הפלא שבחיינו, כל רגע

כל אחד מאיתנו הוא דברים רבים. במקום למסך את זה בתרופות ובהסחות דעת, נטפל בעצמנו, נחיה באמת, נהיה מי שאנו, עד הסוף
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

במהלך שישים השנים האחרונות, הייתה לי הזכות להיות עד לטרנספורמציות משמעותיות רבות. כפסיכולוג, ראיתי דברים כאלה מתרחשים בבתי חולים ציבוריים, במרפאות חירום פסיכיאטריות, במרפאות גמילה מסמים ואלכוהול ובמרפאות פרטיות. וכנער, חוויתי זאת במהלך מפגשי הטיפול האינטנסיביים שעברתי. אין בתהפוכות הללו, הכרוכות בסבל, שום דבר יפה, אבל כשהן מצליחות הן מספקות ביותר: הן משנות חיים.

מה יכול להיות נהדר יותר מן החירות להקדיש את עצמך למה שחשוב באמת? מה יכול להיות חשוב יותר מהתמודדות פעילה ואמיתית שנועדה להצלת הנשמה שלך?

שינויים עזים נובעים ממעמקי הייאוש, אך הם מובילים אל מרומי ההתחדשות. כך קרה לי, ולרבים אחרים שהכרתי ושעבדתי עמם. מה יכול להיות יקר ערך יותר משחרור מייאוש מחניק? מה יכול להיות נהדר יותר מן החירות להקדיש את עצמך למה שחשוב באמת? מה יכול להיות חשוב יותר מהתמודדות פעילה ואמיתית שנועדה להצלת הנשמה שלך?

למרות זאת, בתרבות שלנו היום אני רואה נטייה גוברת לדלג על ההתמודדות הזו, כדי להגיע במהירות אל השינוי עצמו. לא שיש משהו רע ברצון להשתנות במהירות – זה טבעי לגמרי. אדם במצוקה מחפש מזור מידי. כך אני נוהג, כך נוהגים חבריי, וסביר שכך גם אתם נוהגים. מדובר באינסטינקט. אלא שישנן סיבות מוצקות לפקפק מדי פעם באינסטינקט הזה. למשל, מרבית האנשים אינם מכים אדם אחר רק משום שנעלבו. מרבית האנשים גם אינם פולטים כל מה שהם מרגישים. להפך, אנו נוטים לקחת בחשבון לא מעט דברים, החל במי שאנו עלולים לפגוע בהם, דרך המצפון שלנו, ועד לנסיבות האירוע. ראיתי לקוחות רבים שחשים רצון מידי לתקוף את מי שתוקף אותם, אבל עושים זאת לעתים רחוקות מאוד, משום שבמהלך הטיפול, הם מבינים כי התוקף הוא מישהו שהם יכולים להתייחס אליו – ואולי אפילו לאהוב – ובסופו של דבר הם לא רוצים שאדם כמותם יסבול כפי שהם עצמם סבלו. פעמים רבות השתהות עדיפה פי כמה מתגובה, בעיקר בכל הקשור לרגשות.

זריחה, שקיעה, על הסף

מוטב להמתין, לא למהר. תצלום: אנתוני אינטרוורסאטו

רגשות הם אותות מצוינים – הם מתריעים בפנינו על סכנה ומניעים אותנו כשנדרשת פעולה. אבל הם גם מורכבים להפליא, ומגוונים מאוד. למשל, רבים מרגישים מדי פעם תחושות של דחייה והשפלה, אבל הם אינם בוחרים להתאבד או לקחת תרופות. הם מבינים כי למרות מצב רוחם הקודר, יש להם זכות לחיות ולצמוח, ממש כפי שאחרים חיים וצומחים, ושהם יכולים להתעלות מעל לסטריאוטיפ הזה של עצמם ככישלון, למשל. אגב, מסרים סטריאוטיפיים כאלה מגיעים לעתים קרובות מאנשים אחרים, שבעצמם מרגישים דחויים ומושפלים, ומקרינים את ההערכה העצמית הנמוכה הזו שלהם על קורבנות תמימים. אבל הבנות כאלה תובעות זמן – בעיקר אם אנו רוצים לשמר אותן – ומאבק ומפגשים עם החלקים הרחבים יותר שלנו, כדי לחדור את הדיכוי שהפנמנו ולהגיע לסוג של פיוס. בסופו של דבר, תרפיית עומק אקזיסטנציאליסטית תומכת בדו קיום מועיל בין חלקים מנוגדים שלנו, חלקים שלפעמים מייסרים אותנו אבל בטווח הארוך הם מאירים את החוויה האנושית במלואה: חוויית חיים במלוא עומקה ומורכבותה. במילים רשמיות יותר, טיפול אקזיסטנציאלי מדגיש שלושה נושאים עיקריים: חירות לחקור את מה שחשוב לנו באמת, שיקוף התנסותי – הכולל את הגוף כולו – של מה שחשוב לנו מאוד, ואחריות או היכולת להגיב, לפעול וליישם את מה שחשוב לנו באמת.

ישנן אינספור דרכים להשלות את עצמנו שהכאב נעלם, שהשתנינו, ושהחיים חוזרים למסלולם

אבל היום קל להפליא לעקוף את החירות הזו, את הרפלקציה ואת האחריות – את ההתמודדות הזו עם מי שאנחנו ועם מי שאנו מוכנים להיות. משום שהיום אנו עומדים מול שפע אדיר של מכשירים, נוסחאות ומגעים מתווכי-מכונה שמפתים אותנו מאוד להניח לאחרים, ובכלל זה לאחרים מכאניים, לעשות זאת במקומנו. בין אם מדובר בתרופות פסיכיאטריות, אפליקציות לטיפול פסיכולוגי, תוכניות של 12 מפגשים או הסחות דעת בדמות גלישה ברשת – ישנן אינספור דרכים להשלות את עצמנו שהכאב נעלם, שהשתנינו, ושהחיים חוזרים למסלולם.

אבל השאלה שאינה מרפה היא זו: באיזה מחיר? באיזה מחיר חיים נורמליים לכאורה, ואפילו כאלה שאנו תופסים כנורמליים, חיים של שגרה וסדר, צומחים מתוך חיים של כישלונות והיסוסים אך גם התפעמות? מהו מחירם של חיים שצולחים את הרגשות המורכבים וסערות חוסר הסיפוק? לעתים קרובות מדי המחיר הוא מוות, פיגורטיבי אבל גם ממשי, כפי שמוכיחה הסטטיסטיקה. חשבו על העלייה בשיעור מקרי הדיכאון וההתמכרות, ועל תחושת הבידוד שמקושרת לעתים קרובות לסמארטפונים.

הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא תמונה מעורפלת של הורי בוכים על הספה בסלון. הייתי אז בן שנתיים וחצי, ואחי בן השבע, קלי, הלך זה עתה לעולמו. השנה הייתה 1959, ואבעבועות רוח בשילוב דלקת ריאות הכריעו את מי שהיה עד אז ילד שמח ומלא חיים. התפוצצותו של האירוע הזה בתודעה המשפחתית המשותפת שלנו אינה ניתנת להבנה מלאה. אני יכול רק לומר שאת ההורים שהכרתי לפני האירוע ניתן היה להכיר אך בקושי אחרי האסון הנורא. האח החמים והחברותי שהכרתי – המנהיג החייכן – נעלם, ובמקומו נפער ריק שלא נעלם, בור של זעם, צער ואימה.

בגיל שלוש, הלכתי וקרסתי לתוך עצמי. ההגנות שלי הלכו והתמוטטו. היו לי חלומות זוועה והתפרצויות זעם. הייתי אחוז חרדה ואבוד – לא מצאתי את עצמי ולא את מקומי בעולם פרנואידי וחסר אונים.

סרט, גדר

דקירת כאב. תצלום: קלאודיו פוסוץ'

כמה ילדים זוכים כיום לכך שיעודדו אותם לעבד ולצלוח את מה שמענה אותם – או אפילו לקבל, בנוסף לטיפול התרופתי, מפגשים המשמשים תמיכה רגשית? כמה מהם מקבלים את הזמן או את הכסף שמאפשרים להם לעשות זאת?

בהתחשב בסבל הנורא שסבלתי, אני די בטוח שאילו הייתי חווה את אותן חוויות כיום, היו ממהרים לאלחש אותי באמצעות תרופות. במקום זאת, הורי ישבו איתי אז. הם עשו כמיטב יכולתם כדי לדבר איתי על ההתמודדויות שלי, ובסופו של דבר, בגיל חמש, הם הפנו אותי לפסיכואנליטיקאי. הוא עזר לי לשנות את חיי. אמנם המשכתי לסבול מפחדים עמוקים והתפרצויות, אבל הוא עזר לי לעבד אותם ולא למסך את הייסורים שהיו עשויים לעזור לי להשתקם. וחשוב מכל, הוא שימש נוכחות מוצקה שאפשרה לי לומר ולחוש הכול. בקושי החזקתי מעמד, אבל הוא נותר משענת איתנה ותומכת, עד שצלחתי את הסערה.

כמה ילדים זוכים כיום לכך שיעודדו אותם לעבד ולצלוח את מה שמענה אותם – או אפילו לקבל, בנוסף לטיפול התרופתי, מפגשים המשמשים תמיכה רגשית? כמה מהם מקבלים את הזמן או את הכסף שמאפשרים להם לעשות זאת? אני מניח שמעטים. אבל מה שרובם נדחפים לעשות הוא לבלוע תרופות נוגדות דיכאון ונוגדות חרדה ומגוון של תרופות לשליטה במצבי הרוח. תרופות כאלה אמנם עשויות לעתים להציל חיים, אך לעתים תכופות מדי חלוקתן נעשית בעידוד של יצרניות התרופות וחברות הביטוח הרפואי, המתעניינות ברווחים יותר מאשר בטיפול מתמשך בבני אדם וביכולות שלהם לחיות את החיים שהם מבקשים.

מעניין איך הייתי גדל אילו היו מטפלים בי על פי הנהוג כיום. מעניין אם הייתי חווה את קשיי הבדידות או מתמודד עם אתגרים כמו אלה שהציב בפני המטפל שלי, כדי שאפתח משאבים פנימיים כמו היצירתיות, הסקרנות והדמיון שלי. הוא עודד אותי לחשוב על מקורות הפחדים שלי ולהתקדם בקצב משלי. הוא כיבד אותי ואת יכולותיי, ועודד אותי לצייר, לספר סיפורים ולהביע מחשבות על תעלומות החיים, או לצעוד אל תוך עולמות לא מוכרים, מערכות יחסים ורעיונות – והצלחתי בסופו של דבר לעשות זאת אחרי לא מעט מאמצים וטיפול נוסף.

הבעיה המרכזית בהתערבויות טיפוליות רבות בימינו היא היותן חד ממדיות. למשל, תרופות פסיכיאטריות נועדו לגרום לאנשים להרגיש רגועים יותר כשהם חרדים, או מלאי מרץ אם הם מדוכאים

הבעיה המרכזית בהתערבויות טיפוליות רבות בימינו היא היותן חד ממדיות. למשל, תרופות פסיכיאטריות נועדו לגרום לאנשים להרגיש רגועים יותר כשהם חרדים, או מלאי מרץ אם הם מדוכאים. טיפולים קוגניטיביים שואפים להמיר את המחשבות הלא רציונאליות לכאורה (כמו פחד מטיסה, או תחושה של חוסר ערך) במחשבות רציונאליות הנשענות על עוּבדות. טיפולים התנהגותיים שואפים לחזק הרגלים תפקודיים שיחליפו הרגלים הפוגעים בתפקוד וכן הלאה. אולם הבעיה בכל האסטרטגיות הללו היא שהן פועלות באורח מוגבל בלבד. אם אתם רוצים לחיות חיים יעילים יותר בגבולות מוגדרים וברורים, טכניקות כאלו יוכלו לעזור לכם. אם אתם רוצים לחיות חיים ממושטרים וחסרי סיכון יחסית, אלה הטיפולים שיועילו לכם. אולם אם אתם שייכים לאוכלוסייה הגדולה למדי, וההולכת וגדלה, המחפשת חיים רב ממדיים – שיש בהם יותר משמעות, חיוּת ועושר אישי ובינאישי – תזדקקו לדבר מה מאתגר יותר.

אחרי חיים שלמים של חיפוש, הפסיכולוג האקזיסטנציאלי רולו מאי (Rollo May) הגיע למסקנה כי רבים מן האנשים היצירתיים והחיוניים ביותר בהיסטוריה שאבו את מרב העוצמה דווקא מן המקומות הפגיעים ביותר שלהם. בספר The Psychology of Existence (משנת 1995), שחיברתי ביחד עם מאי, הוא כלל פרק בשם ״המרפא הפצוע״, המוקדש למה שהופך אותנו למטפלים טובים. שם, מאי מציג לדוגמה את הפסיכולוג הנודע אברהם מאסלו, שכילד היה בודד ואומלל, אבל ניסח תאוריות בנוגע לחיים אופטימליים וחוויות שיא. מאי המשיך ותיאר שורה ארוכה של מפורסמים יותר ופחות, שהתמודדו והטמיעו את אותם פנים בעצמם שמהם הם חששו, ואגב כך בנו לעצמם חיים יצירתיים ופוריים.

עלה, מים

כולנו כך. תצלום: איזבלה מוניק

התיאוריה של מאי נתמכת על ידי חוקרים נכבדים, ובהם קרל יונג, סילבנו אריאט, פרנק בארון ומאסלו עצמו, שתיאר את המממש-העצמי – האישיות האופטימלית המגשימה את הפוטנציאל שלה ואת חלומותיה האמיתיים בחיים. ״תצפית אחת שערכתי התמיה אותי במשך שנים רבות, אבל כעת אני מתחיל להבין,״ כתב מאסלו בספרו Toward a Psychology of Being, משנת 1962. ״מדובר במה שתיארתי כפתרון של דיכוטומיות באנשים המממשים את עצמם... הבוגרים מכל בני האדם שהיו גם מאוד ילדותיים. אותם אנשים, בעלי האגו החזק ביותר שתואר אי פעם, וללא ספק אינדיבידואלים, היו גם אלה שהרפו בקלות מן האגו שלהם, התעלו מעל עצמם והתמקדו בבעיות״.

הפסיכולוגית הקלינית והחוקרת קיי ג׳יימיסון – מחברת המחקרים החשובים ביותר בתחום ההפרעה הדו קוטבית ומחברת הספר Touched With Fire: Manic-Depressive Illness and the Artistic Temperament (משנת 1993) – מסכימה. ג׳יימיסון, הסובלת בעצמה מהפרעה דו קוטבית, מתארת עשרות אמנים פורצי דרך בהיסטוריה, שכנראה התמודדו עם אותה הפרעה, ובכל זאת הצליחו לתרום תרומות מופתיות לחברה.

מה יקרה אם נסלק את הקשיים בחיים, אם נשטח את הביולוגיה, אם נסיר את הקצוות המחוספסים באמצעות טכנולוגיה ותרופות? מה יקרה אם נעקוף את הצורך של בני אדם להתמודד עם השדים שלהם, עם המצוקות והדמעות?

אמנם נכון שרבים מן האמנים הללו חיו חיים מלאי קושי, וחלקם התאבדו, אבל רבים ניהלו חיים עשירים ומלהיבים, ויצרו יצירות מרשימות מאוד. לכן אחת השאלות המרכזיות בימינו היא, מה יקרה אם נסלק את הקשיים בחיים, אם נשטח את הביולוגיה, אם נסיר את הקצוות המחוספסים באמצעות טכנולוגיה ותרופות? מה יקרה אם נעקוף את הצורך של בני אדם להתמודד עם השדים שלהם, עם המצוקות והדמעות? האם היצירה האמנותית תהיה זהה רגשית לזו של מי ששאב השראה מן הפאתוס, התמיהה והמאמצים של האמן האנושי?

הטיפולים הפופולריים ביותר כיום, כמו תרופות וטיפולים התנהגותיים קוגניטיביים (CBT) הם לעתים קרובות קצרי טווח, והיעילות שלהם אינה עקבית. הדעה ההולכת ומתגבשת היא כי הם מסייעים להקלה על תסמינים כמו מחשבות שליליות, תיאבון ירוד ופוביות, אבל לא ברור האם הם מועילים בכל הקשור לבעיות מורכבות בחיים, כמו חיפוש משמעות ותכלית, וקשיי האהבה.

טיפולים חדשים אחרים עושים שימוש במציאות מדומה, טיפול בחשיפה במקרים של פוסט טראומה, נוירופידבק המבוסס על נתונים מסריקות fMRI, ואפליקציות לכל דבר מחרדה ועד דיכאון או תסמונת המעי הרגיז. המחקר הנוגע לכלים אלה עדיין בראשיתו, אבל נדמה לי שאנו עומדים בשעריו של עידן חדש ואמיץ שבו מניפולציות סטטיסטיות ומכאניות מחליפות את הגילוי העצמי ולקיחת הסיכונים.

הבית הצהוב, ון גוך

מה היו עושים לו היום? "הבית הצהוב" (1888), וינסנט ון גוך, מוזיאון ון גוך באמסטרדם. תצלום: ויקיפדיה

האם המפגש הווירטואלי עם החרדה שלי, או התשוקה, זהה למפגש ממשי? האם אפליקציה היא כמו מטפל אנושי (ובעיקר מטפל-פצוע)? האם כשאנו חווים מטפל או מכשיר המגיבים אלינו לכאורה באמפתיה, אנו חשים ממש כפי שאנו חשים כשהוא או היא מפגינים אמפתיה של ממש? האם מופע מערכת היחסים הזה, המבוסס על מדריכים וסטטיסטיקה, זהה למערכת יחסים אישית מתפתחת, עם כל החרדות והפגיעוּת, האתגרים וההפתעות?

אני לא בטוח, ועוד ועוד מחקרים מכירים בערך המפגש האישי ומערכת היחסים הטיפולית. גם מערכות יחסים קצרות טווח ו״ממוכנות״ עשויות להיות בעלות ערך. הן יכולות להגיע לבני אדם שאין בסביבתם אנשי מקצוע רבים, או לעזור למי שסובל ממוגבלות ומתקשה לנסוע, ולצעירים שמומחים בתפעול מכשירים דמויי טלפון. אבל האם הן מסוגלות למלא את כל הצרכים, שכל כך הרבה מאיתנו תולים בהן?

אנחנו קופצים ראש לתוך הביצה ההנדסית שרבים כל כך מן המטפלים ההומניסטיים חששו ממנה. זוהי גישה ששמה דגש על המכשיר, הטכניקה או האלגוריתם, ולא על היכולות הפנימיות של המטופל להתגבר. זהו מודל שמדגיש סטנדרטים של נורמליות, רגולציה ואיפוק שנכפים מבחוץ

נדמה לי שאנחנו קופצים ראש לתוך הביצה ההנדסית שרבים כל כך מן המטפלים ההומניסטיים חששו ממנה. זוהי גישה ששמה דגש על המכשיר, הטכניקה או האלגוריתם, ולא על היכולות הפנימיות של המטופל להתגבר. זהו מודל שמדגיש סטנדרטים של נורמליות, רגולציה ואיפוק שנכפים מבחוץ, להבדיל מן האנרגיות הסובייקטיביות והאינטראקטיביות של המטופלים. כמו כן, זהו מודל שעלול לשלול מרבים מאיתנו את המעלות – ולא רק הייסורים – שמקורן בהיותנו מרובי פנים.

זוהי רשימה של מה שהיה בוודאי ״נחסך״ ממני אילו בילדותי הייתי מסומם ומחובר למכשירים:

  • הקושי בלהיות לבד
  • החרדה מפני צער עמוק
  • חוויית הייאוש העמוק
  • הקושי שבפחד גדול
  • אימת השבריריות
  • המצוקה הנובעת מאי ודאות
  • מרירות הזעם
  • התחושה שאני אבוד, והאימה המלווה אותה.

וזוהי רשימה של הרגישויות שלא הייתי מפתח אילו הייתי ״מסומם״ ו״מחובר״:

  • היצירתיות שבהיותי לבד
  • הרגישות לחוויית הצער
  • הדחף לעשייה כתוצאה מייאוש
  • ההתרסה שמעורר הפחד
  • הענווה שמעוררת השבריריות
  • האפשרויות שנפתחות כתוצאה מאי ודאות
  • הכוח הנובע מזעם
  • הסקרנות שהתעוררה כתוצאה מפריעת הסדר
  • ההכרה את עצמי, הריפוי העמוק והחקירה בהשראת הסבל שעברתי

*

תרופות, ספל

האם זאת חצי הכוס המלאה? הדרך לגאולה וחיים מלאים? תצלום: אדם נייסצ'ורוק

נדמה לי שישנה תכונה בולטת המבדילה בין קיום אנושי ומכאני. לא מדובר במודעוּת, משום שבינה מלאכותית כבר מראה כי ישויות מכאניות מסוגלות לאתר אותות שמעוררים מודעות – למשל, רובוטים שמבחינים בשינויי טמפרטורה בסביבה. זוהי אינה מודעות רפלקסיבית, שהיא היכולת של המודעות לדעת את עצמה, במידת מה, משום שמדענים כבר בונים מכונות שיכולות להתאים את חישוביהן בהתבסס על נתונים נכנסים. זו אינה אפילו היכולת לחוות רגשות, משום כבר היום מפתחים שבבים עצביים, שיום אחד יהיו מסוגלים לשכפל את התהליכים הביוכימיים שמעוררים בנו עצב או תחושת התעלות, למשל (היום כבר ניתן לעשות זאת, בצורה גסה, באמצעות תרופות פסיכיאטריות).

המשוכה הגבוהה ביותר, שיתכן כי אינה עבירה כלל, של הבינה המלאכותית היא בעיה מורכבת פי כמה: זוהי חוויית הפרדוקסים בחיים

בניגוד לאלה, המשוכה הגבוהה ביותר, שיתכן כי אינה עבירה כלל, של הבינה המלאכותית היא בעיה מורכבת פי כמה: זוהי חוויית הפרדוקסים בחיים. בדומה למה שסיפרתי על ילדותי, זו אינה חוויה של דימוי, מחשבה או רגש בודד, אלא דימוי, מחשבה ורגש הכרוכים זה בזה באורח נשגב. כל אחד מהם עשוי להתאים או להתנגש עם האחר.

פרדוקסים כאלה כוללים את שמץ הפחד במערכת יחסים אוהבת, או את הצער הקל ברגע של שמחה גדולה, או את טעם הקנאה במערכת היחסים המפרגנת ביותר. ועוד הרבה שילובים בעלי דקויות עדינות המעניקים לחיים את טעמם, את הפאתוס ואת העוצמה שלהם: את ההתפעמות העמוקה.

*

חשבו על האופן שבו כל הרגשות השליליים לכאורה מהדהדים טווחים מרשימים מאוד של מודעות:

עצב כולל תוגה ודכדוך, ותחושת אבל עמוקה ואובדן. אבל מחקרים העוסקים בצמיחה פוסט-טראומטית מציינים גם כי עצב מתריע בפני טבעם החמקמק של החיים, ערכו הרב של כל רגע והצורך להפגין אמפתיה כלפי צערם של אחרים. לעומת זאת, הוא משמש נקודת השוואה – ולכן מסייע לנו להעצים – רגשות מנוגדים כמו אושר בלתי מוגבל, התעלות ועונג. וכן, העצב יכול ״לחדור אל לב האני״, כפי שכתב ריינר מריה רילקה ב״מכתבים אל משורר צעיר״ (משנת 1929). הוא עשוי להביא משהו חדש, משנה חיים. ״במקום שבו ניתן לנו לראות אל מעבר לידע שלנו״, הוא כתב, ״אולי נישא את צערנו בביטחון רב יותר מאשר את שמחותינו. משום שאלה הם הרגעים שבהם משהו חדש נכנס אלינו, משהו בלתי מוכר״.

הפחד אמנם מקטין ומגביל אותנו, אבל גם מדגיש את מה שמאיים עלינו. אין ספק, פחד עלול להשפיל, אבל ממחקרים עולה כי הוא מסוגל גם לגרום לנו לראות נכוחה מה אנו מסוגלים או לא מסוגלים לעשות. הפחד משמש רקע לאומץ שלנו. משום שללא פחד, לא הייתה משמעות לאומץ, ולא הייתה לו השפעה מהותית על חיינו. האם היינו בכלל מנסים לגלות אומץ אלמלא הפחד? האם היינו תרים אחר תחומים חדשים ומחשבות, תחושות והמצאות חדשות אלמלא חווינו ולו מידת מה של פחד? שוחרי הטכנולוגיות המכוּנות טרנס-הומניסטיות שואלים את השאלות הללו לעתים נדירות בלבד.

כעס מניב סכנה, נטייה להתפרצות ושליטה. זוהי התפוצצות, התפרצות שמאיימת לחסל אחרים. אבל מחקרים מראים גם כי כעס הוא דרך לעמוד על שלנו בזעם מוצדק. הוא דוחף אותנו להפגין אומץ ומחזק את רוחנו. מהפכים מסעירים נולדו כתוצאה מהצטברות של כעס, וכמוהם מקרים של שחרור אישי. ללא כעס, עדינות הייתה מתקיימת אך בקושי, והיינו מתקשים להבחין בטוּב לב.

הקנאה נובטת כשאנו חומדים את איכויותיו של האחר, ומפנטזים על כך ללא הרף. קנאה צומחת מתוך רצון נואש להיות משהו שאיננו, והיא מענה אותנו עד טירוף. אבל ניסיוני כמטפל, וגם כמטופל, גרם לי להבין שקנאה היא גם שאיפה, אפשרות לפריצת דרך משנת חיים. אנו רואים משהו מהתשוקות שלנו במי שאנו מקנאים בהם, וכך אנו מסוגלים לטפח את התשוקות הללו בעצמנו. קנאה עומדת בניגוד לבוּז, ובאמצעות הניגוד הזה היא מאפשרת לנו להתפייס עם הבוז.

אשמה מתריעה בפנינו על מילים או מעשים שאנו מתחרטים עליהם. זהו קרדום החוצב במעמקי התודעה, ומטלטל את כל סוגי השאננות. אשמה מעמעמת את ההשלמה שלנו ומנפצת את ההערכה העצמית. בו זמנית, מחקרים העוסקים בפסיכופתיות מראים כי אשמה – וזוגתה החברתית, הבושה – פותחת בנו אפשרות להשתפר, דוחקת בנו לנהוג בצורה ראויה יותר, ודוחפת אותנו לרפא את פצעיהם של אחרים. קשה לשאוף לשינוי ללא מפגש עם אשמה.

קין והבל, טיציאן

"קין והבל" (1542), טיציאן. תצלום: ויקיפדיה

*

המפתח לריפוי שלי, ולטיפול עומק אקזיסטנציאליסטי בכלל, טמון בכך שסוג כזה של טיפול תומך בקיומם בצוותא של רגשות ומחשבות מנוגדים

המפתח לריפוי שלי, ולטיפול עומק אקזיסטנציאליסטי בכלל, טמון בכך שסוג כזה של טיפול תומך בקיומם בצוותא של רגשות ומחשבות מנוגדים. אהבתי ושנאתי בו זמנית. פחדתי נורא מן המוות, ועם זאת המסתורין שבו סיקרן אותי, כחלק ממסתרי החיים. סרטים מפחידים זעזעו אותי, אבל גם פתחו אותי לגישות חלופיות אל החיים, לאפשרויות עתידיות ולדמיוני שלי.

כשהם שמים דגש על הנוכחות, מטפלים בתרפיית עומק אקזיסטנציאליסטית משתדלים ״לאחוז״ בסתירות שעולות באופן טבעי במערכת היחסים שלהם עם הלקוחות, ובתוך הלקוחות עצמם. באופן כזה, הטיפול מאפשר הפגנה של ענווה ופליאה, תחושה של הרפתקנות והתפעמות מן החיים, שהם המאפיינים הבולטים של מה שאנו מכונים שינוי ״מלא״.

כמי שבעצמו עבר טיפול, עברתי ממצב של אימה נוראה, לסקרנות הדרגתית ולפליאה נוכח נסיבות חיי. למשל, עברתי משיתוק נוכח חוסר האפשרות לצפות את הגורל, למידה של אמון, סקרנות והיקסמות ממה שעשוי להתגלות. באמצעות הנוכחות המתמדת שלהם, המטפלים שלי תמכו בי עד שחשתי בטוח מספיק להתמודד בקרב הפנימי שהתחולל בי. הם ״הציגו מולי מראה״ שבה יכולתי לראות ״מקרוב״ כיצד אני חי כעת וגם כיצד אוכל לחיות, אם אצא אט אט מן העולם המוכר והזעיר שלי. התנודדתי שוב ושוב בין אימה ופליאה, ובין פליאה ואימה. בין חשש עמוק לסקרנות מהוססת כלפי מה שאיים עליי. בין פרישה מהחברה לבין סיכונים שהעזתי לקחת בהדרגה בחברת המטפל שלי ובעולם בכלל.

כעבור שנים מספר של טיפול יכולתי לחוות את הטווח המלא של מחשבותיי, רגשותיי ותחושותיי. כמו רבים מהאנשים שעמם עבדתי, הייתי חופשי כעת להקדיש את עצמי למטרות, וגם לגלות נוכחות גדולה יותר בחיי ובחיים עצמם. הפכתי למזוהה פחות עם החלקים הישנים והמגבילים של חיי, והזדהיתי יותר עם החלקים החדשים והמתפתחים שבהם – אלה שחשובים לי באמת.

אני עצמי מטפל בשיטה ״אקזיסטנציאלית-אינטגרטיבית״ (EI), המשלבת את טווח המודָלים השימושיים תחת הגישה האקזיסטנציאליסטית. כמטפל, אני נכון לעבוד עם מטופליי ברמה של מגע מידי, רגשי, משתנה ומהותי ככל הניתן.

חמניה

היופי והקמילה, מעגל החיים הנמשך על סתירותיו. תצלום: קיליאן פשל

שינוי כזה מעצים את היכולת לחוות מגוון מלא יותר של מחשבות, רגשות ותחושות – מפגש של הגוף כולו עם החיים. על בסיס כזה, אפשר לשנות את החיים באופנים נועזים, ממוקדים ומלאי משמעות

למשל, כשאני עובד עם מטופל, אני רואה את עצמי יותר כחבר למסע, כפי שהמטפל האקזיסטנציאליסטי ארווינג יאלום כינה זאת, ולא כ״רופא״ רשמי שמביא מזור. אני מנסה להיות פנוי כאדם ולא כמהנדס. אני מתאים את עצמי לצרכים של המטופל האנושי שלי, ולא לקבוצה של מעברים אלקטרוכימיים או תווית אבחונית. אין פירושו שלא אנסה לתמוך במטופל בכל דרך שתוכל לסייע לו בזמן נתון, למשל באמצעות הפנייה לתרופות או לאסטרטגיה שתפתור את בעיותיו, אבל אשתדל להיות זמין לעיסוק ברגשותיו, בתחושות הגוף שלו ובדימויים שמעבר למילים ולהסברים.

הדבר כרוך בתשומת לב לתהליך, ולא רק לתוכן. הגישה הזו תומכת במודעות ״מלאה״ גם למה שהמטופל שואף אליו וגם אל מה שמונע ממנו או ממנה להגיע לשם, ברמות העמוקות ביותר, ולעתים קרובות מעבר למילים. באופן כזה, כל החלטה העולה מן הטיפול טעונה באנרגיה שמקורה בכל גופו ומהותו החושית של המטופל.

לא כל המטופלים יכולים או רוצים לעבוד ברמה כזו, העושה שימוש בכלים האינטגרטיביים שאני מציע. אבל עבור מי שמסוגלים ועושים זאת, הגישה מספקת הזדמנות לתזוזה, כזה המשנה את החיים. שינוי כזה מעצים את היכולת לחוות מגוון מלא יותר של מחשבות, רגשות ותחושות – מפגש של הגוף כולו עם החיים. על בסיס כזה, אפשר לשנות את החיים באופנים נועזים, ממוקדים ומלאי משמעות. במילים אחרות, לקוחות כאלה מסוגלים לטפח נוכחות עמוקה ובלתי פוסקת של עצמם בעולם, ובאמצעות הנוכחות הזו, לחוות את החיים בענווה, פליאה ותחושת הרפתקנות. עבור מי שמסוגלים לחיות כך, הדבר מביא משמעות, עוצמה והתפעמות.

אנו זקוקים היום לטיפול, בדיוק משום שההתפעמות הזו זוכה לעתים קרובות מדי להתעלמות מצד הגישות המתוכנתות והרפואיות לחיים. אנו מסייעים לאנשים להשתנות, אבל התועלתיות מפריעה יותר ויותר לשינוי הזה: שליטה ברגשות, סילוק מחשבות שליליות, שנת לילה טובה יותר, התייעלות, חיים רציונליים יותר וכן הלאה – אלה אמנם אינן מטרות טיפוליות חסרות ערך, אבל עבור רבים הן מהוות חסם, שמונע מהם להתקדם בנתיב עמוק ורחב יותר – שבו נמצאים הטעם וההתפעמות מכך שאנו חיים.

 

קירק שניידר (Schneider) הוא אחד מדובריה המרכזיים של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית ההומניסטית בת זמננו. הוא מלמד באוניברסיטת סייברוּק בקליפורניה, ובאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא עומד בראש המכון האקזיסטנציאליסטי-הומניסטי והוא חבר מועצת האגודה הפסיכולוגית האמריקנית. ספרו  The Spirituality of Aweראה אור ב-2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "זרם הגולף" (1899), וינסלו הומר, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קירק שניידר, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על הפלא שבחיינו, כל רגע

03
גיא

בלי להתיימר ולעשות ניתוח פסיכולוגי: ניכר שהמחבר מבין וחושש מחוסר האפקטיביות וחוסר הרלוונטיות של המקצוע שלו. הוא עושה אידיאליזציה למצוקה הנפשית ועסוק באפולוגטיקה.
יש ערך מסוים לטיפול דינמי ונגזרותיו- אבל כנראה שהערך הזה יחסית שולי, והסיבה לקיומן של הפרקטיקות הטיפוליות הלא אפקטיביות האלה היא הקבוצה המקצועית שאמונה עליה. הרשימה הזאת רק מוכיחה את זה.

04
ליאור

יש משהו מושך בשימוש בוואן גוך להדגמת הקשר בין הסבל ליצירתיות, וזו לא הפעם הראשונה שנתקלים בו בהקשר זה לאחרונה. ואכן ההילה שקורנת סביבו (בצדק) מסנוורת את עיני המסתכל, ומצליחה להשכיח כל מיני איינשטיינים ובאךים ומוצארטים ואדיסונים ורמברנדטים, שקילקלו את תמונת הסבל הרומנטית, כי איתרע מזלם להיות יצירתיים סתם, בלי דרמה, סתם מתוך חיים שלוים וטובים רחמנא ליצלן. המשותף לכולם, כולל ואן גוך, הוא, שהם לא יכלו שלא להיות לצירתיים, בין אם בסבל ובין אם לא. פשוט היה להם את זה. לא לכולם יש, עם סבל או בלי. אני לא מאחל לאף אחד לקנות את הקשקוש שהסבל שלו הוא מנוע, כי קשקוש כזה יעזור למטפל שלך (כספית) יותר מאשר לך. ואני מאחל לכל אחד ששוקל להגיע לטיפול, שיבוא ויעיז להכריז למטפל ישר על ההתחלה: אני כאן כי אני רוצה להפסיק לסבול, וכמה שיותר מהר.

05
יובל

נכון שהשמחה טובה מן העצב, אך יש ערך רב לדרך מן העצב אל השמחה, ולגילוי העצמי של הדרך הזו, כמובן ככל שזה אפשרי. בכך הכותב צודק. הוא מגזים בחשיבות הסבל כתנאי לחיים מלאים ועושה לו רומנטיזציה, והוא מפליג בתשבוחות לרגשות לא נעימים שחלקם וודאי שגויות. רגשות אשם למשל - מנגנון שהומצא בתרבויות של שליטה באחרים דרך שיח על חטאים. למזלי נפטרתי מרגשות כאלה וזה מסייע לי להיות אדם טוב יותר מתוך מצפון ורגישות ולא מתוך רגשות אשם. הנרטיב של רגשות אשם הוא חטאת, אתה לא בסדר. עדיף חרטה מאשמה.

07
דור

קריאה חשובה לעצמאות או לפחות אוטונומיה וריבונות של כל אדם לקחת את חייו וגורלו ונפשו קדימה, לפני שנוא שם הכל בידיים של אנשי התרופות.

08
גילה

"אמנם נכון שרבים מן האמנים הללו חיו חיים מלאי קושי, וחלקם התאבדו..."??? עדיף חיים מלאי קושי עם סכנת אובדנות, כדי להבטיח את היצירתיות כמו ואן גוך??? מרבית האנשים הלוקים בנפשם אינם מוכשרים כמו ואן גוך, ואולי ואן גוך עצמו היה מעדיף לסבול קצת פחות, שהרי הוא לא ידע כלל איזו מורשת השאיר לנו. באופן אישי הכרתי אמן שסירב לכל טיפול כדי לא לעצור את היצירתיות, ובגיל צעיר השליך את עצמו תחת גלגלי משאית. חבל, הוא גם לא השאיר אחריו מורשת משמעותית שהציבור זוכר.