ג׳וקר ג׳וקר שעל הקיר

קל מאוד לתת לכאוס, לרשע ולאנוכיות לשגשג. אבל גם התיקון זמין, והוא בידינו - אם נסכים להתבונן
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אין מחסה גם לא רגע דל בסרט ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס. הסרט מעלה שאלות נוקבות בלי לתת שהות לחשוב עליהן, בזמן שחואקין פיניקס מתפוצץ על המסך במופע וירטואוזי קולח, מטריד, שואב ומהפנט, שממשיך ללפות בחוזקה גם אחרי שהמסך יורד.

דמות הגו׳קר נולדה בסוגת הקומיקס בשנות הארבעים של המאה הקודמת. היא סופרה שוב ושוב באיור, בהנפשה ובהמחזה, לבשה גרסאות, ייצוגים ודגשים שונים, שעיבו אותה והוסיפו רבדים וניואנסים לדמות הנבל המהתל האולטימטיבי.

דמות הג׳וקר של פיניקס מחליאה ומענגת, מסעירה ומשעממת, נוגעת ומנכרת

דמותו המצטברת של הג׳וקר לבשה אפיונים מגוונים: קרימינליים, אפלים, אנושיים, טרוריסטיים, מתעתעים, סוריאליסטים, מציאותיים, קאמפיים, גרוטסקים, אקסטרווגנטים, אקסהביציוניסטים, מבודחים, מקפיאים, מצחיקים, רצחניים, פסיכופתיים, עולצים, מוקיוניים, אנרכיסטיים, חתרניים, ניהיליסטיים, מטריפים, שקולים, פרועים, אימפולסיביים, מחושבים, שיטתיים, כאוטים, עצבניים, אימתניים, מבעיתים, חולניים, חסינים, מטורפים, ונורמליים להכעיס.

דמות הג׳וקר של פיניקס מחליאה ומענגת, מסעירה ומשעממת, נוגעת ומנכרת. לבטח, היא מוסיפה למיתולוגיית הקומיקס, השטוחה במקור, ממד מורכב של עומק.

חואקין פיניקס, ג׳וקר

חואקין פיניקס, ג׳וקר בהתהוות. תצלום: הרסון פיטורבה

אמו החולנית והמתעתעת של גיבור הסרט, ארתור פלק, שיעבור מטמורפוזה לדמות הג׳וקר, מכנה את בנה האומלל Happy. הוא מעיד על עצמו בכל הזדמנות שמעולם לא היה מאושר, אף לא לרגע. עווית החיוך האייקונית של הג׳וקר – שפתיים משוכות מעלה ללא הפעלת שרירי העיניים – מתפתחת בהדרגה לאורך הסרט. בפער שבין הדרישה ״להיות אך שמח״ לבין מציאות חייו האיומה, הופך ״הֶפי״ לפרזנטור מהגיהנום של פסיכולוגיית האושר, שיש האומרים כי היא רוכבת על גב הנמר של מנגנון ההכחשה.

ארתור עובד בסוכנות המספקת ליצנים העומדים בפתחי עסקים כדי למשוך עוברים ושבים, ולעת מצוא גם בליצנות רפואית. הוא חולם להיות סטנדאפיסט ולהופיע בתכנית אירוח פופולרית בטלוויזיה. ארתור גר עם אמו, המוגבלת פיזית ונפשית, בתנאי דלות עלובים. נסיבות הולדתו וילדותו לוּטות בערפל וגם כשהוא מנסה לחקור אותן מתקבלת תמונה מתעתעת. אמו הוזה באובססיביות על דמות חזקה, שתציל אותם מחייהם המתפוררים וגם ארתור מפתח כלפי הדמות הזו ציפיות, שנדחות בחבטה.

בינתיים הוא דמות חלשה וקורבנית, מושא ללעג ולתקיפות של בריונים ברחוב ושל קולגות ומנהלים אשר מתנכלים לו, לועגים לו ומנצלים אותו בעבודה. הסרט מרמז לכך שכילד הוא נפל קורבן לאלימות, ניצול והזנחה מצד אמו וחבריה, ואולי, מנגד, גם שהאם עצמה הייתה קורבן לאלימות ולניצול ותויגה כמשוגעת, כדי לסכור את פיה ולהיפטר מאחריות למה שנעשה לה ובה. שאלת הביצה והתרנגולת של מי התוקפן ומי הקורבן חוזרת ועולה לאורך הסרט, אולי כמו בחיים עצמם.

העשירים, הפוליטיקאים והמושחתים טומנים ידם בצלחת. החלשים והשקופים רואים מצוקה בזמן שהחזקים רואים הזדמנויות

הם חיים בגות׳אם סיטי שנראית כניו-יורק מנוכרת של מטה, עיר מפלצתית, דיסטופית, שקודרת בשבעים גוונים של אפור וזוהמה. תנאי המחיה בעיר מִדרדרים כשסביב קורסות התשתיות, הכלכלה והמערכות הציבוריות. שביתת פועלי התברואה גודשת את החוצות בפסולת. חולדות נוהרות מחוריהן, איש הישר בעיניו יעשה וכל דאלים גבר. העשירים, הפוליטיקאים והמושחתים טומנים ידם בצלחת. החלשים והשקופים רואים מצוקה בזמן שהחזקים רואים הזדמנויות. בינתיים מתבצעת רפורמה בבריאות הנפש ששירותיה מקוצצים, שירותי הרווחה נסגרים וארתור נותר ללא פגישות טיפוליות וללא תרופות.

ניו יורק, לילה

גם ניו יורק בלילה יכולה להיות... תצלום: ליי האן

ארתור הפחדן, המוזר, הבודד והמופנם לוקה בהתקפי צחוק בלתי נשלטים. הם פורצים לרוב במצבי דחק וריגוש ונראים כספק עווית נוירולוגית על רקע חבלה מוחית שספג בילדותו, ספק טיק, או התקף חרדה, תגובה כפייתית אוטומטית ואולי מתקפה פרועה מכוונת על החיבורים וההקשרים, במעין אקט ״הטרלה״ המחבל בקשב, בהבנה ובמשמעות המשותפים, ומדגים את מופרכותו השברירית והשרירותית של כל הנדמה כמובן מאליו. צחוקו הקולני יוצר מחסום בינו לסובבים, פורם את יכולתו ונכונותו להבין מצבים, למצוא הגיון ולהשתלב בסיטואציה, שהרצף והקוהרנטיות שלה נקרעים שוב ושוב לגזרים ברעמי צחוקו, מופקעים מכל הקשר נורמטיבי ומוסכמה מקובלת.

ניסיונותיו הקלושים והבלתי תואמים למצוא עוגן והגנה נוחלים כישלון צפוי. את כוחו האפל הוא מוצא בתחתית החבית, כשהוא קולט – או מחליט – שאין לו מה להפסיד, בלי תקוות ובלי עכבות

במספר גרסאות של סיפורי הג׳וקר נופלת הדמות שתהפוך לג׳וקר למיכל המלא בכימיקלים שמעוותים את צורתו ואת מצפונו. כאן נופל ארתור למציאות נטולת מיכל, בחברה בלתי מכילה. איש נטול כישורים בעולם נטול רחמים. ניסיונותיו הקלושים והבלתי תואמים למצוא עוגן והגנה נוחלים כישלון צפוי. את כוחו האפל הוא מוצא בתחתית החבית, כשהוא קולט – או מחליט – שאין לו מה להפסיד, בלי תקוות ובלי עכבות.

הפסיכואנליטיקאי ד.ו. וויניקוט קושר בין תקווה לעכבה בהתפתחות הנטייה לעבריינות. בכולנו טמונה נטייה תוקפנית מולדת, חיובית, שאותה הוא מגדיר כ״נייעוּת״ (motility), חיוּת אנוכית המשוּגרת לעולם כבעיטות העובר לבטן אמו. סביבה שאינה מכילה את התוקפנות עלולה לדרדר את הדחף הבריא במקורו לכוח הרסני. אֵם תפקודית ומהימנה מספקת מענה מותאם לצרכיו הפיזיים והפסיכולוגיים של תינוקה (Handling). בנוסף היא מספקת ״החזקה״ (Holding) שמאפשרת לו להחזיק יחדיו במשולב את דחפיו היצריים והתוקפניים ואת רגשות האהבה והאכפתיות כלפי האחר. אלו ממתנים את הדחפים ומציבים עכבות לביטויים, מתוך דאגה לשלום האדם האהוב.

על פי וויניקוט, כשהסביבה האימהית כושלת באספקה ובהחזקה, מתפתח חסך משמעותי, המוליד בתינוק (שאולי בגר בינתיים והיה לאדם) צורך בפיצוי. בַמשאלה לפיצוי מובלעת התקווה שלוּ רק ייטול בכוח את מה שהגיע לו בזכות, ויתפוס חזקה על האם ועל השלוחה שלה בעולם, הסביבה – אזי יזכה לנקום את אומללותו, ואולי אף יסיט דברים שהשתבשו בחזרה למסלולם, ויזכה בהכלה ובאהבה שמגיעים לו. אך לרוב, אלימות שאינה מרוסנת על ידי עכבות אינה מזכה באמפתיה ובאהבה. גם אם גלומה תקווה בפעולה העבריינית קשה להביאה לידי מימוש, בפרט כשהסביבה נוטשת ומנוכרת מלכתחילה.

ארתור אשר ננטש, נדחה ונבגד מכל עבר, אינו מפתח אמפתיה לזולת ושוקע בודד באומללותו. השחקן חואקין פיניקס מספר בראיון שתחילה נגעל מדמותו של ארתור וראה בו אדם פתטי ויללן, אך כשנכנס לתפקיד הצליח לפתח כלפיו סימפטיה. גם צופי הסרט מרגישים אמפתיה לארתור, אפילו כשהוא פורק עול ופורע חוק. אולי כי נחשפו לחסך העצום שלו. כמו שרצה פיניקס, הדמות שיצר מעוררת רגשות מעורבים, והרבה סימני שאלה ומחשבה.

הפער בין דמותו השולית השקופה של ארתור לבין הרעב האדיר שלו לתשומת לב ולאהבה, מתרחב לתהום, שנפערת בין מציאות בלתי-נסבלת, לבין פנטזיית פיצוי נרקיסיסטית גרנדיוזית

הפער בין דמותו השולית השקופה של ארתור לבין הרעב האדיר שלו לתשומת לב ולאהבה, מתרחב לתהום, שנפערת בין מציאות בלתי-נסבלת, לבין פנטזיית פיצוי נרקיסיסטית גרנדיוזית. השבר מערער את בוחן המציאות ואת השיפוט שלו, עד שהגבול בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי נפרץ. ארתור, וצופי הסרט עמו, טובעים באילוזיות ובדלוזיות. המציאות הפנטזמטית הפנימית מוקרנת על גבי מסך המציאות החיצונית האפלה, שבתורה, פולשת פנימה ללא סינון. חורבות המבנים הרגשיים של ארתור שהתמוטטו וקרסו, אינן מצליחות להחזיק את רגשות הזעם, השנאה והמרירות. באמצעות מנגנון ״הגנת ההיפוך״ נהפך ארתור מקורבן סביל לתוקף פעיל. לטורף (פרדטור). ל״ג׳וקר״.

ג׳וקר, ליצן

לפעמים גם ג׳וקר זקוק לעזרה. תצלום: פרדיפ רנג׳אן

בארצות הברית ניטש ויכוח סוער על לגיטימיות הסרט. מעבר לשאלה האם הסרט מטיל דופי במתמודדים עם מצוקות הנפש, ומעבר לנגיעתו בסוגיית הזכות להחזיק בנשק (במערכה ראשונה ניתן בידי ארתור נשק, שהוא משתמש בו במערכות הבאות), עולה החשש פן ישמש השראה והצדקה להתנהגות קרימינלית רצחנית. חשש זה נובע מתפישות השאובות מתיאורית הלמידה החברתית. לפיהן, אלימות היא התנהגות הנרכשת על ידי אימוץ מודלים תוקפניים מהסביבה המידית (הורים, חברים ועוד) או מהמדיה (למשל, סרטים ומשחקי מחשב). החשש הוא שהסרט עלול לשמש מודל ללמידה ולחיקוי ולעודד התנהגויות מסוכנות של ירי חסר הבחנה, או להתפרש כהרשאה לקרוא דרור לפוגענות נקמנית מצד גברים מתוסכלים בודדים בעל כורחם (״אינסלים״).

מנגד, מנקודת ראותה של פסיכולוגיית הדחף, הפרוידיאנית במקור, טיפול אמנותי בסוגיות רגשיות וחברתיות מורכבות עשוי דווקא לתת פורקן לדחפים תוקפניים מולדים באמצעות הצפייה, ובכך לאפשר עידון (סובלימציה) שלהם. לפי תפישה זו, ייצוג אמנותי לדחפי מין ותוקפנות אינו מעודד את ביטוים חסר העכבות אלא מאפשר להכילם כתוכן מנטלי שניתן לחשוב אותו במקום לבטאו בפעולה.

לכאורה, עלילת הסרט מצדיקה דווקא את הסכנה שמזהַה תפישת הלמידה החברתית: הליצן המסתורי שמפיל חללים בקרב אוכלוסיות תמימות (שארתור מזהה כמי שאיימו עליו ורמסו אותו) מעורר הזדהות וחיקוי. המונים עוטים מסיכת ליצן ויוצאים למחאה סוערת ואלימה כנגד החוק והממסד, שיוצאת מכלל שליטה ומערערת מהיסוד את הסדר הציבורי והביטחון האישי.

האם די בגפרור בודד שיצית זעם קולקטיבי ויכַלה באחת מארג יציב של מוסדות ומוסכמות חברתיים? האם עוגני הציוויליזציה כה שבריריים ובני-חלוף?

נשאלת השאלה האם די במודל שמציב הג׳וקר בפני תושבי גות׳אם סיטי (ואולי גם בפני צופי הסרט) כדי להפוך באחת על פיהם את מכלול הסדרים, החוקים והערכים התרבותיים בלחץ מחאת המון משתולל? האם די בגפרור בודד שיצית זעם קולקטיבי ויכַלה באחת מארג יציב של מוסדות ומוסכמות חברתיים? האם עוגני הציוויליזציה כה שבריריים ובני-חלוף?

בחיבורו ״תרבות ללא נחת״ תוהה פרויד ״כיצד הגיעו בני אדם רבים כל כך לעמדה זו של עוינות תמוהה כלפי התרבות״. השנה היא 1930, איימי מלחמת העולם הראשונה עדיין טריים, מסביב נוהם הסער, ופלוגות הסער (שפעלו לערעור אלים של הסדר הציבורי) גם. הרי הישגי התרבות שיפרו את חיי הפרט ללא הכר והביאו לו תועלת, מזכיר פרויד: הם ריסנו את איתני הטבע, מיגרו את חיות הטרף, הפיצו ניקיון וסדר, מיגרו תמותה ממחלות והסדירו יחסים בין אדם לחברו, כך שאינם כפופים יותר לשרירות-לב עריצה של יחיד או קבוצה חזקים. אז מדוע להתנגד להם?

פרויד רואה בציוויליזציה האנושית תוצר של הארוס, הדחף לחיים, אשר מניע פרטים בודדים להתלכד ביחידות של משפחה וחֵברה מתוך מוטיבציה שאינה רק תועלתנית אלא גם אלטרואיסטית

פרויד רואה בציוויליזציה האנושית תוצר של הארוס, הדחף לחיים, אשר מניע פרטים בודדים להתלכד ביחידות של משפחה וחֵברה מתוך מוטיבציה שאינה רק תועלתנית אלא גם אלטרואיסטית: חתירה לחיים במחיצת האחר מכוחו העז של דחף החיוּת. אך לצד ״כוחו השמיימי״ של דחף הארוס משמש (בערבוביה?) כוח עוצמתי נוסף, ״דחף המוות״, ערש התוקפנות.

מבחינת הדחף התוקפני, אומר פרויד, ״אין מהווה הזולת רק עזר פוטנציאלי ומושא לדחף הליבידו, אלא גם פיתוי: להשביע בו את התוקפנות, לנצל בלא תגמול את כוח העבודה שלו, להשתמש בו מינית ללא הסכמתו, להשתלט על רכושו, להשפילו, להסב לו כאב, לענותו ולהורגו; Homo homini lupus (אדם לאדם זאב)״. לפי פרויד הפרט נדרש לרסן את תוקפנותו כדי שלא ייענש באובדן אהבת הזולת, או מיַדן הקשה של אינסטנציות הסמכות החיצוניות – ההורית, החברתית, המשפטית – או שלוחתן הפנימית, פונקצית הסמכות הנפשית שאותה הוא כינה ״האני העליון״ – אשר מעוררת בנו רגשות מצפון, אשמה וחרטה ואף מפנה את דחף התוקפנות שלנו פנימה ומייסרת אותנו גם על מחשבות רעות שלא מומשו בפעולה.

לונדון, חסר בית, עזרה

מה נטייתנו הטבעית? תצלום: תום פרסונס

״הנטייה הטבועה לתוקפנות בין אדם לחברו מהווה את המכשול הגדול ביותר בדרכה של התרבות״, אומר פרויד. דחף הארוס פועל לפי ״עקרון העונג״, שחותר להשיג אושר בכל מחיר, גם במחיר התנגשות בחוקי החברה. לכאורה, אין זה מעניינו של הקולקטיב להבטיח את טובת היחיד, את העונג והאושר שלו: ״דומה שהציוויליזציה תצלח בצורה הטובה ביותר ללא הצורך לדאוג לאושרו של הפרט״. התרבות אדישה לרגשות האינדיבידואל ואינה מתגמלת באופן משמעותי התנהגות טובה ואלטרואיסטית. ״בתרבות זמננו, כל הממלא אחר הציווי המכחיש בצורה הקיצונית ביותר את התוקפנות האנושית – ׳ואהבת לרעך כמוך׳ – אינו אלא מקפח את עצמו, לעומת מי שמתעלם ממנו״.

התרבות, אומר פרויד, מסתפקת לכל היותר במתן שבחים, ומהללת את מי שנענה לצווים המוסריים, מאפשרת לו את הסיפוק הנרקסיסטי לחשוב עצמו לטוב יותר משאר הבריות, או מבטיחה לו גמול (דתי) על מעשיו הטובים בעולם הבא

התרבות, אומר פרויד, מסתפקת לכל היותר במתן שבחים, ומהללת את מי שנענה לצווים המוסריים, מאפשרת לו את הסיפוק הנרקסיסטי לחשוב עצמו לטוב יותר משאר הבריות, או מבטיחה לו גמול (דתי) על מעשיו הטובים בעולם הבא. ״אך אני כשלעצמי״, הוא מוסיף, ״גורס כי כל עוד לא מזכה המידה הטובה בגמול כבר בעולם הזה, יטיף המוסר את הטפותיו לריק״. אף שהתרבות קידמה את חיי הפרטים לאין שיעור ואילפה את הטבע למענם, עליה להתחשב בטבע האדם ולא להכחיש את צרכיו ודחפיו. לא ניתן לבנות חברה על גבו ההפכפך של נמר מנגנון ההכחשה – תוך התעלמות מהפסיכולוגיה של היחיד ובפרט מהתוקפנות ומהאנוכיות האנושית.

כלומר, מנגנון ההכחשה אינו שמור לשימושו של הבלעדי של הפרט: גם החברה יכולה להשתמש בו. במציאות של גות׳אם סיטי, שעוצמת עיניה לצרכי תושביה, נכחדו ונשללו זה מכבר הסדר, הניקיון, היופי וכמעט כל הפלטפורמות והגמולים שיכולה התרבות להציע לפרט כדי שיזדהה עמה ויקבל עליו את חוקיה וצווּיה. בתגובה לשורת רציחות משונות, שבוצעו בידי ליצן מסתורי, מצהיר פוליטיקאי בכיר שהוא אינו ירא מפורעי הסדר שהם סתם חבורת ״ליצנים״. ״הפחד מפני התקוממות המדוכאים מוליד כללי זהירות חמורים״ אומר פרויד, אך דומה ששליטי גות׳אם סיטי שַמנו, בעטו, איבדו מזהירותם והכחישו את סכנת ההתמוטטות. הם פשוט מצפים שהאנשים השקופים יתנהלו בין ערמות האשפה, ההזנחה והניצול מכוח הצייתנות, הכניעות, האינרציה, ההישרדות, הפחד מעונש ובשל היעדר חלופות.

בשנת 1934 כותב פרויד מווינה לידידו ארנולד צווייג. הכאוס המדיני מתפשט סביבו, רחובות עירו כבר אינם בטוחים להולכי הרגל, תשתיות המים והחשמל קורסות. ״כעת הכול שקט״, מספר פרויד, ״השקט שלפני הסערה אני מתכוון... יש לי בראש איזה סיפור שאני זוכר במעורפל: ׳הליידי והנמר׳, שבו שבוי אומלל יושב בקרקס ומחכה, או לנמר שישוסה בו לטורפו, או לגברת שתשחרר אותו מכל עונש אחרי שבחרה בו לבעלה. הפואנטה היא שהסיפור נגמר בלי לדעת מי נכנס בדלת, הליידי או הנמר. המשמעות היחידה שיכולה להיות לזה היא שהשבוי עצמו אדיש ביחס לתוצאה, ובשל כך אין טעם לעדכן את הקורא״. פרויד מתאר דינמיקה של חוסר אונים נרכש, הרמת-ידיים של אזרח קטן שרואה לנגד עיניו את ״האירועים המפתיעים להחריד של העתיד הקרוב״, ולא רק שאין ביכולתו לעשות דבר, אלא שהוא גם מאבד עניין בכך ומפתח אדישות וריחוק כלפי גורלו שלו.

בתחילת הסרט מגלה ארתור מידת-מה של עניין בגורלו וברווחתו. הוא מקפיד לבקר אצל עובדת סוציאלית חמורת סבר, מאופקת וקשובה. ״הכול נהיה רע וקשה יותר או שזה רק אני?״ הוא שואל, והיא מתַקפת ביושר אמפטי את נקודת ראותו: ״אלו אכן זמנים קשים, ארתור״. היא מקשיבה לו, מציעה את עצמה ככתובת למכאוביו, לבדידותו, לתסכוליו, לתוקפנותו המילולית, ומנגישה לו את פלטפורמת הטיפול התרופתי, שאולי אינה הופכת אותו ל-Happy, כדרישת אמו המעורערת והמתעתעת, אך מאפשרת לו להיות. לשאת את החיים. לתפקד. כשהוא מתריס באחת הפגישות שהעובדת הסוציאלית אינה מקשיבה לו, היא מציבה בפניו את עיקרון המציאות ואומרת לו שזוהי פגישתם האחרונה. ״סוגרים אותנו, ארתור. מקצצים. הם ׳לא שמים שִיט׳ על אנשים כמוך. גם לא על אנשים כמוני״.

בדומה לתשתיות, למוסדות ולערכים המשותפים, גם שירותי הרווחה ובריאות הנפש אינם חשובים מספיק, וניתן לרוקן, לייבש ולסגור אותם

בדומה לתשתיות, למוסדות ולערכים המשותפים, גם שירותי הרווחה ובריאות הנפש אינם חשובים מספיק בעיר (האלגורית?) גות׳אם סיטי, וניתן לרוקן, לייבש ולסגור אותם. כי מה כבר יקרה? החברה מכחישה את החלקים החלשים בקרבה ושוללת מהם כתובת. האזרח הקטן ארתור ניצב בפני שוקת שבורה. אך במקום להרים ידיים כמו השבוי מסיפור ״הליידי והנמר״ – הוא בוחר להכחיש את החלקים החלשים שבו – כמו שעושה החברה סביבו – והופך לנמר טורף בעצמו.

מכירה, Sale, צללית

מה חשוב באמת? תצלום: ג׳סטין לים

אולי משום ההכחשה הברוטלית המתמשכת של צרכי האזרח הקטן ומציאות חייו, נכון ההמון לחקות את הליצן המטורף, הניהיליסט והרצחני, שמתריס קבל עם ועדה ופוגע בכל מייצגי העוצמה הפוליטית, השלטונית והכלכלית שנקרים בדרכו לרוע מזלם (אחרי שנקם במי שפגעו בו ישירות). הג׳וקר מגלם מכירת חיסול, מדורת הבלים, דקונסטרוקציה אולטימטיבית לחברה שהקשתה לבה והפנתה עורף למוזרים כמוהו ולחלשים בכלל. המוני חקייניו בעצם מניחים לליצן שצוחק בפראות לערכים, לעכבות, למוסכמות ולחוקים להיות עבורם מודל ולהנהיגם.

תרבות המטפחת את מוסדותיה וערכיה, המאחה סדקים במקום להרחיבם, שתומכת בחלש ובנזקק ומגלה עניין ברווחת חבריה, אינה צריכה לחשוש מהצבתה של מראה שתשקף גילויי מצוקה, תסכול ואי-נחת שקיימים בקרבה

בניגוד לציפיות חובבי סוגת הקומיקס, כנראה, ״ג׳וקר״ הוא ״סרט אקשן״ באותה מידה שבה שמופע הסטאנד-אפ המכמיר-פרוורטי של ארתור פלק הוא מופע בידור. זוהי דרמה פסיכולוגית שעושה שימוש בגילום המיתולוגי ליצר המוות בידי דמות הג׳וקר לדורותיה, וחוקרת באמצעותה מתי הציוויליזציה, שמיגרה את חיות הטרף, מאפשרת ואף מזמינה את הגחתו של הטורף האנושי.

בשונה מסיפור ״הליידי והנמר״ שסופו פתוח ועמום, אולי מתוך אפתיה כנועה לגורל האכזר, יתכן ש״ג׳וקר״ יוצא דווקא מנקודת מבט אופטימית יותר, לפיה צופיו אינם אדישים, אלא מגלים עניין בפתרון העלילה ובמשמעויותיו. בהתאם לכך, הסרט מעדכן (בבוטות, יש לומר) במעשי גיבורו ובהשפעתם, שכמו משרטטים מה צריכה חֵברה לעשות לו רק תרצה להניח לכאוס ולרֵשע לשגשג: לאפשר את קריסתם של שירותים ותשתיות חיוניים, לערער את תנאי המחיה, לעודד קריסת מערכות וטירוף מערכות, להביא לקריסת המנהיגות כמודל להשראה חיובית ולגרום לקריסת החמלה, האמון ההדדי והמהימנות הבסיסית. הסיכוי שהסרט ישמש מודל לחיקוי במקום להיות מושא להתבוננות ולחשיבה, תלוי גם באיתנות הכיסא שבו מושיבה החברה את הצופים. תרבות המטפחת את מוסדותיה וערכיה, המאחה סדקים במקום להרחיבם, שתומכת בחלש ובנזקק ומגלה עניין ברווחת חבריה, אינה צריכה לחשוש מהצבתה של מראה שתשקף גילויי מצוקה, תסכול ואי-נחת שקיימים בקרבה.

 

תמונה ראשית: ג׳וליאנו דה מדיצי׳ מאת מיכאלאנג׳לו, עם אף אדום. תצלום: Yifei Fangֿ, אימג׳בנק / גטי ישראל

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על ג׳וקר ג׳וקר שעל הקיר

01
מופתע

דמותו המצטברת של הג׳וקר לבשה אפיונים מגוונים: קרימינליים, אפלים, אנושיים, טרוריסטיים, מתעתעים, סוריאליסטים, מציאותיים, קאמפיים, גרוטסקים, אקסטרווגנטים, אקסהביציוניסטים, מבודחים, מקפיאים, מצחיקים, רצחניים, פסיכופתיים, עולצים, מוקיוניים, אנרכיסטיים, חתרניים, ניהיליסטיים, מטריפים, שקולים, פרועים, אימפולסיביים, מחושבים, שיטתיים, כאוטים, עצבניים, אימתניים, מבעיתים, חולניים, חסינים, מטורפים, ונורמליים להכעיס