החברה הרמאית שלנו

אלנה פרנטה מוכיחה שוב כי השקר יכול להיות מעשה אמנותי חיוני
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

"כדי לשאת את הקיום, אנו משקרים, ומעל לכול אנו משקרים לעצמנו", אמרה אלנה פרנטה בריאיון מ־2002. "שקרים מגינים עלינו, משככים את הסבל, עוזרים לנו להימנע מאימת ההתבוננות הפנימית. הם מקהים את זוועות התקופה ואפילו מצילים אותנו מעצמנו”. מבחינת פרנטה, הבדיות שאנשים מספרים זה לזה ולעצמם בחיי היומיום – אני מאושרת; אני אוהב את אשתי; לא הבנתי מה אני עושה —הן "מעשיות מקסימות", ואולי "שקרים קטנים". ברגעים שבהם האשמה והבושה מאיימות על תודעתנו, כשהן מזעזעות את יסודות התפישה העצמית שלנו, השקרים הקטנים האלה עוזרים לנו שלא להביט עמוק מדי פנימה.

הספרות היא אשליה שמשחקת בתחושת המציאות שלנו כדי לחשוף את המחיר שאנו משלמים על שקרינו הקטנים

גם הספרות היא שקר, לפי פרנטה, אבל שקר ש"יוצרים במתכוון כדי לומר תמיד את האמת". השקרים שהספרות מספרת – היה היה אדם שאמר ככה ועשה ככה וכן הלאה – אינם מוּנעים מאנוכיות. הספרות היא אשליה שמשחקת בתחושת המציאות שלנו כדי לחשוף את המחיר שאנו משלמים על שקרינו הקטנים: הספרות מראה לנו שנרקיסיזם וספק עצמי כופים עלינו לפגוע באחרים, שאנו בוגדים בקלות רבה באנשים שבוטחים בנו, ושהאהבה עלולה להיות הרסנית יותר מהשנאה. פרנטה טוענת שספרות היא אמירת אמת, ובלב התיאוריה הזאת עומדת ההשקפה שהאמת מתבהרת ביתר שאת כשמביטים בה מבעד למסך השקרים הספרותי.

אישה, נפולי, אלמונית

אלמונית בנפולי. תצלום: ג׳אי בקשי

מה אפשר ללמוד על הקשר בין החיים לספרות מיצירה ספרותית העוסקת בשקרים? "חיי השקר של המבוגרים", הרומן החדש והמענג בעגמומיותו של פרנטה, עוסק בנערה בשם ג'ובנה שמגלה כי המבוגרים בחייה משקרים לה. היא מגלה גם שתוכן השקר מעניין פחות מצורת השקר – ההגזמה, ההשמטה, ההצדקה, הערפול – וששקרים נבדלים זה מזה הן במיומנות הביצוע והן במידת ההנאה והכאב שהם מסבים. יתרה מזאת, השקרים של הדמויות בספר נבדלים מאלו של הספר עצמו, שמזמין אותנו לבחון את השקר לא כבעיה מוסרית, אלא כאתגר אסתטי —לשאול אם ניתן לרומם את השקר לדרגת אמנות.

אצל פרנטה, ההתבגרות גם מחייבת אותנו לפתח כישרון לרמייה שמזכיר במובנים רבים כישרון ספרותי

השאלה הזאת טמונה למעשה בכל ספריה של פרנטה. הספרות שלה שורצת שקרנים בכל הגילאים, החל מהילדות חסרות הביטחון בסדרה הנפוליטנית האהובה שלה, עבור במבוגרים המיוסרים של ספריה המוקדמים, וכלה באלנה פרנטה עצמה, אישיות ספרותית שטוענת כי היא נאלצת לשקר כדי להגן על עצמה. בניגוד לרומנים הנפוליטניים, שנפרשים על פני יותר מחמישים שנות חיים של צמד חברות, "חיי השקר של המבוגרים" עוסק בנעורים – תקופה שבה לרמייה ולרמייה העצמית יש מקום מרכזי, וכדי להתבגר יש ללמוד כיצד לתפוס את עצמנו ואחרים בשקרים. כל התהליכים שכרוכים בכך – להשיל מעל עצמנו אשליות ילדותיות, לזהות את צביעותם של המבוגרים, לסבול ממפח נפש רומנטי – הם חלק בלתי נפרד מסוגת רומן החניכה. אבל אצל פרנטה, שספרהּ מקנה לחוויות המוכרות האלה הילה בוהקת ולא מציאותית, ההתבגרות גם מחייבת אותנו לפתח כישרון לרמייה שמזכיר במובנים רבים כישרון ספרותי.

פרח אדום, חיטה

הגשמי והיצירתי, הממשי והבדוי. תצלום: ניקולה אברשיה.

הרומנים הנפוליטניים זורקים אותנו כבר בפתיחתם לשכונת פועלים אלימה בנפולי, אבל "חיי השקר של המבוגרים" מתחיל בקרב אנשים משכילים, אמידים ושוחרי שלום. אביה של ג'ובנה הוא מורה בתיכון יוקרתי הרואה בעצמו אינטלקטואל מרקסיסט, "אדם אדיב תמיד" [כל הציטוטים מהספר לקוחים מתרגומו של אלון אלטרס], והיא משתוקקת נואשות לאהבתו ולהתפעלותו. אמה מלמדת יוונית ולטינית ומגיהה רומנים רומנטיים. חברותיה הטובות ביותר של ג'ובנה, אנג'לה היפה ואידה הפיוטית, הן הבנות של החברים הטובים ביותר של הוריה, מריאנו וקוסטנצה העשירים. כולם שבעי רצון לכאורה באושרם הבורגני – עד שיום אחד ג'ובנה בת השתים עשרה שומעת שיחה בין אמה לאביה.

היא נזכרת בשיחה מהווה לא ידוע: "שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד.״ אין לנו סיבה לפקפק בדבריה. היא אומרת שהמילים הללו נותרו מקובעות במוחה כשיפוט אכזרי על גופה הצעיר ועל הישגיה הרעים בלימודים. אבל עד מהרה אנו מגלים שמה שאביה אמר בפועל הרבה יותר נורא: שהיא "הולכת ונהיית דומה לאחותו", דודה ויטוריה המנוכרת, "דחליל מהילדות... צללית שדופה ומטורפת", שאת גסותה ואכזריותה תיעב אביה.

השקרים המוסרניים של אביה והשקרים האירוטיים של דודתה מאיימים עליה כסקילה וכריבדיס. וכדי לנווט ביניהם בבטחה, עליה לפתח סגנון רמייה משלה

בהיפוך של הסיפור הנפוליטני, שבו אנו עדות לטיפוס במעלה הסולם החברתי, ג'ובנה יורדת מביתה שעל ראש הגבעה הגבוהה ביותר בנפולי אל אזור התעשייה שבו ויטוריה גרה, כי היא נחושה לגלות את האמת על הניכור של דודתהּ. אביה מתחנן בפניה לשים "שעווה באוזניים, כמו אודיסאוס". אבל ג'ובנה מקשיבה לוויטוריה המספרת סיפור מייסר על אהבתה לגבר נשוי בשם אנצו, על הרומן שנחשף על ידי אביה של ג'ובנה, שהופך מגיבור ילדותה לאופורטוניסט בורגני שמרן וקטנוני. ויטוריה מתארת את התחושה העילאית שחשים בסקס, את "הדבקות... בעונג שהוא גופני באופן כה נואש", וג'ובנה למרבה תדהמתה מוצאת את עצמה מגורה. "תגידי את זה לאבא שלך: ויטוריה אמרה, שאם אני לא אזדיין כמו שהיא הזדיינה עם אנצו, אין טעם שאחיה״, דורשת דודתה. אנחנו יודעים שהכרזתה של ויטוריה היא שקר, אבל ג'ובנה אינה מבינה זאת כי היא מסנוורת מהעונג שהשקר מרמז עליו. השקרים המוסרניים של אביה והשקרים האירוטיים של דודתה מאיימים עליה כסקילה וכריבדיס. וכדי לנווט ביניהם בבטחה, עליה לפתח סגנון רמייה משלה.

וזוב, נפולי, ילדה

הר הגעש וזוב אורב לנפולי: להושיט יד ולגעת. תצלום: אנדראה סלה.

אצל פרנטה, השקרים, כמו הספרות, מתחלקים לסוגות שונות, ולכל אחת מוסכמות ועגה משלה. ג'ובנה מתארת באוזני הוריה אתביקורה אצל ויטוריה בקיצור בלבד, כדי לא לחשוף בפניהם עד כמה דודתה מרתקת אותה. ובאוזני ויטוריה, שאיתה היא מתחילה להיפגש באופן קבוע, היא ממציאה דברים על הוריה, "כמעט מבלי משים", אף שהיא מרסנת את עצמה כדי לא להישמע יותר מדי "ספרותית". לאנג'לה ואידה היא מספרת שקרים מוגזמים לחלוטין על ויטוריה, וכמעט מעניקה לה "את היכולת לעוף בשמי הלילה, או להמציא מיני שיקויים פלאיים". המספרת של הרומנים הנפוליטניים, סופרת בשם לֶנוּ, נעה בין מספר סוגות: המעשייה, הרומן הרומנטי, הרומן הריאליסטי. "חיי השקר של המבוגרים" מאפשר גם לקוראים לבצע את אותו ניסוי יצירתי. "אני לא חכמה, אבל אני קוראת המון רומנים", אומרת ג'ובנה על השכלתה בתחום השקרים. "במקום מילים שהן שלי, עולים במוחי משפטים מתוך ספרים".

הספרים שהיא מתחילה איתם הם האפוסים שאביה אוהב לצטט. ואז השקרים שלה מתחילים לנוע בין מעשיות לרומנטיקה, לעסוק במושאים קסומים (היא מדמיינת שלצמיד שוויטוריה נותנת לה יש כוחות קסם) ולהשתמש בארכיטיפים אגדתיים (היא מציגה את ויטוריה כמכשפה מרשעת). אבל ככל שג'ובנה משקרת, כך היא מחדדת את חושיה ומשכללת את יכולותיה הטריות כמספרת. עולמה הפנימי והדמיון שלה נעשים ביקורתיים יותר, מרדניים יותר, והיא מתחילה לראות את "עולמם הלכיד", המאורגן, של הוריה בבהירות טורדת מנוחה. היא מגלה שמערך מלודרמטי של שקרים (המזכיר את הספרים הנפוליטניים המאוחרים) השחית את האושר של משפחתה: ישנו הרומן המתמשך של אביה הפלספן עם קוסטנצה, שאותו הוא מצדיק בפשטות מתוך "תזזית של גאולה עצמית, באמצעות מנִיית ההצדקות הגדולות שלו, הסבל והייסורים". וישנם האלתורים של אמה, "דיבורים אוויליים ונוסטלגיים" בנוגע לטוב לבו, הגינותו ונאמנותו של בעלה המנוכר.

פרנטה טוענת שללמוד כיצד לחיות פירושו, בין היתר, ללמוד כיצד להעריך שקרים לפי אמות מידה אסתטיות

השקרים האלה מעוררים סלידה בג'ובנה. הסנטימנטליות האנוכית שלהם דוחה אותה לא פחות מכפי שתדחה אותה בסופו של דבר הוולגריות הרומנטית של ויטוריה. פרנטה טוענת שללמוד כיצד לחיות פירושו, בין היתר, ללמוד כיצד להעריך שקרים לפי אמות מידה אסתטיות. בדרך לבגרות עלינו לזנוח זנים מסוימים של שקר: אנו יודעים יותר מדי מכדי להשלים עם שקריותם הבוטה, עם הקלישאתיות שלהם, עם חוסר ההתאמה שלהם לעובדות הברורות של החיים. המבוגרים בספר נראים מוגבלים כל כך מכיוון שאף אחד מהם אינו משקר באלגנטיות או בחיוניות, בדמיון או במקוריות. משום שאינם סופרים אלא מורים ללימודים קלאסיים, מגיהות של רומנטים רומנטיים – השקרים שלהם מתבססים על תבניות קבועות מהפרוזה שהם מייצרים וצורכים: אידיאליזציות רומנטיות, פסיביות נוכח התשוקה, היאחזות בגורל. אך כפי שג'ובנה מבינה עד מהרה, השקרים שהתרבות הספרותית שלהם מולידה פשטניים מדי, ואין בכוחם לעזור לה להבין מדוע היא חשה לפתע מנוכרת מחייה.

בית קברות, קבר, נפולי, קדושים, פרחים, נצרות

בבית הקברות בנפולי. תצלום:  ValeGaudi

"חיי השקר של המבוגרים" אינו אפוס, או אגדה, או רומן רומנטי כמו הספרים שאמה של ג'ובנה מגיהה. הוא אינו בילדוּנגסרומן (רומן חניכה) או קינסטלרומן (רומן חניכה של אמן) כמו הרומנים הנפוליטניים. זהו רומן התפכחות, כפי שהגדיר זאת פעם מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ' : סוגה שלוקחת מהפרוטגוניסטית הצעירה של הרומן את מערכות היחסים החברתיות המרכזיות שלה, ובתמורה מרוממת את פנימיותה "לדרגת עולם עצמאי לחלוטין". ממקורותיה ב"אשליות אבודות" של בלזק וב"החינוך הסנטימנטלי" של פלובר, הסוגה הזאת בוחנת את ניסיונו של האדם להתאים את הפנטזיות והאשליות הפרטיות שלו לעולם חיצוני שעוין אותן. המילה שפרנטה משתמשת בה כדי לתאר את תחושת חוסר ההתאמה הזאת היא estraneità: חיצוניות, אי-מעורבות, [ או כפי שתרגם אלון אלטרס, "זרות"]. כשג'ובנה מחבקת את אביה אך אינה מצליחה להתנחם בריחו המוכר, היא מוצפת ב"תחושת זרות שגרמה לי סבל מעורב באופן צורם בסיפוק". הסבל נובע מהקרע בינה לבין משפחתה, מאובדן עולמם המשותף. שביעות הרצון נובעת מכך שהמרחק נותן לה את האפשרות לבחון מחדש את הוריה ואת דודתה – ואז היא חשה כחסרת בית, אך המצב הפנימי הזה מחדד את המבט החיצוני.

בחלקו השני של הרומן, תחושת הזרות מאפשרת לג'ובנה לבחון – בגישוש אמנם, בצעד לא יציב – צורות חדשות של שקר, מעודנות מאלה שלמדה מהוריה. מי שמניע אצלה את התהליך הזה הוא רוברטו, מושא אהבה קלאסי של פרנטה. רוברטו הוא חוקר דת מבריק, נער נפוליטני שזכה להצלחה כבחור צעיר במילנו ואף על פי כן נשאר מחובר לשורשיו. הוא מאורס לנערה מושכת אך משעממת מהשכונה של ויטוריה. כשג'ובנה, כמעט בת 15, פוגשת את רוברטו, היא מספרת לו שהיא קוראת ספר ״על אודות חיפוש אחר זמן אבוד״, והוא משבח את יכולותיה האינטלקטואליות. היא מספרת לעצמה את השקר שבא בקלות לכל המתבגרים: "להפוך לידידה שלו, רק זה, ולהראות לו שבאיזשהו חלק שלי, שגם לי־עצמי אינו ידוע, אני אוצרת את האיכויות הנחוצות לו".

וכעת נפרש לפנינו סיפור פרוסטיאני עד מאוד של פנטזיות ותשוקה. את סוג זה של שקר אפשר להגדיר כ"הרמייה העצמית של ההתאהבות". כפי שפרנטה יודעת, נדיר שרמייה עצמית כזאת נמשכת זמן רב, אך כל עוד היא נמשכת, ג'ובנה מסוגלת לחיות שקרים שרק מעצימים את התשוקה שהם שואפים להדחיק. בחברת רוברטו, ג'ובנה מקרינה טוהר אינטלקטואלי, חמלה ותבונה, ושואפת להיות טובה כפי שהוא בעיניה. המחקר שלו עוסק ב"ייסורי מצפון", אך הוא אינו מתאר את ייסורי המצפון במונחים של מוסר, אלא כ"מחט שאמורה להעביר את החוט מבעד לחלקים הפזורים של קיומנו". האכזבה שהוא עתיד להסב לה היא בלתי נמנעת – מרגע פגישתם, אנו יודעים שהוא לעולם לא יעמוד ברף שמציבות אשליותיה. אבל ההתאהבות בו עוזרת לה להבין שייסורי המצפון שרוברטו עוסק בהם, חיוניים לפעולתם של שקרנים – ורומנים – מסוימים: הם יוצרים מראית עין של עצמי מאוחד ומקהים את הפינות הכואבות והבלתי ניתנות לעיכול של חיינו. הם מעניקים לנו תחושה כוזבת של נחמה, ואנו נאחזים בה כי אנו להוטים לא להביט עמוק מדי פנימה.

כתיבה היא אריגה של בד שמסתיר וחושף את החיים שמאחוריו, והבד הזה לעולם לא יגאל אותנו מהסבל שבחיים

איזה סוג של רומן מצטיין בהפיכת השקר לאמנות ובהפיכת הספרות מנחמה פורתא לשקר שמקופלת בו אמת? לא האפוס, לא הרומן הרומנטי ולא הרומן הפרוסטיאני, שמתאמץ להרכיב עצמי אחיד משברי הקיום. התשובה מצויה בתחילת "חיי השקר של המבוגרים", כשג'ובנה מתארת את הסיפור שאנו עתידים לקרוא:

"ואילו אני החלקתי הלאה, וממשיכה להחליק הלאה גם עכשיו, בתוך השורות הללו, המבקשות להעניק לי סיפור, בעוד למעשה אין בהן כלום, שום דבר משלי, שום דבר שבאמת התחיל, או באמת הגיע להשלמתו: רק פקעת שאף אחד, אפילו לא מי שברגע זה כותבת, אינו יודע אם היא מכילה את החוט הנכון של סיפור, או היא רק כאב סבוך, בלי גאולה".

כל מה שעולה מהמשפט הזה – שה"אני" שמדברת ביצירה הבדיונית הזאת היא חמקמקה, שכתיבה היא אריגה של בד שמסתיר וחושף את החיים שמאחוריו, ושהבד הזה לעולם לא יגאל אותנו מהסבל שבחיים – מתאר את כתיבתה של פרנטה עצמה.

נפולי, ציור רחוב, גיר, דיוקן

יצירה נפוליטנית, זמנית ונצחית. תצלום: ברטרן גאביו

הספר מרמז בסופו לרומנים הנפוליטניים, וג'ובנה (הקוראת) וחברתה הפיוטית אידה (הסופרת) עוזבות לוונציה יחדיו ונשבעות להפוך ל"מבוגרות כפי שאף אחד אף פעם לא הצליח להיות". מצד שני, אפשר לקרוא את הסוף בנימה אירונית, כגרסה של אשליית הנעורים הקלישאתית והמלהיבה: האשליה שאם נברח מהבית, נשתחרר מכבליו. מצד שני, אולי הבחירה בחברוּת על פני המשפחה והרומנטיקה מאותתת לנו על לידתו של שקר מתוחכם יותר ואמיתי לגמרי: השקר שהוא כתיבת הרומן, קרי הבחינה המשותפת של העבר על ידי שתי נשים – גם ג'ובנה השקרנית וגם "מי שברגע זה כותבת". בין שהאישה שכותבת היא ג'ובנה המבוגרת ובין שזוהי חברתה אידה, יש כאן הד ברור לגיבורות השלובות של הרומנים הנפוליטניים, לילה ולֶנוּ.

סופרת היא חברה שיודעת למצוא את החוט של סיפורנו כשהשקרים שאנו טווים מסתירים אותו מעינינו

הסוף של "חיי השקר של המבוגרים" מלמד שהדרך להתמודד עם "כאב סבוך" היא שותפות ספרותית – שרומן ההתפכחות המטריד והנהדר הזה מתבסס על החסד שהסופרת מעניקה לשקרנית. רק שקריה האמיתיים של הסופרת מסוגלים לשקף את השקרים הקטנים של הגיבורה בבהירות הנדרשת כדי לתת תוקף לקשיי עברה. רק הסופרת יודעת כיצד לעורר תשוקה, להזדהות עם טעויות בשיקול הדעת, לנזוף על חוסר זהירות, לאכזב בחמלה. הספרות של פרנטה, כתמיד, מזכירה לנו שלפעמים אנו זקוקים למישהי אחרת שתעזור לנו לאסוף את החלקים הפזורים של קיומנו. סופרת היא חברה שיודעת למצוא את החוט של סיפורנו כשהשקרים שאנו טווים מסתירים אותו מעינינו. היא נותנת לנו את ההתחלה והסוף שאנו צריכים – אם לא בחיים, לפחות בספרות.

על הספר: חיי השקר של המבוגרים מאת אלנה פרנטה (הספריה החדשה, מאיטלקית: אלון אלטרס, 2020).

מַרְבֶה אֵמְרֶה (Emre) היא מרצה לספרות אנגלית באוקספורד. היא מחברת הספר The Personality Brokers: The Strange History of Myers-Briggs and the Birth of Personality Testing (משנת 2018) ואחת ממחברות הספר The Ferrante Letters (משנת 2020).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: ״נפולי היא אלף תרבויות״, תצלום: Ho visto nina volare

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרבה אמרה, Atlantic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על החברה הרמאית שלנו

01
לילי

האם זה לא הדיסוננס הקוגניטיבי שמשתמשים בו רבות לאחרונה? הרי בבסיס וקודם כל אנחנו משקרים לעצמנו. וזה כדי ליישב את הדיסוננס בין איך שאנחנו רואים את עצמנו, ההתנהגות האידיאלית שאנחנו מצפים לה מעצמנו, להתנהגות שלנו בפועל. ואז אנחנו משקרים גם לאחרים כדי לנסות ולבסס את מה שאנחנו רוצים שאחרים יחשבו עלינו. בהקשר הזה מומלץ הסרט השוודי force majeure באפליקציות VUDUאו באדפטציה האמריקאית שלו בנטפליקס Downhill עם ג’וליה לואיס-דרייפוס הנהדרת.