העתיד חוזר חלילה

הספרים ״1984״ מאת ג'ורג' אורוול (שראה אור ב-1949) ו״עולם חדש מופלא״, מאת אלדוס האקסלי, (שנכתב בשנת 1932), הם שני ספרי הדיסטופיה הגדולים של המאה ה-20. בדיסטופיה של אורוול המטרה מושגת באמצעות טרור ואלימות – לא כך אצל האקסלי. לאחר צאת ספרו שלח אורוול עותק למורו לצרפתית, האקסלי, וזה בתגובה כתב לו כך:

״ספק אם מדיניות המגף־על־הפנים באמת יכולה להימשך בלי סוף. אני אישית מאמין שהאוליגרכיה השלטת תמצא דרכים תובעניות פחות ובזבזניות פחות מאלה לשלוט ולספק את תאוות השררה שלה, ושהדרכים הללו ידמו לאלה שתיארתי "עולם חדש מופלא"... אני מאמין שבמהלך הדור הבא יגלו שליטי העולם שהַתניית עוללים והיפנוזה נרקוטית הן כלי שלטון יעילים יותר מאשר אַלות ובתי כלא, ושהחושק בכוח ישיג את מאווייו בכך שישפיע על האנשים לאהוב את מנהיגיהם לא פחות משישיג זאת אם יכפה עליהם ציות במלקות ובבעיטות. במילים אחרות, סבורני שנגזר על הסיוט של ׳אלף תשע מאות שמונים וארבע׳ להתגלגל ולהיות לעולם סיוט קרוב יותר לזה שדמיינתי אני ב׳עולם חדש מופלא׳. השינוי יבוא מהתחושה שיש צורך ביעילות משופרת .״ (תרגום: ארז וולק)

אלדוס האקסלי: ציור קיר בכפר St.-Romain-au-Mont-d'Or, באלפים הצרפתים. תצלום: תיירי ארמן.

המוטו שלפיו מתנהל העולם החדש הוא "קהילתיות, זהות, יציבות" – להיות חלק מקהילה יציבה פירושו לבטל את זהותך האישית

הספר ״עולם חדש מופלא״ – אשר שכותרתו לקוחה מ״הסערה״, מחזהו האחרון של שייקספיר, אשר הוצג לראשונה בשנת 1611 – מתרחש בלונדון, החיה תחת משטר עולמי כללי, בשנת 632 לספירת פורד. ספירת פורד החלה עם שיווק המכונית הראשונה מתוצרת פורד, אך באופן פרדוקסלי בספר אין כלל מכוניות. הטראומה המכוננת שמוצגת בספר היא מלחמת תשע השנים אשר התרחשה בשנת 141 לספירת פורד, ובמהלכה האנושות כמעט והוכחדה. לאחר מלחמה זו הגיעו המפקחים העולמיים למסקנה שכדי לאפשר למין האנושי לשרוד יש צורך בשינוי יסודי – לא עוד הצבתו במרכז של האדם האוטונומי בנוסח קאנט. המוטו שלפיו מתנהל העולם החדש הוא "קהילתיות, זהות, יציבות" – להיות חלק מקהילה יציבה פירושו לבטל את זהותך האישית.

מוסטפא מונד, אחד הפקחים העליונים במשטר הכלל עולמי ומדען לשעבר, שבצעירותו כמעט הוגלה מהמרחב הקהילתי משום שהעז לחשוב באופן עצמאי, טוען כי הדרך הטובה ביותר לממש את המוטו "קהילתיות, זהות, יציבות" אינה דרך הפעלת כוח: "ניתן להשיג תוצאות טובות בהרבה בעזרת שיטות איטיות אך בטוחות יותר; לידות מבחנה, התניות ניאו-פאבלוביות, היפנופאידיה".

הכלים שהאקסלי מציג הם שילוב של הנדסת עוברים, מערכת אגרסיבית של שטיפת מוח (היפנופאידיה) ושימוש במכות חשמל שיוצרות רפלקסים מותנים. התוצאה היא חברה מעמדית שבה כולם שמחים בחלקם (כאן בתרגום מאיר ויזלטיר): "עליך לאהוב את מה שמוטל עליך לעשות. זו מטרתה של כל התניה, לגרום לכך שאנשים יאהבו את ייעודם החברתי הבלתי נמנע". שטיפת המוח מובילה לכך ש"בסופו של דבר רוח הילד היא ההנחיות הללו. ותמצית ההנחיות הללו היא רוחו של הילד... וגם רוחו של המבוגר".

ג'ורג' אורוול, בסביבות 1940 (עיבוד צבעוני), תצלום: Cassowary Colorizations, ויקיפדיה

בפועל אנו מתקדמים לקראת מימוש חזונו הדיסטופי של האקסלי – דיסטופיה מבוססת עונג

בספרו ״בידור עד מוות״ טוען ניל פוסטמן, מהתאורטיקנים האמריקנים החשובים בתחום תקשורת ההמונים בשליש האחרון של המאה ה-20, שהחזון האלים נוסח אורוול, שהוא ביקורת ברורה על המשטר הקומוניסטי, אמנם מפחיד, אך בפועל אנו מתקדמים לקראת מימוש חזונו הדיסטופי של האקסלי – דיסטופיה מבוססת עונג. חייבים לצרוך ולהיות מאושרים, אחרת אין לכם מקום בעולם. היום, בעידן הסמארטפון והרשתות החברתיות, נזכרים בערגה, כמעט בנוסטלגיה, בעידן הטלוויזיה הבודדת בסלון. כדי לבסס רעיון זה נבחן לרגע מהלכיו של מרק צוקרברג בשנים האחרונות.

צוקרברג שואף למסד אוטופיה נוסח האקסלי: הוא שואף לחסל כל יחידת זמן פנויה שבה איננו פועלים במסגרת אחת האפליקציות שבבעלותו ולשלוט באמצעות מטא בכל אחד מאיתנו הן כיחידים והן כחלק מהמון

בשימוע שהתקיים בשנת 2018 בקונגרס האמריקני, טען צוקרברג שחברת פייסבוק בסך הכול פועלת כדי לאפשר לנו לבנות קהילות ולשמור על קשרים עם האנשים שאנחנו אוהבים – נראה שניתן היה לומר דברים דומים על לונדון של שנת 632 לספירת פורד. צוקרברג,  אשר מממש את חזונו של פורד, גם אם עד כה רק באופן חלקי, מכוון למקום אחר. המטרה המרכזית של פייסבוק היא לוודא שכל תקשורת אנושית תעבור דרכה. זהו המניע מאחורי רכישת תוכנת המסרים המיידיים ״וואטסאפ״ שיש לה שני מיליארד מנויים, ו״אינסטגרם״, תוכנת שיתוף צילומים וסרטונים קצרים. מטרתה של פייסבוק, שלאחר הרכישות נקראת חברת מטא (META), גדולה בהרבה ממיקסום רווחים. צוקרברג שואף למסד אוטופיה נוסח האקסלי: הוא שואף לחסל כל יחידת זמן פנויה שבה איננו פועלים במסגרת אחת האפליקציות שבבעלותו ולשלוט באמצעות מטא בכל אחד מאיתנו הן כיחידים והן כחלק מהמון. זוהי שטיפת המוח של העידן המודרני והיא נעשית ללא כל כפייה: אנחנו בוחרים, אם ניתן עדיין לדבר על בחירה, לאפשר לחברות הגדולות לשטוף את מוחנו.

אוטופיה או דיסטופיה? ״העתיד הוא פרטי״ - האם מישהו יכול להאמין לצוקרברג? תצלום: אנטוני קינטאנו.

נחזור ללונדון של האקסלי. במרכז ההדגרות וההתניות מייצרים 96 זוגות של תאומים זהים מביצית אחת  ותמיד שואפים ליותר. לכל עוּבר יש גנטיקה שמתאימה מראש לייעודו המעמדי – אלפא, ביטא, גמא ואפסילון. בנוסף, הילדים גדלים בסביבה שמותאמת למעמדם: "עובר מסוג אפסילון חייב לגדול בסביבה אפסילונית ולהיות גם בעל תורשה אפסילונית".

בעולם המופלא, החדש, אין לבני אדם אמא ואין להם אבא, לא אחים ולא אחיות, אין בית ואין משפחה – כולם שייכים לכולם

בעולם המופלא, החדש, אין לבני אדם אמא ואין להם אבא, לא אחים ולא אחיות, אין בית ואין משפחה – כולם שייכים לכולם: "כל אחד מאיתנו שייך לכולנו". לכן גם אין, ואסור שיהיו, יחסים אינטימיים – רק יחסי מין, שאותם יש לקיים באופן תדיר עם בני זוג שונים. למרות עיקרון הקהילתיות, לאיש לא אכפת כאשר מישהו מת – אפשר לומר שאנשים אינם מתים, הם רק מתחלפים. מדובר במציאות נוזלית. כמו שברנארד מרקס, פסיכולוג (מומחה להיפנופאידיה – שטיפת מוח) מסוג אלפא פלוס (נדיר יחסית), בעל גוף שאינו מושלם (נמוך בשמונה סנטימטר מכפי שאמור להיות בן אלפא וכחוש) שאינו מגיב היטב להתניות, טוען: היחסים אינם אלא תעשיית בשר. ראוי להוסיף שמרקס חש כך רק בשעה שאינו משתתף במשחק.  ברגע שהוא הופך לנחשק הדברים משתנים מן הקצה אל הקצה.

בני האדם בעולם המופלא הזה הם נטולי גיל של ממש. במשך ארבעה עשורים בני האדם נראים צעירים ומתנהגים כצעירים ואז בבת אחת המערכות שלהן קורסות: "כל סימני הזקנה הפיזיולוגיים חלפו מן העולם... בימינו – זו פירושה של קִדמה – הזקנים עובדים, הזקנים מזדווגים, לזקנים אין זמן, אין להם פנאי מתענוגות, אין להם אף רגע פנוי אחד להתיישב ולחשוב... הם שומרים על עלומים כמעט בלתי פגומים עד גיל שישים, ואז, פתאום, בום! סוף". לאחר שהזקנים מתים שורפים אותם בקרמטוריום ולא מסיבות הסיבות אקולוגיות. בעולם החדש אין מקום למוות. המוות מפריע ליציבות.

למעט בודדים, בני האדם שהאקסלי מתאר הם חסרי זהות אישית ואינם מסוגלים לחשוב באופן עצמאי: "אנשים יציבים כגלגלים על ציריהם, אנשים שפויים, אנשים צייתנים, אנשים יציבים בהיותם שבעי רצון". מונד מסביר שרגשות עזים מדי מאיימים על היציבות ועל הצייתנות ולכן "לא נחסך שום מאמץ כדי להעניק לכם חיים רגשיים קלים – כדי לחסוך מכם, אם ניתן הדבר, את עצם הצורך ברגשות". כידוע, מה שיכול לעורר רגשות לא נעימים היא המציאות עצמה – ואותה יש להכחיש ולהדחיק. עם שכלולן של טכנולוגיות המציאות המדומה, ניתן בהחלט לומר שאנחנו נמצאים על המסלול המהיר לניתוק מן המציאות הממשית.

בעולם החדש והמופלא, שם האושר הוא ציווי, מספקים את כל הכלים להתנתק מן המציאות

בעולם החדש והמופלא, שם האושר הוא ציווי, מספקים את כל הכלים להתנתק מן המציאות. בשנת 184 לספירת פורד הוּמצא הסם המושלם – סומא (במקור Soma) אשר כפי ששמו בעברית מרמז הוא אכן  מעוור אותנו: "סם מרגיע, נוסך אופוריה, מביא הזיות נעימות... יש בו את כל היתרונות של הנצרות והאלכוהול; אין בו גם אחת ממגרעותיהם... קח חופשה מן המציאות כל אימת שיתחשק לך – ושוב אליה בלי שום תופעות לוואי כגון כאב ראש או מיתולוגיה". כמעט מיותר לציין שהשאלה שעולה שוב ושוב במהלך קריאת הספר היא זו: אם הכול כל כך נפלא, מדוע יש כזו דרישה לסומא?

יש דרישה לצביעת המציאות, בכל מיני אמצעים. תצלום: ביל סמית׳ (GAFIATING)

האקסלי מתאר עולם שבו האפשרות לחשוב מחשבות עצמאיות היא הסכנה הגדולה ביותר; עולם שבו מדקלמים סיסמאות, עולם של פערי מעמדות; עולם שבו האושר הוא צו והעיוורון והכחשת המציאות הם ערך עליון ואילו האמת והמדע הם איום; עולם ששולל את האמנות. במובן מסוים זהו עולם שמקריב את החיים על מזבח היציבות: "זה המחיר שעלינו לשלם בעד היציבות. חובה עליך לבחור בין אושר לבין מה שבני אדם קראו בעבר בשם אמנות צרופה. אנו הקרבנו את האמנות על מזבח האושר". המאפיינים הללו הופכים את העולם שמתאר האקסלי לדיסטופיה.

בנקודה זו אבקש לשאול: האם בספר ״עולם חדש מופלא״ מתוארת דיסטופיה חד ממדית? אם במקרה של אורוול  ברור לנו שב״1984״ מדובר בדיסטופיה, הרי שבמקרה של האקסלי החוויה שונה. קריאה רגישה מגלה גם צד אחר – ישנם רגעים בספר בהם קשה שלא לחשוב שהאקסלי מתאר אוטופיה של ממש.

בשנת 1600 נוסדה "חברת הודו המזרחית הבריטית", סמל מובהק של קולוניאליזם, שוביניזם אירופי וגזענות. האם זו האוטופיה שאנו מתכוונים אליה?

אידיאל החזרה לטבע בנוסח רוסו, כפי שהוא מוצג בספר, אינו אלטרנטיבה של ממש בשנת 632 לספירת פורד. הפרא מהשמורה האינדיאנית מנודה ומבודד רק משום שהוא בא מרקע שונה, משום שצבע עורו שונה ומשום שאימו, ביטא פלוס, שנפצעה והושארה בשמורה, מתנהגת לפי אמות מידה אחרות. אין בשמורה קבלה של השונה. הפרא, שמרקס מביא ללונדון, מביט על הציוויליזציה בגועל – הוא חוזר לשייקספיר כסוג של אידיליה. אך האם אנגליה בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16, התקופה ששייקספיר חי בה, קרובה לאוטופיה? בשנת 1600 נוסדה "חברת הודו המזרחית הבריטית", סמל מובהק של קולוניאליזם, שוביניזם אירופי וגזענות. האם זו האוטופיה שאנו מתכוונים אליה? אחרי שהפרא מואס בציוויליזציה ובקדמה הוא מתבודד ושם אנו פוגשים אותו בגרסתו האולטרה דתית – הוא מכה עצמו, כמו היה קנאי שיעי או פקיר הודי, עד זוב דם. האם החזרה למונותאיזם נוצרי שמתבוסס באשמה היא שיטת עבודה? האם זו אוטופיה?

פקיד של חברת הודו המזרחית (1760), תמונה שהוזמנה על ידי החברה והוצגה במשרדיה, ככל הנראה של הרופא William Fullerton of Rosemount, שהיה לימים ראש העיר כלכתה. האמן: דיפ צ'אנד. תצלום: ויקיפדיה

כשהפרא רוצה להוציא לחופשי את המון לובשי החאקי – 162 בני דלתא, כמעט זהים – ולמנוע מהם את מנת הסומא היומית שלהם, שלדידו היא "רעל לנשמה ורעל לגוף", הוא עוזב את המילים הגדולות ועובר במהירות לאלימות: "אני אלמד אתכם; אני אעשה אתכם בני-חורין, בין שתרצו בכך בין שלאו". האם זו אוטופיית החירות שאנו משתוקקים אליה? ובכלל, ראוי לשאול באיזה מובן הפרא הוא בן חורין – נראה שהוא כלוא בתוך מערכות אמונה רדיקליות לא פחות מאשר האנשים בלונדון.

כמה מאיתנו היו מעדיפים לחיות כצעירים במשך 60 שנה ולא להגיע לזקנה על כל תחלואיה? האם לא היינו רוצים לאהוב את מה שאנחנו עושים ולהיות מאושרים מהעבודה, גם אם זו תוצאה של התניה?

על הרקע הזה אבקש לשוב ולשאול: האם הספר ״עולם חדש מופלא״ אמנם מתאר דיסטופיה? כשקוראים את סצנות המין בספר מרגישים שהאקסלי אינו רואה באורגיות וביחסים המיניים בעיה – מכול מקום לא בכל המקרים. מעניין לבחון אם גברים ונשים בימינו אינם מעוניינים ביחסי מין כאלה, ואם הם פועלים כדי לממש חזון זה הלכה ולמעשה. לא פחות חשוב יהיה לבחון את הסוגיות הבאות: כמה מאיתנו היו מעדיפים לחיות כצעירים במשך 60 שנה ולא להגיע לזקנה על כל תחלואיה? האם לא היינו רוצים לאהוב את מה שאנחנו עושים ולהיות מאושרים מהעבודה, גם אם זו תוצאה של התניה?

ניתן לטעון שלא אלו המאפיינים שהופכים את ״עולם חדש מופלא״ לדיסטופיה אלא ביטול החירות. ראוי אפוא לשאול האם החירות עדיפה על אושר גם אם הוא שקרי? הסם סומא כשמו כן הוא, אבל גם היום רבים צורכים סמים, והאם לא היינו רוצים סם מושלם שישכיח מאתנו את המציאות? האם, כפי שטוען פוסטמן, המערכות הטכנולוגיה של העידן הנוכחי אינן אלא גרסה של סומא? השאלה היא אפוא אם לא היינו מוכנים לוותר על חירות לטובת מכונת התענוגות. אני סבור שגם אם רבים מאתנו יענו בשלילה, הרי שבדרך התנהלותנו בעת הזו כבר ענינו שוב ושוב בחיוב.

נקודה רגישה נוספת נוגעת לשיטת הקסְטות שמונהגת עולמו של האקסלי. נראה שאיש לא יזדעזע אם אומר שגם היום יש פערי מעמדות אדירים, בין עמים ובתוך העמים. למעשה בחסות שיח האקלים האליטות של העת הזו מוצאות דרכים להצדיק ולקבע אי שוויון זה. הטיעון, אם לנסח אותו באופן מעט פשטני, הוא כזה: אם גם המעמדות הנמוכים יתחילו לצרוך,  זה יהיה הסוף של כולנו. מונד מציג גם הוא טיעונים משכנעים למדי נגד חברה שוויונית: "אנחנו מאמינים באושר וביציבות. חברה שכולה אלפא תהיה בהכרח בלתי יציבה ואומללה". ראוי להדגיש: בני אלפא אינם מאושרים יותר מבני המעמדות האחרים – ההפך הוא הנכון טוען מונד: אין מאושרים מבני המעמדות הנחותים. כדי לאשש את טענותיו מספר מונד על ניסוי שנערך בקפריסין בשנת 473 לספירת פורד – לאחר שפינו את האי מהילידים, יישבו בו 22 אלף בני מעמד אלפא ואחרי שש שנים פרצה שם מלחמת אזרחים ובה נהרגו רוב התושבים.

ראוי בנקודה זו להתעכב לרגע שכן, לכאורה, לא הגיוני שמונד יודע על אירועים שהתרחשו בעבר. כאמור, אחד הציטוטים הידועים מהספר, שגם מבוסס על משפט אמיתי שאמר הנרי פורד בשנת 1916 הוא שההיסטוריה היא קשקוש (history is more or less bunk), אך האם היסטוריוציזם, גישה שלפיה יש להיסטוריה כוח ויעוד משלה, עדיפה על גישתו של פורד בנוגע להיסטוריה? על פי פורד אנו משוחררים מכבלי ההיסטוריה. מונד מכיר את ההיסטוריה ולומד מטעויות ההיסטוריה אך אינו כבול אליה. ההיסטוריה אינה מחייבת אותו.

פורד Model T, משנת 1914: פס היצור הדגיש שהמכונה היא המטרה והאדם הוא כלי, או להפך? תצלום: The Henry Ford

שיח האוטופיה קשור בגילוי אמריקה ובאפשרות של אי מנותק מהעולם, מקום להתחלה חדשה

אני רוצה להעיז להציע שעולמו של האקסלי הוא אכן נפלא, אוטופיה של ממש במובן העמוק. שיח האוטופיה קשור בגילוי אמריקה ובאפשרות של אי מנותק מהעולם, מקום להתחלה חדשה. גילוי אמריקה כאפשרות ממשית להתחיל מחדש ולהפוך את השומקום למקום, וההתפתחות המדעית שהפכה את ה'אף-פעם' ל'פעם', הפכו את האוטופיה לאפשרית, לפחות מבחינה מחשבתית. ב״עולם חדש מופלא״ לאיים יש תפקיד מרכזי , הם משמשים הדהוד ישיר לספרו של תומס מור, שכותרתו המקורית והמלאה היא ״על אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה״. כידוע מור היה הראשון להשתמש במושג זה.

דימוי האוטופיה נותר נוכח מאוד בתרבות: ״Utopien 04״ מאת Makis E. Warlamis, תצלום: ויקיפדיה

האיים (איסלנד, קפריסין, סנט הלנה, איי מארקזה,  איי פוקלנד) הם לכאורה גולאגים נוסח סטלין. אלא שבפועל לא כך הדבר. כמו שמנסח זאת מונד:

״אפשר לחשוב שהולכים לשחוט אותו [הכוונה לברנארד מרקס]... אילו היה לו קצת שכל היה מבין שעונשו הוא בעצם בגדר פרס. הוא עומד להישלח לאי. הווה אומר, הוא עומד להישלח למקום שבו ימצא את קבוצת הגברים והנשים המעניינת ביותר בעולם. על אותם אנשים שמסיבה כזאת או אחרת נעשו מודעים מדי לייחודם ואינם מתאימים עוד לחיים קהילתיים. כל אותם אנשים שבחלו במוסכמות, שפיתחו רעיונות משל עצמם. בקיצור על מי ששווה משהו״.

האיים מעידים שאין מדובר בדיסטופיה, וכמו שמונד מסביר: "יש הרבה איים בעולם. אין אני יודע מה היינו עושים בלעדיהם. היינו את כולכם לתא המוות, אני משער". האיים מאפשרים מעין גן עדן של חירות מחשבתית בתוך המסגרת שבה מקדשים את הזהות והדומות.

*

שאלה יסודית היא האם דיסטופיה היא תוצאה מקרית או הכרחית של החזון האוטופי

מחקר שעוקב אחרי התפתחות רעיון הדיסטופיה, מגלה שהיא מייצגת את הכישלון לייסד אוטופיה. הדוגמה הקלאסית היא כמובן הפנטזיה הסוציאליסטית שהפכה לסטליניזם. שאלה יסודית היא האם דיסטופיה היא תוצאה מקרית או הכרחית (או אולי קונטינגנטית – לא נכונה בהכרח ולא שגויה בהכרח) של החזון האוטופי. כדי לענות,  חיוני להזכיר את אמרתו המפורסמת של לנין, "אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים", שכן, היא מונעת את האשליה שהסטליניזם הוא תוצאה מקרית של הסוציאליזם. אכן, לא מן הנמנע שהסטליניזם הוא אינהרנטי לסוציאליזם: הגליה, חיסולים, השמדה ורצח עם אינם נפרדים מהמחשבה האוטופיסטית.

מעניין בהקשר הזה להזכיר את דבריו של קרל פופר (בתרגומו של אהרון אמיר):

״מכל האידאלים המדיניים, המסוכן אולי ביותר הוא האידיאל של הנחלת אושר לבני האדם. תמיד הוא מוליך לניסיון לאכוף את סולם הערכים ה׳עליונים׳ שלנו על זולתנו, כדי שיכירו בדבר החשוב בעינינו ביותר לאושרם; כדי להציל כביכול את נשמותיהם. הדבר מוליך לאוטופיזם ולרומנטיקה. כולנו בטוחים שהכול יהיו מאושרים בקהילה היפה והמושלמת של חלומותינו. ואכן יהיה זה גן עדן עלי אדמות אם נוכל כולנו לאהוב איש את רעהו ... [אלא ש] הניסיון ליצור גן עלי אדמות מוביל תמיד לגיהינום״.

אם נחזור לספרו של האקסלי, ״עולם חדש מופלא״, הרי שהמסר בספר אינו פשוט: אין מדובר באוטופיה וגם לא בדיסטופיה, אבל לא משום שהמציאות המתוארת בספר היא נטולת אלמנטים אוטופיים או אלמנטים דיסטופיים אלא מסיבה עקרונית יותר: אוטופיה ודיסטופיה חד הן. אין לחשוב על אוטופיה במנותק מדיסטופיה כי אין אוטופיה בלי תאי מוות וקרמטוריום, ולכן כל ניסיון לברוא גן עדן בעולם הזה, היא בהכרח דיסטופית.

ביבליוגרפיה

Claeys, G. (2017). Dystopia: A Natural History. Oxford: Oxford University Press.

ארנדט, ח'. (2010). יסודות הטוטליטריות. (תרגום: עידית זרטל) תל אביב: הקיבוץ המאוחד.בובר, מ'. (2011). נתיבות באוטופיה. ב- א' יסעור ו -נ' וולף (עורכים), אוטופיות (עמ' 216-224). תל אביב: רסלינג.זכאי, א'. (2008). היסטוריה ואפוקליפסה. ירושלים: מוסד ביאליק.פופר, ק'. (2009). החברה הפתוחה ואויביה. (י' אגסי, עורך, א' אמיר, מתרגם) ירושלים: שלם.

תמונה ראשית: ספירלה, מי יודע מנין ולאן. תצלום: לוק ווייט, unsplash.com

Photo by Luke White on Unsplash