איזה יופי, הסוף מגיע

"האדם הוא המצאה של הזמן האחרון. ויתכן שהיא עומדת להגיע לקיצה״.

כך בישר הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, בספר "המילים והדברים" (משנת 1966), על בואו של אורח חשיבה חדש שעמד לשנות את מדעי הרוח והחברה. הרעיון המרכזי של פוקו היה שהדרכים שבהן אנו תופשים את עצמנו כבני אדם אינן על־זמניות או טבעיות, גם אם הן נראות לנו מובנות מאליהן. מושג "האדם" הומצא למעשה במאה ה-18, בתקופה שבה הגיחו אורחות חשיבה חדשים בנושאי ביולוגיה, חברה ושפה, וגם הוא יוחלף בבוא העת.

כפי שפוקו כותב במשפט האחרון המפורסם של ספרו, יום אחד "...האדם יימחק, כמו פנים ששורטטו בחול על קו המים". זהו דימוי מצמרר, אבל הוא טען שיש בכך עבורו "מקור לנחמה עמוקה", שכן משתמע ממנו שההשקפות והמוסדות האנושיים אינם מקובעים. אפשר לשנות את תצורתם עד אינסוף, אולי אפילו לטובה. זאת הייתה ההבטחה המשחררת של הפוסט־מודרניזם: הפנים בחול יימחקו, אך תמיד יבוא מישהו ויצייר תמונה חדשה, בסגנון שונה.

את פני האנושות אי אפשר לשרטט מחדש אם אין בני אדם שיעשו זאת. אפילו ההוגים הרדיקליים ביותר של המאה ה-20 לא עסקו בהכחדתו בפועל של ההומו ספיינס, שכן הכחדה זו תחסל את כל המפעלים, הערכים והמשמעויות שלנו

אבל את פני האנושות אי אפשר לשרטט מחדש אם אין בני אדם שיעשו זאת. אפילו ההוגים הרדיקליים ביותר של המאה ה-20 לא עסקו בהכחדתו בפועל של ההומו ספיינס, שכן הכחדה זו תחסל את כל המפעלים, הערכים והמשמעויות שלנו. גם אם האנושות נועדה להיעלם יום אחד, כמעט כולם יסכימו שיש לדחות את היום הזה ככל שרק ניתן, בדיוק כפי שכמעט כל אדם מנסה לעכב את מותו הבלתי נמנע.

רק הגשם והאור יישארו. כל היתר זמני, כמעט כאשליה: ניו יורק ביום גשום. תצלום: EventPhotosNYC

עם זאת, בשנים האחרונות החלה קבוצה מגוונת של חוקרים לחתור תחת הנחת היסוד הזאת. במקומות שונים ובהם חדרי הישיבות של עמק הסיליקון, קומונות חקלאיות וחוגי פילוסופיה, נידון כעת ברצינות רעיון בלתי נתפש לכאורה: קץ שלטונה של האנושות בכדור הארץ קרב ובא, ועלינו לברך על כך. המרד נגד האנושות עודו חדש למדי ולכן נראה תמוה, אבל הוא כבר הספיק להתפשט אל מעבר לשוליים של העולם האינטלקטואלי, ובשנים ובעשורים הבאים הוא עשוי אף לשנות עמוקות את הפוליטיקה והחברה.

להשקפה הזאת יש תומכים מסוגים שונים: מהנדסים ופילוסופים, מתבודדים ופעילים פוליטיים, סופרים ופלאונטולוגים. לא זאת בלבד שהם אינם תופשים את עצמם כתנועה אחת, אלא שבמקרים רבים הם אינם רוצים שום קשר זה עם זה. למעשה, ההתנגדות המתהווה לעליונות האנושית נובעת משתי תנועות פילוסופיות שנראות כמו הפכים של ממש.

הראשונה היא האנטי־הומניזם של האנתרופוקן, שמקורה בסלידה מהרס הטבע על ידי בני האדם. הטענה שבני האדם אינם קשובים לטבע אינה מקורית או חדשה, אלא נדבך בולט בביקורת החברתית מאז המהפכה התעשייתית. לפני יותר מחמישים שנה, הספר ״אביב דומם״ מאת רייצ'ל קרסון, שחשף את סכנות חומר ההדברה די־די־טי, סייע ללידת הסביבתנות המודרנית, ובין היתר הזהיר אותנו שלא לדהור "בקצב הפזיז והנמהר של האדם, במקום [להתקדם] בקצב המחושב של הטבע". אבל הסביבתנות היא תנועה השואפת לתקן את העולם, ולהבטיח את רווחתה ארוכת הטווח של האנושות ושל צורות חיים אחרות. קרסון לא ערערה על זכותם של בני האדם להשתמש בחומרי הדברה, אלא טענה ש"השיטות שאנו משתמשים בהן חייבות להיות כאלה שלא יקטלו אותנו יחד עם החרקים".

הטענה היא שההרס העצמי שלנו כבר עבר את נקודת האל־חזור, ועלינו לקבל זאת בברכה כדין שגזרנו על עצמנו. אחדים מייחלים להכחדת המין שלנו, ואילו אחרים חוזים שגם אם יהיו מעטים שישרדו את האפוקליפסה הסביבתית הקרבה, הציביליזציה האנושית אבודה

במאה ה-21, האנטי־הומניזם של האנתרופוקן מציע תגובה הרבה יותר קיצונית למשבר אקולוגי הרבה יותר עמוק. התנועה הזאת אומרת שההרס העצמי שלנו כבר עבר את נקודת האל־חזור, ועלינו לקבל זאת בברכה כדין שגזרנו על עצמנו. אחדים מן ההוגים בזרם הזה מייחלים להכחדת המין שלנו, ואילו אחרים חוזים שגם אם יהיו מעטים שישרדו את האפוקליפסה הסביבתית הקרבה, הציביליזציה האנושית אבודה. כמו כל התנועות הרדיקליות באמת, האנטי־הומניזם של האנתרופוקן אינה מבוססת על תוכנית פוליטית אלא על רעיון פילוסופי. והרעיון הזה הוא שלילת תפקידה המסורתי של האנושות בתור הגורם המרכזי בכדור הארץ, או הבריה החשובה ביותר בבריאה.

והחיים יתארגנו בלעדינו, שהרי איננו חיוניים לעולם. תצלום: סטפני וואלס

הטרנס־הומניזם, לעומת זאת, מעלה על נס את כל מה שהאנטי־הומניזם מגנה – הקִדמה המדעית והטכנולוגית, עליונותה של התבונה. אך לפי השקפה זו, הדרך היחידה שהאנושות יכולה להמשיך לצעוד בה היא ליצור צורות חדשות של חיים תבוניים שאינן הומו ספיינס. יש טרנס־הומניסטים החושבים שההנדסה הגנטית והננו־טכנולוגיה יאפשרו לנו לשנות את מוחנו וגופנו באופן מהותי כל כך, שאנו נתגבר על מגבלות אנושיות כמו סופיותם של החיים או כבלי הגוף האנושי. אחרים ממתינים בתקווה ורעדה לכך שתומצא בינה מלאכותית העולה אינספור מונים על הבינה האנושית. הבריות החדשות האלה יורידו את האנושות מכס השלטון אל הדרגה שאנו מייחסים לבעלי החיים – אלא אם הן יחליטו שדווקא השמדתנו המוחלטת משרתת את מטרותיהן.

בשלב זה קשה לאמוד את סיכוי התממשותם של העתידים נטולי האנושות האלה. לפעמים אנו נתקלים בתחזיות ואזהרות קיצוניות כל כך שמפתה לא להתייחס אליהן ברצינות, ולו רק כמנגנון הגנה

העתיד האנטי־הומניסטי והעתיד הטרנס־הומניסטי הם הפכים כמעט בכל המובנים, פרט לנדבך הבסיסי ביותר של חזונם: אלה עולמות שבני האדם ייעלמו מהם, ובצדק. בשלב זה קשה לאמוד את סיכוי התממשותם של העתידים נטולי האנושות האלה. לפעמים אנו נתקלים בתחזיות ואזהרות קיצוניות כל כך שמפתה לא להתייחס אליהן ברצינות, ולו רק כמנגנון הגנה.

אבל המרד נגד האנושות אכן בעיצומו, והוא תופעה משמעותית, גם אם מדובר "בסך הכול" ברעיון, וגם אם תחזיותיו לעתיד לא יתממשו לעולם. אחרי הכול, נבואות שלא התממשו היו אחראיות לאחדות מהתנועות החשובות בהיסטוריה, מהנצרות ועד הקומוניזם. המרד נגד האנושות עדיין לא הגיע לקנה המידה הזה, ואולי לעולם לא יגיע אליו, אבל הוא שייך לאותה קטגוריה. זוהי התפתחות רוחנית מסדר ראשון, דרך חדשה להבין את הטבע ואת תכלית הקיום האנושי.

בסרט "הילדים של מחר״ מ־2006, הבמאי אלפונסו קוארון מקדיש רגעים ספורים בלבד לכינונו של עולם ללא עתיד. הסרט נפתח בבית קפה בלונדון ב־2027, שבו נשמעת הכרזה בחדשות על כך שהאדם הצעיר ביותר בעולם נהרג בבואנוס איירס. הוא היה בן שמונה עשרה. ב־2009 איבדו בני האדם במסתוריות את היכולת להביא ילדים לעולם, והסרט מתאר חברה שמתפרקת נוכח הכחדתה הצפויה. רגעים בלבד אחרי הדיווח, בית הקפה מתפוצץ בפיגוע טרור.

צועדת אל העתיד, בהנחה שיש עתיד ושהוא דומה להווה ולעבר. ואולי לא? ואולי היא לא הכרחית לעתיד? תצלום: טימור קוסטרומה

תרחיש ההכחדה שבסרט, המבוסס במידת מה על רומן מאת סופרת המתח הבריטית פ.ד. ג'יימס, נשאר במחוזות המדע הבדיוני – לעת עתה. אבל באוקטובר 2019 אכן שרר בלונדון מצב של אי־סדר אזרחי, כשפעילים המשויכים לקבוצת "המרד בהכחדה" (Extinction Rebellion, או XR), חסמו רכבות נוסעים בשעת השיא. באחת מתחנות התחתית, ההמון הוריד את אחד המפגינים מגג רכבת והיכה אותו. בחודשים שלאחר מכן, חברים בקבוצה השתתפו בהפרות סדר בקנה מידה קטן יותר בבית הדין הפלילי בהאג, בוול סטריט בניו יורק, ובפרלמנט של אוסטרליה הדרומית.

קץ המין האנושי אינו נחלתם הבלעדית של סיוטים קולנועיים. זהו איום מוחשי הנובע משינוי אקלים מעשה ידי אדם, שעלול להפוך חלקים גדולים מכדור הארץ לאזורים שאינם ניתנים ליישוב

מדובר בקבוצה שמתנגדת עקרונית לאלימות, אבל היא דוגלת בטקטיקות תוקפניות כמו הדמיות מוות ומעצרים המוניים שנועדו לזעזע את הציבור כדי להכריח אותו להכיר בכך שקץ המין האנושי אינו נחלתם הבלעדית של סיוטים קולנועיים. זהו איום מוחשי הנובע משינוי אקלים מעשה ידי אדם, שעלול להפוך חלקים גדולים מכדור הארץ לאזורים שאינם ניתנים ליישוב. רוג'ר האלאם (Hallam), ממייסדי "המרד בהכחדה", מדבר במונחים כמו "הכחדה" ו"רצח עם" לתיאור הקטסטרופה שהוא חוזה. טרמינולוגיה כזאת אינה חריגה כלל וכלל בשיח הסביבתי של ימינו. העיתונאי דייוויד ווֹלאס-וֶולס (Wallace-Wells) פסק כך גם הוא בספרו The Uninhabitable Earth (משנת 2019). הוא מציג ראיות המאששות את הטענה שלפיה שינוי האקלים "אינו רק האיום הגדול ביותר שהחיים האנושיים בכדור הארץ ידעו אי פעם, אלא איום בקטגוריה ובהיקף שונים בתכלית מכל קודמיו".

מסוף שנות הארבעים חיה האנושות עם הידיעה שיש לה הכוח להשמיד את עצמה בכל רגע באמצעות מלחמה גרעינית. ואת החרדה האקלימית של ימינו אפשר לפרש כשובם של הפחדים האפוקליפטיים שהושהו זמנית בתום המלחמה הקרה.

פיצוץ גרעיני והשמדה: עצם האפשרות הקיימת שינתה את תודעתנו ומצבנו. תצלום: חוליאנה לוס

הרס על ידי עושק הוא גורל מטלטל אף יותר ממלחמה גרעינית, כי משמעו שהאנושות אינה בסכנה אך ורק בגלל מידות רעות שאנו מכירים בהן, כמו שנאה ואלימות, אלא גם בגלל חתירתנו למטרות שנראות לנו טובות וטבעיות: שגשוג, נוחות, התרבות המין

הרס על ידי עושק הוא גורל מטלטל אף יותר ממלחמה גרעינית, כי משמעו שהאנושות אינה בסכנה אך ורק בגלל מידות רעות שאנו מכירים בהן, כמו שנאה ואלימות, אלא גם בגלל חתירתנו למטרות שנראות לנו טובות וטבעיות: שגשוג, נוחות, התרבות המין. התנ"ך מציג בפנינו את הדיבר "לא תרצח", על דרך השלילה, ואת מצוות "פרו ורבו", על דרך החיוב, ולרוב הם הלכו יד ביד. אבל כשמתחילים לראות בפרייה וברבייה סוג של רצח – מכיוון שהן גוזלות מבני הדורות הבאים וממינים אחרים משאבים שאינם ניתנים להחלפה – אזי פריחת האנושות אינה יכולה להיחשב עוד לדבר טוב. היא הופכת במקום זאת לחלק מתחרות סכום־אפס, שמציבה את סיפוק התאוות האנושיות מול רווחת הטבע כולו – ואין מדובר רק ברווחתם בעלי החיים והצמחים, אלא גם בזו של הקרקע, האבנים והמים.

אם זה המצב, האנושות אינה יכולה עוד להיחשב לחלק מהבריאה או מהטבע, כפי שמלמדים אותנו המדע והדת, כל אחד בדרכו. במקום זאת יש לראות בה כוח אנטי־טבעי שעשק ודרס את הטבע, שהחליף תהליכים שנראו בעבר כבסיס הנצחי של החיים על פני כדור הארץ ברצונו שלו. השקפה זו, המציבה את האנושות מחוץ לסדר הטבעי ואף נגדו, מקופלת במילה אנתרופוקן, שבעשור האחרון הפכה לאחד המושגים החשבים ביותר במדעי הרוח והחברה.

חוקר המשפט ג'דדיה פֶּרדי (Purdy) נותן לנו הגדרה מוצלחת לשינוי הפרדיגמה הזה בספרו After Nature (משנת 2015):

"הביטוי הקיצוני ביותר של האנתרופוקן הוא ההכרה שלנו בכך שהחלוקה המוכרת בין בני האדם לטבע כבר אינה מועילה או מדויקת. מכיוון שאנו מעצבים הכול, מהאטמוספרה העליונה וכלה בקרקעית הים, לא נותר טבע המתקיים במנותק מבני האדם".

טביעות אצבעותינו ניכרות אפילו במקומות שנראים בלתי נגישים בעליל לבני אדם – בהצטברות הפלסטיק על קרקעית הים ובהידלדלות שכבת האוזון עשרה קילומטרים מעל ראשינו. השליטה האנושית בכוכב הלכת היא מקיפה כל כך, שעלינו להגדיר כעת מחדש את האבולוציה עצמה. הישרדות הכשירים ביותר, אותו מנגנון בסיסי של ברירה טבעית, הפך להישרדות הדברים היעילים ביותר לבני האדם.

זה זמן רב שהטבע ממלא בעבור האנושות החילונית את אחד התפקידים שאלוהים מילא בעבר: הוא משמש לה מקור של אחרוּת קיצונית שיכולה לטעת בנו ענווה ולרומם אותנו אל מחוץ לעצמנו

באנתרופוקן, הטבע הופך לראשונה לבבואה של האנושות. השלכותיה של ההתפתחות הזאת הן הרות אסון, ולא רק מבחינה מעשית, אלא גם מבחינה רוחנית. זה זמן רב שהטבע ממלא בעבור האנושות החילונית את אחד התפקידים שאלוהים מילא בעבר: הוא משמש לה מקור של אחרוּת קיצונית שיכולה לטעת בנו ענווה ולרומם אותנו אל מחוץ לעצמנו. אחד הראשונים שהבין את חשיבות השינוי הזה הוא הסופר והאקטיביסט ביל מקיבּן (Mckibben). בספרו "קץ הטבע" (משנת 1989), יצירה פורצת דרך של הגות סביבתנית, הזהיר מקיבן מפני הימסות הקרחונים וסופות־העל שהפכו כעת למציאות יומיומית. אבל הנושא האמיתי של הספר היה תפישת הטבע המסורתית, שרואה בו "עולם שאינו תלוי בנו בשום אופן, שהיה כאן לפנינו, הקיף את החברה האנושית ותמך בה". המחשבה הזאת, כתב מקיבן, עומדת להיכחד, "בדיוק כמו בעל חיים או צמח" – או כמו "האדם" של פוקו, להימחק על ידי הגאות.

אם אנו נאלצים לבחור בין עולם ללא טבע ועולם ללא אנושות, ההוגים האנטי־הומניסטיים הרדיקליים ביותר של ימינו אינם מהססים לבחור באפשרות השנייה. בספרו מ־2006, Better Never to Have Been, הפילוסוף האנטי־נטליסט המפורסם דייויד בנאטר (Benatar) טוען שהיעלמות האנושות לא תגזול מהיקום דבר בעל ערך: "החשש שהאנושות לא תתקיים בזמן כלשהו בעתיד הוא תסמין של היוהרה האנושית... או מין סנטימנטליות מוטעית".

קרחון פריטו מורנו בארגנטינה: גדול כמו כרך עירוני, נתנו לו שם ואנחנו באים אליו ומתפעלים ממנו, אבל שום דבר מזה לא קשור אליו, רק אלינו. תצלום: רייצ'ל ג'רבו

אנו נוטים לחשוב שבלעדינו, כל מיני דברים ימשיכו לקרות בכדור הארץ, אבל הם יהיו חסרי טעם – הצגה בלי קהל

ההומניסטים, אפילו החילוניים, מניחים שבני האדם מסוגלים לטעת משמעות וערך ביקום. אנו נוטים לחשוב שבלעדינו, כל מיני דברים ימשיכו לקרות בכדור הארץ, אבל הם יהיו חסרי טעם – הצגה בלי קהל. אך מבחינת האנטי־הומניסטים זו אינה אלא עוד דוגמה לאגואיזם המטאפיזי שבגללו אנו מזעזעים ומשמידים את כדור הארץ.  "מה מיוחד כל כך בעולם שמכיל גורמים בעלי מוסר ורציונליות?" שואל בנאטר. "בני האדם מוקירים עולם שמכיל בריות כאלה, כמוהם עצמם, אבל הדבר מעיד רק על תחושת החשיבות העצמית הקלוקלת שלהם, ולא על העולם עצמו". במקום זאת עלינו להתנחם בידיעה הוודאית שבני האדם ייעלמו בסופו של דבר: "יום אחד יהיה העולם כפי שהוא אמור להיות – לא יהיו בני אדם".

בדומה לאנטי־הומניסטים, הטרנס־הומניסטים מתבוננים בשלווה בהיעלמותה של האנושות. אותם מדאיגה האפשרות שזה יקרה מוקדם מדי, לפני שנספיק להמציא את יורשינו. ככל הידוע לנו, האנושות היא המין התבוני היחיד ביקום, ואם ניכחד, ייתכן שזה יהיה סוף סיפורה של הבינה. יש לציין כי אמנם הטרנס־הומניסטים מתלהבים מחקר החלל, אבל לרוב הם ספקנים בנוגע לקיומם של חוצנים תבוניים, או לפחות בנוגע לסיכוי שניתקל בהם אי פעם. אם התבונה אכן קיימת במקום אחר ביקום, חשיבותו הקוסמית של גורל האנושות פוחתת.

בעלותה הבלעדית של האנושות על התבונה היא הסיבה שבגללה הטרנס־הומניסטים מתעניינים ב"סיכון הקיומי", הסכנה שנשמיד את עצמנו לפני שנבטיח את עתידה של הדעת. במאמר מ־2002, "סיכונים קיומיים: ניתוח תרחישי הכחדה אנושית וסכנות הקשורות לכך", הפילוסוף ניק בוסטרום (Bostrom) מסווג סיכונים כאלה בארבע קטגוריות, החל מ"מַפָּצים", אירועים שבהם נמחהלחלוטין על ידי שינוי אקלים, מלחמה גרעינית, מחלות או פגיעת אסטרואיד, וכלה ב"קול ענות חלושה", מקרים שבהם האנושות תשרוד אבל תשיג "רק דרגה מזערית ממה שהיה אפשר להשיג" – לדוגמה, כי מיצינו את משאבי כדור הארץ מהר מדי.

ובאשר למה שהאנושות תוכל להשיג אם הכול יתנהל כשורה – הפילוסוף טובי אוֹרְד (Ord) כותב בספרו משנת 2020, The Precipice, שהאפשרויות פחות או יותר אינסופיות: "אם נמריא ונַחיה את אינספור העולמות שמעלינו בפעילות ובאהבה ובמחשבה... נוכל להרחיב את יקומנו אל מלוא ממדיו, להפוך אותו להיות ראוי להשתאותנו". לחַיות את היקום נשמע כמו שאיפה מיסטית או מטאפורית, אך בשביל הטרנס־הומניסטים יש לה משמעות מוחשית, המקופלת במושג ה־Cosmic Endowment (פוטנציאל המשאבים המירבי הכולל שהתברכנו בו והזמין לנו ביקום, על פי הגישה הזאת). כפי שאפשר לראות באוניברסיטה מכשיר להמרת יכולת ספית לידע, כך תפקידה של האנושות הוא להמיר את ה־Cosmic Endowment – כל החומר והאנרגיה ביקום הנגיש לנו – ל"קוֹמפּיוּטרוניום", מונח חצי משועשע המייצג כל חומר בר־תכנות הנושא מידע.

כשאנו הופכים חומר למידע, אנו מושיעים אותו מאנטרופיה ומאֵינוּת. ובסופו של דבר, כפי שמנבא קורצווייל, אפילו החומר ה'טיפש' של היקום והמנגנונים ה'טיפשיים' של היקום יהפכו לצורות גבוהות של בינה

יובל נח הררי קורא לרעיון הזה "דאטאיזם" (מלשון "דאטה", נתונים) ומגדיר אותו כדת חדשה שערכה העליון הוא "זרימה של נתונים". מערכת עיבוד הנתונים הקוסמית הזאת תהיה כמו אלוהים. "המשימה הקוסמית [של שוחרי הדאטאיזם] היא ליצור מערכת עיבוד נתונים חובקת כל – ולהתמזג לתוכה". הררי ספקן מאוד בנוגע לדאטאיזם, והאופן שבו הוא מציג את הרעיון עלול להישמע סאטירי או מוגזם, אבל למעשה, זהו סיכום די מדויק של רעיונותיו של הסופר הטרנס־הומניסט הפופולרי ריי קורצווייל. בספרו "הסינגולריות מתקרבת" (משנת 2005. בתרגום עמנואל לוטם), קורצווייל מתאר את עצמו כאדם "שרואה את תבניות המידע כמציאות בסיסית". דוגמאות לתבניות מידע הן דנ"א, שבבי מוליכים למחצה, והאותיות בעמוד הזה, שכולם מארגנים מולקולות אקראיות בסדר בעל משמעות. כשאנו הופכים חומר למידע, אנו מושיעים אותו מאנטרופיה ומאֵינוּת. ובסופו של דבר, מנבא קורצווייל, אפילו החומר ה"טיפש" של היקום והמנגנונים ה"טיפשיים" של היקום יהפכו לצורות גבוהות של בינה.

בספרו Superintelligence (משנת 2014), בוסטרום מבצע מספר חישובים זריזים ולפיהם מחשב המשתמש בכל המסוגלות הקוסמית בצורת קומפיוטרוניום, יוכל לבצע לפחות 10 בחזקת 85 פעולות בשנייה (לשם השוואה, נכון ל־2020, מחשב העל החזק ביותר בעולם, פוּגָקוּ היפני, יכול לבצע 10 בחזקת 17 פעולות בשנייה). המעטה המתמטי הזה נועד להפוך את פרויקט החייאת היקום לדבר מה שנראה רציונלי ומדיד, אבל הוא אינו מצליח להסוות את טבעו הדתי של הרעיון. קורצווייל מכנה זאת "הגורל הסופי של היקום", ביטוי שאינו נמצא בשימוש תדיר אצל אנשים הדוגלים במטריאליזם ובמדע. הוא מזכיר את האמונה ההינדואיסטית הקדומה בכך שאַטְמַן, הנשמה האישית, זהה לבּרָהְמַן, נשמת היקום.

האם אנו בדרך לתבוניות לא אנושית? למוח חופשי ממצע? לסינגולריות? מחשב קוונטי של IBM (מ-2018). תצלום: IBM Research

כשהתחלנו לבנות מחשבים מטרנזיסטורים מסיליקון, הבנו שהמוח עצמו הוא מחשב הבנוי מרקמה אורגנית. וכפי שמחשבים מסוגלים לבצע כל מיני חישובים ואמולציות באמצעות שילוב חישובי של ביטים, כך המוח מייצר את כל חוויותינו המנטליות באמצעות שילוב חישובי של נוירונים

בסופו של דבר, כל המגבלות שמתסכלות את הטרנס־הומניזם נובעות ממקור אחד, והוא הקיום הגשמי עצמו. אבל הטרנס־הומניסטים מאמינים שאנו נעשה את הצעדים הראשונים להיחלצות מגופנו הגשמי מהר יותר משנדמה, ולמעשה, אף שעדיין יש קשיים הנדסיים, כבר ביצענו את פריצות הדרך הקונספטואליות המרכזיות בהקשר זה. כשהתחלנו לבנות מחשבים מטרנזיסטורים מסיליקון, הבנו שהמוח עצמו הוא מחשב הבנוי מרקמה אורגנית. וכפי שמחשבים מסוגלים לבצע כל מיני חישובים ואמולציות באמצעות שילוב חישובי של ביטים, כך המוח מייצר את כל חוויותינו המנטליות באמצעות שילוב חישובי של נוירונים.

אם אנחנו מסוגלים לבנות סורק מוח המתעד את מצבה של כל סינפסה בכל רגע נתון – תבנית המידע שחוקרי מוח מכנים קוֹנֶקטוֹם (Connectome), מונח מקביל לגנום – אז אנחנו יכולים להעלות את התבנית הזה למחשב המחקה את המוח. התוצאה תהיה מוח אנושי לכל צורך ועניין. מוח שהועלה למחשב לא ידור בסביבה בשר ודם כמו המוח שלנו, אבל זה אינו בהכרח חיסרון. להיפך, מכיוון שסביבה וירטואלית היא הרבה יותר גמישה מסביבה פיזית, מוח טעון במחשב יוכל לחוות חוויות והרפתקאות שאנו יכולים רק לחלום עליהן, כמו לחיות בסרט או במשחק מחשב.

בעיני הטרנס־הומניסטים, העלאת מוחות למחשב תואמת באופן מושלם את העתיד ה"תבניתני". אם המוח הוא תבנית מידע, לא משנה אם מקור המידע הזה הוא בנוירונים מפחמן או בטרנזיסטורים מסיליקון, כי כך או כך, הוא עדיין "אתם" באופן אותנטי לגמרי. חוקר המוח ההולנדי רנדל קוּנֶה (Koene) מכנה את התבניות האלה "מוחות שאינם תלויים במצע" (Substrate-Independent Minds, או SIMs), ורואה בהם כצעד חיוני בדרך לאלמוות. "ואז אפשר לגלם את הזהות שלנו, את הזיכרונות שלנו, בכל מיני צורות גשמיות. אפשר לגבּות אותם ולהפעיל אותם במהימנות על חומרה עמידה לכשלים עם מנגנוני יתירות", הוא כותב במאמרו מ־2013, Uploading to Substrate-Independent Minds.

הגביע הקדוש הטרנס־הומניסטי הוא בינה מלאכותית כללית – מוח ממוחשב שיכול ללמוד כל נושא, בניגוד לבינות המלאכותיות המוגבלות לתחום צר, כמו שחמט. אפילו אם בינה מלאכותית שכזאת תתחיל בגרסה פשוטה, היא תוכל להחיל את יכולותיה על בעיית פיתוח הבינה המלאכותית ולשפר את עצמה כדי לחשוב מהר ועמוק יותר. ואז הגרסה המשופרת הזאת תשפר את עצמה שוב, וכן הלאה, בקצב מעריכי. תאורטית, כל עוד יש לה גישה לכוח מחשוב גדול יותר ויותר, בינה מלאכותית כללית תוכל לשפר את עצמה עד אינסוף, עד שיכולותיה יעלו על אלה של כל בני האדם יחד.

השתלטות של הבינה המלאכותית תהיה בלי ספק חדשות רעות מבחינת בני האדם שיהיו אז בחיים, אבל אולי עולם הנשלט על ידי מוחות שאינם אנושיים יהיה עדיף מוסרית על העולם שלנו, פחות אכזרי ופחות נצלני

זהו מצב העניינים שהטרנס־הומניסטים מכנים, ביראת קודש, "סינגולריוּת". בוסטרום חושב שסביר בהחלט לחשוש כי "העולם ישתנה רדיקלית והאנושות תודח ממעמד 'החושבת העליונה' תוך שעה או שעתיים", לפני שיוצריה של הבינה המלאכותית יבינו מה קרה. אבל השינוי הרדיקלי ביותר שהבינה המלאכותית מביאה עמה, הוא שהיא מאלצת אותנו לחשוב מדוע מטרותיה של האנושות הן הראויות ביותר. השתלטות של הבינה המלאכותית תהיה בלי ספק חדשות רעות מבחינת בני האדם שיהיו אז בחיים, אבל אולי עולם הנשלט על ידי מוחות שאינם אנושיים יהיה עדיף מוסרית על העולם שלנו, פחות אכזרי ופחות נצלני. ואולי ההעדפות שלנו אינן רלוונטיות כלל. אולי נמצא את עצמנו באותה עמדה כמו אלוהים אחרי שברא אנושות עם רצון חופשי, ובכך ויתר על זכותו להתערב ולתקן את השגיאות של ברואיו.

ההבדל המרכזי בין האנטי־הומניסטים לטרנס־הומניסטים קשור לתפישת המשמעות שלהם. האנטי־הומניסטים חושבים שהיקום אינו זקוק לתודעה כדי שקיומו יהיה בעל משמעות, ואילו הטרנס־הומניסטים חושבים שהיקום יהיה חסר משמעות ללא מוחות שיחוו ויבינו אותו. אלא שאין כל הכרח שהמוחות האלה יהיו אנושיים. למעשה, מוחות מלאכותיים עשויים להעריך יותר מאיתנו את פלא הבריאה. ייתכן שהם לא ידעו דבר על האלימות והשנאה שבגללן בני האדם חשים לעתים קרובות שהם מתעבים את האנושות עצמה. אולי הישגינו הרוחניים הגדולים ביותר ייראו להם גסים וסתומים כפי שיללת התן נשמעת לנו.

אפשר להכיר בכך שיום אחד היא תקרה בהכרח, אבל את האפשרות שהיום הזה יבוא מחר או בעוד עשר שנים אנו מתקשים לתפוש

לה רושפוקו אמר שאי אפשר להישיר מבט אל השמש וגם לא אל המוות. היעלמות המין האנושי משתייכת לאותה קטגוריה. אפשר להכיר בכך שיום אחד היא תקרה בהכרח, אבל את האפשרות שהיום הזה יבוא מחר או בעוד עשר שנים אנו מתקשים לתפוש.

הקריאה למחיקת האנושות נשמעת לנו כאמצעי רטורי, וקשה לנו להבין אותה אחרת. אנו מניחים באופן טבעי שהטרנס־הומניזם הוא בסך הכול דרך דרמטית להפנות את תשומת הלב להבטחה המגולמת בטכנולוגיה חדשה, ושהאנטי־הומניזם של האנתרופוקן הוא בעצם סביבתנות עם שעון מתקתק. יתר על כן, ההישענות של שתי האסכולות האלה על תחזיות שאי אפשר לאושש, רק מזינה את הספקנות שלנו כלפיהן.

אבל מידת הדיוק של נבואה היא דבר אחד, וחשיבותה היא דבר אחר. בבשורה על פי מתי, ישוע אומר לחסידיו שהעולם יסתיים בימי חייהם: אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי יֵשׁ בָּעֹמְדִים פֹּה אֲשֶׁר לֹא־יִטְעֲמוּ טַעַם מִיתָה עַד כִּי־יִרְאוּ אֶת־בֶּן־הָאָדָם בָּא בְּמַלְכוּתוֹ (פרק טז, פסוק 28, תרגום דליטש). התברר שזה לא היה נכון – לא פשוטו כמשמעו, בכל אופן – ואף על פי כן שינתה ההבטחה הזאת את העולם.

בהבטחה הנוצרית רבת ההשפעה, גם סוף האנושות מביא איתו המשך, שובו של ישו ועמו גם קיום אנושי עתידי. "יום הדין האחרון" (1541), מיכאלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית, הוותיקן. תצלום: ויקיפדיה

התחזיות האפוקליפטיות של ההוגים הטרנס־הומניסטים והאנטי־הומניסטים של ימינו הן בעלות אופי שונה מאוד, אבל גם הן עשויות להיות חשובות מאוד אפילו אם לא יתממשו. שינויים מהותיים בציביליזציה מתחילים במהפכה באופן שבו בני האדם תופשים את עצמם ואת ייעודם. המרד נגד האנושות עשוי להיות התחלה כזאת, בעלת השלכות בלתי צפויות על הפוליטיקה, הכלכלה, טכנולוגיה והתרבות.

למרד נגד האנושות צפוי עתיד גדול, כי הוא מדבר אל אנשים המחויבים למדע ולתבונה. הוא אומר שאנו יכולים להניע את כדור הארץ, ואולי אף את היקום, לעבר הטוב, בתנאי אחד – שנוותר על קיומנו כמין

למרד נגד האנושות צפוי עתיד גדול, כי הוא מדבר אל אנשים המחויבים למדע ולתבונה ובה בעת כמהים לבהירות ולתכלית שציווי מוסרי מוחלט יכול להגיש להם. הוא אומר שאנו יכולים להניע את כדור הארץ, ואולי אף את היקום, לעבר הטוב, בתנאי אחד – שנוותר על קיומנו כמין.

הוויתור הזה נותן לשאלת קיומה של האנושות תשובה משכנעת אך כזו הנובעת מתוכנו והמתבססת על היגיון של קורבן: אנו נותנים לחיינו משמעות בעצם הוויתור עליהם.

האנטי־הומניזם של האנתרופוקן והטרנס־הומניזם חולקים את הנחת היסוד הזאת, אף על פי שהם רואים את העתיד שלאחר האנושות באופן שונה בתכלית. הראשונים משתוקקים לחזור לאיזון הטבעי שהיה קיים בכדור הארץ לפני שבני האדם באו ושיבשו אותו בחמדנותם הטכנולוגית. האחרונים חולמים לדהור קדימה, להשתמש בטכנולוגיה כדי להשיג מחיקה מוחלטת של הטבע ומגבלותיו. התנועה האחת תופשת את התבונה כנחש שהביא לסילוק האנושות מגן עדן, ואילו האחרת תופשת אותה כדרך היחידה לחזור לגן עדן.

אבל שתיהן קוראות לצורות קיצוניות של הגבלה עצמית אנושית, בין אם מדובר בהרס הציביליזציה, בוויתור על הולדת ילדים, או בהחלפת בני האדם במכונות. הקורבנות האלה מבטאים שאיפות מוסריות גבוהות החורגות מגבולות חיינו השגרתיים, ההדוניסטיים: חמלה על הטבע הסובל, תקווה לשליטה ביקום, אהבת הידע. לאור הדמיון המהותי בין האנטי־הומניסטים והטרנס־הומניסטים, הם עשויים למצוא את עצמם לא אחת באותו צד של המאבקים הפוליטיים והחברתיים שעוד יבואו.

אדם קירש (Kirsch) הוא מחברם של כמה ספרים, בהם The Revolt Against Humanity: Imagining a Future Without Us(משנת 2023).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: מתוך "גשר האנגלים ברואן" (1905), רובר אנטואן פינשון, תצלום: ויקיפדיה