הזהב נדבק להם לאצבעות

לקראת סוף שנת 2001, בקנדהאר שבאפגניסטן, ראיתי ילדה כבת תשע מפרקת רובה קלשניקוב, בודקת את הכדורים וטוענת מחדש את הכדורים התקינים שבהם בתוך דקות. הילדה התגוררה בבית עשוי מלבני בוץ באמצע בית קברות. גם אני גרתי שם. התארחתי אצל המשפחה שלה בשעה שדיווחתי על נפילת משטר הטליבאן עבור הרדיו הציבורי בארצות הברית, ה-NPR. חשבתי שאלמד יותר אם אתערה בקרב אפגנים מהשורה מאשר במלון היחיד בבירה שהייתה עד לא מזמן בידי טרוריסטים, המלון שבו התאכסנו יתר העיתונאים המערביים. וכך, ביקשתי חבר איש מיליציה לאתר עבורי משפחה מארחת.

הסצנה שתיארתי, שהתרחשה בחדר האירוח ששטיחים מפוזרים בו, המקום שבו ישנתי בלילה ושהתכנסנו בו ביום, נותרה לנגד עיניי לכל אורך עשר השנים של שהותי באפגניסטן. והיא נותרה חקוקה בזיכרוני מאז ועד היום.

מה שהם היו צריכים הוא בסך הכול להיות גאים בממשלתם. אלא שפקידי ממשלה אפגניים החלו לגנוב כסף. ופקידי ממשל אמריקניים התעלמו מהפשעים – ואפילו אפשרו להם להתבצע

הנה המשמעות שלה. אפגנים יודעים כיצד להילחם. ברגע שבני עמה של הילדה חזרו לשלוט בארצה, הם לא נזקקו לחיפוי צמוד של כוח אווירי כדי לגבור על הטליבאן שאיימו לשוב, והם גם לא נזקקו לכלי רכב משוריינים עמוסים באלקטרוניקה עדינה, כלי רכב שרק מכונאים בעלי הסמכה מיוחדת יכולים לתחזק. מה שהם היו צריכים הוא בסך הכול להיות גאים בממשלתם. אלא שפקידי ממשלה אפגניים החלו לגנוב כסף. ופקידי ממשל אמריקניים התעלמו מהפשעים – ואפילו אפשרו להם להתבצע.

מנין תבוא עזרה? ילדה באזור קנדהאר מביטה לעבר מטוסי ארה"ב השומרים על ממשלתה. אך פקידי הממשלה שדדו את הקופה. תצלום: DVIDSHUB

הנושא, שחיתות, לא העסיק אותי כשהחלטתי לעזוב את תחום העיתונות ולעבור לאפגניסטן. לא חשבתי עליו כשהתחלתי לפעול כדי לבנות מחדש כפר שהיה לחורבות בעקבות הפצצות אמריקניות, או כשסייעתי להקים את תחנת הרדיו העצמאית הראשונה במדינה. לא ניסיתי לכפות נורמה מערבית כלשהי.

כששאלתי צעירים מה הם היו רוצים לשמוע ברדיו, הם התלוננו על כך שהם נסחטים בידי אנשי המיליציה של המושל – שלבשו מדי קרב אמריקניים

האפגנים הם שהציגו בפניי את הבעיה. כששאלתי צעירים מה הם היו רוצים לשמוע ברדיו, הם התלוננו על כך שהם נסחטים בידי אנשי המיליציה של המושל – שלבשו מדי קרב אמריקניים. האיש במחצבה אמר לי שהוא אינו יכול למכור אבנים עבור הבתים שאני שיקמתי: המושל העניק לעצמו מונופול על אבנים מסותתות. וכך הוא ריסק את האבנים לחצץ ואותו הוא מכר בפער תיווך עצום לבסיס הצבאי האמריקני שמחוץ לעיירה.

כשלמדתי פשטו ועברתי לגור במתחם ללא שמירה באמצע העיירה, בעוד הטליבאן מסתננים בחזרה לאזור, משלחות של זקנים באו לביקור. "הטליבאן נתנו לנו סטירת לחי", כך היה אומר דובר בעל חזות מכובדת, מניח את כוס התה הירוק כדי לסטור לעצמו, "והממשלה סוטרת לנו בלחי השנייה!"

וכך התחלתי לעבוד על נושא השחיתות: כיוון שידעתי שאם ממשלת ארה״ב תמשיך לסייע לשחיתות לפרוח – אנו והעם האפגני – נפסיד במלחמה. וזה מה שקרה.

אך התבוסה במלחמה הארוכה ביותר שארה״ב ניהלה מימיה בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה שבה שחיתות עיצבה את ההיסטוריה.

"הם מטיפים רק תורות אנושיות" – לא דברי קודש – "שאומרות שברגע שהכסף מצלצל בתיבה, הנפש מתעופפת אל מחוץ לפורגטוריום". כך אומרת תזה 27 בשורה סדורה ומוקפדת של הצהרות שסטודנט למשפטים שהיה לכומר ולפרופסור לתאולוגיה בשם מרטין לותר כתב בשנת 1517. באותם ימים, הכנסייה הקתולית, הכוח ששלט באירופה מקצה אירלנד וכמעט עד למוסקבה, הפעיל מנגנון סחיטה עצום. מאמינים יכלו לחמוק מהעינויים שציפו להם במעין מחנה פליטים נורא שנועד להם בטרם יום הדין, מקום שנקרא "פרגטוריום", אם הם ישלשלו לתיבה את מחיר ה"אינדולגנציה" [״שטר המחילה״], כלומר תעודת המעבר מטעם האפיפיור.

ב-1517 החל מבצע מכירות גדול בגרמניה. מחצית מההכנסות יועדו מראש לכיסוי החוב הענק שאיש כמורה צעיר נטל כדי לרכוש מידי האפיפיור תפקיד רב עוצמה של ארכיבישוף. האפיפיור, בן אוהב מצלצלים לשושלת מדיצ'י, נהג כעניין שבשגרה להעמיד למכירה פומבית תפקידים כנסייתיים ומיני פטורים מהוראות החוק הכנסייתי. יתר ההכנסות ממכירת כתבי המחילה היו עתידות לזרום אל ליאו העשירי עצמו, כדי לסייע לו לשלם על פיסת נדל"ן מפוארת.

תזה 66: "אוצרות כתבי המחילה הם רשתות שבאמצעותן דגים כעת את עושרם של בני האדם". מדוע, כך תוהה לותר בתזה 86, לא בנה האפיפיור העשיר כקורח "את הבזיליקה האחת הזאת של פטרוס הקדוש בכספו, שלו במקום ליטול את כספם של מאמינים עניים?"

בתחילת המאה ה-16, בעקבות שחיתות הכנסייה ומכירת כתבי מחילה זעם ציבורי התפרץ ברחבי אירופה בגל הלם שעיצב מחדש באורח דרמטי את הפוליטיקה, התרבות והכלכלה של היבשת

כמעט כל 95 הקביעות המהפכניות הללו עוסקות בהיבטים של מה שהיינו מכנים היום בשם שחיתות: שימוש בתפקידים ציבוריים כדי להתעשר. במקרה הבוטה והקיצוני הזה, התפקידים האמורים היו מקודשים ומה שהיה מונח על כף המאזניים היה נצחי. זעם ציבורי התפרץ ברחבי אירופה בגל הלם שעיצב מחדש באורח דרמטי את הפוליטיקה, התרבות והכלכלה של היבשת.

ההיסטוריה עושה פניות חדות מהסוג הזה, פניות שבהן שחיתות מערכתית, או התגובה נגדה, משנות את מהלך האירועים בעולם.

שלוש שנים לאחר שהתזות של לותר התפשטו באורח ויראלי, צבא של ספרדים וילידים צר על מטרופולין. מבחינת גודל האוכלוסייה, ומבחינת התחכום התרבותי והאדריכלי, בירת האצטקים טנוצ'טיטלן (Tenochtitlan) התחרתה בקלות בכל עיר באירופה. העדויות שנכתבו, הן על ידי מפקד הצבא, הרנן קורטס (Cortés) והן בידי מלומדים מקרב הילידים, מורות על כך שחלק גדול מהפאר העצום של העיר נבע מכך שהאליטה האצטקית ניצלה את כוחה הציבורי לצורך התעשרות אישית. וכך עולה השאלה: האם קורטס היה מפיל את האימפריה האדירה הזאת אלמלא חברו אליו בני ברית זועמים מקרב הילידים?

טנוצ'טיטלן, בירת האצטקים (כאן כפי שהייתה ב-1519), התחרתה בקלות עם כל עיר אירופה, ועשיריה היו עשירים מופלגים, על חשבון נתיניהם. תצלום: המוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה, מקסיקו, ויקיפדיה

בספרו "Corruption and the Decline of Rome" (משנת 1988) – אם להציג דוגמה אחרונה – רמזי מקמאלן (MacMullen) מקדיש פרק למערכת שהייתה עתידה להפוך לברירת המחדל של האפיפיור לאו העשירי אלף שנה לאחר מכן: "שלטון למכירה". מקמאלן מעריך את השפעתה על הגורל של רומא, ותוהה כיצד יתכן שקואליציה לא ממושמעת, נחותה מבחינה חומרית וטכנולוגית, של אנשי שבטים חסרי הכשרה "השתלטה במהירות ובקלות כזאת על גרמניה, גאליה וספרד". השאלה משקפת את התימהון הכללי נוכח המראה שהיינו עדים לו בקיץ 2021, כשכנופיות של לוחמים פרועי שיער רכובים על אופנועים, השתלטו על אפגניסטן בתוך ימים אחדים.

בסוף ימיה של האימפריה הרומית החיילים הממורמרים, חיילים שלא היו מצוידים היטב, שנשארו בחזית, לא קמו להילחם. מספרים לנו על שדה קרב, על מחוז, על פרובינציה שלמה שפשוט ננטשו. בדיוק כפי שקרה באפגניסטן באוגוסט 2021

בשני המקרים, ההשפעה הקטלנית של "שלטון למכירה" הייתה בריקון כוחות המגן. "גודל הצבאות של רומא היה מביש", כותב מקמאלן. והחיילים הממורמרים, חיילים שלא היו מצוידים היטב, שנשארו בחזית, לא קמו להילחם. "מספרים לנו על שדה קרב, על מחוז, על פרובינציה שלמה שפשוט ננטשו". בדיוק כפי שקרה באפגניסטן באוגוסט 2021.

עבור אליטות מושחתות, תקציבי ביטחון מייצגים הזדמנות קורצת לביזה. אזרחים כמעט לעולם אינם מפקפקים בהשקעות שהם סבורים שיגנו עליהם, ופרטי ההוצאות הללו נוטים להיות מסווגים.

טכניקה נפוצה היא שקצינים מרפדים את הכנסתם במה שה"גרדיאן" הבריטי זיהה ב-2016 כ"שמות מזויפים או חיילים מתים", ולאחר מכן משלשלים לכיסם את המשכורות הנוספות. כך קורה שמחוזות מוצאים את עצמם ללא הגנה ראויה, כשכל מה שיש בהם הוא יחידות שגודלן מביש.

ומדוע לא לבזוז את תקציב הציוד, על ידי אי-רכישה של כלים שתקציב יוחד להם, או על ידי מכירת אספקה – כולל מכירתה לאויב – או על ידי רכישה של חלופות גרועות במקום המזון, המחסה והנשק הנאותים עבור אלו שמסכנים את חייהם כדי להגן על הקהילה? כך קורה שחיילים נותרים ללא תחמושת באמצע קרב יריות מול אויבים מרופטים ופרועי שיער.

סכומי כסף, כלי נשק ואוהלים חסינים בפני מזג האוויר – את כל אלו אפשר לספור; הם מסייעים לכמת את מחיר השחיתות. אך חשיבה במונחים מספריים בלבד מתעלמת מהנזק הגדול יותר ומהסכנה הממשית: שחיתות גורמת לפגיעה מוסרית.

איך לדעתכם הרגישו החיילים הרומאים והאפגנים, חבורות קטנות ופזורות של חיילים, בטנם ריקה בגלל צחנת המנה העלובה שהוגשה להם לארוחת הבוקר, בעודם מסכנים את עצמם בשם מי שמושלים בהם? אילו תחושות צרבו בבשרם כשהם הבינו שהמצוקות שלהם נגרמות על ידי הנציגים של אותם מושלים בדיוק – על ידי מפקדים ומנהיגים שהם כמהו להעריץ? האם אתם יכולים לתאר לעצמכם את הכאב? את הבושה?

ומה קרה כשהחיילים החלו לחשוב ברצינות על מצוקתם? מה אם התוחלת היחידה שהם יכלו למצוא בסדיזם הזה היה צבירה של עוד ועוד זהב או דולרים?

ומה קרה כשהחיילים החלו לחשוב ברצינות על מצוקתם? מה אם התוחלת היחידה שהם יכלו למצוא בסדיזם הזה היה צבירה של עוד ועוד זהב או דולרים, יותר ממה שמפקדיהם וצאצאיהם יוכלו אי-פעם לבזבז?

המילה שעולה על דעתי היא "בגידה". האם אי-פעם חוויתם בגידה? האם יש פצע נפשי עמוק יותר? פצעים נפשיים – בגידה וכאב ובושה – הם מניעים רבי עוצמה לפעולה, והם לא תמיד נלקחים בחשבון.

גאווה חיונית: מדריך במשטרת אפגניסטן מציג בגאווה תג של נאט"ו. לימים, כשהמערכת הושחתה, השוטרים התפוגגו. תצלום: NATO Training Mission, Afghanistan

ומה לגבי האזרחים בארץ כזאת? מה נובט וצומח בלבם כאשר, כפי שעמיתה אפגנית העירה במרירות: "אותם אנשים ממש שהיו אמורים לקיים את החוק הם אלו שעוברים עליו?"

באחת הפעמים, אנשי הקואופרטיב שהקמתי בשנת 2005 היו צריכים לשחרר פריט מהמכס. באותה עת לא הייתי בסביבה. הם לא יכלו לשחרר את הפריט בלי להציע "שלמונים" (מה שהחוקה של ארה״ב מכנה בשם "emolument"). בתחושה של גועל, שחלקה גועל מעצמם – הם שילמו.

כיצד מתעוותות הנשמות תחת החובה להפר ערכים יקרים ללב כדי לשרוד?

מה ההשפעה של הכורח לעשות משהו כזה מדי יום? כיצד מתעוותות הנשמות תחת החובה להפר ערכים יקרים ללב כדי לשרוד?

הדרך שבה אחדים מגיבים לכך עשויה להיראות כפרישה, התבדלות. חיילים נוטשים את עמדותיהם. מצביעים נמנעים מלהטיל פתקי הצבעה. שיירות יוצאות לדרך בממדים המזכירים את יציאת מצרים. או שעם שלם "מפרק את הגידים הפוליטיים שחיברו אותם אלו לאלו", אם לצטט את הכרזת העצמאות האמריקנית.

הכאב שנגרם בשל בגידה וחוסר כבוד יכול גם להצית זעם אַלים ורצון לנקום. ולא רק באפגניסטן או ברומא העתיקה.

תבחרו כל מדינה הנתונה כיום במשבר: מחאות ציבוריות ענקיות שרומסות נשיא והופכות למלחמה; התקפות מצד מתקוממים הפולטים סיסמאות אידאולוגיות. וכעת הביטו על הממשלה במדינה האמורה. האם הצדק מוסדר היטב או שהוא מוצע למכירה? האם קרובי משפחה של פקידים בכירים מחזיקים במשרות מפתח במנגנון הציבורי? האם תשלומים קטנים של שוחד לפקידים זוטרים הם "פשוט הדרך המקובלת כאן כדי שדברים יקרו"?

יחד עם זאת, יתכן שהתגובות האלימות שהשחיתות מעודדת הן הנזק הקטן יותר שנגרמה בעטיה. הנזק הגדול יותר עשוי לנבוע מהבגידה עצמה: אסון טבע או כזה שהוא מעשה ידי אדם, הגורם לנזק בלתי הפיך – כמו פיצוץ כימי בעיר נמל עתיקה, או אזור שלם שנחרב בגלל הוריקן; קריסה פיננסית שנגרמת בגלל הונאה שיטתית. או, אם נביט באסון הגדול ביותר המרחף מעל המין שלנו כיום: הרס עולם הטבע.

מאז שנת 2018, רק מאז, לדוגמה, אלפי קילומטרים רבועים של יערות גשם באמזונס – האזור הרטוב, השופע ובעל המגוון הביולוגי הגדול ביותר בכל כוכב הלכת שלנו – נשרפו. גם אם נכנה את האמזונס אגן של פחמן הדבר לא יתחיל לשקף את ממדי האסון. תחשבו על מקום שאינו רק ריאה, אלא כמצבור של איברים חיוניים של כדור הארץ, שמספרם גדול יותר ממה שהידע האנושי הנוכחי יכול אפילו לזהות.

תחת הממשלות המושחתות להחריד המושלות כיום בבוליביה ובברזיל, מתנהל מרוץ פרוע לבזיזת האמזונס

מה יהיה בלעדיו? אם כוכב שביט אחד שפגע במפרץ מקסיקו השמיד כ-80 אחוזים מהמינים והביא לסופו של עידן הדינוזאורים, הרי שאיננו מסוגלים אפילו לחשוב על תשובה. עם זאת, תחת הממשלות המושחתות להחריד המושלות כיום בבוליביה ובברזיל, מתנהל מרוץ פרוע לבזיזת האמזונס.

ז'איר בולסונרו, נשיא ברזיל (2019), יירשם כאחד ממחריבי האמזונס, כמשתף פעולה עם תאוות התעשרות של מקורבים ובעלי עניין. תצלום: ז'זו קרניירו

בגידה. אין פלא שכדור הארץ מתפרץ ומכה.

אם כן, כיצד יתכן שאנו במערב מקדישים תשומת לב כה מועטה לשחיתות? אנחנו מפחיתים בחשיבותה, מתייחסים אליה כמאפיין מובנה של המצב האנושי, או של התרבות של מדינות זרות מסוימות. או (ולעתים גם) כסטייה סרת טעם, כשערורייה שלא ראוי להקדיש לה יותר מדי.

נשיא בית המשפט העליון של ארה״ב, השופט ג'ון רוברטס, כתב בשנת 2016, בהחלטה שנתקבלה פה אחד על ידי הרכב השופטים שהוא עמד בראשו, והביע את הגישה הזאת במלים ברורות: "הדאגה שלנו אינה לסיפורים מנקרי עיניים על מכוניות פרארי, שעוני רולקס ושמלות נשף" – אלה היו דבריו עם ביטול ההרשעה בשחיתות של בוב מקדונל, המושל לשעבר של מדינת וירג'יניה, שהואשם כי קיבל מתנות בשווי של כמעט 200 אלף דולר מאיש עסקים שביקש את עזרתו.

מה לדעתם של שופטי בית המשפט העליון מסכן את ארה״ב? תובעים שחורגים מסמכותם ופועלים נגד פקידי ממשל ובכירים בתאגידים: זה, זה מה שמסכן את ארה״ב

שמונת השופטים בהרכב הסכימו כולם שלא זה הנושא המדאיג, לא השחיתות. מה שאמור לדעתם להדאיג אותנו הוא המאבק שמבקש להפחית את השחיתות. מה לדעתם מסכן את ארה״ב? תובעים שחורגים מסמכותם ופועלים נגד פקידי ממשל ובכירים בתאגידים: זה, זה מה שמסכן את ארה״ב.

האמנם?

שבועות מעטים לאחר הפסיקה הזאת, שתי דמויות עצמאיות ורבות תנופה קרעו לגזרים את הפוליטיקה הנשיאותית של ארה״ב. אחד התחיל לשיר "לייבש את הביצה!" והאחרת קראה ל"מהפכה פוליטית". המצביעים הגיעו בריצה. פוליטיקאים מסורתיים עמדו שם בפה פעור. המהפכה התחוללה, אך לא הייתה זאת המהפכה שכתום השיער ההוא קיווה לה.

במלים אחרות, השחיתות שחררה את המוסרות מעל המערכת הפוליטית האמריקנית, והתוצאות הסופיות של התהליך אינן ידועות לנו עדיין. עם זאת, כאן בארה״ב וגם במדינות מערביות אחרות, קל יותר להתעלם ממנה מאשר באפגניסטן. בארה״ב, אזרחים אינם נסחטים ברחוב מדי יום. השחיתות עטופה במלות קסם משפטיות. את הכספת מפצחים בכפפות של משי.

למשל, קומץ של ענקי התעשייה הביטחונית האמריקנית, ולכולם גיליון הרשעות ארוך, מקבלים את חלק הארי של חוזי האספקה והשירותים של משרד ההגנה. הזכיינים הללו מוכרים כלי רכב משוריינים עמוסים באלקטרוניקה עדינה. הם מוכרים מערכות נשק פגומות. הם מגישים תקציבים שהשורות שלהם מנופחות או אפילו נותרות ריקות: "למלא בהמשך". חיילים אמריקנים אינם רעבים. ובכל זאת, המלחמות מסתיימות בתבוסה.

ספסרי המלחמה הללו, מי שאחראים לפשעי השחיתות, לובשים חליפות עסקים ונהנים מיחס של כבוד. הם ארגו מרקם מורכב של קשרים עם פקידי ממשל, שמחליטים על גודל תקציב הביטחון ועל האופן שבו ייעשה שימוש בכספים

ספסרי המלחמה הללו, מי שאחראים לפשעי השחיתות, לובשים חליפות עסקים ונהנים מיחס של כבוד. הם ארגו מרקם מורכב של קשרים עם פקידי ממשל, שמחליטים על גודל תקציב הביטחון ועל האופן שבו ייעשה שימוש בכספים. הקשרים הללו נקנים לא רק באמצעות תרומות למערכות בחירות. בעלי תפקידים עוברים בתנועת לך ושוב בין התעשייה הפרטית לפנטגון, וכך יוצרים רשת דינמית ורבת-עוצמה. מטרותיה של הרשת הזאת גוברות תמיד על האינטרס הציבורי.

קליקה סגורה מחלקת את העוגה ונהנית, נעה בין השירות הציבורי והתעשייה הבטחונית: הפנטגון (גלויה למזכרת), תצלום: הספרייה הציבורית של בוסטון

האם משרד הביטחון של ארצכם מתנהל בתבנית דומה? מה סוג הקשרים והמגעים בין ראשי תעשיית הבנקים ופקידי משרד האוצר בממשלה שלכם? מה קרה לפקידים ולמנהלים הללו בפעם האחרונה שבועה פיננסית עשתה שמות בחייכם ובחיי חבריכם? מי שולט בסקטור האנרגיה והמכרות בארצכם? כמה מהאנשים הללו החלישו בכוונה רשויות ממשלתיות שתפקידן להגן על בריאות האזרחים ועל שלמותו ובריאותו של הנוף?

כעת חשבו על האופן שבו אנו, הקורבנות – לפחות במעמדות שחיים חיי נוחות – מגיבים לעתים קרובות. במקום להתנגד ולדרוש שהנוהגים הללו ייפסקו, אנחנו מתפתים לתת להם הסבר. מדובר בפוזה, והיא יכולה להיראות פוזה "אלטרנטיבית", ואפילו סימן לריאליזם.

רב צעיר מנצרת, מוקף אספסוף של שכניו, פסע אל המתחם הממשלתי רב ההוד שבו האליטה המושחתת של ימיו עסקה בשוד כספו של העם - והתחיל להשליך את הרהיטים לכל עבר

כשראיינתי עורכי דין וותיקים בתחום המעקב אחר בתי המשפט והתעניינתי בהחלטה פה אחד לבטל את ההרשעה של מקדונל בשחיתות, זכיתי לשמוע תירוצים מהסוג הזה. "אילו לא פסלו את ההרשעה", אמרה לי המקהלה, "הדבר היה משול להפיכת הפוליטיקה כולה לפעילות פושעת". בארה״ב כיום, הערות כאלו משמעותן ששוחד הוא פשוט הדרך שבה דברים זזים.

לעתים קרובות, אנחנו מתעלמים כליל מהתופעה. אנחנו מסדרים לעצמנו פרשנויות מטפיזיות לעילא ביחס להתקוממות של לותר, או למעשה האַלים שביצע 1,500 שנה לפניו איזה רב צעיר מנצרת. הלה, מוקף אספסוף של שכניו, פסע אל המתחם הממשלתי רב ההוד שבו האליטה המושחתת של ימיו עסקה בשוד כספו של העם. וישוע התחיל להשליך את הרהיטים לכל עבר.

הרב הצעיר מנצרת עושה מעשה: "ישו מסלק את החלפנים והסוחרים מרחבת המקדש" (1655), ברנרדינו מיי. תצלום: ויקיפדיה

האם ההתקוממות הזאת לא הייתה  תגובה לכלכלה הפוליטית של ממלכת העולם הזה של הורדוס הגדול?

מי מרוויח כשאנחנו מתאמצים למצוא את התועלת בשחיתות, או כשאנו מושכים בכתפינו ומכנים אותה "הטבע האנושי"?

למי יש אינטרס להפחית מחשיבותה של השחיתות שקוממה את ישו ואת לותר? מה אובד לנו כשההתעקשות כי הערכים האנושיים כמו יושרה והגינות הם מזויפים, שהם לא מקודשים, הופכת לאופנתית? מי מרוויח כשאנחנו מתאמצים למצוא את התועלת בשחיתות, או כשאנו מושכים בכתפינו ומכנים אותה "הטבע האנושי"? למי יש אינטרס להניח שאנשים כאלה, שצוברים הון עתק, בוודאי חכמים יותר וטובים יותר מאיתנו, ושהם אינם פושעים מסוכנים?

לאור כל השאלות שהעליתי בפניכם עד כה – ותוך שאני מבקשת מחילה ממרטין לותר – אני מציעה בזאת את הקביעות הללו ומעלה אותן לדיון:

1. הנוהג הנפוץ כיום לפיו "מגע מידס" הוא דבר חיובי – שגוי. להפך, הדחף הכפייתי לצמצם כל דבר יפה ובעל ערך לכדי זהב – או לאותות אלקטרוניים בכספות וירטואליות של בנקים – הוא מחלה המאיימת על עצם קיומן של החברות האנושיות שלנו.
2. התחרות בין אליטות הנגועות ב"מחלת מידס" הזאת היא מרוץ שאין לו קו סיום. לעולם אין די.
3. כדי להזין את הדחף הכפייתי הזה, האליטות מקימות קואליציות רבות עוצמה (גם אם הן גמישות ואינן רשמיות).
4. ההתארגנויות הללו חוצות קטגוריות חברתיות. הן כוללות פקידי שלטון, בכירים בעולם העסקים וארגוני צדקה מיטיבים לכאורה, וגם פושעים במלוא מובן המילה.
5. המטרה העיקרית של קואליציות כאלו היא להגיע לכוח שלטוני כדי למקסם את העושר האישי שלהן. במלים אחרות, השחיתות היא יסוד בסיסי בפעולותיהן.
6. חברים בהתארגנויות הללו נוטלים לעצמם לעתים קרובות תפקידים שונים בסקטורים שונים, כשהם נעים ממשרדים ממשלתיים לתעשיות שהם פיקחו עליהן, ולאחר מכן חוזרים אל מסדרונות השלטון.
7. חברים בהתארגנויות הללו שמשמשים בתפקידים ציבוריים משתמשים במנופים כדי להתעשר ולגרום לחבריהם להתעשר, לפני ובמקום קידום טובת האזרחים כולם.
8. כחלק מכך, הם נוטלים לעצמם כספי ציבור או רכוש ציבורי, או מַפנים חלק חסר פרופורציות מהוצאות הממשלה אל ההתארגנות שהם חלק ממנה.
9. עבירה נוספת ועוד יותר גדולה היא הטיית הממשל עצמו, כדי שישרת את האינטרסים של ההתארגנות למקסם את ההון שלה (ואפילו למקסם את ההון של התארגנויות יריבות מסוג דומה).
10. ההטיה הזאת כוללת קביעת כללים המיטיבים עם הפעילויות העסקיות הפרטיות של חברי ההתארגנות, תוך פירוק כללים או אי-קביעתם בכלל, או תוך העדפה של אכיפת חוק בדרכים שמועילות לחברי ההתארגנות ולאינטרסים שלהם.
11. התחרות הבלתי נגמרת על עוד ועוד אפסים בחשבונות בנק מתנהלת בין הקבוצות הללו ואף בתוך כל קבוצה, דבר המזין את הדחף לעשות שימוש לרעה בתפקידים ציבוריים.
12. התמורות עבור פעולות של שחיתות אינן מחולקות רק בעסקאות אחד-לאחד. הן מחולקות ברחבי ההתארגנות בתהליך מתמשך של פעולות עקיפות.
13. היות שכך, טועים בתי המשפט המגדירים את פשע השחיתות במונחים מינימליים כחילופין בודדים בין שני צדדים.
14. בתי המשפט טועים בקביעתם שאין לאזרחים כל זכות חוקית לכך שחובותיהם של פקידי שלטון ובכירים בעולם העסקים, ופעולותיהם מעצבות את חיי האזרחים, יעשו בניקיון כפיים.
15. חוקרים, תובעים ושופטים טועים כשהם מעניקים קדימות לפשיעה אלימה על פני פשיעה תאגידית ושחיתות, שכן האחרונות מזיקות יותר לאזרחים ולחברה.
16. אם שחיתות היא פלילית, הרי שמי שמאפשרים אותה הם שותפים לדבר עבירה.
17. דוגמאות למעשים המאפשרים שחיתות כוללות סיוע בהסתרה של עושר ממקור מושחת בחשבונות שאי-אפשר להתחקות אחריהם, או המרת העושר הזה בנכסים ממשיים שאינם מפוקחים כראוי, כגון נדל"ן או מועדוני כדורגל, או עתירה לטובת נוהגים מושחתים – בין אם בערכאות ובין אם בכיכר העיר.
18. המכורים לעושר ומי שמסייעים בידיהם הם מיומנים בניצול המשברים הללו – כולל המשברים שמתחוללים בשל מעשיהם שלהם – על חשבון מי שנפגעים מהם באורח החמור ביותר.
19. השתלטות מושחתת על מוסדות פוליטיים וכלכליים ועל התרבות בכלל, אינה קבוע היסטורי. קורבנות שחיתות כבר הצליחו להפוך את המגמה על ידי הענשה של האחראים ויישום רפורמות מערכתיות, או על ידי הקמת צורות ממשל חדשות.
20. אך רשתות מושחתות הן עמידות. כשקמים נגדן – ואפילו לאחר שהן סובלות מכות כמו נפילת ממשלה או העמדה לדין של חברים בולטים ברשת – הן לרוב מצליחות לשמור על המערכת המושחתת או להשיבה על מכונה.
21. רשתות מושחתות משתמשות באורח מיומן במורכבות ובלשון שקשה לפצח, כדי לבלבל את האזרחים ולהסתיר את פעולותיהן.
22. טכניקה נוספת שהן משתמשות בה כדי להטעות ולבלבל את מי שמקדמים ערכים אתיים היא החרפת החיכוך והיריבות בין קבוצות שונות באוכלוסייה.
23. אזרחים שמאפשרים שיבצעו בהם מניפולציה ומרשים להבדלי זהות לגבור על האינטרס המשותף של בלימת השחיתות ימשיכו לסבול ולהינזק.
24. שכן שחיתות אינה פגיעה שאינה גובה קורבנות. בין הקורבנות ניתן למנות אנשים שנותרו חסרי כל או חסרי בית בגלל משברים פיננסיים; אנשים שנגזלו מהם אדמות של אבותיהם; אנשים שהאוויר והמים שלהם אינם ראויים לצריכה, או שהקרקע שלהם רעילה מכדי שיעבדו אותה; אנשים שנפגעו באורח חסר פרופורציה משריפה או מהצפה או מכשלי בנייה או מאסונות אחרים, בין אם אסונות טבע ובין אם אסונות מעשה ידי אדם; אנשים שאינם זוכים למרפא או שמורעלים על ידי "תרופות" מסוכנות; אזרחים שחייהם וחיי צאצאיהם מוגבלים באורח חמור בשל הגבלות גישה לנכסים ציבוריים כגון חינוך, טיפול רפואי, הגנה מצד רשויות אכיפת החוק, והזדמנויות ליזום עסקים, לקנות נכסים או להשכירם; אנשים שהמשרות שלהם מבוטלות בשל כפייה של פעילויות כלכליות אחרות שמועילות רק לחברים אחדים בהתארגנות המושחתת; אנשים שכבודם נגזל על ידי הנוהגים הללו; החברה האנושית בכללה; אלפי מינים של יצורים שאינם אנושיים שזכותם לחיים מחוסלת כדי להעשיר עוד את בני ההומו ספיינס הנגועים ב"מחלת מידס"; כוכב הלכת המופלא שהביא אותנו לעולם; הדורות העתידיים בני האדם, שימצאו עצמם נידונים לחיות בגרסה פגועה מאוד וחסרת יציבות של כוכב הלכת – אם הם בכלל יצליחו להמשיך לחיות שם.

סוזן צ'ייס (Chayes) היא מחברת הספרים On Corruption in America: And What Is at Stake משנת 2020, ו-The Punishment of Virtue: Inside Afghanistan After the Taliban משנת 2006. היא מתגוררת בפריס וב-פו-פו, מערב וירג'יניה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: המון מפגין במלטה בסיום מיסה לזכר העיתונאית דפנה קרואנה גליציה, שנרצחה לאחר שחשפה שחיתות ברמה הלאומית (תצלום מאפריל 2018). תצלום: מת'יו מירבלי, אימג'בנק / גטי ישראל