הלב נפתח באוזן נכונה

להקשיב היטב אינו רק חסד שלנו כלפי אחרים, אלא גם מתנה לעצמנו ואפשרות לצמוח
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

במאמר שפרסם בכתב העת ״אסקווייר״ בשנת 1935, ארנסט המינגווי השיא את העצה הבאה לסופרים צעירים: ״כשאנשים מדברים, הקשיבו בריכוז מלא... רוב בני האדם לעולם אינם מקשיבים״. אף שהמינגווי היה אחד מגיבורי נעוריי, ההכרה הזו הכתה בי רק בסביבות גיל 25: אני רוב בני האדם. אני אף פעם לא מקשיב.

יצא לי להיתקל באנשים שנהגו להקדיש לאחרים את מלוא תשומת הלב – וזה היה רב עוצמה. חשתי שמדובר בדבר מה נדיר, אמיתי. רציתי אותם סביבי

יתכן ש״אף פעם״ זה קצת מוגזם – אבל אין ספק שלעתים קרובות הקשבתי מבעד לערפל של הסחות דעת והתרכזות בעצמי. בימיי הגרועים ביותר, הדבר יכול היה להפוך אותי לנוכחות שטחית וסוליפסיסטית. אט אט התחלתי לנסות להגיע אל המנגנון המנטלי הפנימי שלי, לנהל את תשומת הלב שלי בצורה שונה, ולהקשיב בצורה טובה יותר. לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, אבל יצא לי להיתקל באנשים שנהגו להקדיש לאחרים את מלוא תשומת הלב – וזה היה רב עוצמה. חשתי שמדובר בדבר מה נדיר, אמיתי. רציתי אותם סביבי.

צעירה, הקשבה

דבר נדיר ואמיתי שאנו רוצים סביבנו: כך היא מקשיבה לסבתה. תצלום: אלסנדרו ואלי

כתרבות, אנחנו מתייחסים להקשבה כתהליך אוטומטי שאין לנו שליטה רבה לגביו: ממש כמו על העיכול או המצמוץ. דיונים מעמיקים במושג ההקשבה קשורים בעיקר לתקשורת מקצועית; כאילו זו יכולת שמנהיגים ומנטורים צריכים להשחיז, אבל כל השאר יכולים להתעלם ממנה בשמחה. לקח לי זמן רב לגלות שהקשבה טובה היא סוג של קסם: שני הצדדים מתרככים, פורחים, הם פחות בודדים.

לאורך הדרך, גיליתי שקרל רוג׳רס, אחד הפסיכולוגים האמריקנים הבולטים של המאה ה-20, נתן ליכולת הזו שם: ״הקשבה פעילה״. ואף שרוג׳רס התמקד בתחילה בסביבה הטיפולית, הוא לא הבחין בינה לבין חיי היומיום: ״כל מה שלמדתי״, הוא כתב, ״ניתן ליישום בכל מערכות היחסים בין בני אדם״. מה שרוג׳רס למד הוא שהקשבה טובה – המחייבת בהכרח שיחה טובה ושאילת שאלות טובה – היא אחת הצורות הכי נגישות וחזקות של קשר העומדות לרשותנו.

ההבנה בדבר דלות יכולת ההקשבה שלי הגיעה כשהתחלתי לעסוק במדיטציה. אני לא טוען שחוויתי איזו הארה מזויפת – אני רוצה לומר רק שמדיטציה היא פרקטיקה של שימת לב, והמודטים נוטים להישאר באותו הלך רוח גם כשהם קמים ממזרון היוגה ומתחילים לראות את התודעה שלהם עצמם בבהירות רבה יותר. בתוך שלל הדפוסים והתכונות המוזרות האחרות, מה שראיתי היה עצמי אשר לעתים קרובות מדי, לא הקשיב.

בצעירותי נהניתי לשוחח. אבל מידת–מה של אנוכיות הביאה כך שבעצם נהניתי לדבר. כשהגיע תורם של אחרים לדבר, לעתים ההקשבה נראתה לי כמו מטלה

בצעירותי נהניתי לשוחח. אבל מידת–מה של אנוכיות הביאה כך שבעצם נהניתי לדבר. כשהגיע תורם של אחרים לדבר, לעתים ההקשבה נראתה לי כמו מטלה. אמנם ספגתי באורח פסיבי את מה שנאמר, אבל רוב רובי היה שקוע בחלום בהקיץ, זיכרונות, תכנון תוכניות. היה לי הרגל לקוטע את דבריהם, מתוך אמונה די גברית שבלי קשר למה שאחרים רוצים לומר, אני אוכל לומר זאת טוב יותר. לפעמים, הייתי מתנתק וחוזר לשיחה רק כשהבנתי שנשאלתי שאלה. היה לי מנהג נוראי, כך הבנתי, לשבת בדממה, תוך שאני מעצב ומלטש את תשובתי מבחינה לשונית, לקראת תורי – ואגב כך להאזין רק בחצי אוזן למה שעמדתי להגיב אליו.

יוצאי הדופן, כך התחלתי להבחין, היו מצבים שבהם היה לי עניין אישי. כאשר הנושא היה אני, או משהו שיכול היה להועיל לי, תשומת הלב שלי הייתה מתחדדת אוטומטית. קל היה לי מאוד להקשיב למישהו מסביר מה עלי לעשות כדי להצליח במבחן או להרוויח כסף. קל היה לי להקשיב לרכילות עסיסית, בעיקר מהסוג שגרם לי להרגיש בר מזל או עליון. קל היה לי להקשיב לוויכוחים בנושאים שבהם הייתה לי תשוקה בוערת להיות צודק. קל היה לי הקשיב לנשים מושכות.

מרילין מונרו

קל לה להשיג הקשבה, קל לייחס לה הקשבה לאחרים. תצלום: Gemvita

ההפך מאי–הקשבה אינו שאילת שאלות – כי כאשר אתם לא רוצים להקשיב, הדבר האחרון שאתם רוצים זה לעורר בעצמכם מצב שבו מצפים מכם במיוחד להקשיב

בימים גרועים, הטייס האוטומטי הגביל אותי. בנושאי פוליטיקה או פילוסופיה הפכתי לאיש משעמם ובריון. אנשים נמנעו מלהתווכח איתי על כל דבר, אפילו על עניינים טריוויאליים, כי הם ידעו שזה יתנפח לכדי כעס או שפשוט לא אקשיב לטיעונים שלהם. בחיי האישיים, לעתים קרובות מדי יכולתי לשכוח לתמוך באנשים שסביבי או לפרגן להם. ההפך מאי–הקשבה אינו שאילת שאלות – כי כאשר אתם לא רוצים להקשיב, הדבר האחרון שאתם רוצים זה לעורר בעצמכם מצב שבו מצפים מכם במיוחד להקשיב. לכן לא שאלתי את חבריי שאלות רציניות לעתים קרובות מאוד. אהבתי בדיחות ואהבתי רכילות; אבל נהגתי לשכוח לשאול אותם שאלות על דברים אמיתיים. או שנהגתי לשאול על דברים שהם כבר סיפרו לי עליהם שבוע קודם. או ששכחתי לשאול על ראיון עבודה שהיו בו לאחרונה, או על פרידה.

אלה המקומות שבהם הקשבה גרועה מחוללת הכי הרבה נזק: היא מאותת לאנשים שסביבכם שלא אכפת לכם מהם, או שאכפת לכם אבל רק בצורה שטחית ואגבית. ואז אנשים חוששים להיפתח, או לבקש עצה, או להישען עליכם כמו שנשענים על אנשים שאנחנו באמת מאמינים שיש להם לב גדול.

ניתן לרחף לאורך החיים כמאזין רע. אנחנו נוטים לסלוח על כך, משום שזה נפוץ

מכל אלה מצטיירת תמונה עגמומית למדי, אני יודע. איני רוצה להגזים. אני לא מפלצת. אכפת לי מאנשים, וכאשר התרכזתי גם יכולתי להפגין זאת. אנשים חיבבו אותי, פילסתי לי דרך בעולם וכנראה הייתה לי מה שקוראים כריזמה. רוב הזמן הקשבתי הקשבה סבירה. אבל יתכן שזה בדיוק העניין: ניתן לרחף לאורך החיים כמאזין רע. אנחנו נוטים לסלוח על כך, משום שזה נפוץ.

הקשבה, צורך, סרט, Intimate Strangers

היא צריכה שיקשיבו לה: על פי הסרט ״Intimate Strangers״ בכיכובה של סנדרין בונייר. תצלום: ביל סטריין

קייט מרפי (Murphy), בספרה You’re Not Listening (משנת 2020), מסבירה כי החיים המודרניים הם עוינים במיוחד להקשבה טובה:

״מעודדים אותנו להקשיב ללבנו, להקשיב לקולות הפנימיים שלנו, ולהקשיב לתחושות הבטן שלנו, אבל רק לעתים נדירות מעודדים אותנו להקשיב בתשומת לב ומתוך כוונה לאנשים אחרים״.

למה אנחנו משלימים עם הקשבה גרועה? כי, כך נדמה לי, קשה מאוד להקשיב היטב וכולנו יודעים זאת. כמו כל צורות השיפור-העצמי, כדי לצאת מתוך התבנית הזו יש צורך בכוונה, ובאורח אידיאלי גם בהכוונה.

המקשיבים אינם סופגים פסיבית את המילים שמדוברות אליהם. הם מנסים לקלוט באורח פעיל את העובדות והתחושות במה שהם שומעים, והם מנסים, על ידי הקשבה, לעזור לדוברים לפתור את הבעיות שלהם

כשגיליתי את כתביו של רוג׳רס על הקשבה, הבנתי שבשיחות רבות טעיתי לגמרי. כשמקשיבים היטב, כתב רוג׳רס ביחד עם ריצ׳רד אוואנס פרסון (Farson) בשנת 1957, המקשיבים ״אינם סופגים פסיבית את המילים שמדוברות אליהם. הם מנסים לקלוט באורח פעיל את העובדות והתחושות במה שהם שומעים, והם מנסים, על ידי הקשבה, לעזור לדוברים לפתור את הבעיות שלהם״. זו בדיוק הייתה העמדה שתפסתי לעתים נדירות בלבד.

רוג׳רס נולד בשנת 1902 – באותו פרבר של שיקגו שבו נולד גם המינגווי שלוש שנים לאחר מכן – וגדל בבית דתי מאוד. בצעירותו, הוא יועד לכמורה. אבל בשנת 1926, הוא חצה את הכביש מהסמינר התאולוגי (Union Theological Seminary) לאוניברסיטת קולומביה, והתמסר לפסיכולוגיה (באותה עת, פסיכולוגיה הייתה שדה מחקר כל כך חדש וכל כך אופנתי, שבשנת 1919, במהלך המשא ומתן על חוזה ורסאי, זיגמונד פרויד ייעץ בסתר לשגרירו של וודרו ווילסון בפריז).

מחקריו המוקדמים של רוג׳רס התמקדו במי שכונו אז ילדים ״עבריינים״, אבל בשנות הארבעים הוא כבר החל לפתח גישה חדשה לפסיכותרפיה, שזכתה לתואר ״הומניסטית״, כזו המעמידה את האדם במרכז. להבדיל מפרויד, רוג׳רס האמין שלכולנו ישנן נטיות חיוביות חזקות המנחות אותנו. אנשים שאינם מאושרים, כך הוא סבר, אינם שבורים אלא חסומים. ובניגוד לגישות הפסיכותרפיה שהיו אז דומיננטיות – פסיכואנליזה וביהביוריזם – רוג׳רס האמין שהמטפלים צריכים להיות פחות פותרי בעיות ויותר סוג של מיילדות מומחיות, השולפות פתרונות שכבר נמצאים אצל המטופלים. לכולם ישנו דחף עמוק ל״הגשמה עצמית״, כך הוא סבר, ותפקיד המטפלים. הוא להזין את הדחף הזה. הם נמצאים שם כדי ״לשחרר ולחזק את האינדיבידואל, ולא להתערב בחייו״. כדי להגשים זאת, נדרשת תשומת לב ממוקדת מאוד, כלומר הקשבה ״פעילה״.

קרל רוג׳רס

שם את ההקשבה במרכז והבין את ערכה העצום: קרל רוג׳רס. תצלום: Global Change Lab

העובדה שנקודת המבט הזו אינה נחשבת קיצונית במיוחד כיום מעידה על מורשתו של רוג׳רס. כפי שהביוגרף שלו דייוויד כהן כותב, הפילוסופיה התרפויטית של רוג׳רס ״הפכה לחלק מהמאגר הטיפולי״ כיום, במערב, רבים מאיתנו בטוחים שפנייה לטיפול עשויה להיות צעד מעצים וחיובי, ולא עדות למשבר או מחלה. השינוי הזה חב חוב גדול לרוג׳רס. וכך גם הציפיות שהמטפלים אפשרו לעצמם להיכנס אל תוך המחשבה שלנו, ולהביע אמפתיה זהירה אבל מוחשית. בעוד פרויד התמקד בתודעה בנפרד, רוג׳רס ייחס ערב רב יותר לשילוב התודעות – תוך שימת גבולות, אך באורח אינטימי.

הקשבה פעילה היא הכרחית ליצירת התנאים לצמיחה. היא אחד הגורמים המהותיים שגורמים לאחרים להרגיש פחות בודדים, פחות תקועים ומסוגלים יותר להגיע לתובנות בנוגע לעצמם

בעיני רוג׳רס, הקשבה פעילה היא הכרחית ליצירת התנאים לצמיחה. היא אחד הגורמים המהותיים שגורמים לאחרים להרגיש פחות בודדים, פחות תקועים ומסוגלים יותר להגיע לתובנות בנוגע לעצמם.

רוג׳רס טען כי האתגר הבסיסי של ההקשבה הוא כזה: התודעות הן מבודדות זו מזו, וביניהן מפריד רעש קוגניטיבי עז ביותר. כדי לחדור מבעד לרעש דרוש מאמץ. הקשבה טובה ״דורשת שניכנס אל תוך הדובר, שנתפוש ׳מנקודת המבט שלו׳ בדיוק את מה שהוא מנסה להעביר אלינו״. הקפיצה האמפתית הזו היא מאמץ של ממש. קל הרבה יותר לשפוט את נקודת המבט של אחרים, לנתח אותה, לקטלג אותה. אבל למדוד אותה בעצמנו, כאילו היא תלבושת מנטלית, קשה מאוד. בנעוריי הייתי אתאיסט להוט ושמאלן אדוק. ראיתי דברים בצורה פשוטה ביותר: כל המאמינים הם שוטים וכל השמרנים הם פסיכופתים, או לפחות חסרי לב. יכולתי לדבוק בתפישה המניכאיסטית שלי בדיוק בגלל שלא התאמצתי כלל להבין את נקודות המבט של אחרים.

בעבר, בימים רעים, נהגתי לארוב כמו נץ לדברים שאוכל לתקן או להקטין. נהגתי לחפש רמזים לכך שהאדם האחר טועה ואפשר לגרום לו לחשוב שהוא טועה

חסם מנטלי נוסף שהיה לי בעבר, שגם אותו סימן רוג׳רס, היה האינסטינקט שלפיו כל מי שעמו אני משוחח הוא כנראה טיפש ממני. היהירות הזו מפריעה קשו לכל ניסיון להקשיב, כפי שרוג׳רס מציין: ״עד שנוכל להפגין כבוד של ממש לערך הפוטנציאלי של כל יחיד״, הוא אומר, לא נהיה מקשיבים טובים. בעבר, בימים רעים, נהגתי לארוב כמו נץ לדברים שאוכל לתקן או להקטין. נהגתי לחפש רמזים לכך שהאדם האחר טועה ואפשר לגרום לו לחשוב שהוא טועה. אבל כפי שרוג׳רס כותב, כדי להקשיב היטב, אנחנו ״חייבים ליצור אווירה שאינה ביקורתית, שופטת או נוזפנית״.

״כשאנחנו מנסים להפוך למקשיבים טובים, הרגשות שלנו הם לעתים קרובות אויבינו הגרועים ביותר״, הוא כתב. בקצרה, חלק גדול מההקשבה הרעה מקורו בהיעדר שליטה עצמית. אנשים אחרים מעוררים את רגשותינו, האסוציאציות מעופפות, ואנחנו נרגשים מרעיונות ( לכן הקפדנו לבנות מערכות חברתיות שמונעות שיחות על דת או פוליטיקה בארוחות ערב חגיגיות). כשהייתי בן 21, אם מישהו היה אומר שמוזיקת פופ היא די טובה או שלקפיטליזם יש גם מאפיינים חיוביים, לא יכולתי לא להגיב. הדבר הקשה עליי מאוד להקשיב למי שהיו להם דעות שונות משלי. ולכן, אומר רוג׳רס, אחד הכישורים הראשונים שיש ללמוד הוא לא להתערב. סבלנות. ״להקשיב לעצמך״, הוא כתב, ״הוא תנאי מוקדם לאפשרות להקשיב לאחרים״. האנלוגיה למדיטציה מתבהרת כאן: אל תרדפו אחרי כל מחשבה, אל תגיבו לכל אירוע פנימי, הישארו ממוקדם. כיום, בשיחות, אני מנסה כל העת להזכיר לעצמי: הגב או התערב רק כשתוזמן לעשות זאת או כשברור לגמרי שהדבר רצוי. זה מצריך אימון, ואולי אפילו אימון אינסופי.

סבלנות, הקשבה

הדבר דורש אימון: לא למהר להגיב, להקשיב לעצמך, להתאפק. תצלום: פסקל בומה.

וכשאנחנו כן מתערבים, על פי השקפתו של רוג׳רס, אנחנו חייבים להתנגד לדחף הבלתי פוסק למשוך את מרכז השיחה שוב אלינו. בסוציולוגיה הדחף הזה מכונה ״תגובת החלפה״ (Shift response). כשחברה מספרת לי שהיא הייתה רוצה לבקר בתאילנד, אני חייב להתנגד לדחף האנוכי לקטוע אותה עם ״הו, כן, תאילנד נפלאה. פעם ביליתי את חג המולד בקו לנטה, סיפרתי לך על הקורס באגרוף תאילנדי שלמדתי?״ ובמקום זאת, אני חייב להישאר איתה: לאן בדיוק היא רוצה לנסוע ולמה? בסוציולוגיה מכנסים זאת ״תגובת תמיכה״. להקשיב היטב פירושו לסגת לאחור, ולהשאיר את הזרקור מופנה לאדם אחר.

רוג׳רס המליץ שירשו לאנשים להביע את כעס בכנות ולעבד אותו בפתיחות, ללא בושה. בני שיחם צריכים פשוט להקשיב להם – כמה זמן שנדרש, עד שהללו יפרקו את אשר על ליבם. ורק אז להגיב

דוגמה חביבה לגישה של רוג׳רס, הלקוחה מן הקריירה שלו, היא מה שעבר עליו במהלך מלחמת העולם השנייה. רוג׳רס נתבקש על ידי חיל האוויר האמריקני להעריך את בריאותם הנפשית של המקלענים, שמצב הרוח שלהם נראה שפוף. הוא הפגין סבלנות, לא היה שיפוטי והקדיש להם תשומת לב בעדינות וכך גילה שהמקלענים לא העזו לבטא בקול את אחת התלונות העיקריות שלהם: הם כעסו על האזרחים. אחד הטייסים שחזר לעיר הולדתו והלך למשחק כדורגל סיפר, ״כל החיים והשמחה והמותרות האלה – זה כל כך מכעיס״. רוג׳רס לא הציע שום התערבות קיצונית, ולא ניסה לשנות את דעתו בכוח. הוא המליץ שירשו לאנשים להביע את כעס בכנות ולעבד אותו בפתיחות, ללא בושה. בני שיחם, כך אמר רוג׳רס, צריכים פשוט להקשיב להם – כמה זמן שנדרש, עד שהללו יפרקו את אשר על ליבם. ורק אז להגיב.

חיילים, חזית, לוהנסק, אוקראינה

החיילים בחזית והחיים נמשכים: גם להם צריך להקשיב, כל הזמן - תצלום של חיילים אוקראינים בלוהנסק, יוני 2022. תצלום: manhhai, במקור: AP Photo מאת אולכסנדר רטושניאק.

בדומה למדיטציה, הקשבה כזו מצריכה מאמץ. היא עשויה לתבוע מאמץ גדול עוד יותר מחוץ לחדר הטיפולים, בהיעדר ציפיות מקצועיות. בכל זמן, אצל כולנו, מתנהל מונולוג פנימי, והוא רוצה נואשות לעבור מן המוח שלנו אל הדיבור. כדי לעצור את השטף הזה, צריך להתכוון. הדבר חיוני כי אפילו כאשר אנחנו חושבים שההתערבות היא חיובית, היא עלולה להיות מרוכזת בעצמנו. אנחנו אולי לא נרגיש, אומר רוג׳רס, אבל בדרך כלל כשאנחנו מציעים את הפרשנות או את נקודת המבט שלנו ״אנחנו בדרך כלל מגיבים לצרכים שלנו לראות את העולם בדרכים מסוימות״. כאשר התחלתי לבחון את עצמי כמקשיב, ראיתי כמה קשה היה לי פשוט להניח לאנשים לסיים את דבריהם. הבחנתי בגל האינסופי של חוסר הסבלנות שתקף את תשומת הלב שלי. הבחנתי בפיתוי החלקלק לשאול שאלות שלא היו שאלות כלל וכלל, אלא הבעת דעה במסווה של שאלות. הדרך הטובה יותר, כך התחלתי להבין, היא לשתוק. להמתין.

תפקידם של מקשיבים פעילים הוא פשוט להיות שם, להתמקד במחשבה עם האנשים במקום עבורם או על אודותיהם. המחשבה עם דורשת האזנה ל״משמעות טוטלית״, כלומר תשומת לב לנאמר וגם להרגשה או הגישה שבבסיס התוכן הזה

תפקידם של מקשיבים פעילים הוא פשוט להיות שם, להתמקד ב״מחשבה עם האנשים במקום עבורם או על אודותיהם״. המחשבה עם דורשת האזנה למה שרוג׳רס מכנה בשם ״משמעות טוטלית״, כלומר תשומת לב לנאמר וגם (באורח מעודן יותר) ל״הרגשה או הגישה שבבסיס התוכן הזה״. לעתים קרובות, התחושה היא הדבר האמיתי שמובע בשיחה, והתוכן הוא סוג של בובת-פיתום. תפישת התחושה כרוכה בריכוז של ממש, בעיקר באותות שאינם מילוליים – היסוס, מלמול, שינויים בתנוחה, כולם חשובים ביותר. אם יוצאים מריכוז או מאזינים בחצי אוזן, ״המשמעות הטוטלית״ חומקת מאיתנו לגמרי.

ואף שהמאזין הרע אוהב לבצע בתוך ראשו משימות רבות במקביל בעת שאחרים מדברים, אי אפשר לזייף הקשבה טובה. כפי שרוג׳רס כותב, אנשים דרוכים לקלוט אפילו בדל של התעניינות מזויפת, והיא מכעיסה אותם כי היא ״ריקה וסטרילית״. להאזין בכנות פרושו לנהל תערובת של נוכחות פעילה, חמלה, תשומת לב ומחויבות. הדבר תובע אימון, לדברי רוג׳רס, ו״עשוי לתבוע שינויים בגישות הבסיסיות שלנו״.

התאוריות של רוג׳רס פותחו בהקשר שבו אדם אחד מנסה, במפורש, לעזור לאחר להחלים ולצמוח. אבל רוג׳רס דיבר תמיד מפורשות על כך שהעבודה שלו ״עוסקת בחיים״. על התאוריות שלו הוא אמר כי ״אותה חוקיות שולטת בכל הקשרים האנושיים״.

אני חושב שהתחלתי ממקום נמוך יותר; אני חושב שמוחי, באופן טבעי, נוטה לעבר הסחות דעת ועיסוק בעצמי. אבל לא חייבים להיות מקשיבים גרועים כדי להפיק תועלת מרעיונותיו של רוג׳רס. אפילו מישהו שמגיב אוטומטית בהקשבה אמפתית ומתעניינת עשוי למצוא תועלת בעבודתו. רוג׳רס תרם יותר מכולם למחקר ההקשבה, ניתוח ומיפוי הדינמיקה שלה ותיעוד המחקרים המקצועיים שלו.

הקשבה אמפתית לאחרים היא מרפאה ומשחררת להפליא, גם במסגרת טיפול וגם במערכות יחסים אחרות

אין ספק שלעובדת היותו מאזין טוב הייתה השפעה גדולה על חייו של רוג׳רס. כפי שביוגרף נוסף שלו, האוורד קירשנבאום, סיפר לי, רוג׳רס גילה כי ״הקשבה אמפתית לאחרים היא מרפאה ומשחררת להפליא, גם במסגרת טיפול וגם במערכות יחסים אחרות״. במסיבת יום הולדתו ה-80, הוצג מופע קברט שבו חקייני קרל רוג׳רס הקשיבו זה לזה בתנוחות של אמפתיה מוגזמת. הבדיחה, שנולדה מכוונה טובה, הייתה מחמאה. רוג׳רס היה מקרה נדיר של אינטלקטואל שממש גילם את הרעיונות שהוא ניסח, והוא זכור על ידי כל מי שהכיר אותו כמאזין משובח. על אף שהיו לו חולשות שעשויות היו להעיק על כל אדם – התמכרות לאלכוהול, תסכול ממונוגמיה – רוג׳רס  כנראה היה אדם הגון: חם, פתוח ולעולם לא אכזר.

העובדה שהוא הצליח ליישם את התאוריות שלו בחייו אמורה לעודד גם את מי מאיתנו שאינם פסיכולוגים בעלי שם עולמי. כולם רוצים שיקשיבו להם. אחרת, איך נולדה הקלישאה של מטופלים המתאהבים במטפליהם? למה אחרת מתחיל כל פיתוי בהקשבה מרותקת? חשבו על החוויות שלכם, וסביר שתגלו קשר ישיר בין אנשים שאתם מרגישים כלפיהם אהבה, ואנשים שממש מקשיבים לדברים שאתם אומרים. האנשים שלעולם לא שואלים דבר והאנשים שמהם אנחנו מתרחקים. האנשים שמקשיבים בתשומת לב כזה שהוא מוציאים מאיתנו דברים חדשים – ששומעים דברים שאפילו לא אמרנו – הם אלה שאנחנו נאחזים בהם לכל החיים.

מטפל, פסיכולוג, הקשבה

יש הקשבה מקצוענית, אפילו מחושבת, אבל גם בה יש תועלת גדולה. תצלום: פאבל דניליוק, pexels.com

כולנו, כשאנחנו במיטבנו, רוצים לגרום לאנשים שלהם אנחנו בוחרים להקדיש זמן לצמוח. כשמערכות היחסים שלנו הן בריאות, אנחנו רוצים שהאנשים שסביבנו ישגשגו

אולי מעל לכול, רוג׳רס הבין עד כמה חשובה היא הקשבה טובה. כולנו, כשאנחנו במיטבנו, רוצים לגרום לאנשים שלהם אנחנו בוחרים להקדיש זמן לצמוח. אנחנו רוצים לעזור להם לפתוח את עצמם, להזדקף, לחשוב טוב יותר. הדינמיקה לעתים אינה ישירה כמו זו שמתקיימת בטיפול, ולעתים קרובות מתקיים שוויון גדול יותר – אבל כשמערכות היחסים שלנו הן בריאות, אנחנו רוצים שהאנשים שסביבנו ישגשגו. הקשבה טובה, כך הראה רוג׳רס, היא הדרך הכי פשוטה לשם. היו עם אנשים בדרך הנכונה, והם יהפכו ״מועשרים באומץ וביטחון עצמי״. הם ירגישו את הזוהר המשחרר של תשומת הלב, ויפתחו ״ביטחון בסיסי בעצמם״. אם איננו מאחלים זאת לחברינו, אנחנו לא באמת חברים שלהם.

הנדיבות של הקשבה פעילה היא כזו, שניתן לראות בה פרקטיקה הגובלת ברוחניות

אכן, הנדיבות של הקשבה פעילה היא כזו, שניתן לראות בה פרקטיקה הגובלת ברוחניות. אף שרוג׳רס החליף את התאולוגיה בפסיכולוגיה בראשית שנות העשרים לחייו, הוא הוסיף תמיד להתעניין ברוחניות. הוא נהנה מכתביו של סרן קירקגור, שהיה אקזיסטנציאליסט נוצרי, ובמהלך השנים הוא ניהל דיונים פומביים עם התאולוגים פול טיליץ׳ (Tillich) ומרטין בובר. רוג׳רס סבר כי במפגשי טיפול מוצלחים, גם המטפלים וגם המטופלים יכולים למצוא את עצמכם ״כאילו בטראנס״, שבו ״יש, אם לשאול את מילותיו של בובר, ׳מערכת אני-אתה׳ אמיתית״. על יחסיו עם מטופליו אמר רוג׳רס: ״הייתי רוצה להתלוות אליהם למסע המפחיד אל תוך עצמם״.

מרטין בובר

מרטין בובר: אני ואתה, אני מקשיב לך, רואה אותך, ומוצא את עצמי בך. ולהפך. תצלום: The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives באמצעות ספריית אוניברסיטת הרוורד, ויקיפדיה

אולי זה נראה לכם מוגזם, אולי אתם מעדיפים להגדיר את ההקשבה הטובה פשוט כנימוסים טובים, או כפטנט בינאישי נחמד. העניין הוא, שהקשבה אמיתית לאחרים עשויה להיות מעשה של נדיבות לא רציונלית. אנשים יצרכו בתאווה את תשומת הלב שלכם, ויתכן שיחלפו שעות או שנים לפני שיוכלו להשיב לכם בתשומת לב דומה. לעתים, למרבה האושר, ההקשבה שלכם תוליד משהו חדש, תוביל אותם למקום כלשהו. לפעמים, הם יגיבו בנדיבות משלהם, וההדדיות תהיה חזקה. אבל לעתים קרובות, לא יקרה דבר. אנשים יבחינו במאמצים שלכם לעתים נדירות בלבד, ובוודאי לא יודו לכם. עם זאת, תשומת הלב הנדיבה הזו מגיעה לבני אדם.

לאנשים יש חיים מרתקים מלאי רגשות, והם יכולים לחלוק איתנו את העולם שאחרת לא נכיר לעולם. כשאנחנו מקשיבים באמת, אנחנו מרחיבים את הטווח האינטליגנטי והרגשי שלנו, את התחושה שהעולם ניתן לגילוי

וכדי שכל זה לא יישמע צדקני מדי – הקשבה פעילה אינה אלטרואיזם טהור. הקשבה טובה, כפי שאמר רוג׳רס, היא ״חוויית צמיחה״. היא מאפשרת לנו להוציא מאחרים את מיטבם. קרוסלת הנשמות היא אינסופית. לאנשים יש חיים מרתקים מלאי רגשות, והם יכולים לחלוק איתנו את העולם שאחרת לא נכיר לעולם. כשאנחנו מקשיבים באמת, אנחנו מרחיבים את הטווח האינטליגנטי והרגשי שלנו, את התחושה שהעולם ניתן לגילוי. הקשבה פעילה היא נדיבות לאחרים, אבל כפי שרוג׳רס מיהר תמיד להבהיר, היא גם מתנה עבור עצמנו.

רוג׳רס הפך לגיבור של תרבות הנגד בשנות השישים. הוא העריץ את החלומות האוטופיים את השחרור הנפשי והתקשורת נטולת העכבות שלה. בשלהי חייו, הוא נמשך לכתבי הניו-אייג׳ של קרלוס קסטנדה. כל זה הוביל לביקורת המרכזית על הפילוסופיה של רוג׳רס בחייו וגם כיום: הוא נחשב לאופטימי מדי. הוא עצמו ידע שהוא, כפי שאומר כהן, ״חיובי להחריד״. מבקריו קראו לו סוג של ״פוליאנה של התודעה״, וחשבו שהוא תמים מאחר שהוא האמין שהתערבויות פשוטות כל כך כמו אמפתיה והקשבה יכולות לעורר שינוי בבני אדם (יתכן שישנם קוראים המבקרים באותו אופן את האמונות שאני עצמי הבעתי כאן).

בודהה

הבוודהיזם אומר לנו מזה 2500 שנה: הקשבה, תשומת לב לזולת - הן חלק מפרקטיקה רוחנית חיונית עבורנו ולטובת העולם. תצלום: abuellaloca

מי שנוטים להסכים עם תפישתו של רוג׳רס, יחשבו בוודאי שהפרזתי כאן. הקשבה כאהבה? הקשבה כפרקטיקה רוחנית? אבל בחיי שלי, הגישה החדשה להקשבה שיפרה את היחסים שלי עם אחרים וכעת אני בטוח שישנם דיונים מעטים עד גיחוך בנושא ההקשבה. הקשבה טובה היא מורכבת, מעודנת וחמקמקה – אבל היא גם ממש כאן, היא חיה בנו, ואנחנו יכולים לתרגל אותה מדי יום. להבדיל מהפשטות של כל כך הרבה מוסר וכל כך הרבה פילוסופיה, ההקשבה שלנו כאן, ניתנת לשכלול, מדי יום. כמו שריר, ניתן לאמן אותה. כמו האינטלקט, ניתן לבחון אותה. אנחנו יכולים בו זמנית לעודד את הצמיחה שלנו ואת צמיחתם של אחרים. מוחות לומדים ממוחות אחרים, והקשבה טובה היא הדרך הפשוטה ביותר לקשור קשר, לפתוח ערוץ. אני לא חושב שזו מקריות שלא יכולתי לכתוב ספרי עיון שמישהו ירצה לקרוא עד שהתחלתי להקשיב באמת.

׳המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם הייתה כאשר מישהו שאל מה אני חושב, והקשיב בתשומת לב לתשובתי׳ - הנרי דייוויד תורו

״המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם״ אמר הנרי דייוויד תורו, ״הייתה כאשר מישהו שאל מה אני חושב, והקשיב בתשומת לב לתשובתי״. כשאני מונחה על ידי טייס אוטומטי, אני עדיין עלול להיות מאזין גרוע. אקטע אנשים, אסיים את המשפטים שלהם, אקניט אותם. אני חושב שרבים ממכרי עדיין חושבים שבסופו של דבר, אני מקשיב בינוני. אבל אני מנסה! אני שומע בעצתו של רוג׳רס לגבי על מי שאני עשוי להשפיע עליהם, ובעיקר אלה שאני עשוי לסייע לנשמתם להידלק. אני מציע ״ביטחון, חמימות והבנה אמפתית כמיטב יכולתי, על פי היכולת האמיתית שאני מוצא בתוכי״ ואני פותח את עצמי לכל מה שאני עשוי ללמוד. אני שוב ושוב כושל בתשומת לבי, אבל אני מתרכז שוב, ושוב ושוב. אני בטוח שזה מצליח.

מ.מ. אואן (M M Owen) הוא מחברם של ספרי עיון. הוא בעל תואר PhD מאוניברסיטת בריטיש קולומביה וחולק את זמנו בין בריטניה לפורטוגל.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ״אצל האב Lathuille״ (1879), אדואר מאנה, המוזיאון לאמנות בטורניי. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מ.מ. אואן, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הלב נפתח באוזן נכונה