמור באדם אחר שלא היה ראוי לכך הוא ״לוּזר״, כלומר הוא הפסיד בצורה אחרת לגמרי. השחקנים מעולם לא פגשו אלה את אלה, ולכן לא הייתה סכנה לשמם הטוב. הסיכון רק נראה להם שונה, כי שיתוף פעולה עם אדם אנוכי הופך אותנו לפתיים. לאחר הניסוי, כשהחוקרים שאלו את המשתתפים על חישובי הסיכון שלהם, השיקול שבלט היה מרכיב ההאשמה העצמית. הם העריכו שילקו את עצמם על כך שהאמינו באדם שאינו ראוי לכך.

כשלאנשים נדמה שישנה סכנה של ניצול לרעה, הדבר כנראה מסיט את תשומת ליבם מן הסכנה שבהפסד חומרי למשמעות הסיטואציה ביחס לעצמי - אם אתן לכם לנצל אותי, מה זה אומר עלי?

מחקר אחר תומך בממצאים אלה. אדם שעשוי להיות נכון לעבוד קשה יותר כשיש לו שותף חלש במשימה שמיועדת לשני אנשים, יתחמק מעבודה, באופן עקרוני, כששותפו הוא עצל. משתתפים במחקר ישקיעו יותר כסף בסטרט-אפ מסוכן אם הם חוששים שהמייסדים טועים, ופחות כסף אם הם חוששים שהמייסדים עלולים להיות רמאים, גם אם רמת הסיכון זהה בדיוק. אנשים שנשאלים על חלוקת קצבאות סעד למשפחות בעלות הכנסה נמוכה תומכים יותר בתלושי סיוע ותרומות מאשר בסובסידיות כספיות – מאחר ש״קל יותר לנצל לרעה את הפריבילגיה״ של קבלת כסף מזומן. כשלאנשים נדמה שישנה סכנה של ניצול לרעה, הדבר כנראה מסיט את תשומת ליבם מן הסכנה שבהפסד חומרי למשמעות הסיטואציה ביחס לעצמי – אם אתן לכם לנצל אותי, מה זה אומר עלי?

תאמינו לסיפור שלה? תתנו לה נדבה אבל תרגישו מנוצלים? תצלום: גורדון ליו

במשחק אמון או בעולם האמיתי, האפשרות להיות פראיירים מרתיעה אנשים. היא מזהירה אותם לא לחלוק, לא לשתף פעולה, לא להיות מעורבים. בתרחישים שיש בהם סכנה פיננסית, הסיכונים ברורים וכולם חושבים עליהם, בלי קשר לאופן שבו המצב מתואר. הפחד להיות פראיירים הוא אוטומטי. אבל לעתים, המסגור של מצב כ״פראייריוּת״ הוא בחירה רטורית, הפיכה של הנטייה לחשוש מהפיכה לפתיים לנשק.

כאשר דונלנד טראמפ התמודד על נשיאות ארצות הברית בשנת 2016, הוא נהג לחזור על מעשייה קטנה שמקורה בשיר ישן. זה היה סיפור על אישה שמוצאת נחש, רועד ורעב על השביל. הנחש מתחנן לעזרתה ומנסה לשדל אותה ״קחי אותי הביתה, אישה יקרה״, עד שהיא נענית – ואז הנחש ממהר להכיש אותה הכשה קטלנית. בעודה מוחה על גורלה הבלתי הוגן, הנחש נוחר בבוז: ״ידעת היטב שאני נחש, לפני שהכנסת אותי הביתה״. הציטוט נלקח, למעשה, מילה במילה מהמנון זכויות האדם שנכתב בשנות השישים (״הנחש״, מאת אוסקר בראון ג׳וניור), אבל טראמפ השתמש בו למטרה אחרת לגמרי: כדי לנזוף באמריקנים על כך שהם אינם נוקשים מספיק בנוגע להגירה. המעשייה נועדה לשכנע את השומעים לא למסגר את הסיוע למהגרים כנושא של זכויות אדם, ולהתעקש כי אמריקנים הסבורים כי ישנה חובה מוסרית להציע מקלט הומניטרי הם פתיים. ״אתם חושבים שאתם קדושים, אבל האמת היא שאתם פראיירים״. המטרה הייתה להרחיק את האמריקנים מן הדחף האינסטינקטיבי שלהם לחמול, ובמקומו לעורר את הדחייה הגופנית שמלווה את החשש מפני רמייה.

לא מפתיע שהמסגור הרטורי הזה הגיע מפיו של טראמפ, הידוע באובססיה שלו בכל הקשור למפסידנים ומנצחים. אבל ראוי להיטרד, ולו מעט, מכך שהמסגור המחודש של הסיכון המוסרי של מדיניות ההגירה זכה כלל לאהדה, משום שלנצלנים לכאורה שמפניהם הוא הזהיר – שהיו לרוב מהגרים עניים, ובכלל זה משפחות שלהן ילדים קטנים – היה מעט מאוד כוח פוליטי או כלכלי.

אם אנשים במעמדי או אפילו מי שחשבתי שהם בעמדה חלשה משלי יכולים לרמות אותי, אני כנראה נחותה מכפי שחשבתי. הפחד מן הירידה במעמד החברתי עוזר להסביר את הנטייה הנפוצה של אנשים להקפיד על משנה זהירות מפני ניצול על ידי מי אאוטסיידרים או שאפתנים, לעומת מי שיש להם כוח להזיק באמת

מה שטראמפ הבין, כנראה, היה שרטוריקת הפראייריוּת נוגעת בחרדה עמוקה ביותר. אם אנשים במעמדי או אפילו מי שחשבתי שהם בעמדה חלשה משלי יכולים לרמות אותי, אני כנראה נחותה מכפי שחשבתי. הפחד מן הירידה במעמד החברתי עוזר להסביר את הנטייה הנפוצה של אנשים להקפיד על משנה זהירות מפני ניצול על ידי מי אאוטסיידרים או שאפתנים, לעומת מי שיש להם כוח להזיק באמת. עובדים העלולים לרמות את מעסיקיהם או סטודנטים העלולים לרמות את מוסד הלימוד – הפחדים הללו בולטים במיוחד משום שהם מערערים את יסודות מבנה הכוח.

מה יגרום לכם להסכים לקבל אותם כמהגרים לארצכם? מה יגרום לכם לדחות אותם? תצלום: אסיף אמאן.

אני עובדת עבור האוניברסיטה, ואם ההנהלה תנצל את רצוני הטוב – למשל, אם הנשיא ימנה אותי ליותר מדי ועדות, או אם הדיקן ישלם לי פחות אף שאני עושה הרבה דברים שאינם נוחים לי במיוחד – אני ארגיש מתוסכלת, כמובן, אבל לא מושפלת. ניצול על ידי מי שיש להם כוח הוא פחות או יותר עסקים כרגיל, לא משמח, אבל צפוי. אם אגלה שהתלמידים שלי מנצלים את רצוני הטוב, אם הם למשל יעתיקו במבחן או ישקרו כדי לקבל הטבות, זה יהיה משפיל. אם האפשרות שמרמים אותי מטרידה אותי, אז ניצול כזה על ידי סטודנטים גורם לי להיראות חלשה ומטופשת.

לזהירות שבה אנשים נוהגים בכל הקשור לאפשרות שינוצלו בידי מי שנמצאים במעמד נמוך משלהם, יש השלכות ממשיות. דרך אחת לשמור על קבוצה של בני אדם משועבדת היא לספר סיפורים על תככים שהם מתכננים, לנצל את הפחד מפני תחושת הפראייריות כדי לשחק על חרדת המעמד של מי שיש בידיהם כוח

זאת, כמובן, דוגמה טריוויאלית (ובדויה). אבל באותה מידה, לזהירות שבה אנשים נוהגים בכל הקשור לאפשרות שינוצלו בידי מי שנמצאים במעמד נמוך משלהם, יש השלכות ממשיות. דרך אחת לשמור על קבוצה של בני אדם משועבדת היא לספר סיפורים על תככים שהם מתכננים, לנצל את הפחד מפני תחושת הפראייריות כדי לשחק על חרדת המעמד של מי שיש בידיהם כוח. הצגת הדברים, בין אם היא מעודנת או מפורשת, היא כזו: אם תניחו ״להם״ לקבל את מה שהם רוצים (למשל: מעמד, כסף, אזרחות, שוויון), תעידו על עצמכם שאתם פתיים.

למעשה, דימויי הפראייריוּת הם מרכיב עיקרי בהבנייה החברתית של ה״הם״. הפסיכולוג ג׳ים סידניוס (Sidanius) טען שכל חברה אנושית יוצרת קטגוריות קבוצתיות ומרבדת את עצמה בהתאם. בספר Social Dominance (משנת 1999), סידניוס ועמיתתו פיליסיה פראטו (Pratto) כתבו ש״דעות קדומות נגד קבוצות, סטריאוטיפים ואידיאולוגיות של עליונות ונחיתות קבוצתית... עוזרים ליצור את ההיררכיה החברתית הזו, המבוססת על קבוצות, וגם משקפים אותה״. במילים פשוטות: מטרת האפליה היא כוח.

כדי לראות כיצד רטוריקה של תרמיות תורמת לניכור בין קבוצות, די לבחון במהירות את ביטויי הסלנג ל״רימו אותי״. מספר עצום של מילים נרדפות כאלה [באנגלית] מקורן בביטויים גזעניים, אנטישמיים, בפחד מפני זרים ובמיזוגיניה. הפועל המעליב to gyp [לבצע מעשה נוכלות] הוא רמז לסטריאוטיפ הנפוץ בנוגע לבני רומה [צוענים]. המקור לביטוי המעליב הוא קיצור המילה Egyptian, כך שהוא לא רק גזעני אלא גם מוטעה. בני רומה היגרו מצפון הודו. אם מישהו מואשם ב-welching [נסיגה מעסקה או הבטחה באופן לא ישר], יש כאן רמז לסיפורים על מהמרים לא הגונים מוויילס. וכמובן, ישנה רשימה ארוכה של מילים המתארות נשים המעמידות פנים שהן מציעות את אהבתן, אך בעצם הן חושקות בכסף (החל ב-gold digger ועד ביטויים גרועים פי כמה).

תמיד בשוליים, תמיד מעוררים חשדנות ושנאה: "הקרוואנים: צוענים ליד ארל" (1888), וינסנט ואן גוך. תצלום: ויקיפדיה

סידניוס ופראטו טענו שהסיפורים שמספרת תרבות על מי ראוי למה הם ״מיתוסים המעניקים לגיטימציה״ לשליטה חברתית, המספקים ״הצדקה מוסרית ואינטלקטואלית״ לאי שוויון חברתי. אלה כוללים סיפורים כמו ״האנשים האלה לא רוצים להיות חברים שלכם. הם רוצים לקחת לכם את מה שיש לכם. או: הם לא צריכים את עזרתך. הם רק מנסים לגזול את מקום העבודה שלך".

אחד המיתוסים העיקריים שנועדו להעניק לגיטימציה להיררכיות חברתיות הוא שישנה פחות אפליה מכפי שקבוצות מוחלשות טוענות, לאורך ההיסטוריה. כלומר: איש אינו מפלה אותן. הן רוצות ׳התחשבות מיוחדת׳

בחינת הסטריאוטיפים, בעיקר אלה של נשים ושחורים, מעלה את האפשרות שאחד המיתוסים העיקריים שנועדו להעניק לגיטימציה להיררכיות חברתיות (ובכלל זה בארצות הברית) הוא שישנה פחות אפליה מכפי שקבוצות מוחלשות טוענות, לאורך ההיסטוריה. כלומר: איש אינו מפלה אותן. הן רוצות ׳התחשבות מיוחדת׳.

כבר זמן רב שפסיכולוגים מנסים לאמוד דעות קומות, ומאז שנות השבעים, מספר צוותי מחקר פיתחו סולמות המנסים לאמוד דעות קדומות גזעניות על ידי בחינה ממוקדת של האנטגוניזם כלפי הכוח החברתי והיתרונות הכלכליים של שחורים. הסעיפים במדד הגזענות המודרנית (Modern Racism Scale) שהורכב כתוצאה מכך, נועדו להעריך ככל הניתן גזענות ״מוסווית״ – לא רק איבה בצורתה הגולמית, אלא משהו קרוב יותר לכעס. האמונות שמאפיינות ״גזענות מודרנית״ סוכמו כראוי, גם אם בחריפות, באופן הזה:

(1) אפליה כבר אינה רלוונטית לשחורים של היום אשר (2) ממשיכים להעלות תביעות מופרזות לשינוי של הסטטוס קוו – תביעות שאינן הוגנות משום שלשחורים יש את כל הזכויות הדרושות להם; (3) כתוצאה מכך, תשומת הלב שמקבלים שחורים מן הממשלה וממוסדות אחרים אינה ראויה ומהווה ׳יחס מיוחד׳. שתי דוגמאות נוספות הן: (1) שלוש האמונות שהוזכרו הן עובדות אמפיריות, ולכן (2) יחידים המאמצים אמונות אלה אינם גזענים.

ביטוי עיקרי של גזענות הוא האמונה כי כאשר שחורים מוחים נגד אפליה, הם למעשה זוממים לצבור כוח שאינו מגיע להם

במילים אחרות, מן המחקר עולה כי ביטוי עיקרי של גזענות הוא האמונה כי כאשר שחורים מוחים נגד אפליה, הם למעשה זוממים לצבור כוח שאינו מגיע להם. מנקודת מבט זו, מי שמתייחסים ברצינות לטענות בדבר קיפוח הם פתיים שמרשים לאחרים לרמות אותם.

מוחה וסובל מאפליה או רוצה אפלייה מתקנת ובכך לנצל את משלמי המיסים? אף אחד לא מוכן לצאת פראייר. תצלום: ג'וני סילברקלאוד

נרטיבים דומים מופיעים במחקרים פסיכולוגיים על מיזוגיניה. חוקרים גילו שהנטייה לעסוק באפליה על רקע מגדרי קשורה למערך של השקפות סקסיסטיות כמו: נשים מגזימות בתיאור הבעיות שהן חוות בעבודה, ונשים רבות בעצם מחפשות יחס מיוחד, כמו מדיניות העסקה שמעדיפה אותן על פני גברים, במסווה של דרישה ל״שוויון״.

הסלידה הזו מ״יחס מיוחד״ היא צורה של דעה קדומה שנסמכת על תגובה אוטומטית: הבחינו במזימת התרמית, נזפו ברמאים. כאשר חברים בקבוצה מוחלשת חברתית נתפשים כאילו הם באמת מבקשים שוויון, אז הם מביעים טענה מוסרית עמוקה שקשה לזלזל בה. מוסרית ואינטואיטיבית, התגובה הנכונה לאי שוויון היא סולידריות ושיתוף פעולה. אבל אם אנשים אלה נתפשים כמי שמבקשים ״יחס מיוחד״, אז נראה שאין חובה מוסרית לתת להם את מה שהם רוצים. ואם הם נחשבים כמי שמבקשים יחס מיוחד אבל מעמידים פנים שהם רק רוצים שוויון, אז נראה שמדובר בתרמית, וזו סיבה לסרב מיד להיענות להם.

התרמיות שמטרידות אותנו ביום יום הן עמומות ורכות, ולעתים הן יציר דמיונם של פוליטיקאים. לעתים קרובות פירושו שאנו רואים איומים שאינם קיימים – או, ליתר דיוק, חושדים במזימות ציניות מצד אנשים שבעצם ראויים לעזרה ותמיכה

לעתים קשה להבין את כוחו של שיח ״היחס המיוחד״ הזה, אבל המחקר – מנקודת המבט של מדעי החברה – סביב תחושת ״הפראייריות״  עוזר להבהיר את הנושא. הפחד להיות קורבן לתרמית מתעורר בקלות רבה במיוחד, ומסגור הדברים כ״יחס מיוחד״ מציף אותו, וגורם לסלידה מן התחושה הזו למעצור חזק – שאנו מייחסים לו פחות מדי חשיבות – להתקדמות חברתית.

כשאנחנו מדברים על הפחד להיות פראיירים, מעשיה הרמייה שקל ביותר לחשוב עליהם עשויים להיות גדולים וברורים מאוד – תראנוס, פונזי, ההוא ש״מכר״ את גשר ברוקלין. אבל התרמיות שמטרידות אותנו ביום יום הן עמומות ורכות יותר, ולעתים הן יציר דמיונם של פוליטיקאים. לעתים קרובות פירושו שאנו רואים איומים שאינם קיימים – או, ליתר דיוק, חושדים במזימות ציניות מצד אנשים שבעצם ראויים לעזרה ותמיכה. כשנתקלים בחשד למזימה, יתכן שכדאי לכולנו לשאול: אצל מי באמת נמצא הכוח? מעמדו של מי מאוים על ידי הסיפור שמספרים לי?

ה״פראייר״, הפתי, הוא הבנייה הניתנת לשינוי. החיים החברתיים של בני האדם הם מורכבים, ואנשים נוטים להאמין בנרטיבים הנוחים והמושכים ביותר באשר למי הוא הפתי ומהי מזימה. המחקר – ואפילו רק הענקת השמות – של הפחד מפני הפראייריות, מאפשרים לנו לאתגר את השימוש במבנה שפועל את פעולתו הזדונית ביותר כשאיש אינו רואה.

טס וילקינסון-ריאן (Tess Wilkinson-Ryan) היא פרופסור למשפט ופסיכולוגיה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה. היא חוקרת את הפסיכולוגיה המוסרית של קבלת החלטות בתחום החוק, בעיקר בנושאי חוזים ומשא ומתן. ספרה Fool Proof: How Fear of Playing the Sucker Shapes Our Selves and the Social Order – and What We Can Do About It ראה אור בשנת 2023.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "רופא האליל עוקר השיניים" (סביבות 1620), תאודור רומבוטס, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה