אלוהים במימד השלישי

לפני שנים רבות, המרצה שלי לתולדות האדריכלות נהג להכין את תלמידיו לבחינות על ידי תליית גיליונות נייר גדולים ללוח מודעות. בכל אחד מאלה היו תרשימים מדויקים, כולל שרטוטים של המבנה מזוויות שונות. במהלך השבוע, נהגתי לעמוד מול התרשימים הללו במשך שעה לפחות ולהתבונן בהם, כפי שנאמר לי לעשות. בכיתה, כל תלמיד היה מסביר מה בדיוק הוצג בכל תרשים, ותארו את מראה המבנים על סמך התרשימים בלבד, כשהם מתארים כיצד אדם נע בחלל הזה, כאילו היו שם. השעות החשובות הללו היו מן האהובות עלי במהלך הלימודים. שפת התרשימים הפעילה את דמיוני, יצרה עולמות מעבר למה שמילים היו מסוגלות לעשות.

איך יתכן שמבני ענק כמו הקתדרלה של דרהאם, הבזיליקה המשופצת של סן-דני מחוץ לפריז, כל הכנסיות של שיא התקופה הגותית בצפון אירופה, נוצרו בלי משהו פשוט כל כך כמו תרשים?

כשלמדתי את השפה הזו, הבנתי שאנחנו יודעים אך מעט מאוד על האופן שבו היא התפתחה, כאילו היא צצה בשלמותה במאה ה-13, משום שלפני סוף אותה מאה לא היה בידינו שום תרשים שאפשר היה לקשר לפרויקט בנייה מסוים. זה הדהים אותי. איך יתכן שמבני ענק כמו הקתדרלה של דרהאם, הבזיליקה המשופצת של סן-דני מחוץ לפריז (ראשית הסגנון הגותי), כל הכנסיות של שיא התקופה הגותית בצפון אירופה, נוצרו בלי משהו פשוט כל כך כמו תרשים? התיאור הוויזואלי של מראה הבניין נראה לי טבעי כל כך – דרך קלה ביותר לתכנון מבנה.

חזית הבזיליקה של סן דני, לאחר השיפוצים (2015), תצלום: תומא קלואה, ויקיפדיה

מתברר, שהתרשימים אכן שימשו בתהליך הבנייה לפני המאה ה-13. במאה הראשונה לפני הספירה, האדריכל ויטרוביוס כתב את ספרו De architectura (״על אודות האדריכלות״) בניסיון לרומם את העשייה האדריכלית למעלת האמנויות החופשיות; כלומר למעשה שמקורו בנפש ואינו מלאכת ידיים נטולת מחשבה. סמוך לראשית מאמרו, ויטרוביוס מתאר שלושה סוגים של תרשימים אדריכליים: תוכניות, שרטוטי חזיתות וגם (קרוב לוודאי) ציורים מפרספקטיבות שונות (ניטש ויכוח עז על כוונתו המדויקת). על אף ראיות אלה לשימוש בתרשימים, שום תרשים לא שרד מן העת העתיקה. הדוגמאות היחידות שעמדו במבחן הזמן הן תוכניות למבני ענק החרוטות באבן או מאוירות במוזאיקות, אבל אלה עשויות היו להיות דקורטיביות בלבד – מפות פשוטות או מונומנטים מפוסלים: מטרתם אינה ברורה. בנוסף, רובם נעשו לאחר שהבניינים המתוארים בהם כבר הושלמו, ולכן לא יתכן ששימשו בתהליך הבנייה.

אחרי קריסת האימפריה הרומית במאה החמישית לספירה, התשתית לחינוך והכשרה של אדריכלים נעלמה מן המערב. רק במאה ה-13 אנו פוגשים מתכנן שמפקח על מספר פרויקטים בו זמנית, מעין פרוטו-אדריכל

אחרי קריסת האימפריה הרומית במאה החמישית לספירה, התשתית לחינוך והכשרה של אדריכלים נעלמה מן המערב. רק במאה ה-13 אנו פוגשים מתכנן שמפקח על מספר פרויקטים בו זמנית, מעין פרוטו-אדריכל. לפני כן, היה הבנאי האומן שהיה יוצר סוג של מבנים גאומטריים על הקרקע או בגבס, שאפשרו לו לבנות את מתווה הבניין. הבנאי האומן הזה הוא דמות היסטורית לא ברורה. נראה שלא הייתה לו השכלה פורמלית והוא התחיל את הקריירה שלו כשולייה שלמד מן האומן כיצד לבנות מבנים יציבים. הוא היה נודד בין אתרי בנייה, לומד ונחשף לרעיונות ועיצובים חדשים. בקנטרברי של המאה ה-12, למשל, המעצב המקורי של הבניין הגותי היה ויליאם מסנס, שנראה כי רכש ניסיון בעבודה על אלמנטים גותיים בקתדרלה הצרפתית. הוא יכול היה להבטיח זאת ועוד לפטרונים החדשים שלו באנגליה, בלי להזדקק לשימוש בתרשימים אלא על ידי תיאור של מה בדיוק הוא מתכוון לעשות בשנים הבאות.

מאוחר יותר, במאה ה-15, האמן והאדריכל לאון בטיסטה אלברטי, בהערה קצרה שבה הוא מזכיר תרשימים אדריכליים, מניח כי הם נעשים על ידי אדריכלים בלבד. הדבר משאיר בידינו סיפור על אדריכלות שיש לו נרטיב שחוק מאוד: נפילתה של רומי צמצמה מאוד את הפרקטיקות המתקדמות, ואלה חזרו והופיעו רק בימיה המוקדמים של איטליה המוקדמת. אבל זה אינו הסיפור האמיתי.

ריצ׳ארד הוא האדם הראשון שהשתמש במונח ״תוכנית״ בהתייחסו לתרשים שניתן לזהות כיום כתוכנית. הוא היה הראשון הידוע לנו שרשם בניין יותר מפעם אחת, כדי להציע ייצוג תלת ממדי של המבנה, והראשון שסיפק רישומים ברורים שבהם חלקים מן הבניין חתוכים כדי לאפשר מבט פנימה

לקראת אמצע המאה ה-12, תאולוג סקוטי בשם ריצ׳ארד חצה את התעלה לפריז ואל מנזר סנט ויקטור שבגדה השמאלית, כעשרים דקות הליכה מהמקום שבו ניצבת כיום קתדרלת נוטרדאם, אבל מחוץ לחומותיה של העיר הימי ביניימית. כאן כתב ריצ׳ארד הערות על ספר יחזקאל, מלאות בעשרות תוכניות ושרטוטי הפנים השונות שמייצגים באורח שיטתי את הבניינים שתיאר הנביא. אלה חשובים ביותר להבנת ראשיתו של השרטוט האדריכלי במערב. ריצ׳ארד הוא האדם הראשון שהשתמש במונח ״תוכנית״ בהתייחסו לתרשים שניתן לזהות כיום כתוכנית. הוא היה הראשון הידוע לנו שרשם בניין יותר מפעם אחת, כדי להציע ייצוג תלת ממדי של המבנה, והראשון שסיפק רישומים ברורים שבהם חלקים מן הבניין חתוכים כדי לאפשר מבט פנימה. מן ההערות שלו עולה כי תרשימים אדריכליים היו בשימוש מאה שנה לפני הזמן שמקובל לייחס להם, כולל שפה מפותחת לגמרי לייצוג אובייקטים תלת ממדיים.

המנזר בסנט ויקטור הוקם בשנת 1108, בתחילת מה שההיסטוריון צ׳רלס הומר הסקינס (Haskins) כינה בשנת 1927 ״הרנסנס של המאה ה-12״. הרנסנס הזה אופיין בתשומת לב מחודשת לספרות הקלאסית וברצון להבין את העולם הגשמי. תרגומים ללטינית של יצירות עתיקות שנכתבו ביוונית ובערבית על אודות מתמטיקה, גאומטריה וכל נושא אחר, דרבנו חוקרים לחקור את העולם יותר לעומק. יצירות של אריסטו, אוקלידס ואפלטון, שלא היו מוכרים מאוד אבל כתביהם נחשבו אבודים לנצח, החלו להגיע לחופי אירופה. בתוך הסופה האינטלקטואלית המסחררת הזו, חברי המנזר היו בעלי אחת מהספריות הטובות באירופה, והיו מחויבים ללמד את כל מי שרצה ללמוד. הם היו רוחניים, מתונים ומעולם לא נטו לקנאות או השתעבדו לאופנה החדשה של הלוגיקה הטהורה, שנציגה המובהק היה פייר אבלר הנודע לשמצה בשל עיסוקו בקידום עצמי.

מנזר סנט ויקטור, פריס. תחריט משנת 1702, באדיבות ה-INHA, צרפת. [במאמר המקורי]

בעזרת המשאבים הנאים והגירוי הרב שסיפק לו המנזר, ריצ׳ארד החל להעיר הערותיו של ספר יחזקאל, משימה גדולה עבור כל מי שקרא בספר. יחזקאל התנבא בתקופת גלות בבל, שם ישבו היהודים שהוגלו מארצם במאות שלאחר חורבן הבית הראשון בירושלים. זהו ספר של נחמה ותקווה – בעיקר בחלקו האחרון, שמכיל תיאור מפורט של מבנה המקדש החדש שירד מן המרומים אל ההר, כשבני ישראל ישובו למולדתם. יחזקאל מתאר פגישה שלו עם אדם בעל ״עור שחום״, שאחז מקל מדידה, וליווה את הנביא בסיור במבנה, בעודו מודד כל פרט. במבט ראשון, הבניינים שמתאר יחזקאל ואופן ארגונם נראים פשוטים. ישנן שלוש חצרות בגודל הולך וקטן, המשולבות זו בתוך זו, ואל כל חלק מוביל שער מפואר. המקדש החדש במרכז המתחם כולו (שמבוסס על מקדשו המקורי של המלך שלמה) יושב על ישורת בהר. בקדמת החצר הקטנה ביותר ישנו מזבח להעלאת קורבנות, ואילו במקדש עצמו ישנם שלושה חללים: מבואה, אולם צר וארוך וחדר קטן יותר, הוא ״קודש הקודשים״.

אבל בלתי אפשרי לעקוב אחר כל הפרטים. למשל, תיאור השערים משתנה מפרק לפרק, ואף שיחזקאל מפרט את חלקיהם, המידות אינן תמיד הגיוניות. נאמר לנו כי רוחבו של הבניין הוא שש אמות, שסף השער הוא שש אמות והחלק המורם המוביל אל הפתח רוחבו שמונה אמות [הערת המערכת: התיאור המדויק בספר יחזקאל שונה מהכתוב כאן]. ככל שהתיאור נמשך, מפתה לקחת עט ולשרטט במקביל לקריאה, כדי לעקוב טוב יותר אחר הנאמר, אבל קשה להבין את תצורת המבנה. במאה השישית, האפיפיור גרגוריוס הראשון הסיק כי בלתי אפשרי להבין את האדריכלות באופן מילולי, וכי היעדר ההיגיון בדברי יחזקאל הוא סימן ברור לכך שמדובר באלגוריה בלבד. האפיפיור הביא כדוגמה את הדלת המתוארת כרחב מן הקיר שבו היא קבועה.

ריצ'רד היה חייב לדעת בדיוק מה ראה הנביא. ולכן, ההערות שלו על חלק זה בספר יחזקאל כוללות יותר מתריסר שרטוטים ותרשימי חזיתות שנועדו לסייע להבנת חזונו של הנביא

עבור ריצ׳ארד, שגדל על תפריט אינטלקטואלי שהוגדר על ידי יחסם המחמיר של נזירי סנט ויקטור, חשוב היה להבין את העובדות שמתארות מילותיו של יחזקאל. הוא היה חייב לדעת בדיוק מה ראה הנביא. ולכן, ההערות של ריצ׳ארד על חלק זה בספר יחזקאל כוללות יותר מתריסר שרטוטים ותרשימי חזיתות שנועדו לסייע להבנת חזונו של הנביא. ריצ׳ארד כותב לקוראיו כי החליט לכלול את התרשימים הללו כדי להראות שאף כי נדמה שהדבר ״פשוט״, הוא סבור כי למבנים הללו ישנו קיום אפשרי מוחשי, ותיאוריו של יחזקאל הם הגיוניים עבור קוראים שמוכנים לעקוב אחריהם.

תרשימים מעשה ידיו של ריצ'רד

התרשימים של ריצ׳ארד אינם דומים לדבר שנעשה קודם לכן. הם מתוחכמים ומצליחים לתאר באורח משוכלל את החלל, הרבה לפני ששפת תרשימי האדריכלות הפכה לשיטתית

התרשימים של ריצ׳ארד אינם דומים לדבר שנעשה קודם לכן. הם מתוחכמים ומצליחים לתאר באורח משוכלל את החלל, הרבה לפני ששפת תרשימי האדריכלות הפכה לשיטתית. ריצ׳ארד השתמש בפיתוחים חדשים בגאומטריה כדי לדייק ביחסים שבין התוכניות לבין מראה החזיתות: למעשה, האיורים שלו מייצגים את תחילת ההפשרה האדריכלית במערב, לא משום שהוא משתמש בתוכניות ובציורי חזיתות אלא משום שהוא משתמש בהם ביחד, כדי לתת לקוראיו מושג ממשי על שלושת ממדי הבניין. ככל שידוע לנו, איש באירופה לא עשה זאת לפניו.

התכנית הסופית של ריצ'רד, שבה המבואה הארוכה חוצה את המבנה.

הצופה יכול לראות את פנים קומת הקרקע כאילו הרישום הוא חתך, פרוסה של הבניין. מדובר כאן בתרשים חתך ראשון מסוגו, ופיתוח חשוב ביותר בתרשימים האדריכליים

בהערותיו, ריצ׳ארד לוקח את קוראיו בזהירות אל תוך מתחם המקדש, החל במושג ראשוני כללי מאוד של המתווה כולו, כדי לאפשר לנו להבין בדיוק היכן אנחנו נמצאים. לאחר מכן הוא מתמקד בבניין אחד במיוחד, במבנים שבכניסה המרכיבים את החצר הפנימית המקיפה את המקדש. הוא מספק שלוש תוכניות ושני שרטוטי חזיתות של המבנים שמשלושת צדי המתחים. שלוש תוכניות אלה, המצוירות ממעוף הציפור, מראות את המתווה הכללי, תיאור מדויק של מחצית הבניין, ואז את מבנה החלל הפנימי בשלמותו. התוכנית הסופית (ראו איור) מראה את המבואה שבאמצע עם חדרים מלבניים ארוכים בהיקף. כשמניחים את התוכנית בזו לצד שרטוטי החזיתות של הבניין (ראו איור) אפשר לראות שאלה אותם חדרים מונחים על כל אחת ממדרגות המבואה. כדי לסייע לקוראיו, ריצ׳ארד סימן את החדרים בלטינית, דבר המקל על הבנת הקשר בין האיורים. אנחנו יכולים להבין את המורכבות הגדולה יותר, משום שבשרטוטי החזיתות, הצופה יכול לראות את פנים קומת הקרקע כאילו הרישום הוא חתך, פרוסה של הבניין. מדובר כאן בתרשים חתך ראשון מסוגו, ופיתוח חשוב ביותר בתרשימים האדריכליים.

שרטוט של ריצ'רד: חתך צד של מתאר של מבנה עם שיפוע על פי הקרקע.

עבור ריצ׳רד, 'תוכנית' [planum] הייתה שרטוט דו ממדי שהראה את מתווה הבניין על משטח (כלומר, מישור שטוח) – זו אותה שפה שבה אנו משתמשים גם כיום

אף אחד מן הפיתוחים של ריצ׳ארד לא היה מקרי. כולם נובעים משפת הגאומטריה: על ידי הכללת שרטוטי החזיתות, הצופה רואה כי מבני הכניסה ממוקמים על צלע ההר. עם זאת, הצורך להתאים את התרשימים לציורי החזיתות הפריע לריצ׳ארד לדייק. הוא ידע שהממדים נמדדו על פני שטח הרצפה וכי מדרון מחייב יחסי מידות אחרים, והתוצאה היא הבדלים בין תוכנית הבניין לבין שרטוטי החזיתות שלו. כדי להתמודד עם הבעיה, הוא הציע שיטה שלפיה המידות ב״תוכנית״ יתורגמו למידות שיתאימו למדרון ההר, תוך שימוש במשהו דומה מאוד למשפט פיתגורס, שהחל באותה עת להיות מדובר ברחבי מערב אירופה. התוכנית כללו מידות שהניחו כי האתר הוא שטוח, ולכן הוא קרא להם planum [מישור שטוח]. זוהי הפעם הראשונה שבה המונח שימש ביחס לתרשים. עבור ריצ׳רד, ״תוכנית״ הייתה שרטוט דו ממדי שהראה את מתווה הבניין על משטח (כלומר, מישור שטוח) – זו אותה שפה שבה אנו משתמשים גם כיום.

מספר תוכניות מסעירות, שקדמו להערות של ריצ׳ארד, שרדו אבל הן נעדרות את הגישה הסימטרית לייצוג המציאות. הידועה מכולן היא התוכנית של הקדוש גול מן המאה התשיעית [ראו איור].

התכנית של הקדוש גול, המאה ה-9 [תצלום במאמר המקורי]

בתוכנית זו רואים מנזר שהמתווה שלו מצויר בדיו אדומה, וכולל את הכנסייה, החצר המרובעת, בית אבי המנזר, גן רפואי וכל המרכיבים האחרים הדרושים למנזר, עד למספר המיטות במעונות. הפתק המצורף לתוכנית מתייחס אליה כאל exemplata, מילה שמשמעותה עשויה להיות ״העתק״ או אפילו ״ראיה״. התוכנית הזו שרדה כנראה משום שכמאתיים שנה לאחר מכן, מישהו תיעד בצד השני של הדף את חיי הקדוש מרטין – טקסט שהיה לו, עבור הקהל של ימי הביניים, משמעות רבה הרבה יותר מאשר לשרטוטים. התוכנית של הקדוש גול היא מרשימה, אבל לא ברור ממנה לחלוטין איך ייראה בניין המנזר המוצע, משום שאין שם שרטוטי חזיתות והיא כוללת תרשים אחד בלבד, להבדיל מגישתו הנרחבת יותר של ריצ׳ארד.

ישנן תוכניות תאולוגיות נוספות, דימויים של ירושלים השמיימית, של כנסיית הקבר ועוד אחת או שתיים. העובדה ששרדו, אף שחומרים רבים כל כך מימי הביניים אבדו, מעלה את האפשרות שהיו בוודאי תרשימים רבים נוספים שנהרסו או שלא נחשבו חשובים מספיק כדי שיישמרו. לא לכל תרשים היה מזל ועל גבו נכתבה הביוגרפיה של הקדוש מרטין.

מפתה לדמיין את ריצ׳ארד משוחח עם הבנאים שבוודאי נכחו כל העת בסנט ויקטור. ריצ׳ארד שימש בתפקיד של מעין סגן אבי המנזר. הוא היה כנראה אחראי לפקח על עבודת הבנייה במנזר ולשמור על קשר יומיומי עם פועלי הבניין. אלא שבין החצר הסגורה ואתר הבנייה היה פער תרבותי, שריצ׳ארד לא יכול היה כנראה לחצות בקלות, אפילו לטובת עבודה חשובה כמו הערות על טקסט תנ״כי. לשם כך, אני חושב שהוא חצה גבול מסוג אחר.

הקדוש ויקטור [שעל שמו נקרא המנזר] התפרסם בסוף המאה ה-12, ואחת הסיבות לכך הייתה איכות הפרשנות שלו לטקסט התנ״כי, גישה שזכתה לעידוד על ידי הסופרסטאר המוקדם ביותר, שהיה גם המנטור של ריצ׳ארד, הוגו מסנט ויקטור. הוגו היה מורה, סופר, ובמידה רבה איש הרנסאנס של המאה ה-12, והוא נודע בשיחותיו עם הוגים רבניים שחיו בסמוך ועם תלמידיהם. הוגו זיהה את ערכו של הידע היהודי, בעיקר בכל הקשור להבנת ההיסטוריה: כפי שאחד הסופרים המודרניים ניסח זאת, מנקודת מבט נוצרית, שיחה עם הוגה יהודי הייתה כמו להרים טלפון לתנ״ך. ריצ׳ארד, כנראה, המשיך את המסורת הזו.

אחת מכתבי היד הנוצריים המוקדמים ביותר הכולל את עבודתו של ריצ׳ארד מכיל מפה של ארץ הקודש, כפי שהיא מתוארת בספר יחזקאל. במפה נראית הארץ השייכת לשבטי ישראל משמאל ומימין, כשהעיר הקדושה שוכנת מתחת המפה זהה כמעט לזו שנכללת בהערות בעברית שנכתבו על ידי רש״י, שייסד את בית המדרש שלו לא הרחק מפריז

כאילו כדי להדגיש את הקשר בין שתי המסורות, אחת מכתבי היד הנוצריים המוקדמים ביותר הכולל את עבודתו של ריצ׳ארד מכיל מפה של ארץ הקודש, כפי שהיא מתוארת בספר יחזקאל [ראו מפה]. במפה נראית הארץ השייכת לשבטי ישראל משמאל ומימין, כשהעיר הקדושה שוכנת מתחת.

מפת ארץ הקודש לפי ספר יחזקאל, בלטינית, מעשה ידיו של ריצ'רד. [תצלום מהמאמר המקורי]

המפה זהה כמעט לזו שנכללת בהערות בעברית [ראו תמונה] שנכתבו על ידי רש״י, שייסד את בית המדרש שלו לא הרחק מפריז. ההבדל היחיד בין המפות בעברית ובלטינית הוא בשפה שבה מצוינים הפריטים. זמן לא רק לאחר שריצ׳ארד כתב את הערותיו, הרמב״ם כלל תרשימים אדריכליים בדיונו שלו אל אודות בית המקדש השני וכינה את חיבורו ״מידות״. לא רק תוכניות אלא גם תרשימי חזיתות ואפילו חתכים, ממש כמו בהערות של ריצ׳ארד. כל התרשימים האדריכליים הללו שהופיעו בטקסטים תאולוגיים של המאה ה-12, אינם מוכיחים כי נעשה בתרשימים שימוש במהלך הבנייה. אולם הדבר כן מוכיח שאנשים דוגמת ריצ׳רד ורבים שקראו את עבודתו יכלו להבין את שפת התרשימים האדריכליים כשבנאי אומן היה מניח פורש אותם בפניהם.

מפת ארץ ישראל מאת רש"י, ספרייה הסורבון, פריס [תצלום במאמר המקורי]

באשר לשאלה שלי, כיצד אפשר היה לבנות חלק מהמבנים האדריכליים העצומים באירופה של ימי הביניים ללא תרשימים, התשובה היא שאי אפשר היה. אף שאין בידינו תוכניות בנייה כאלה מן המאה ה-12, ההערות של ריצ׳ארד בוודאי מעידות כי הפרקטיקה של הכנת תרשימים הייתה נפוצה דיה בכל הדתות, ואם פטרון כמו ריצ׳ארד יכול היה לדבר בשפה הוויזואלית, ברור שכך יכלו גם האנשים שאותם שכר כדי לבנות את סנט ויקטור.

בנאים, ומאוחר יותר גם אדריכלים, השתמשו ופיתחו את התרשימים הללו מהמאה ה-12 לרמה יוצאת מן הכלל, שאולי לא התבססה על היכרות ישירה עם ההערות של ריצ׳ארד, אבל בוודאי נבעו מן העולם שבו נולדו תרשימים אלה

חשיבותו של ריצ׳ארד ברורה, אבל מאחר שהוא היה תאולוג שעבר בקהילה מסוגרת, קשה לכמת את המורשת שלו בתולדות האדריכלות. הוא מעולם לא בנה דבר, ככל הידוע לנו. אני לא רוצה לומר שהמצאת התרשימים האדריכליים הייתה עניין שנמסר מלמעלה למטה, כלומר שהשפעה והצורות הוויזואליות הומצאו על ידי הפטרון בהקשר התאולוגי ונמסרו לבנאים הפשוטים. אני אפילו לא רוצה לומר שמסורות מקבילות במדינות האסלאם, ומזרחה משם בסין, פיגרו אחרי המערב: רק שהפרקטיקות שאנו מכירים במערב התפתחו מתוך קשרים מורכבים בין הפטרון לבנאי, וכמעט בטוח שהן הופיעו לפני המאה ה-13. ההערות של ריצ׳ארד מסייעות לנו למלא את הפערים. הן מדגימות כיצד הבלתי ידוע הידוע (קיומם של תרשימים במאה ה-12) הופך לידוע. בנאים, ומאוחר יותר גם אדריכלים, השתמשו ופתחו את התרשימים הללו לרמה יוצאת מן הכלל, שאולי לא התבססה על היכרות ישירה עם ההערות של ריצ׳ארד, אבל בוודאי נבעו מן העולם שבו נולדו תרשימים אלה.

קרל קינסלה (Kinsella) הוא מרצה באוניברסיטה של אברדין, סקוטלנד. הוא היסטוריון של אמנות ואדריכלות בימי הביניים, המתעניין בהיסטוריה של תרבות ומסורת. הוא מעורכי הספר Building Meaning: Medieval Architectural Representations (משנת 2022) ומחבר הספר God’s Own Language: Architectural Drawing in the Twelfth Century (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך הפירוש של ריצ'רד מסנט ויקטור לספר יחזקאל, (סביבות 1171 עד 1190), כתב יד באוסף הספרייה הלאומית של צרפת (BnF 240 r & v), פריס. באדיבות הספרייה הלאומית של צרפת.