לא בדם שלנו

יש משהו מושך בצורה מוזרה – ואולי אפילו פרדוקסלית – בדיבור על תפישה שלילית של טבע האדם, תפישה שהפכה לדוגמה שמעבר לספק בקרב ביולוגים אבולוציוניים. זוהי נטייה שהחלה די מזמן. כשהאנתרופולוג יליד אוסטרליה ריימונד דארט (Dart) גילה את המאובן הראשון של אוסטרלופיתקוס בשנת 1924 הוא תיאר את ההומינידים הראשונים הללו במילים:

״רוצחים: קרניבורים שהשתלטו באלימות על אזורי מחיה, היכו את היצורים שחיו שם, שיספו לגזרים את גופותיהם המרוסקות, ביתרו אותם מקצה לקצה, והשביעו את רעבונם העמוק בלגימת דמם החם של קורבנות, בעודם בולסים בתאוותנות את בשרם הרוטט״.

להשקפה המחרידה הזו ישנם שורשים עמוקים הנעוצים בדוקטרינה הנוצרית. על פי התאולוג הצרפתי הקנאי בן המאה ה-18 ז׳אן קלווין:

״תודעת האדם כל כך מנוכרת מצדיקותו של האל, שהיא תופשת, משתוקקת, רק אל מה שיש בו כפירה, סטייה, רוע, חטא או זדון. הלב האנושי ספוג כל כך בתרעלת החטא, שהוא אינו מסוגל אלא להפיץ צחנה מחרידה״.

הלהט שבו נטענו טיעונים הרואים במלחמה את המאפיין המרכזי של המצב האנושי הלך והתעצם בעשורים האחרונים

כאילו לא די בכך שהמאמין הדתי משוכנע בכך שהאנושות חוטאת מטבעה, בחטאים שאינם ניתנים לכפרה ויענשו בחיים הבאים. אני מודאג יותר כשהדוברים בשם המדע וההיגיון מפיצים את ההנחה בדבר טבע האדם המאיימת להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. למשל, בספרו רב ההשפעה ״African Genesis״ (משנת 1961), המחזאי האמריקני רוברט ארדרי (Ardrey) תיאר את בני האדם כ״ילדיו של קין״:

״האדם הוא טורף שהאינסטינקט הטבעי שלו הוא להרוג באמצעות נשק. המלחמה והדחף לכבוש טריטוריה הם אשר הובילו להישגים הגדולים של האדם המערבי. אולי חלומות הם שעוררו את אהבת החירות שלנו, אבל רק המלחמה וכלי הנשק הביאו להגשמתה״.

הלהט שבו נטענו טיעונים הרואים במלחמה את המאפיין המרכזי של המצב האנושי הלך והתעצם בעשורים האחרונים, והתפשט אל מעבר לעולמות האבולוציה והאנתרופולוגיה. כך החל הפילוסוף האנגלי סיימון קריצ׳לי (Critchley) את הסקירה שכתב על ספרו של ג׳ון גריי (Gray) משנת 2013 The Silence of Animals, סקירה שהתפרסמה בלוס אנג׳לס ריביו אוף בוקס: ״בני אדם לא רק יוצרים אפליקציות קטלניות. אנחנו קופים קטלניים. אנחנו הומינידים רעים, תוקפנים, אלימים ותאבי בצע״.

"לאונידס בקרב תרמופיליי" (1814), ז'אק-לואי דויד, תצלום: ויקיפדיה, © The Gallery Collection/Corbis

וישנו גם האנתרופולוג האמריקני נפוליאון שניון (Chagnon), שהקדיש עשרות שנים למחקר של שבטי היאנומאמי באמזונס בוונצואלה ובברזיל. ספרו רב המכר The Fierce People  (משנת 1968) השפיע עמוקות על שימור דמותה של האנושות השבטית, החיה במצב של ״מלחמה בלתי פוסקת״.

שניון אמנם זכה לביקורות רבות, אבל בעיניי, אין כלל ספק בתוקף האמפירי ובערך התאורטי של מחקריו. בתחום (אפשר לכנות אותו פסיכולוגיה אבולוציונית או, כפי שאני מעדיף, סוציוביולוגיה אנושית) שלעתים תכופות ספג ביקורת על היעדר יחסי של נתונים מוצקים, הממצאים שלו, גם אם היו סרי טעם מבחינה פוליטית, היו חשובים ביותר. אחד ממצאיו המשכנעים של שניון היה האופן שבו הראה כיצד בקרב היאנומאמי מתרחשות ״מלחמות״ פנים-כפריות תכופות וקטלניות, וכי גברים בני יאנומאמי שהרגו גברים אחרים נהנו מהצלחה גדולה יותר בפריון – התאמה אבולוציונית – לעומת מי שלא הרגו. הנתונים שלו, אף שמומחים אחרים חלקו עליהם, הם כנראה אמינים ומוצקים.

אני חושש כי רבים מעמיתיי נכשלו, כפי שקרה גם לי בעבר, ולא הבחינו בין השורשים האבולוציוניים הברורים יחסית של האלימות האנושית, ובין השאלה המורכבת יותר ורבת הפנים, שחששות פוליטיים בצידה, באשר למלחמה האנושית

לכן אני מעריץ את האיש ואת עבודתו, למרות תחושת אי הנוחות ההולכת וגוברת בי נוכח האופן שבו מחקריו של שניון בקרב היאנומאמי פורשו ולאור המסקנות שהוסקו מהם.

אני חושש כי רבים מעמיתיי נכשלו, כפי שקרה גם לי בעבר, ולא הבחינו בין השורשים האבולוציוניים הברורים יחסית של האלימות האנושית, ובין השאלה המורכבת יותר ורבת הפנים, שחששות פוליטיים בצידה, באשר למלחמה האנושית. אם לנסח זאת בבוטות, אין כמעט ספק כי האלימות מוטמעת עמוקות בטבע האנושי, אולם לא כך המלחמה. ההיקסמות בין ההקבלה הברורה שבין האלימות של אנשי יאנומאמי ובין ההתאמה של גברים עיוורה אותנו מלראות את מלוא מגוון התכונות האנושיות שאינן אלימות, וגרמה לנו להתעלם ולא להעריך די הצורך את יכולת השכנת השלום, לטובת התמקדות בדפוסי מלהיבים ומושכי תשומת לב של מלחמה.

כחוקר אבולוציה, התלהבתי תמיד לגלות תכונות אנושיות אוניברסליות לכאורה, שיש להן חשיבות התאמתית וניכר בהם חותם האבולוציה. במשך זמן רב, נדמה היה כי ממצאיו של שניון באשר להצלחה בפריון של גברי היאנומאמי שהיו רוצחים, היו עדות מוצקה מאוד מסוג זה. כעת אני לא כל כך בטוח, וכאן אני מכה על חטא.

בקרב הוגים בתחום האבולוציה הייתה גם נטייה להתקבע ולראות בקבוצות אנושיות מסוימות מקור מיוחד למידע, לא פשוט משום שהמחקר שעסק בהן היה מוצק אלא גם משום שהסיפורים שלהם היו מרגשים והתאימו לציפיות שלנו. היה כיף גדול לשוחח על אלה, בעיקר מבחינתם של גברים.

בן שבט יאנומאמי עם צבעי פנים אופייניים. תצלום: פבלו רודריגס פוזבום, ויקיפדיה

ואל תשכחו גם את המנטרה העיתונאית: If it bleeds, it leads  [סיפור אלים הוא סיפור טוב]. לא סביר שתגלו כותרת בעיתון המכריזה ״צרפת וגרמניה לא יצאו למלחמה״, אולם אירוע קטלני יחיד, בכל מקום בעולם, יגיע במהירות לחדשות. גם הרגלי השפה שלנו מעידים כל כך. אומרים שלבדואים יש כמעט מאה מילים שונות לתיאור גמלים, המבחינות בין גמלים רגועים, אנרגטיים, תוקפנים, כאלה שצועדים בנחת או כאלה שדוהרים בעצבנות. אף שאנחנו מסמנים בזהירות את המלחמות שלנו – מלחמת שלושים השנה, מלחמת האזרחים, מלחמת וייטנאם, מלחמת מאה השנים וכן הלאה – אין לנו צורת רבים למילה ״שלום״.

כשמדענים רציניים מבססים מסקנות ״נורמטיביות״ באשר למין האנושי על מה שהוא פשוט תוצאה של תשומת לב סלקטיבית, יש לכולנו בעיה

מבחינה אבולוציונית ברור למה בני אדם שמים לב במיוחד לאירועים אלימים, בין יחידים או בינלאומיים. זהו הרי עניין של חיים ומוות. אבל כשמדענים רציניים נוהגים כך, ויותר מכך כשהם מבססים מסקנות ״נורמטיביות״ באשר למין האנושי על מה שהוא פשוט תוצאה של תשומת לב סלקטיבית, יש לכולנו בעיה.

הבעיה החמורה מכל באשר להשפעתו של שנין על הבנתנו את טבע האדם היא בעיה המוכרת לתחומי מדע רבים: הכללה ממידע נתון – גם אם הוא רחב היקף במיוחד – לעולם שלם של תופעות. חוקרים בתחום הפסיכולוגיה, למשל, עדיין מנסים להתאושש ממחקר שנעשה בשנת 2010 באוניברסיטת בריטיש קולומביה, אשר גילה כי מרבית המחקר הפסיכולוגי נשען על תלמידים בקולג׳, ״מערביים, משכילים, החיים באזורים מתועשים, עשירים ובעלי נטייה דמוקרטית״ [ובראשי תיבות באנגלית: WEIRD]. בדומה כלך, אנשי היאנומאמי הם רק חברה אחת מחברות שבטיות אנושיות רבות. בהתחשב בשונות העצומה שבין המסורות התרבותיות האנושיות, כל קבוצה יחידה של הומו-ספיאנס אינה יכולה לייצג את המין האנושי כולו.

ממש כפי שאפשר בהחלט להציג את אנשי יאנומאמי כנוטים לאלימות – ברמה האישית וברמת הקבוצה כאחד – חברות שבטיות רבות אחרות אינן עוסקות בפעילות מלחמתית משום סוג. בין אלה נכללים אנשי באטֶק ממלזיה, אנשי הדזה מטנזניה, אנשי מארטוּ מאוסטרליה, יותר מחצי תריסר חברות של לקטים ילידים מדרום הודו, ואינספור אחרים, שאינם פחות אנושיים מאלה המובאים שוב ושוב כדוגמאות ה״מוכיחות״ את נטייתנו הטבעית למלחמה.

ולא יודעים מלחמה: שני בני הדזה חוזרים מציד. תצלום: אנדראס לדרר, ויקיפדיה

בימי הביניים של הביולוגיה, העוסקים בטקסונומיה נהגו לזהות ״טיפוסים״ שנדמה היה כי הם מייצגים כל מין, אולם כיום הרעיון אינו מקובל יותר. הביולוג האבולוציוני הגדול ארנסט מאייר (Mayr) הראה כי נתונים סטטיסטיים ובחינה של אוכלוסיות יעילים יותר מרעיון אפלטוני של ״טיפוס״ מייצג, הנפרד מן השונות הממשית של הפריטים החיים ובכלל זה בני האדם. עם זאת, אנתרופולוגים (וביולוגים, שהיו אמורים להבין שזה לא נכון) נפלו כנראה במלכדות, ונהגו להיאחז בחברות אנושיות ולראות אותן כמייצגות של כלל המין האנושי. למרבה הצער, הנטייה לזהות ״טיפוס של חברה״ השפיעה במיוחד לרעה בכל הקשור לביסוס ההנחה בדבר הנטייה הרווחת של האדם למלחמה.

ההיסטוריה האנושית מעידה על כך שהמלחמה היא תוספת צעירה יחסית לסיפור שלנו

בספרו The Better Angels of our Nature (משנת 2011), שזכה בצדק רב להערכה רבה, הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר מציג טיעון מבוסס היטב שעל פיו האלימות האנושית – זו הבינאישית וכמותה כל סוגי המלחמה – הצטמצמה משמעותית בתקופה האחרונה. אבל בניסיונו הנלהב להדגיש את השפעתן הטובה של נורמות חברתיות הנהוגות לאחרונה, פינקר הגזים בתיאורו את נטיותינו מראש, הטבעיות לכאורה, לאלימות, וטען כי ״ביזה ועימותים אינסופיים אפיינו את החיים במצב הטבעי״. האמת שונה לגמרי. כפי שמראים מחקרים שנערכו לאחרונה על ידי האנתרופולוג דאגלס פריי (Fry) ואחרים, אורח החיים הנפוץ ביותר לאורך מרבית ההיסטוריה האבולוציונית – למעשה, אורח החיים היחיד שאפיין אותנו כנראה לפני המהפכה הניאוליתית – היה זה של ציידים-לקטים נודדים. ואף שבחברות כאלה היו גם היו מקרים של אלימות בינאישית, מלחמה, במובן של אלימות קבוצתית קטלנית כלפי קבוצה אחרת כמעט לא התקיימה. אלימות כזו צצה רק בשלב שבו נוצרו עודפי תוצרים חקלאיים, והתרחבותה של ההתארגנות השבטית לצד אתוס הלוחמים והמנהיגות הטרום-צבאית.

מדענים אחרים בעלי מוניטין הוטעו גם הם באורח דומה. לכן הביולוג אדוארד וילסון (Wilson) מכנה את המלחמה בספרו The Social Conquest of Earth (משנת 2012) ״הקללה התורשתית של האנושות״. אני מעריך את ההסתייגות של פינקר ושל וילסון מן המלחמה, אבל הייתי שמח לו היו מעמיקים במחקרם ובוחנים עדויות מתרבויות שונות וממצאים ארכיאולוגיים בזהירות רבה יותר, לפני שהצטרפו לקריאה כי ״המלחמה הייתה איתנו תמיד״.

ההיסטוריה האנושית מעידה על כך שהמלחמה היא תוספת צעירה יחסית לסיפור שלנו. אבל מה המצב אצל קרובינו הקופים ההומינואידים? כמו בחברות האנושיות, לא נותרו אבות קדמונים חיים של קופי האדם. אין ספק שאנו חולקים אב קדמון עם השימפנזים של היום, קופי הבונובו, הגורילות, האורנגאוטנים והגיבונים, אבל ההתנהגויות החברתית של שלושת האחרונים  שונות באופן דרמטי מאלה של בני האדם המודרניים, ואילו השימפנזים וקופי הבונובו מתנהגים בצורות כמעט הפוכות זו לזו: שימפנזים ידועים באלימותם, במפגשים קבוצתיים, וביציאה למשימות של חיפוש-והשמדה שמזכירות בני אדם בפעולה צבאית מלחמתית. קופי הבונובו, לעומת זאת, שאינם רחוקים יותר מן האדם מבחינה גנטית, אינם מתנהגים כך כלל, וידועים כמי שמעדיפים לעשות אהבה ולא מלחמה.

זה מה שקופי בונובו עושים, והם אחינו. תצלום: רוב ביקסבי, ויקיפדיה

אף שהמלחמה היא תוספת חדשה לחוויה האנושית ולכן סביר יותר כי מקורה בתרבות ולא בביולוגיה, מערכות התנהגות מאופקות הן ישנות, מצויות בקרב אינספור מינים של בעלי חיים ולכן סביר שהן מוטמעות עמוק בטבענו

בכל הנוגע לתוקפנות אנושית, אלימות ומלחמה, אין כיוון אחד שאליו דוחפת האבולוציה. מצד אחד, אנחנו מסוגלים לבצע מעשים איומים של אלימות מזוויעה, ומצד שני, אנחנו מפגינים חמלה והקרבה יוצאות דופן. הגנים האנוכיים שלנו מסוגלים לעורר מגוון רחב של מעשים מרושעים, הרסניים ולא נעימים. ועם זאת, אותם גנים אנוכיים יכולים לדחוף אותנו לפעול באורח אלטרואיסטי שאין בו כל אנוכיות. יתכן בהחלט כי ההתפתחות המהירה כל כך של מוחנו הונעה על ידי התמורות שקיבלנו בתחרות כמו-מלחמתית עם יצורים או קבוצות אנושיות פרימיטיביות אחרות. אבל באותה מידה יתכן כי היא הונעה על ידי התמורות הקשורות בשיתוף פעולה, תיאום ודאגה הדדית.

ואכן, קל לפתח מודלים המציגים את החיות ובעלי החיים המצטיינים במלאכותיהם – והנושאים גנים המכוונים לכך – כך שיועדפו על ידי הברירה הטבעית על פני יחידים או אלֶלים לוחמניים יותר. יתרה מכך, אף שהמלחמה היא תוספת חדשה לחוויה האנושית ולכן סביר יותר כי מקורה בתרבות ולא בביולוגיה, מערכות התנהגות מאופקות הן ישנות, מצויות בקרב אינספור מינים של בעלי חיים ולכן סביר שהן מוטמעות עמוק בטבענו. אחרי הכול, אפילו בעולם רדוף מלחמות, המלחמות בפועל נדירות הרבה יותר ממצבים שבהם עימותים נפתרים בדרכים שאינן אלימות. דברים כאלה מתרחשים מדי יום, בין מדינות ולא פחות מכך בין יחידים.

מעולם לא טענתי שלבני האדם ישנו פוטנציאל המאפשר להם לעשות או להיות כל מה שירצו, בלי קשר למורשת האבולוציונית שלהם – ואני לא מתכוון לטעון זאת כאן. לעולם לא נוכל להיות אלטרואיסטים כמו הדבורים הפועלות, או לנהל את חיינו בבדידות כמו הדגים החכאים. אין חברה אנושית שבה יחידים מצופים לקיים יחסי מין שש פעמים בכל יום או לא לקיים יחסי מין בכלל. אבל יש גבול להשפעה הגנטית על נטיותינו – ודבר זה, אנא שימו לב, נכתב על ידי ביולוג אבולוציוני אשר הואשם כי הוא מנסה להסביר כמעט את הכול באמצעות הגנים.

כדאי מאוד להבחין בין התאמות ובין יכולות אשר התפתחו בנו. כמעט בטוח שהשפה היא התאמה, משהו שכל אדם נורמלי מסוגל לעשות, אם כי פרטיה הם נסיבתיים בלבד

כדאי מאוד להבחין בין התאמות ובין יכולות אשר התפתחו בנו. כמעט בטוח שהשפה היא התאמה, משהו שכל אדם נורמלי מסוגל לעשות, אם כי פרטיה הם נסיבתיים בלבד. לעומת זאת, קריאה וכתיבה הם יכולות, כישורים נגזרים שלא סביר כי נבחרו ישירות, אלא התפתחו בתהליכים חברתיים. בדומה לכך, הליכה, וכנראה גם ריצה, הן התאמות. היכולת לבצע גלגלונים או עמידות ידיים הן יכולות. לדעתי, אלימות בינאישית היא התאמה אנושית, הדומה לפעילות מינית, דאגה הורית, תקשורת וכן הלאה. נטייה שאנו מגלים בכל חברה אנושית. לעומת זאת, מלחמה – שהיא חידוש היסטורי, בעלת תפוצה אקראית ומגוון מופעים שונים – היא כמעט בוודאות יכולת. ויכולות אינן אוניברסליות וגם לא הכרחיות.

נולדו לרוץ: בני Rarámuri בהרים של צפון מקסיקו

אלימות בינאישית פשוטה היא חלק אמיתי, אף אם מצער, מן הטבע האנושי. המלחמה מצערת עוד יותר, אבל אינה ״טבעית״ יותר ממסיבת רווקות או פס הייצור שבו מרכיבים את המפציץ החמקן

תרשו לי להבהיר. אלימות היא עניין נפוץ, ולמרבה הצער מאוד אנושית, ממש כמו שההתאמה לאלימות בנסיבות מסוימות טבועה במינים רבים אחרים. אבל מלחמה היא עניין אחר. זוהי יכולת, והיא כרוכה באלימות קטלנית קבוצתית. לכן ראוי להבחין אותה מיריבות, כעס, ״פשעי תשוקה״ או נקמה וכל צורה אחרת של רצח. אם להשתמש בדימוי חיובי עד גיחוך: אלימות היא כמו נישואים, כלומר תהליך כלשהו שבו מבוגרים מציינים את מערכת היחסים שלהם, והיא חוצה תרבויות ואוניברסלית, והיא כנראה התאמה של הטבע האנושי. מלחמה, לעומת זאת, היא כמו ארגון של חתונה עם מסיבת רווקות, מסיבה רווקים, מלון, אולם נשפים, תזמורת, ארוחה של ארבע מנות וריקודים. מותר להניח כי הזמנת הצלם, הגשת עוגת חתונה רב קומתית, מינוי שושבניות או קשירה של נעלי תינוק לפגוש המכונית של הזוג הטרי לא נבעו מהגנום האנושי, אף כי אנשים מסוגלים לעשות את כל אלה.  ממש באותו אופן, אלימות בינאישית פשוטה היא חלק אמיתי, אף אם מצער, מן הטבע האנושי. המלחמה מצערת עוד יותר, אבל אינה ״טבעית״ יותר ממסיבת רווקות או פס הייצור שבו מרכיבים את המפציץ החמקן.

הפסיכולוג ב. פ. סקינר (Skinner) כתב כי ״שום תאוריה אינה משנה את הנושא שאותו היא מנסה לפרש. האדם נשאר מה שהיה תמיד״. הדבר נכון לגבי מרבית התופעות: מערכת השמש הייתה מה שהיא כשרעיונותיו של תלמי שלטו ברמה, והיא לא השתנתה גם כשקופרניקוס, קפלר וגליליאו הגו תאוריות מדויקות יותר. והכבידה הייתה מה שהיא לפני ואחרי ניוטון.

אבל תיאוריות הנוגעות לטבע האדם הן שונות. כשאני כותב או מרצה על ההתנהגות החברתית ועל אסטרטגיות פריון בקרב אוכלוסיות שונות של מרמיטות, אין לכך כל השלכות סוציו-פוליטיות. אבל כשאני כותב או מרצה על אלימות, תוקפנות או מלחמה בקרב בני אדם, יש הבדל עצום אם אני מתאר את אנשי הלפכה, את תושבי ההימליה או את היאנומאני עזי-הרוח.

כמה מרוצי חימוש ומעגלים של חוסר אמון בינלאומי הוזנו על ידי דעות קדומות לפיהן הצד האחר הוא תוקפני, עלול להיות אלים ובוודאי יצא למלחמה, ואלה הובילו בתורן למדיניות ומעשים שאיששו את ההנחות הללו?

זה לא שתאוריה מסוימת משנה את טבע האדם עצמו. אולם החוויות שלנו ולכן גם ההתנהגות שלנו, משתנות, ויש לכך השלכות חמורות ביותר. אם, למשל, אנחנו משוכנעים שתומאס הובס צדק ואנשים נוטים מטבעם לרוע ואכזריות, יש לכך השלכות על הפוליטיקה שלנו, ובכלל זה על חלוקת התקציב הלאומית שלנו – על הסכומים שנשקיע, למשל, בחינוך ובבריאות לעומת המשטרה והצבא – והדבר עשוי להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. כמה מרוצי חימוש ומעגלים של חוסר אמון בינלאומי הוזנו על ידי דעות קדומות לפיהן הצד האחר הוא תוקפני, עלול להיות אלים ובוודאי יצא למלחמה, ואלה הובילו בתורן למדיניות ומעשים שאיששו את ההנחות הללו?

טבעי? יש מי שחושב שלא. תצלום: Specna Arms

תאוריות הנוגעות לטבע הבסיסי של בני האדם, בעיקר כשהן עוסקות בענייני מלחמה ושלום, נוטות להיות חתרניות ומשפיעות יותר מתחומי מחקר אבולוציוני אחרים, כמו השאלה האם האדם המודרני נושא בתוכו גנים ניאנדרטליים או ההבדלים בין ברירה גנטית, אישית וקבוצתית וכן הלאה. זה לא שאני מאמין בעולם פוסט מודרני שבו השפה והאידיאולוגיה מייצרות את המציאות, אלא שאני מבין כי לרעיונות המסוימים הללו יש השפעות אמיתיות על נושאים חשובים ביותר כמו הקצאת כספים לתחומי ההגנה או על ההחלטה האם לצאת או לא לצאת למלחמה.

המחשבה האנושית נמשכת להצהרות פשוטות של שחור ולבן – אלוהים מול השטן, בוקרים מול אינדיאנים, אתם תומכים בנו או בטרוריסטים – אבל המציאות מורכבת ורבגונית יותר

איני טוען כי יש לבחון נקודות מבט מדעיות על פי ההשלכות האידיאולוגיות, הפוליטיות או החברתיות שלהן. להבדיל מנושאים של אידיאולוגיה, תאולוגיה או מוסר, המדע חייב להיות מעורך רק על פי המידה שבה ניתן או לא ניתן להפריך את תוצריו, מידת הביטחון שבה אנו מסכימים על יעילותו, והמידה שבה נובעים מתוכו רעיונות נוספים שניתן לבחון. אבל אנו חייבים גם להיזהר מפני הסכנה בשימוש לא ראוי במדע למטרות אידיאולוגיות, ובוודאי מפני מקרים שבהם מדענים עשויים להטות את ממצאיהם שלא במתכוון, פשוט על ידי בחירת נושאי מחקר – כמו במקרים שבהם חברה אנושית אחת, או מספר קטן של חברות כאלה, משמשות להסקת מסקנות בנוגע למין האנושי כולו. גרועים מכך הם המקרים שבהם הטעויות חורגות מתחום המדע, ומניבות השלכות בתחומי המדיניות החברתית או הפוליטית.

המחשבה האנושית נמשכת להצהרות פשוטות של שחור ולבן – אלוהים מול השטן, בוקרים מול אינדיאנים, אתם תומכים בנו או בטרוריסטים – אבל המציאות מורכבת ורבגונית יותר. הדבר נכון במיוחד בכל הקשור לשאלה הפשוטה לכאורה, האם בני האדם תוקפנים או אלימים ״מטבעם״ או מתוך ״הדחפים״ שלהם. בעבר, ההתייחסויות הנפוצות לבני אדם כאל ״קופי אדם רצחניים״ היו בבירור שגויות, ממש כמו הטענות כי כולנו משתפי פעולה או רודפי שלום באותה מידה. טבענו האנושי אינו תואם את הנחותיו של רוסו, וגם לא את אלה של הובס. מתברר כי גם השטן וגם המלאך יושבים על כתפינו, ומחווים כלפי התניות אבולוציוניות בשני הכיוונים.

בשלב זה, אסלח לקוראים הפונים לאבולוציה בחיפוש אחר התשובה ומרגישים מבולבלים, ואולי אפילו מתוסכלים, נוכח העובדה שהמורשת הביולוגית שלנו כל כך עמומה, או אמביוולנטית. ברור שכדאי לחקור את הרקע האבולוציוני של ההתניות שלנו, אבל התשובות יובילו אותנו בחזרה אל טענתו של ז׳אן פול סרטר לפיה ״בני האדם נידונו להיות חופשיים״. שוחרי השלום ינשמו לרווחה משום שהביולוגיה אינה כופה עלינו להילחם, או שהם יזדעזעו לשמוע כי איננו מותנים באופן חד משמעי לחפש שלום – אלא שאין לנו דרך להימלט מן המחויבות (אם לא נטייה מראש) להעריך את מצבנו האנושי הייחודי בצורה הכנה ביותר שנוכל.

בבואנו לדון בשאלת הנטייה למלחמה  לעומת יכולותינו לחיות בשלום, כדאי הרבה יותר – ולא רק מסיבות של דיוק מדעי אלא בשל ההשלכות החברתיות של השאלה – להתייחס ברצינות להצהרתו של אחד מבני-הסמכא בכל הקשור לטבע האנושי, תאודור גייזל (הידוע בכינויו דוקטור סוס): ״יש לכם מוח, ידיים, רגליים ודרור/ ללכת. לאן? נותר רק לבחור״.

דייוויד פ. ברש (Barash) הוא ביולוג אבולוציוני ופרופסור (אמריטוס) לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. ספריו האחרונים הם  Through a Glass Brightlyו- Strength Through Peace (שניהם ראו אור ב 2018), האחרון נכתב בשיתוף רעייתו, הפסיכיאטרית ג׳ודית איב ליפטון (Lipton).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חיילים קרביים במסדר. תצלום: באו מנגלונג, unsplash.com

Photo by Bao Menglong on Unsplash