האטימות הישראלית

כיפת הזכוכית של הרייכסטאג מבקשת שנאמין כי המוסדות הפוליטיים החדשים התנתקו מעברם. לוחות הזכוכית שבראש הטייט מודרן מבקשים שנאמין שה"מודרני" היה שם תמיד. אם כן, מה מבקשת לומר קופסת הזכוכית האטומה של "מוזיאון האצ"ל בתש"ח"?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הזכוכית היא זיקית, מסתגלת לכל צבע, לכל סביבה. תרצה, תהיה כחולה בוהקת בחזית תחנה מרכזית או בית חברה לביטוח; תרצה, תהיה שחורה ואטומה במכונית שרד רמת דרג; תרצה, תהיה אפילו שקופה וחסרת צבע. כזו היא הייתה לרוב בראשית ימיו של הכרך המודרני, כשעוד נחשבה פלא הנדסי, כשחיפתה על פסאז'ים בעיר האורות של הבורגנות, כשאכלסה תערוכות עולמיות כמו ב"ארמון הבדולח" של לונדון. עבור רופאים, פילנתרופים ומתקנים חברתיים מטעם עצמם היו חומר הפלא השקוף ואור השמש החודר דרכו תרופה לענני הזוהמה המוסרית של העיר המתועשת. אבנאזר הווארד, הוגה "עיר הגנים" האנגלי בן המאה התשע-עשרה, הציע לתכנן את ערי המחר סביב פארקים רחבי ידיים ולהקיף את מרכז העיר בארקאדת זכוכית. ואילו באלג'יר הקולוניאלית של שנות השלושים הציע אחד ממשתתפיה של תערוכת אדריכלות להקים סנטוריום עשוי כולו זכוכית.

אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר – כך שינן לו מן הסתם גם האדריכל בן-זמננו נורמן פוסטר עת הגה את הכיפה האדירה הניצבת כיום על גג מבנה הרייכסטאג בברלין ואת משפך האור המזרים את קרני השמש מטה-מטה להאיר את אולם המליאה ולטאטא כל סיכוי קל שבקלים לשחיתות ועיוות הדין. הכימרה של השקיפות מתנשאת כך בגאון מעל בניין הפרלמנט, ותיירים ומבקרים מוזמנים לשוטט בחיקה חינם אין-כסף. כמו הקתדרלה של פירנצה, שעמדה נטולת קורת גג במשך שנים עד שחבש לה האדריכל ברונולסקי את הדואומו שהיא מתהדרת בו עד היום, גם בברלין הייתה הכיפה החלק הקשה ביותר להתמודד אתו בעת שיקום מבנה הרייכסטאג והכנתו לקליטת הפרלמנט של גרמניה המאוחדת.

חייל סובייטי מניף דגל מעל הרייכסטאג, מאי 1945

חייל סובייטי מניף דגל מעל הרייכסטאג, מאי 1945

לא בשל שיקולים הנדסיים, כמובן, אלא מפאת רגישויות היסטוריות וחששות בדבר מה יגידו השכנים. באופן מילולי, כיפת הרייכסטאג הייתה גולת הכותרת של בירת גרמניה הקיסרית מסוף המאה התשע-עשרה ועד 1945. במשך עשורים מאז, התמונה המזוהה ביותר עם הרייכסטאג הייתה זו (המבוימת) של חייל סובייטי המניף את דגל הפטיש והמגל מעל הבניין שהופצץ במלחמה ועיי החורבות שסביבו. חידוש פניו של מבנה בעל סמליות טעונה כל כך הוא עניין רגיש למדי, ואפשר להניח ששחזור מדוקדק של הכיפה הקיסרית (האם רק בעיניי היה בה מן הדמיון לקסדות הצבא הפרוסי?) לא היה מתקבל דווקא בהבנה יתרה בקרב מדינות אירופה השכנות, שהשקיפו לא בלי חשש על איחודה המחודש של גרמניה.

שקיפות בארכיטקטורה היא רק לכאורה צורה של הצטנעות, וקונסטרוקציה עשויה זכוכית שקופה תמיד תהווה את חלון הראווה של יתרת המבנה

מבנה הזכוכית של פוסטר מזכיר במידת-מה את שיירי הכיפה המקורית כפי שנראו אחרי ההפצצות, מעין תזכורת נוכחת-לא-נוכחת למה שהיה פעם. אבל הכיפה החדשה היא הרבה יותר מהד חזותי של העבר. בעידן ששקיפות הייתה בו לערך פוליטי מקודש כמעט, הכיפה השקופה היא סמל רב-עוצמה בזכות עצמו. מרכז פומפידו בפריז, שהמבנה ההנדסי והמרכיבים הפונקציונליים שלו חשופים לעין כל, הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו השקיפות משמשת דרך להציג לראווה את פלאי ההנדסה והארכיטקטורה. המחזאית עדנה מזי"א נתנה לאחרונה ביטוי מזוקק לאופן שבו הזכוכית הופכת בניינים ויושביהם לספקטקל, בצטטה מבקר אנגלי עלום-שם שהעולים והיורדים במדרגות מבנה "הבימה" המחודש בתל-אביב נראו בעיניו כ"מיצג אמנותי" מרשים.

השימוש הארכיטקטוני המחוכם ביותר בזכוכית משול במידת מה לאפקט הרטורי של הסוגריים: משפט שהכותב אינו בטוח לגמרי האם הוא חשוב, מתאים או אפילו ראוי לטקסט שמסביבו, והוא מושם על כן בין סימנים שתפקידם לכאורה להצניע אותו מעט, כמעט להתנצל עליו. אלא שסימן – מעצם הגדרתו – מסמן ומדגיש, ומה שבסוגריים יאפיל על כן תמיד על מה שמחוץ להם. שקיפות בארכיטקטורה היא רק לכאורה צורה של הצטנעות, וקונסטרוקציה עשויה זכוכית שקופה תמיד תהווה את חלון הראווה של יתרת המבנה. באמצעות הניגוד החריף בין מבנה האבנים הניאו-קלאסי לבין השימוש האולטרה-מודרני בזכוכית מייצגת כיפת הרייכסטאג נאמנה לא רק את אתוס השקיפות הדמוקרטי, אלא גם קונצנזוס פוליטי הטוען לקיומו של שבר במאה העשרים – של סוף מוחלט של תקופה אחת ופתיחתה של תקופה אחרת, השונה באופן יסודי מזו שקדמה לה. מעצם היותה מחליפתה של קונסטרוקציה קודמת, מבטאת הכיפה מודעות לעבר; הזכוכית מהווה הן האדרה של ההווה על מוסדותיו הפוליטיים והן תזכורת מתמדת לעבר.

שהרי ההיסטוריה, כלומר, תפיסת העבר כסיפור בעל משמעות, היא מעמודי התווך של כל תיאוריה פוליטית שנוסחה במערב במאות האחרונות – בין אם בתור נקודת התייחסות שיש ללכת לאורה ובין אם בתור משא כבד של מסורת ונחשלות שיש להשתחרר מאחיזתו. בהתאם, האי-היסטוריה עומדת בבסיסה של הא-פוליטיות, של הכחשת היות המציאות החברתית נתונה לשינויים ולהשפעת פעולתם הפוליטית של בני האדם. הפסוק "אין חדש תחת השמש" אינו מתאר רק מצב סטטי, הוא גם מניח שכל פעולה תהא עקרה מלכתחילה ועל כן מבטל את טעמה. אי-היסטוריה שכזו, הווה מתמשך שכזה, נשקפים מלוחות הזכוכית הזוהרים בראש גלריית הטייט מודרן – אולי המבנה הבולט ביותר שנחנך בלונדון בעשורים האחרונים.

בניין הטייט מודרן שבלונדון. צילום:  Christine Matthews

בניין הטייט מודרן שבלונדון. צילום: Christine Matthews

כמובן, השימוש בזכוכית במוזיאונים אינו ייחודי לטייט. קונסטרוקציות שכל כולן לובן ושקיפות, קלילות ואור שמש, היו זה מכבר למה שאפשר לכנות "קלישאת האגף החדש". בכניסה דמוית הפירמידה ללובר, במוזיאון הבריטי, במוזיאון ישראל המחודש – בכל מקום דוברים אותה שפה אסתטית. אלא שמבנה הטייט מודרן נבדל מכל אלה באופן מהותי, שכן במקור לא נועד כלל להיות מוזיאון, אלא תחנת כוח. ממקומה על הגדה הדרומית של נהר התמזה, בלבניה החומות וקוויה המסיביים הייתה הטורבינה הגדולה מבנה טיפוסי לחברת התיעוש והפרברים של שנות החמישים. כך שהבעיה שניצבה מול האדריכלים שהופקדו על יצירת הטייט מודרן לא הייתה כיצד להתמודד עם מטען היסטורי ופוליטי, או כיצד לא להשכיח את העבר ובה בעת לנוע הלאה. הבעיה הייתה כיצד להפוך מכונת ענק למשכן המוזות, כיצד להפוך מבנה של עבודה ויזע למבנה של פנאי, ואיך להחיל את אסתטיקת מפנה האלף על מבנה שכל חזותו אומרת שגרה פרובינציאלית.

הזכוכית שבטייט מודרן אינה יוצרת ניגוד בין ישן לחדש ועל כן גם אינה מציגה שבר או אפילו מפנה – היא מציגה את החדש כאילו היה שם מאז ומתמיד וכך בדיוק יוצרת את ההווה המתמשך, נטול ההיסטוריה

הפתרון נמצא בדמות קונסטרוקציית זכוכית בת שתי קומות שהוספה למבנה הלבנים החומות ובדמות קופסא זוהרת עשויה זכוכית שהושמה בקצהו של מגדל הטורבינה. ממדיו האדירים של המבנה כמו הוקטנו מעט על ידי לוחות הזכוכית העצומים, המנצנצים ביום וזוהרים בלילה – הזכוכית תופסת כשליש מכלל גובהו של המבנה ומנטרלת בהצלחה את האסתטיקה המגושמת. לא כימרת השקיפות יושבת אם כן על גג הטייט מודרן, אלא כימרת הקלילות, המובן מאליו. אדריכלי הטייט מודרן הצליחו ליצור את הרושם כאילו האלגנטיות של זכוכית וברזל היא-היא הבניין במצבו הטבעי. זוהי הצהרת ניצחון של חברת הפנאי והצריכה – גם אם צריכה של אמנות – על פני התיעוש. ואין מקום טוב יותר לציין בו ניצחון מאשר מקום שהיה מעוזו של האחר. הטייט מודרן היא שער הניצחון של העידן הפוסט-תעשייתי, ובהכרח גם של אלה המתיירים, הקונים והצורכים אמנות על פני אלה שעבודת כפיים הייתה להם מקור של גאווה ובסיסה של זהות פוליטית. אלא שמבנה הזכוכית של הטייט מודרן סובטילי יותר, ועל כן גם אפקטיבי יותר, מאשר קשתות ניצחון קלאסיות: נוצץ מספיק כדי לציין ציון עמום שבעבר היה כאן דבר-מה אחר, אבל חמקמק דיו לא לתת לזיכרון הזה פנים כלשהם.

הזכוכית שבטייט מודרן אינה יוצרת ניגוד בין ישן לחדש ועל כן גם אינה מציגה שבר או אפילו מפנה – היא מציגה את החדש כאילו היה שם מאז ומתמיד וכך בדיוק יוצרת את ההווה המתמשך, נטול ההיסטוריה. האשמה שכזו – של מחיקת המחיקה – אי אפשר להפנות אל מבנה "מוזיאון האצ"ל בתש"ח" שעל חוף הים בין יפו לתל-אביב. במבנה האבן הערבי, מהמעטים של שכונת מנשיה שנותרו לעמוד אחרי 1948 ומבנה המגורים היחיד שנותר אחרי שנות השבעים, נפתח ב-1983 מוזיאון לתיעוד כיבוש יפו בידי האצ"ל. ההרס הפיזי והשבר ההיסטורי מוצגים כאן בבירור באמצעות זכוכית כהה המשלימה את קירות האבן העבים, ההרוסים למחצה. האדריכל והמבקר שרון רוטברד כתב על המבנה:

יש משהו מפתיע ומקפיא דם באופן חסר הבושה שבו "בית גידי" שב וממחיז את מעשה הכיבוש, הביזה, הניכוס ובעיקר את מעשה האונס של "כלת הים" באמצעים ארכיטקטוניים: הדחיסה הכפויה של קופסת הזכוכית אל תוך חורבות הבית הערבי, המחיקה הגורפת של כל סימני החיים.

אפשר להוסיף ולומר עוד רבות על מבנה האבן והזכוכית הזה – על שימוש במבנה שנחרב, כלומר, בסבל אנושי, כדי לציין ניצחון. או על הפיכתו של מבנה ששימש לפעולות ממש, פעולות יום-יומיות, למוזיאון. בלי ספק, דיכוטומית הזכוכית והאבן במבנה שבין יפו לתל-אביב היא פשטנית מאוד, גסה מאוד. אבל מעבר לכך, המבנה הבודד הזה נותר סתום – וזהו בדיוק המאפיין שיש לשים לב אליו. גם כאן מגלה הזכוכית טפח או שניים ממהותו האמיתית של הבניין.

החזית הצפונית והכניסה לבניין של מוזיאון האצ"ל בתש"ח. צילום: אורי, ויקיפדיה

החזית הצפונית והכניסה לבניין של מוזיאון האצ"ל בתש"ח. צילום: אורי, ויקיפדיה

המבנה נותר סתום מפני שהזכוכית שבו סתומה. בניגוד לכל היגיון בשימוש אזרחי בזכוכית, כאן לא נעשה כל ניסיון לנצל את תכונתה הבולטת ביותר: השקיפות. במקום זכוכית יכול היה להיות זה ברזל, פלטינום, בטון או שיש – גם זה חלק ממורשת המודרניזם בישראל. שהרי השימוש הנרחב בזכוכית נולד בארצות שאור השמש הוא בהן מצרך נדיר. לחופי הים התיכון ועל גבול המדבריות, לעומת זאת, הבעיה הפוכה בדיוק: כיצד להצל ולצנן את חללי המגורים.

הזכוכית הכהה, האטומה, היא מהתוצאות המוזרות ביותר, והכעורות ביותר, של הניסיון לייבא את קונבנציות המודרניזם האירופי. אם כיפת הזכוכית של בניין הרייכסטאג מבקשת מאיתנו להאמין שהמוסדות הפוליטיים החדשים התנתקו מעברם אך בה בשעה הם מודעים לו ולמשאו, ואם לוחות הזכוכית הזוהרים שבראש הטייט מודרן מבקשים מאיתנו להאמין שה"מודרני" היה שם מאז מעולם, הרי שקופסת הזכוכית הכהה של "מוזיאון האצ"ל בתש"ח" אינה מבקשת מאיתנו דבר. היא אינה מנסה לשכנע אותנו, לקנות את ליבנו, את אמוננו. היא מבטאת אדישות לעבר וחוסר עניין מוחלט בנו ובביבה. היא אינה מראה לנו דבר – לא את אור השמש, לא את פנים הבניין, לא את הים שמעברה השני. מדוע דווקא זכוכית אם כן? סתם כך, כי אפשר. הזכוכית האטומה הזו, שאינה מגלה דבר, היא השרירותיות במערומיה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על האטימות הישראלית

01
יותם יזרעאלי

כל הכבוד אבנר, תודה על מאמר מרתק. לא הבנתי אבל איך המבנה של הבימה יכול להיתפס כמיצג אמנותי מרשים, ולא הבנתי האם זהו רק ציטוט או משהו שאתה גם מסכים איתו. אם להמשיך את קו (מעורר) המחשבה שלך, הזכוכית בהבימה, בעיניי, לא מייצגת את ערך השקיפות, וגם לא את ערך האסטתיקה הנקיה. במקום זה היא מתפקדת כמחשוף, ומחשוף זול. מחשוף גם יכול להיות מתוחכם, יצירתי, שובבי, ארוטי. אבל לדעתי במקרה של הבימה ההיפך הוא הנכון. זה מחשוף שמבקש להסתיר, אני אהמם אותך בגופי ואסנוור אותך, כדי שלא תתעמק בנפשי, כדי שלא תשים לב למה שחסר מבפנים. זהו אותו ההגיון שמנחה את התיאטרון הרפרטוארי, קחו זיקוקים, רק אל תשימו לב שאין לנו גחלת. ציטטת מחזאית שמצטטת מבקר שחושב שאנשים שעולים ויורדים במדרגות נעות זה דבר נאה. זה באמת יפה, אני מסכים - בקניונים ומרכזי עסקים גדולים. זה הרי הביטוי הפיגורטיבי של מהות המסחר. מהות שכפי הנראה נושבת גם בתיאטרון ה(לאומי). כך לפחות אני מבין את הזכוכית הזו, בעזרתך. ושוב תודה.

    02
    אבנר עפרת

    תודה רבה יותם. בציטוט של מזי"א התכוונתי להראות בדיוק את מה שאתה מדבר עליו (לכן השתמשתי במילה ספקטקל) - איך השקיפות יכולה מהר מאוד להפוך בני אדם מסובייקטים לאובייקטים. אני שמח שאני יכול להבהיר את זה בתגובה לדבריך אם זה לא היה ברור במאמר עצמו.

03
דוד ק

היסטוריון הארכיטקטורה מנפרדו טפורי מסביר שבניגוד לארכיטקטורה קלאסית, בה היתה הסכמה בין בניין לחיים, בין צורה ואתיקה, במודרנה בניינים מאבדים התוכן האידיאולוגי שלהם. כך קיר זכוכית יכול לשדר מסרים סותרים: של סוציאליזם, פשיזם, או קפיטליזם. רם קולהס הבין את אותה התופעה כמין הפרדה מוחלטת בין מה שהבניין משדר מבחוץ ומה שקורה בו מבפנים.

05
נחום אבניאל

אני אוהב את היפוך המוסר בעזרת כלי האסתטיקה: אומת הרוצחים השפלים שביקשה להשליט את הרוע הגזעני על העולם הצליחה לקנות את לבך באמצעות כיפה שקופה שהטילה על ראשה כאחרון העבריינים המיתממים, ואילו הזכוכית הכעורה של מבנה המשמר את זיכרון הקמים לעמוד על נפשם (1100 נפגעים תל-אביבים תוך 5 חודשים) היא זו שמנציחה בעיניך את אטימות המעוולים הישראלים, כפי שטרחת לקרוא למאמר המאלף.
דוגמה טובה מזו לפתלתלות ההיגיון הפוסט-מודרני קשה יהיה למצוא. תודה לך.

06
אהוד

יריב
אכן יש קשר בין אמירה וארכטקטורה, אך האמירה של מתככני מוזיאון אצ״ל ודאי אינה חופפת את אמירתך המשתמשת בציטוטים מתלהמים
ומכאן כל הפרשנות הפוליטית שלך רחוקה מההשראה שהיתה לפני מתכנני ומעצבי המבנה
מצפה יותר מאמירה פוליטית ומשמיצה על מלחמה נוראית שנכפתה עלינו ממבקר ארכיטקטוני.

07
אהוד

אמת בפרסום
בית אצ״ל קיבל פרס רוקח לאדריכלות בהמלצת ארכיטקטים מובילים
שנית הבית ה״ערבי״ היה נבנה ב- 1900 ע״י משפחה יהודית ובעליה נפטר במלחמה ברוסיה,
ולסיום בגלגולו האחרון שימש הבית הערבי התמים כעמדת ירי של הפורעים הערבים. 

    08
    דליה

    הבית היה אחד מרבים משכונת מנשייה שהתפרשה מיפו ועד לאזור שוק הכרמל בתל אביב. חיו בה גם יהודים. שיטת הכיבוש של מנשייה על ידי כוחות האצ"ל הייתה במעבר מבית לבית דרך הקירות, המצאה של המפקד, עמיחי פאגלין ("גידי") ששבה ונעשתה שימושית בידי כוחות צה"ל בשטחים. בגלגולו האחרון הבית היה בית מגורים של משפחת דייגים יהודית-תוניסאית שגרה בין חורבותיו עשרים שנה עד פינוייה משם ב-1975. סרט יפהפה של מירה רקנאטי "רחוב 269 מס' 1" מתעד את חיי היום-יום של המשפחה בבית זה.

09
רובי תל ארי

האמת והמציאות למול הפנטזיה והדימיון, כך זכוכית יודעת לייצר חזות מתעתעת, רמאות האופטיקה שזכוכית יודעת לייצר ולהרשים, יכולה גם לשרת מטרות של צרות מוח וחוסר יושר אינטלקטואלי , השקיפות של הרייכסטאג למול האטימות של מוזיאון האצ״ל , זו הבחירה של אבנר אפרת , יותר מעוות מזה מה יכול להיות כסמל?

"...מה שבסוגריים יאפיל על כן תמיד על מה שמחוץ להם..."

מאיפה הגיע המשפט הזה, איני יודע, אך הוא מהווה דוגמה לקביעות הסתומות החוזרות ונשנות לאורכו של המאמר. באמצעות הארכת יתר של דוגמאות, הכותב מחפה על דלילות טיעונו המרכזי. יש לו הרבה מה להגיד על מרכז טייט למשל, אך דווקא על מושא מאמרו יש יותר קביעות סתומות מהסוג המופיע למעלה, מאשר טיעונים אמיתיים.
אם הכותב אינו מסכים לעמדה הפוליטית הקשורה באצ"ל, שיגיד זאת במפורש. לא צריך לבנות תילי תילים של פרשנות פסבדו אמנותית רק כדי להצדיק עמדה פוליטית. בזה הכותב אינו שונה כנראה מאותם אלו שהוא מגנה.

11
מיכל אורן

כדאי לקרוא את מאמרו של גיש עמית בתיאוריה וביקורת - שם הוא מנתח בהרחבה את סיפור לידתו (בחטא?) של המוזיאון, כולל עניין הזכוכית השחורה.