האם כל זה רק במקרה?

אם היה מגיע לכאן פקיד מטעם מפקדת היקומים, שנשלח להכין דו”ח ביקורת על היקום ודרכי התנהלותו, הדו״ח שהיה כותב לא היה מחמיא. הפקיד הקפדן לא היה מוצא ביקום שלנו אלא ערב רב של דרכי התנהלות משונות, סותרות ולא הוגנות מנקודת ראות החיים בו.

לשם מיקוד הדיון כאן, נתמקד בנו, בני האדם, המאכלסים פלנטה קטנה וזניחה, סביב שמש בינונית ולא מעניינת שבשולי הגלקסיה, בשביל החלב, גלקסיה אחת מתוך כ-1.2 מיליארד (על פי הערכות עדכניות). אין לנו מושג אם והיכן קיימים עוד כמונו או דומים לנו, שחושבים לפחות גם כמונו, לשם מה הם ואנו קיימים.

ככל שאנו מנסים להבין ולפענח את היקום, מתבררים לנו גודלו ומורכבותו, ויש בו, כך נראה לנו, תקלות והתנהלות תמוהה, שנראית – בעינינו, כמובן, שגויה.

פעמים רבות אנו מתבלבלים וסבורים, בטעות, שאם נדע 'איך' היקום ותכולתו פועלים, נדע גם 'למה', לשם מה, מתוך איזו כוונה, האם והאם ישנם לתופעות וליקום כולו ייעוד או תכלית

אנו, יצורים חיים בעלי בינה המאפשרת זאת, בוחנים את היקום באמצעות התמחות לאורך הדורות באופני החקר והחשיבה, שמתמקדים בהצלחה יחסית בתאור ה "איך" – כלומר הצעת הסברים לתופעות. למשל, קשת בענן: כיום נוכל להסביר במדויק איך תופעה זו מתרחשת על מרכיביה השונים, ואף לנבא מראש כיצד תראה, אך אין לנו כל תשובה לשאלה "למה" – לשם מה מופיעה קשת בענן, מהטעם הפשוט ש"למה" היא שאלה שמקומה במרחב תפישתי הזר לבינה האנושית. פעמים רבות אנו מתבלבלים וסבורים, בטעות, שאם נדע "איך" היקום ותכולתו פועלים, נדע גם "למה", לשם מה, מתוך איזו כוונה, האם והאם ישנם לתופעות וליקום כולו ייעוד או תכלית.

הכול אפשר לחשב ולהבין את ה"איך", אבל למה? לשם מה הקשת בענן? תצלום: דייויד ברוק מרטין

בתשובות לשאלה מסוג "איך" התקדמנו מאוד. למשל, בהסתמך על טובי הקוסמולוגים מן העבר הקרוב וההווה, צברנו מידע משכנע שלפיו היקום שבו אנו חיים הגיח במפץ קמאי משום מקום ומשום זמן, מתוך הריק, הכלום, או אולי (ראו השערות נוספות) היה קיים מאז ומעולם, הגיח מתוך יורה רותחת של יקומים אינספור, או נוצר מתוך התנגשות טיטנית של גושי אנרגיה ודבר מה שאינו ידוע, "ממברנות" עצומות המתקיימות בארבעה ממדים – והכל בגישה האנושית המדעית חקרנית. אך ה״למה״ היה, נותר ויישאר תעלומה שאין לנו דרך לפתור.

כיצורים סקרנים, אנו רודפים אחר פענוח האבסורד שבעצם קיום היקום והחיים המתקיימים בו, לשם מה נוצר? מה דאג לכך שכך יקרה? לאן פניו? ומה אנו עושים, או אמורים לעשות ביקום

כך גם נמצא, שהתקוות שרבים תולים באיינשטיין עתידי, יחיד או רבים, בפריצת דרך אינטלקטואלית שלא הייתה כמוה, עתידות להכזיב – אף אם נזכה בתאורית TOE, תאורית הכול, שתאחד את התאוריות השונות בשדות המחקר השונים ותסביר את כל "האיך", סוגיות ה"למה" לא יפתרו, להפך. למדנו מנסיון העבר, שכל גילוי חדש, נסיוני ותאורטי, אינו מקרב אלא מרחיק את אופק התשובות. גם תאורית TOE נכספת לא תגמול אותנו, סקרנים שכמותנו, מרדיפה סיזיפית אחרי מה שתאוריה כזו אינה יכולה לתת לנו: את פענוח האבסורד שבעצם קיום היקום והחיים המתקיימים בו, לשם מה נוצר? מה דאג לכך שכך יקרה? לאן פניו? ומה אנו עושים, או אמורים לעשות ביקום? כך אנו נשארים תלויים בידוע והבלתי מוסבר כיום בקרב חוקרי הקוסמולוגיה וחלקיקים תת אטומים, שהיקום בחלקו הגדול הוא רִיק, וואקום מסתורי עתיר אנרגיה המוכמנת בו, שלעתים חלק זעיר ממנה מגיח, יוצר חומר כלשהו ונעלם, יקום שאינו וודאי, משתנה ללא הרף, אך תכלית אין לו.

הביאו עוגן ונבין את העולם

ההבנה ההולכת ומתחדדת עם הדורות, בהגות פילוסופית לסוגיה, ובאמצעות המחקר המדעי במאות האחרונות, גורסת כי היקום בכלל, ואנו בפרט, קיימים ללא עוגן, ללא בסיס מוחלט ונצחי, ללא נקודת ייחוס קבועה שניתן להיאחז בה ולחוש ביטחון, ללא אפשרות לתאר את היקום על בסיס מוצק שאינו משתנה.

במונחי זמן היסטוריים, רק לאחרונה (במאה ה-20) למדנו שאין נקודה על פני הארץ שהיא קבועה. הכול נע ומשתנה, נעלם ומתהווה

הנסיונות לקבוע עוגנים, נקודה/ אתר קבוע, יציב ונצחי שניתן עליו להשתית את היקום, מלווה את האדם מימי קדם. היסטורית, מטבע מוגבלות התפישה הגיאוגרפית והקוסמולוגית של העולם בדורות קודמים, נקבעו עוגנים גיאוגרפיים שרירותיים על פני הארץ, שנחשבה כמרכז היקום. הדיווח העתיק הקיים כיום הוא לוח חמר "אימגו מונדי" (מן המאה השביעית לפני הספירה) המציג את בבל במרכז דסקה גדולה שטוחה שהיא העולם. מאוחר יותר נמצא את מרכז העולם בירושלים ("אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" – מדרש תנחומא, קדושים, י'). ירושלים היא מרכז העולם גם במפת בינטינג (השמורה בספרייה הלאומית בירושלים) ששורטטה על ידי כומר, שהיה גם תאולוג וקרטוגרף נוצרי במאה ה-16, ואילו במאה ה-17 גלילאו, התפרסם בחישובו את מבנה הגיהנום. הוא קבע שבמרכז הגיהנום ישוב השטן, וציר דמיוני (שגוי לגמרי) המחבר את המקום אל ירושלים, שנחשבה כמרכז כדור הארץ, הוא הציר סביבו סובב הכדור. בתרבויות אחרות לאורך הדורות נקודת אמצע העולם נקבעה לרוב כמקום שבו חיו בני אותה תרבות, או באתר מקודש קרוב, כמרכז דסקה ענקית שצפה בחלל, או מונחת על גבי פילים ו/או צבים. גם היום ישנם עדיין המצדדים בתאוריה שהארץ היא דיסקה שטוחה ואינה כדור, וטוענים שהקוטב הצפוני המגנטי הוא מרכז הדסקה, מרכז העולם, שסביבו סובב הכול. במונחי זמן היסטוריים, רק לאחרונה (במאה ה-20) למדנו שאין נקודה על פני הארץ שהיא קבועה. הכול נע ומשתנה, נעלם ומתהווה, ובעוד כ- 250 מליון שנה, כל היבשות יתאחדו שוב ליבשת אחת כפי שהיה בעבר הרחוק. וככל שהבנתנו את היקום ואופן התפשטותו גדלה, מתברר שגם ביקום אין נקודה שניתן לראות בה בסיס קבוע ונצחי, שאינו תלוי במרחב ובזמן המשתנים ללא הרף.

אמנם יש מי שמאמינים עדיין שהעולם שטוח, אך כבר במאה ה-13, למשל, ג'ובאני די סקרובוסקו (ג'ון מהוליווד) הבין שמדובר בספירה, ושנקודת המבט חשוב כדי לקלוט זאת. תצלום מכתב יד: ויקיפדיה

העוגן המרכזי ביותר טופח תמיד על ידי הדת ונגזרותיה, שמבוססת על אמונה באל – בהוויה בעלת אינטליגנציה נשגבת, מקודשת, שאינה חומרית ואינה מכאן, שהיא הבסיס הנצחי גם ליקום שלנו, שנברא על ידה, ומתנהל על פי אמות מידה רוחניות. הוויה כזו תלויה, כמובן, באמונה תמימה, המביאה רבים לבחור בפולחן הדתי. התפישה האמונית, הקושרת את היקום להוויה רוחנית שבראה אותו, היא לגיטימית כשמדובר בנו, המחפשים פשר ומשמעות בחיינו ומהלכם, אך היא נעדרת כל משמעות אחרת, שמחוצה לנו. כבר אחדים מאבות אבותינו ציינו שנראה שגם אלוהים זקוק לנו כדי להיות – "אדם ממולח המציא לבני אדם את יראת האלים, כדי שיהיה במה להפחיד את הרשעים גם אם יפעלו" [במחזה סיזיפוס מאת קריטיאס ההלני (מאה 5 לפנה"ס)].

התובנות המדעיות העדכניות, התפתחות מתמטיקה מורכבת, שמסתיעת במחשוב מתקדם, ומדידות וממצאים מטלסקופים בחלל, מרחיקים אותנו מכל עוגן אפשרי, ומהבנה של ממש מהו היקום שבו אנו חיים

למגינת ליבם של רבים המאמינים שהחומר הוא מקור היקום ודרכי התנהלותו, התובנות המדעיות העדכניות, התפתחות מתמטיקה מורכבת, שמסתיעת במחשוב מתקדם, ומדידות וממצאים מטלסקופים בחלל, מרחיקים אותנו מכל עוגן אפשרי, ומהבנה של ממש מהו היקום שבו אנו חיים. מול האופטימיות של מדענים שסברו כי הנה הנה אנו מוצאים תיאור מתמטי-פיזיקלי מופלא של היקום כולו, נדמה שהיקום עצמו לועג לנו. הסיבוך המתמטי שהפך סוגיות אלה לעיסוקם של מומחים מעטים (כמו תאוריות לולאות כבידה קוונטית, תורת המיתרים העדכנית ונגזרות ממנה), מנגיש לנו אינסוף אפשרויות – ובעצם אף לא אחת – המתארות את המצע שעליו נשען היקום המוכר לנו. יותר ויותר נשמע על מומחים שהתמחו בתאור "האיך" האנרגיה והחומר פועלים ומפעילים, בתאור תיאורטי בכלים מתמטיים מעוררי השתאות, מודים שאף הם נסחפים בניגוד לתפישתם, אל עבר תאוריות משונות מטפיזיות, בדבר "משהו" שעומד ומתכוון בבסיס תופעות אלו. למשל, בהרצאה "Science, Reason and Faith" (2006) של קארלוס פרס גרסיה, מן המחלקה לפיזיקה אוניברסיטת נווארה, או בספרו המרתק של התיאורטיקן והקוסמולוג לורנס קראוס "A Universe from Nothing".

אפילו הזמן אינו עוגן קבוע ונצחי. הראיה המשכנעת ביותר היא שבמהלך ההיסטוריה לא נמצאה שיטה אחת לציון ומדידת זמן, שהיא מובנית ונובעת ממאפייני היקום שלנו, אלא שיטות המתבססות על מחזוריות של תנועת הירח והארץ, שאינה קבועה ואינה נצחית. יחסיות הזמן גורסת שבמקומות שונים ביקום קצב הזמן שונה, ובכך שומטת לגמרי את הזמן כמועמד לעוגן נצחי וקבוע.

אפילו אבותינו הקדומים לא העזו לדמיין הוויה נטולת זמן כלל, כי הבינו שלא ניתן לתאר הוויה כזו אפילו לא בכח המחשבה והדמיון

דוגמא מעניינת מהגות העבר, שבה נמצא שילוב בין יקומים מרובים ויחסיות הזמן, ניתן למצוא בכתבים הינדים עתיקים (שרימד-בהגוותם חלק 10 פרק 89). ווישנו, כהתגלמות ייחודית של האל, שרוע במדיטציה, ולקשמי (התגלמות הצד הנקבי של האלוהות) מעסה את רגליו כרעיה נאמנה, וכך הוא בורא יקומים אינספור. על סצנה זו מסופר בכתבים הוודים בפירוט, שהזיעה הניגרת ממנו הופכת לבועות קטנות וכל בועה כזו היא יקום שלם, ולכל יקום יחוד משלו בהתגלמויות שונות של האל בו, שמנהלות אותו. בנוסף, נשימה-נשיפה אחת של וישנו בורא היקומים, נמשכת מיליארדי שנים כאן, כלומר, קצב הזמן של הצופה בסצנה הזו הוא מהיר פי מיליארדים מהזמן של ווישנו הבורא השקוע בבריאה. בעיננו נראה הזמן אצל וישנו כנצח, אך לא כנטול זמן. אפילו אבותינו הקדומים לא העזו לדמיין הוויה נטולת זמן כלל, כי הבינו שלא ניתן לתאר הוויה כזו אפילו לא בכח המחשבה והדמיון.

האל ההודי וישנו: כל טיפת זיעה שלו היא ספירה, יקום שלם שנברא ונשלט על ידי התגלמויותיו של האל הבורא. תצלום: Hindi Gita Press Mahabharata, ויקיפדיה

אם נימנע ממלכודות פילוסופיות, השערות ודמיון ומגוון אמונות על קיום/ מהות הוויה כמו האל, שעומד מאחורי בריאת היקום ומאפייני התנהלותו, נבחן לצידם כיוון מחשבה אחר ולכאורה ברור מאליו: האם קיימת מציאות העומדת בפני עצמה ואינה תלויה בנו?

הסתר הפנים - אנו יוצרים בבואה של היקום

יתכן שהביקורת הנוקבת שאנו מותחים על היקום אינה מוצדקת, שכן אנו שופטים אותו על פי הצהר, שהוא המוח הלכוד בראשנו והחושים המזינים אותו במידע, זה שבאמצעותו אנו רואים וחווים את הסובב אותנו. יש טעם לעיין במחקרים ותפישות עדכניות חדשות, מתחום חקר המוח, האבולוציה, הפסיכולוגיה והחברה, לצד תפישות קדומות, הנשענות על דמיון וסברות הגותיות או דתיות לסוגיהן.

אנו מכירים תפיסות כמו זו של פילולאוס, מן המאה הרביעית לפני הספירה שלפיו המציאות אינה אלא "הגבלת הבלתי מוגבל" או "הכל אשליה" הוותיקה, המוכרת לנו במערב בעיקר באמירות (שונות במידת מה מהמקור) מהספרות הבודהיסטית. גם בעידן המודרני תופסת שאלת המציאות כאשליה מדפי מחקרים וספרים רבים. כתמצית התפישה נציין את דברי ורנר הייזנברג – מעמודי התווך של חקר הפיזיקה המודרנית במאה ה-20: "מה שאנו רואים אינו הטבע, אלא פני הטבע החשוף לאופני החקירה שלנו."

 דולנד הופמן, מאוניברסיטת קליפורניה, מדען בולט בחקר הקוגניציה, מראה גם באמצעות סימולציות מחשביות, שהתפישה האנושית של המציאות היא אשליה:

"חוויות תפישתיות אינן תואמות למאפיינים של העולם האובייקטיבי, אלא מספקות ממשק משתמש פשוט, ספציפי לנו לתפוש את העולם הזה. (...) האבולוציה עצמה, ממקסמת את הכושר האבולוציוני על ידי הרחקת תפישתנו מהמציאות האמתית, ובעצם ממדרת אותה מפנינו".

טובי המוחות של המאות ה-20 וה-21, בניגוד גמור לאינטואיציה המדעית, הופכים את הפיזיקה למטפיזיקה – לערימה של היפותזות שאין כל דרך סבירה להוכיח אותן

אל קולות אלה מצטרפים גם חלק גדול מן הפיזיקאים, טובי המוחות של המאות ה-20 וה-21, אשר בניגוד גמור לאינטואיציה המדעית, הופכים את הפיזיקה למטפיזיקה – לערימה של היפותזות שאין כל דרך סבירה להוכיח אותן. ככלל, משתלטת ההבנה שהמדע אינו צהר לשיקוף המציאות, אלא כלי ליצירת סדר והיגיון בשלל גווניה של מציאות סובייקטיביות, בעיננו בלבד. כך כתב הפיזיקאי התאורטי ג'ון ווילר, שתרם רבות לתאוריית השדה המאוחד שנועדה לאחד את תורת היחסות ומכניקת הקוונטים: "ראוי בנסיבות רגילות להניח שהעולם קיים בחוץ ללא תלות בנו – אך כיום לא ניתן עוד להסכים להשקפה הזו" (ראו Wheeler’s Metaphysics of Information). במילים אחרות: מה שאנו רואים במציאות אינו קיים אלא בראשנו, וכך גם משתקף בעיננו היקום.

עכשיו אנחנו רואים יותר, ומכוננים "יש" חדש של "מה" ו-"איך", ועדיין בלי "למה" - גלקסיית קרטוויל כפי שנקלטה בטלסקופ ג'יימס ווב. תצלום: נאס"א

המחשבות ותוצרי הדמיון שלנו נובעים ממרחב עצום – מיליארד תאי עצב – של אפשרויות פרשנות ודמיון, המאפשר בריאה של מציאות משכנעת שאנו חווים

עיצוב מציאות מדומיינת בראשנו מתאפשר הודות למתנה שהיקום העניק לנו: המספר העצום של תאי העצב במוח אנושי (קצת פחות ממיליארד, ויש הקושרים זאת, ללא סיבה משכנעת, למספר קרוב של גלקסיות ברחבי היקום, בטענה שהיקום הוא הוויה חושבת). כך ניתן לשער שהמחשבות ותוצרי הדמיון שלנו נובעים ממרחב עצום – מיליארד תאי עצב – של אפשרויות פרשנות ודמיון, המאפשר בריאה של מציאות משכנעת שאנו חווים, ונראה שהיא כמעט בלתי מוגבלת בכושר ההמצאה וגילום מציאות סוביקטיבית אישית. כך הפער בין המציאות המשתקפת בעיננו לבין המציאות כפי שהיא, "האמיתית", אם יש כזו, נראה בלתי ניתן לגישור.

כאן המקום להתפעל מכך שגם בהגות קדמונינו נמצא טענות דומות – גם אם ללא נימוקים מדעיים שלא היו בזמנם. ביהדות אנו מכירים את המושג "הסתר פנים", ובתפישה הרוחנית-דתית לסוגיה מקובל לקבוע בכל התרבויות שאל לו לאדם לראות את פני האל (ראו "Will We See God's Face?" – מאמר של John MacArthur -מרצה באקדמיה ומנהיג דתי בקליפורניה). בשפה חילונית נוכל לומר שלא ניתן לחזות בפני המציאות כפי שהיא.

 בספר שמות מתואר משה המבקש לראות את פני האל, אך האל מסרב ללא נימוק. כדי לרצות את משה, הוא מאפשר לו לראות את אחוריו (שמות לג, 23): "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". כך נמצא גם בכתב ההינדי בבהגווד-גיטה (פרק 11) שבו ארג'ונה, לוחם בשר ודם, מפציר באל קרישנה – המתגלם כרכב המרכבה שלו, שיואיל להראות את פניו האלוהיות "האמיתיות". קרישנה מתרצה, אך מהתל בו, אף לצורך כך הוא מצייד את ארג'ונה בעין רוחנית מיוחדת. הזכייה בחיזיון של "פני האל" מתבררת כטעות שיש להתחרט עליה. ארג'ונה חוזה במחזה מבעית, הדגמה חזותית של סופיות כל אדם וכל חי. "אני הזמן, מחריב היקום, מחויב כאן למיגור העולמות" (פרק 11 פסוק 32) אומר האל בחיזיון זה, אך אין לו קשר לראיית פני האל "האמיתיים", אלא לתובנה שאין אפשרות ומשמעות לראות את פני האל. בשני המקרים (במקרא ובבהגווד-גיטה) אין מדובר בסירוב גחמני של האל השומר על פרטיותו, אלא במסר צלול וברור – עבור אדם בשר ודם "פני אלוהים" אינם קיימים, או במילים מתונות יותר – אין משמעות עבורנו "למציאות כפי שהיא" שניתן לשקף בפנינו ושכלנו – היא אינה קיימת ואינה יכולה להתקיים עבורנו. כך גם תאורים של פני האל וגילום צורני שלו בדמויות מיסטיות שונות, נתפשים כדימוי פרשני גם במיסטיקה היהודית. למשל, בתלמוד הבבלי (מסכת חגיגה), בספר הזהר, שבו פני האל בהתגלמויות שונות מכונים דיוקנאות (אידרא רבא ובאידרא זוטא), ובהמשך על פי קבלת האר"י – ספירת האצילות כוללת י"ב פרצופים עיקריים (לצד משניים). להוציא אזוטריה זניחה, ישנה הסכמה בין הפרשנים, שפנים אלו (דיוקנאות, פרצופים) הם דימויים, פרשנות של סמלים רוחניים, ולא פנים חומריות.

לשם מה היקום מאפשר חיים?

הקוסמולוג לורנס קראוס, שעסק בהנגשת המדע לכול וכתב, בין השאר, ספרים פופולריים רבי מכר בנושאים אלו, הקים באוניברסיטת אריזונה את המיזם הבין תחומי "מיזם בינכוכבי", כדי לחקור שאלות יסוד על היקום, ולשנות בכך את הדרך האקדמית המסורתית ללמידת חקר רב תחומית. הוא גיבש צוות של ביולוגים וכימאים שיבחן את מקור החיים. קראוס כתב שהוא מקווה שגם תחום עיסוקו בקוסמולוגיה ובפיזיקה תיאורטית יתרום לשחזור ופיענוח מקור החיים באמצעות פיענוח האבולוציה הכימית של חומרים שונים שהביאה לחיים. הצוות מנס להוכיח כי התנאים ששררו על פני הארץ הקדומה אפשרו את יצירתן של תרכובות אורגניות, ובאמצעות אבולוציה כימית, אלה הפכו מחומרים אורגניים למערכת חיה פרימיטיבית וממנה התפתחו החיים המוכרים לנו. כך מנסים לשחזר את תנאי כדור הארץ בראשיתו, כפי שהתקיימו לפני למעלה מ-4 מיליארד שנים, מתוך תקוה שחיבור אקראי – גם אם הוא כמעט חסר סיכוי, סטטיסטית – בין מולקולות שונות בתנאים שונים ייצור את התא הראשון שיחקה את מקור החיים על פני הארץ.

עד כה אין כל רמז לכך שמקור החיים הוא בחומר, אלא החומר הוא מנשא להתגלמות חיים במגוון עצום של יצורים וצומח. ואין עדיין הוכחה שתחילת החיים היא תוצאה של אבולוציה כימית אקראית ונדירה

עד כה אין כל רמז לכך שמקור החיים הוא בחומר, אלא החומר הוא מנשא להתגלמות חיים במגוון עצום של יצורים וצומח. ואין עדיין הוכחה שתחילת החיים היא תוצאה של אבולוציה כימית אקראית ונדירה. בהקשר זה מעניין לעיין במיתוס ההינדי הקדום. אפילו בהגות כה מוקדמת ( שרימד-בהגוותם, חלק 5), מסופר שהחיים אינם נובעים מן החומר. מסופר שם שתפקידו של ברהמה, שהגיח מתוך טבורו של וישנו בורא העולמות, הוא ליצור את כלל הברואים מן החומר – כלל החי והצומח – אך את החיים מעניק האל וישנו, אשר לנו, החיים, אין גישה או יכולת להבינו.

מיתוס, מטפורה, ייצוג סמלי, פרי הדמיון האנושי: פרומתיאוס בורא את האדם (פרסקו רומי, וילה רומית ברוצ'ה סן פאולו), מוצג ב-Museo via Ostiense, Porta San Paolo, תצלום: רוג'ר אולריך

מ"מוצא המינים" של דארווין ועד תאוריות חוקרי אבולוציה עד היום, התקבעה ההיפותזה שההישרדות והרבייה של פרטים אינה אקראית. ישנן שלל עדויות שהפרטים מן החי והצומח, שמצליחים לשרוד ולהתרבות באופן המוצלח והגדול ביותר, הם בעלי התכונות המתאימות ביותר לעשות זאת בתנאי הסביבה. כאן אגב, אנו מתחברים לתפישת המציאות שתוארה לעיל, ולפיה המוח אוכף תפישת מציאות אישית, הרחוקה מן המציאות "האמתית", אולם היא מוגבלת להתאמה אופטימלית לכושר לשרוד להוריש ולהפיץ גנים רבים ככל האפשר לצאצאים רבים ככל האפשר.

עלינו להניח שקיימים אינסוף יקומים, או לפחות מספר גדול מאוד של יקומים, והיקום שלנו, הוא, לגמרי במקרה, בעל 'פרמטרים נכונים' המאפשרים חיים. בקצרה, היקום ואנו נוצרנו במקרה, ללא כוונה או תכנון כלשהו, כך על פי הפיזיקאי עילם גרוס

כאן יש לתמוה על התנהלות יקומית לא מובנת: היקום מעודד קיום של מגוון חיים גדול ומרשים. בעוד יד אחת מעודדת יצירת מגוון חיים, יד שניה מוחה אותם מן האדמה באסונות טבע מדי פרקי זמן קצרים יחסית. אנו מונים כיום שש הכחדות המוניות גדולות במיוחד, לצד אסונות קטנים יותר, שבהם נכחדו מרבית אוכלוסיות החי והצומח מעל פני כדור הארץ בחצי מיליארד השנים האחרונות, והוחלפו באחרות.

משך החיים על בכוכב שלנו הוא קצר מאד, יחסית למשך הזמן שבו היקום קיים או העתיד הצפוי לו. סוף החיים כאן, על פני כדור הארץ, ידוע מראש גם לאופטימיים שבינינו. בעוד כ-5 מיליארד ייגמר שנה הדלק הגרעיני בשמש, וכל מערכת הפלנטות שאחת מהן היא ארץ, יהפכו לאבק כוכבים. ניתן לשער בסבירות גבוהה, שבמידה וקיימים או היו קיימים חיים, אי שם ברחבי הקוסמוס, הרי גורלם דומה לגורל החיים כאן. קצרים, ארעיים, נכחדים ומתחדשים באופן שאינו צפוי, עם סוף אולטימטיבי ידוע.

מספרים מאין באנו ולשם מה

כשמנסים לדון בשאלה ״לשם מה נוצרו החיים?״ בכובד ראש ובלב חף מאמונות ודעות קדומות, מגיעים לבלבול ומבוכה ונאלמים דום, גם אם הנימוקים המושמעים על ידי חוקרים והוגים, אלה המסרבים לגלוש במדרון התלול של המטפיזיקה, חלשים ואינם משכנעים. אמירה מפורסמת של אלברט איינשטיין מגלה טפח מהסבך הבלתי פתיר: "האם לאלוהים הייתה בחירה?", כלומר, האם מאפייני היקום היו חופשיים לבחירה בעת הבריאה, או שמא כוחות וחוקי הטבע היו מוטבעים מראש, שהכתיבו למעשה את האופן בו היקום מצוי היום? את אותו קו מחשבה ממשיך עילם גרוס, חוקר ישראלי בולט במכון ויצמן, עמית מחקר במרכז האירופי לחקר החלקיקים CERN ושותף בכיר במיזם גילוי בוזון היגס ("החלקיק האלוהי") בשנת 2021. על פי גרוס, עלינו להניח שקיימים אינסוף יקומים, או לפחות מספר גדול מאוד של יקומים, והיקום שלנו, הוא, לגמרי במקרה, בעל "פרמטרים נכונים" המאפשרים חיים. בקצרה, היקום ואנו נוצרנו במקרה, ללא כוונה או תכנון כלשהו.

זה קורה. כל היתר, חידה, מסתורין ותהייה שאין לה סוף. תצלו: פמה גיאמטסהו

גם אם נזניח את הביקורת המתבקשת על היפותזה זו, אין לנו הסבר אחר מניח את הדעת לפתרון רציונלי שנשען על החומר הקיים שמממש גם חיים, וכנראה שלעולם לא יהיה. למרות זאת, מרתק לעיין בתמונת היקום בעיני חלק מאבותינו, שהציעו תשובה לסוגיה לשם מה היקום זקוק לעצמו, ולשם מה הוא זקוק שיהיו בו חיים בכלל ויצורים חושבים ותוהים בפרט. האם רק כדי לסיימם באלימות, ולהתעלל ולהתעמר בהם?

'לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם' (משנה, מסכת סנהדרין, ד' משנה ה)

תנועות וזרמים רבים מן העבר אימצו את התפישה שלפיה עומדת בבסיס היקום הוויה אינטליגנטית, והשפיעו בכך גם על תפישות רציונליות, זמן רב לפני שלמדנו על אודות גלקסיות אינספור, המפץ הגדול, כבידה קוונטית ונתונים מטלסקופים חדישים. למשל, בדיאלוג טימאוס של אפלטון נטען שהיקום בהכרח קיים ואינטליגנטי, ואורגניזמים בני תמותה הם מיקרוקוסמוס, העתק של היקום הגדול. כך בהשראה זו, גם האסכולה הסטואית גרסה שהיקום הוא תולדה של הוויה אינטלקטואלית, כישות חיה המצוידת בתודעה, בדעת ובתבונה. ריי קורצווייל, ממציא, עתידן וסופר בן זמננו, רואה בנו את תכלית קיום היקום, וממשיך בעצם את שרשרת התפישות שלפיהן העולם נברא כדי לקיים אותנו, בני האדם: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה, מסכת סנהדרין, ד' משנה ה). וכך כותב קורצוויל במאמרו The Intelligent Universe: "היקום הוקם בצורה ייחודית להפליא כדי שהאבולוציה תוכל לייצר את האנשים שיושבים כאן היום ונוכל להשתמש באינטליגנציה שלנו כדי לדבר על היקום". ונשאל – אז מה? מה אילו יתרון או תכלית יש בבני האדם המשתמשים באינטליגנציה כדי לדבר על היקום?

ויש אומרים: היקום נברא לשם לימוד ואימון לתכלית נשגבת

על רקע זה, נציין את המודל הקוסמי ההינדי, שלפי עדויות היסטוריות זלג לתרבויות אחרות עוד באלף הראשון לפני הספירה, ומשמש עד היום בסיס והשראה לתפישות המיסטיות של הדתות המערביות, ולנגזרות רוחניות שלהן בקרב זרמים רוחניים רבים.

בסיס התפישה הוא עוגן נצחי וקבוע: כל אחד מאתנו, גם כל חי, הוא הוויה נצחית – "נשמה" – העומדת בפני עצמה, ללא כל זיקה לעולם ולמציאות החומריים המוכרים לנו. כך אומר האל לארג'ונה (בהגווד- גיטה, פרק 2, פסוק 11): "מעולם לא היה זמן שבו לא הייתי, או אתה, או שליטים אלה; גם לא יהיה זמן שבו לא נהיה. כפי שבגוף, הנשמה המגולמת חווה ילדות, נעורים וזקנה, כך גם מגיע האדם לגוף אחר. החכם אינו מתבלבל מכך". המוטיב המרכזי בתפישה ההינדית, היא שהיקום, אחד מני רבים מאוד, הוא מעין אשרם, מחנה אימונים לנשמות המושלכות אליו על ידי האל כדי שילמדו, יפענחו ויחוו בעצמן את מהותן הנצחית, ומהות תפקודן בשירות הראוי לצד האל. אך כדי להגיע למודעות זו, העולם החומרי כופה סופיות על הגוף שבו משתכנת הנשמה, ועם מותו עליה לעבור לגוף חומרי אחר, כך בגלגולים רבים במשך עידנים, עד שהנשמה מגיעה בכוחות עצמה לתובנה ולידיעה של תפקידה הנצחי, ורק אז היא נחלצת מהעולם החומרי. במסע מפרך זה, הנשמה לומדת שהדרך להשתחרר מכבלי החומר, מועקות והסבל בגלגולים אינספור, היא להתנסות בחיים בגוף חומרי שסופו ידוע, ולהפנים כיצד לשרת, להיטיב עם האחר, להיות מוסרי וחומל – באורח חיים צנוע ומטיב עמו וסביבתו. דרך זו מומלצת על ידי מגוון גדול של התפישות הרוחניות-דתיות, גם עבור מי שאין להם כל מושג בתפישה כזו, או שבוחרים להתעלם ממנה, ויפים גם לאלה הסולדים ממטפיזיקה ואמונות רוחניות למיניהן.

יש להעיר שאף חכמים הינדיים התיחסו לתפישה זו בזהירות: הם מציינים שלושה דברים שאין לנו יכולת להבין ולדעת באמת, ולכן גם אין כל תכלית לחקור ולשאול בעניין. נדלג על שני הראשונים כדי למנוע הסחת דעת מיותרת, ונציין את השלישי, שהוא תעלומת "ירידת הנשמה לעולם". גם הם מודים שעניין זה נמצא מחוץ ליכולת התפישה האנושית, ורק דבקות ואמונה תמימה שכך הוא ולא אחרת, נותנים מענה רגשי ושכלתני לתעלומת החיים, ומרככים את הסבל והמועקות.

על ההודים, לברהמה פנים רבות והוא יצר את הברואים מהחומר, אך החיים לא ממנו באו או ניתנו, והמסתורין נותר ותשובה ברורה אין. תצלום: רואל וייננטס

אז לאן הלאה?

השאלה המתבקשת היא מה עושים עם ההבנה כי עומד בפנינו מכשול תבוני בלתי עביר ואין לנו דרך להכיר ולחקור את מקור היקום והכוונה שלשמה הוא נוצר, אם קיימת כזו? התשובות מפצלות את החברה האנושית למספר טיפוסים אופייניים, נדגיש שלושה מהם:

• רבים מסרבים לגלוש אל המטפיזיקה, כי באמצעות הרציונל הקר הם חשים יותר בטוחים ובעלי שליטה על החיים. הם נמנעים להתעמת עם שאלות כמו לשם מה או למה, כי אין להן תשובות. אין זה סותר אגב, שגם מקרב אנשים אלו נמצא בעלי סקרנות ודחף להבין, לחקור ולהעמיק בפיענוח מדעי של הסובב בפרט והיקום בכלל.
• "לא ניתן לקבל ולכבד את אלוהים בשום מעשים, אלא באמונה בלבד" טען מרטין לותר , ב"מסה על חירותו של נוצרי". חלק לא קטן מהציבור נוטה, בשם מסורת אבות, לקיים פולחנים דתיים כחלק משגרת החיים, ולהכיר בקיום הוויה בוראת ומשגיחה על התנהלות היקום בכלל וחיים אישיים בפרט, בלי לשאול שאלות. מאמינים אלה בוחרים להתעלם במכוון מעיון בסוגיות שהפכו לכלל דתי, כי כך גם אבות אבותינו סברו: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות" (בבלי, חגיגה, י'ג א), לצד האיסורים השונים לעסוק במעשי מרכבה – מעשים מיסטיים יהודיים עוד מימי התנאים. מתוך ציבור זה יש המתעקשים להתאים ולהראות בנסיונות חוזרים ונשנים לאורך הדורות, למצוא התאמה בין בריאת העולם ומבנה היקום בכתבי הקודש העתיקים למיניהם, לבין ממצאי המדע מהזמן האחרון, ועצם הנסיונות החוזרים ונשנים מרמזים שהעניין זקוק לאמונה תמימה.
• חלק אחר מהציבור נוטה להתעלם מהרעיון של הוויה חוץ יקומית, אך מודע היטב לחיוניות תשומת לב לאורח החיים כאן ועכשיו. הוא משקיע מאמץ לקיים חיים טובים ומטיבים ככל שניתן, מייחס אחריות אישית למתרחש וליחסים עם הסביבה, ואינו תולה את האשם בגורם חיצוני כלשהו, ודאי לא כזה שבלתי אפשרי ניתן להכירו.

איש באמונתו יחיה. מועקת אי הידיעה המובנית בנו, האקראיות ואי הוודאות, ומכאן הפחדים והחששות הקיומיים בחיים הקצובים, ילוו אותנו תמיד

נראה ששלושת סוגי תפישות אלה הם לגיטימיים, וכל ויכוח או שכנוע שאחת מהן היא נעלה על אחרות הוא מיותר. איש באמונתו יחיה. מועקת אי הידיעה המובנית בנו, האקראיות ואי הוודאות, ומכאן הפחדים והחששות הקיומיים בחיים הקצובים, ילוו אותנו תמיד. נקשיב אם כן ללאו דזה, מגדולי הפילוסופים המשפיעים לאורך הדורות, המצוטט בספר הטאו מתוך הפרק "התחדשות" (כאן בתרגום ניסים אמון):

"הקדש עצמך להשגת שלוה/ רוקן עצמך משאיפות אחרות/ מי שהרבה להתרוקן/ ישאר בסוף עם שלווה גדולה.

כזה הוא העולם/ מיליון דברים מופיעים יחד/ ומיליון דברים נסוגים./ הביטו בצמחי הבר/ שהנצו לזמן קצר ופרחו בהדר/ ואחר כך שבים/ לנוח באדמה.

אני רואה את הדברים עולים/ ורואה אותם נעלמים/ מחזוריות של לידה ושיבה/ יש בה יופי ושלוה.

(...) מחזור הגורל קרוי נצח/ ידיעת הנצח קרויה בינה

(...) גם אם הגוף זמני הוא/ ויום אחד נגמר הטאו/ עד כלות הזמן/ לא יאונה לו כל רע.

לכן, להכיל את הטאו/ משמעו לגעת בנצחי/ בקיים לעד."

הנה היופי, הנה הקיום, הוא שם ואנו חלק ממנו ויכולים רק להתבונן עליו לזמן שהזדמן לנו לחיות. בתצלום: אגם אטיטלן, גואטמלה, צילם: מרק הרפור

כדאי לחיות את החיים כפי שהם, ולא להתמסר לפחד, אי-הוודאות, אי הידיעה וסופיות חיינו. ובקצרה – לחיות לנצח כל ימי חיינו

במילים אחרות - החיים חשובים כי אנו קיימים בהם לעת עתה, ולכן המטרה היא להתמקד בקיים וביופי המזדמן, ויש להתמיד להיות חלק משרשרת קיום מתמשכת, גם אם בלתי מובנת, או כדברי שפינוזה (ב"תורת המידות", כאן בתרגום ירמיהו יובל): "חוכמתו [של האדם החופשי] אינה התבוננות במוות אלא התבוננות בחיים".

ברוח זו, הרי ציטוט נוסף מפי הקוסמולוג אלן לייטמן, מהמכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (MIT), העוסק כיום בשילוב מדע והומניות והמתוודה: ״מילדותי הבנתי שהיקום אינו מאיר פנים, להפך. הוא כופהעל כל אחד מאתנו חיים מלאי סבל וחסרי משמעות. כך חשבתי עד שהתאהבתי״.

נראה שהמסר היקומי אלינו, בעלי התבונה הגבוהה, הוא שכדאי לחיות את החיים כפי שהם, ולא להתמסר לפחד, אי-הוודאות, אי הידיעה וסופיות חיינו. ובקצרה – לחיות לנצח כל ימי חיינו.

והיקום? הוא יתמיד מן הסתם וישמור את סודותיו לנצח.

מקורות

Lawrence M. Krauss (2012) A Universe from Nothing: Why There Is Something Rather than Nothing. Free Press

Shrimad Bhagavtam (1972) with commentary of A.C. Bhaktivendanta Swami Probhupada. The Bhaktivendanta Book Trust

בהגווד גיטה - המדריך המקיף ותרגום מילולי מסנסקריט; הווארד רזניק, הוצ' ריסלינג (2018). תרגום לעברית טלי צ'רני.

סרט תעודי (2001) "מסע אל האינסוף" מתמטיקאים מפורסמים, חוקרי פיזיקת חלקיקים וקוסמולוגים בוחנים לעומק את האינסוף ואת השפעותיו המתעתעות על היקום.

עילם גרוס: "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" ; פודקאסט "מדברימדע – מדע גדול בקטנה", פרקים 30 ו- 31. מראיינים שמעון ראיצ'וק ויומירן ניסן

ספר הטאו; לאו צה; תרגום לעברית ניסים אמון (2001) הוצ' אבן החושן

כל הציטוטים המובאים כאן ללא ציון המתרגם הם תרגום חופשי של המחבר.

תמונה ראשית: מתוך "כאוס קדמוני" (1906-1907), הילדה אף קלינט. תצלום: ויקיפדיה