לב העולם מדבר

אני עומד על החוף בסנטה מרתה, עיר נמל קטנה בחוף הקריבי הלח של קולומביה. סביבי, משפחות בבגדים צבעוניים אוכלות גלידה ובשר צלוי. פליטים מוונצואלה מקבצים נדבות, ושקיות ניילון קרועות מסובכות בקקטוסים. בים, ספינות משא ממתינות על גבי גלים כחולים-אפורים, אולי בדרכן מזרחה לאוקיינוס האטלנטי, או מערב לפנמה ולאוקיינוס השקט. נמל המסחרי הוא נוף צפוף של עגורנים ומנופי-הרמה. במבט אל פנים הארץ, שדה הראייה שלי מוגבל על ידי עצי דקל ובלוקים מתפוררים של דירות מגורים. אך במקום כלשהו מעבר למרחב העירוני, נוף גבעות מיוער בצפיפות עולה לעבר פסגות של שרשרת הרים המכונה סיירה נוואדה דה סנטה מרתה. זאת הסיבה שאני כאן.

אפילו לפני שמסעי מתחיל, אני תוהה אם נוכחותי כאן אינה גם היא חלק מהשושלת הזאת של אנשים שביקשו להפיק תועלת, לקחת דבר-מה מהמקום

איני הזר הראשון שעמד על החוף הזה ודמיין את היערות והאזורים הגבוהים אפופי הערפל שם במרחק. מול חוף הים ניצב פסלו של רודריגו דה בסטידס (Rodrigo de Bastidas), חוקר היבשות הספרדי שיסד את העיר הזאת בשנת 1525, תוך שהוא טוען לחזקה על אדמת אבותיהם הקדומים של הילידים שחיו כאן: ציוויליזציה של עובדי אדמה וחרשי זהב שנודעו בשם ה-Tairona. במאות השנים שחלפו מאז הגעתו למקום של דה בסטידס, סנטה מרתה הייתה לנקודת המוצא לחוקרי יבשה, קונקיסטדורים, מתיישבים, איכרים, מפתחי מכרות, כורתי עצים, סוחרי סמים ולאחרונה גם תיירים. בדרכיהם השונות, כולם נשאו עיניהם אל  אזור זה של פנים הארץ וראו אוצר מנצנץ. אפילו לפני שמסעי מתחיל, אני תוהה אם נוכחותי כאן אינה גם היא חלק מהשושלת הזאת של אנשים שביקשו להפיק תועלת, לקחת דבר-מה מהמקום. אני כותב על מסעות. וגם אני באתי לכאן בחיפוש אחר אוצר.

עדיין מתנשא על החוף בסנטה מרתה: רודריגו דה בסטידס. תצלום: קייטי בורדנר

באתי לסנטה מרתה כדי לחפש דרך לבוא אל ההרים הללו, ללמוד על אודות תרבות שנותרה בלי שתונח עליה היד הקולוניאלית. באתי כדי לפגוש את הנוף הקדוש שהתרבות הזאת מגוננת עליו. זה לפחות מה שאני חושב כשאני כאן כעת, מזיע על החוף. ובסופו של דבר, עניינו של הסיפור הזה אינו במסע הזה כלל.

העיר שדה בסטידס יסד הייתה אחד הישובים הספרדיים הראשונים במה שיזכה לימים להיקרא בשם קולומביה, והעיר הספרדית השנייה הקדומה ביותר באמריקה הדרומית. העיר היא מעין נקודת התחלה קולוניאלית. כאן פגע המטאוריט. ואפשר עדיין לחוש בסימני פגיעתו. מהמקום הזה, הפלישה האירופית התגלגלה על פני היבשת, ממוטטת ציוויליזציות בדרכה קדימה, כשהיא מחלצת כסף וזהב מתוך החורבות, גל הדף של חורבן שפגיעתו הגיעה כמעט לכל מקום.

לכל מקום, פרט לסיירה נוואדה דה סנטה מריה.

נוכח שעבוד, אלימות שהשמידה אוכלוסיות שלמות ומחלות, שורדי הפלישה נמלטו לישובים הרריים, שם הגנו עליהם הג'ונגל הטרופי והנוף התלול. הספרדים לא ראו צורך לרדוף אחריהם, שכן אוצרות היו זמינים להם במקומות אחרים

בתחילה, הטיירונה מהחוף התנגדו לתפיסת אדמותיהם, והתקוממות רבתי פרצה ב-1599. אך עד אמצע המאה ה-16, הם התמוטטו והובסו. נוכח שעבוד, אלימות שהשמידה אוכלוסיות שלמות ומחלות, שורדי הפלישה נמלטו לישובים הרריים, שם הגנו עליהם הג'ונגל הטרופי והנוף התלול. הספרדים לא ראו צורך לרדוף אחריהם, שכן אוצרות היו זמינים להם במקומות אחרים. לאחר שאיבדה את שטחי החוף שלה, הציוויליזציה הילידית התמוטטה, אך במציאות ההדוקה והמוגנת של ההרים, צאצאי הטיירונה שרדו.

זה מה שהספרדים חיפשו וגם בזזו: תליון זהב מעשה ידיהם של בני טיירונה, סנטה מרתה, קולומביה. תצלום: ויקיפדיה

במשך המאות, הצאצאים הללו התפצלו לארבעה שבטים. הוויווה (Wiwa), הקנגוואמה (Kangwama) והארהואקו (Arhuaco) מצאו, כל אחד, נישה משלהם בשרשרת ההרים, והתקיימו בגבהים שונים ובדרגות שונות של התאמה ושילוב עם המתיישבים סביבם. בינתיים, השבט הרביעי, הקוגי (Kogi), שאנשיו חיו בקרבה הרבה ביותר לפסגות ההרים, ניתקו את עצמם מן העולם שלמטה ושמרו על בידוד כמעט מוחלט. באורח מדהים, הבידוד הזה נמשך גם היום. תרבות ילידית שלא נכבשה על ידי הכוחות הקולוניאליים משגשגת במרחק של פחות מחמישים קילומטר מהישובים הקולוניאליים הספרדיים הראשונים באמריקה הדרומית, ממש לנגד עיניהם של הפולשים. במשך כל הזמן הזה, שני עולמות נפרדים התקיימו זה לצד זה.

במפות, ההרים נושאים את שמם הספרדי, סיירה נוואדה דה סנטה מרתה. בשפתם של הקוגי הם מכונים Gonawindúa. בפי הילידים שחיים שם ההרים ידועים גם בשם El Corazón del Mundo, כלומר "לב העולם".

לב העולם מתנשא כמו פירמידה לגובה של 5,700 מטר. מדובר בשרשרת ההרים הסמוכה לחוף הגבוהה ביותר בעולם. היא נמשכת על פני 160 קילומטר לרוחב החלק הצפוני של קולומביה. במרגלותיה היא נושקת לים הקריבי ואילו פסגותיה מוכתרות בכתרי שלג כל ימות השנה

לב העולם מתנשא כמו פירמידה לגובה של 5,700 מטר. מדובר בשרשרת ההרים הסמוכה לחוף הגבוהה ביותר בעולם. היא נמשכת על פני 160 קילומטר לרוחב החלק הצפוני של קולומביה. במרגלותיה היא נושקת לים הקריבי ואילו פסגותיה מוכתרות בכתרי שלג כל ימות השנה. בין שני הקצוות הללו מתקיימות מערכות אקולוגיות שונות לגמרי, החל בקרחונים ואזורי גבוהים אפופי ערפילים וכלה בג'ונגל טרופי מהביל. האזור הוא אחד המקומות המגוונים ביותר מבחינה ביולוגית בעולם כולו, וזכה להיחשב לשמורה ביוספרית מטעם אונסק"ו. בגלל הגובה הרב של ההרים ובגלל השינויים הטופוגרפיים המאפיינים אותה, שרשרת ההרים היא מקום משכן ליותר מ-600 מינים של ציפורים, ובכללם 36 מינים שאינם מצויים בשום מקום אחר, וכן ל-189 מינים של יונקים. בשנת 2013, האיחוד הבינלאומי לשימור הטבע קבע שהפארק הטבעי של סיירה נוואדה דה סנטה מרתה הוא המקום "שאין לו תחליף" ביותר בעולם מבחינת מינים הנתונים בסכנה.

ההרים חשובים מבחינה גיאוגרפית ואקולוגית, אך עבור הקוגי, את לב העולם יש להבין גם קוסמולוגית. על פי המסורות שלהם, זהו המקום שבו החלו החיים כולם. הם רואים את עצמם כ"אחים הבוגרים", אלו המגוננים על כל החיים של לב העולם, על ידי כך שהם מטפלים באתרים המקודשים שלו באמצעות פולחנים, תפילות ומנחות כדי לשמר את האיזון האקולוגי והרוחני הרחב יותר של כוכב הלכת כולו. האיזון הזה נמצא בסכנה בשל מעשיהם של "האחים הצעירים", שהוא השם שבני הקוגי, וכן אחרים באזור, מכנים בו אותנו, הזרים שפלשו לארצם. נוכח נזקי הקולוניזציה, התיאור הזה חוטא בנדיבות יתר. הוא מצייר אותנו לא כמפלצתיים וחורשי רעה, אלא כפעוטות הגורמים להרס שאין לו שיעור, כמי שאינם מסוגלים לקלוט את תוצאות מעשינו – הרעלה של נהרות, שריפה של יערות, ביזה של מתכות יקרות ופחם. במשך מאות שנים, הקוגי הביטו באחיהם האלימים שם למטה בתערובת של בהלה, תימהון וייאוש.

מבט מגובה רב על סיירה נוואדה דה סנטה מרתה מראה כמה ההרים אדירים וכמה מגוון הנוף. תצלום: נאס"א

כמו רבים, נתקלתי לראשונה בקוגי בסרט תיעודי. בשלהי שנות השמונים, כוהני הדת של השבט, ה-מאמוס (Mamos), קיבלו החלטה קשה: לשים קץ למאות שנים של בידוד – הדבר היחיד שהציל את תרבותם מחורבן – ולהזמין עיתונאים אל הסיירה. אלן אריירה (Ereira), קולנוען בריטי, שיתף פעולה עם השבט במשך שני עשורים והפיק את "From the Heart of the World" (בשנת 1990) ואת "Aluna" (בשנת 2012). בסרטי התעודה הללו, הקוגי העבירו מסר לאחים הצעירים והזהירו אותנו במילים פשוטות מפני מה שהתנהגותנו הבוזזת עתידה לגרום. הנהרות הקדושים מתייבשים. הקרחונים נמסים על הפסגות. לב העולם נעשה חולה. יתכן שהוא אפילו עומד למות.

בספרו של אריירה, "The Heart of the World" (משנת 1990), הוא מתאר כיצד הסתיימה החוויה הראשונה שלו עם בני הקוגי.  לאחר שהעבודה על סרט התעודה הושלמה, צוות הצילום חצה גשר קטן ואז:

"[המאמוס] סגרו מאחורינו את הגשר, סמלית. על האח הצעיר לא לשוב, כך נאמר לנו. המסר הועבר, ואיש אינו צריך לבוא עוד. רק אני צריך לחזור, עם הסרט המוגמר, כדי שהם יוכלו לראות שעשיתי את מה שהבטחתי לעשות".

אריירה קיים את הבטחתו, אך בשנים שחלפו מאז, המשבר האקולוגי רק הואץ. בעיניהם של האחים הבוגרים, התעלמנו מהאזהרה.

לסרטים יש מורשת מורכבת. הם הפכו את הקוגי לאיקוניים בקרב אנשי המערב בעלי המודעות האקולוגית, ובאמצעות נראוּת מוגברת ופרופיל בינלאומי בולט, הם העניקו לשבט מידה של הגנה לא רשמית מפני לחצים מצד מי שעלולים לחמוד את המשאבים המצויים באזורם

לסרטים יש מורשת מורכבת. הם הפכו את הקוגי לאיקוניים בקרב אנשי המערב בעלי המודעות האקולוגית, ובאמצעות נראוּת מוגברת ופרופיל בינלאומי בולט, הם העניקו לשבט מידה של הגנה לא רשמית מפני לחצים מצד מי שעלולים לחמוד את המשאבים המצויים באזורם. ממשלת קולומביה, מתוך דאגה לתדמיתה, מרגישה כעת שיש לה יותר מה להרוויח מהישרדותם. אלא שהפרסום הפתאומי הזה גם הביא לתוצאה בלתי נמנעת בדמות תיירים, אנתרופולוגים וכל מיני מחפשי דרך מהסוג הרוחני. הכול יוצאים אל ההרים בתקווה לפגוש תרבות ילידית "שלא נגעו בה" ולזכות בהארה מכוח חוכמתה – או לפחות לזכות בתצלומים. והדבר הזה כמובן, מאיים על עצם הבידוד שבני הקוגי תלויים בו מאז ומעולם.

שני בני קוגי, משמאל: מאמו, איש דת או שמאן. תצלום: Uhkabu, ויקיפדיה

כסופר מסעות, סיפורים על "לב העולם" ריתקו אותי מזה שנים רבות. אך אני יודע שההיקסמות הזאת מציבה דילמה קשה: האיסור על אנשים מהחוץ מלבקר אינו יכול להיות ברור יותר. הדבר נאמר במפורש על ידי אחד המאמוס בסרט התעודה הראשון של אריירה:

"אנו רוצים שהאח הצעיר ידע שהוא לא יכול לבוא לכאן שוב, הוא לא יכול לחזור. אנחנו מציבים פה מחסום כדי שהוא יכבד אותנו. תבין, איננו רוצים שהוא יעלה לכאן ויבוא להפריע לנו. הוא הרס כל כך הרבה".

אלא שמסתבר שהמאמוס לא סגרו לגמרי את המחסום הזה.

מאז שאריירה ביקר שם לראשונה בסוף שנות השמונים, מספר קטן של אנשים מהחוץ התקבלו בסיירה כאורחים, ולא כמי שמתפרצים למקום שהם אינם רצויים בו: אנשי אקדמיה, בלשנים וחוקרי אקולוגיה – אנשים שהשבט יכול לסמוך על מניעיהם

מאז שאריירה ביקר שם לראשונה בסוף שנות השמונים, מספר קטן של אנשים מהחוץ התקבלו בסיירה כאורחים, ולא כמי שמתפרצים למקום שהם אינם רצויים בו: אנשי אקדמיה, בלשנים וחוקרי אקולוגיה – אנשים שהשבט יכול לסמוך על מניעיהם. קיימת חובה לקבל היתר רשמי מגוף בשם OGT (ראשי תיבות של Organización Gonawindúa Tayrona), שפועל כנציג של הממשל הילידי. המשרדים שלו נמצאים ב"Casa Indígena" ("בית ילידי") בפרבר של סנטה מרתה.

זאת הסיבה שאני כאן: כדי לבקש רשות מה-OGT להיכנס לסיירה; לפגוש בעצמי את הנוף המקודש הזה; לספר סיפור על דרך אחרת להיות בעולם.

אך הסיפור שאספר בסופו של דבר יהיה שונה. איני מגיע ללב העולם. איני מטפס על ההר. איני מפלס את דרכי בג'ונגל הבלתי חדיר באמצעות מצ'טה ואני גם לא מטפס במורדות התלולים כדי להגיע לכפרים הבתוליים שלו, או למקומות בסיירה שהם בעלי כוח רוחני, או למעיינות שבהם מתחילים הנהרות המקודשים, המסתתרים גבוה מתחת לעננים בארץ שמערביים מעטים בלבד זכו לראות. אין זה סיפור מסע – או ליתר דיוק, זהו סוג שונה של סיפור מסע. במקום שהסיפור יעסוק במסע שלי אל הנוף המקודש, הוא עוסק בנוף מקודש שנפרש מעבר לי.

״הבית הילידי״ נמצא ברובע בשם Los Naranjos, כלומר "עצי התפוז", אך אין במקום עצי תפוזים כלל. ה"מוטו-טקסי" שלי מוריד אותי מול מתחם מוקף חומות גבוהות. בחוץ עומדת קבוצה של גברים, נשים וילדים. כולם לבושים בלבן. הגברים לובשים טוניקות ומכנסיים רפויים מכותנה, והנשים לובשות כותנות מכותנה. לכולם יש על החזה שקים קלועים מסיבי קקטוס. אחר הגברים חובש כובע בצורת קונוס, כעין קסדה. הוא "מאמו", כהן דת קוגי. הכובע שלו מייצג את הפסגות המושלגות של הסיירה.

בתוך המתחם, אני יושב מול דובר ה-OGT, חוסה מנואל, אדם בעל דיבור רך שגם הוא לבוש בגדי כותנה לבנים, ועל חזהו שני שקים. האיש, דובר ספרדית שוטפת, אדם שנסע לא מעט, הוא שגריר, מתווך בין הספירות של האחים הבוגרים והאחים הצעירים.

הוא מתחיל בכך שהוא מסביר מדוע בני עמו בחרו מלכתחילה ליצור קשר. בשנות השישים של המאה ה-20 הקולוניזציה שהתעכבה שנים רבות החלה סוף סוף להתקרב למרגלות הסיירה. איכרים קולומביאניים נהרו לאזור ושרפו יערות כדי ליצור שטחי מרעה. כשהקרקע הידלדלה, רבים מהם פנו לגידולים רווחיים יותר, כאלו שמניבים מזומנים: מריחואנה, ולאחר מכן קוקאין. בעשרות השנים שלאחר מכן, הסחר בסמים תחזק את שני הצדדים במלחמת אזרחים ברוטלית בין ארגוני גרילה קומוניסטיים ומיליציות של הימין, כששני הצדדים מקימים בסיסים בג'ונגל סביב.

ככל שהאחים הצעירים התפשטו במעלה ההרים, בעודם שורפים דברים ולוחמים אלו באלו, בני הקוגי הבינו שהבידוד שלהם מאוים יותר מאי-פעם. 'התעמרות. רצח. שעבוד. אלימות מינית. נישול. הגליה' – במילים אלו תיאר חוסה מנואל את חששותיו של השבט לקראת הבאות

ככל שהאחים הצעירים התפשטו במעלה ההרים, בעודם שורפים דברים ולוחמים אלו באלו, בני הקוגי הבינו שהבידוד שלהם מאוים יותר מאי-פעם. "התעמרות. רצח. שעבוד. אלימות מינית. נישול. הגליה" – במילים אלו תיאר חוסה מנואל את חששותיו של השבט לקראת הבאות. ללא צורה כלשהי של ייצוג, בני עמו עמדו להישאר ללא קול להשמיע בו את דרישתם לזכויות ולהגנה משפטית. "הקוגי היו בסכנת היעלמות", הוא אומר.

אישה וילדה מבנות קוגי, סיירה נוואדה דה סנטה מרתה, קולומביה. תצלום: דויין ריילנדר, ויקיפדיה

הצעד הראשון היה ללמוד את שפת הפולשים. בני הוויווה השכנים דיברו ספרדית, כך שכבר הייתה להם דריסת רגל בשני העולמות. כעת, אחדים מבני הקוגי חצו את קו ההפרדה הלשוני. המגעים הראשונים היו מורכבים, גם בין אנשי הקוגי לבין עצמם, שכן קהילות שונות שהיו פזורות על פני אזור רחב של שטח הררי ניצבו כעת מול האתגר לדבר בקול אחד. ה-OGT נוסד בשנת 1987 כשופר של הקוגי. הוא הערוץ שדרכו זורמת התקשורת – ובכלל זה בקשות לבקר בסיירה, כמו הבקשה שלי.

כשאני מבקש מחוסה מנואל לתאר את לב העולם, הוא משיב בתמונה.

על דף נייר, הוא מצייר פירמידה קצת עקומה, המחולקת לארבעה אזורים המסומנים "קוגי", "ארוהאקו", "קנגוואמה" ו-"וויווה". זוהי המפה של הסיירה, אך היא יותר קוסמולוגית מאשר קרטוגרפית. ליד הפסגה הוא מצייר ארבע נקודות, המחוברות בקווים מתפתלים לארבע נקודות אחרות בבסיס רכס ההרים, לאורך החוף הקריבי. הוא מסמן את הנקודות הללו כ-ezuamas.

תפקידם של המאמוס הוא לשמור על האתרים המקודשים ולהבטיח שהם ימשיכו להיות בריאים, שאנרגיית החיים תזרום. עם הזמן גברה דאגתם של המאמוס שהאתרים נעשים חולים. הסיבה היא הנזק הסביבתי, מזיהום הנהרות ועד להפקה של מתכות ופחם. בעיני הקוגי אלה אינם 'משאבים' אלא אברים חיים בגופה של אמא-אדמה

הוא אומר לי ש-ezuamas הם אתרים מקודשים כגון מעיינות ושפכי נהרות, המחוברים על ידי זרם רוחני בלתי נראה הזורם דרך הסיירה ומעבר לה. המילה הספרדית שהוא משתמש בה כדי לתאר את הזרם – את אנרגיית החיים של אמא-אדמה – היא "intocable", כלומר "שאין לגעת בו", "בלתי מוחש", אך עבור הקוגי – קיומו ממשי לחלוטין. תפקידם של המאמוס הוא לשמור על האתרים המקודשים ולהבטיח שהם ימשיכו להיות בריאים, שאנרגיית החיים תזרום. אך כפי שאפשר לראות בסרטים של אריירה, עם הזמן גוברת דאגתם של המאמוס שהאתרים נעשים חולים. הסיבה היא הנזק הסביבתי, מזיהום הנהרות ועד להפקה של מתכות ופחם. בעיני הקוגי אלה אינם "משאבים" אלא אברים חיים בגופה של אמא-אדמה.

אם גוף העולם נעשה חולה, לב העולם נעשה חולה. נזק בכל מקום כזה משפיע על המערכת בכללותה. במערכת של היזון חוזר שמקושרת בתוך עצמה באורח מורכב, שוב דבר אינו ניתן להפרדה משום דבר אחר, שום חלק או נקודה אינם עצמאיים. למרות מה שנראה כהיבדלות ובידוד באזור המורם מעל לעננים, הקוגי מעולם לא היו מבודדים באמת: הם מחוברים לכל הדברים בדרכים עדינות, intocable, דרכים שאין לחוש בהן, שזרים אינם יכולים לראות.

"כעת, נעלמים והולכים המקומות הקדושים, הידע נעלם", אומר חוסה מנואל בפשטות. "אנחנו עצובים מאוד על כך".

למרות ההיעלמויות הללו, כיום האזור יציב יותר מכפי שהיה כשאריירה ביקר בו לראשונה. רוב אנשי הגרילה, אנשי המיליציות וסוחרי הסמים – עברו ממנו. העמים הילידיים של הסיירה נהנים משליטה משפטית על אדמתם, ופקידים כמו חוסה מנואל – בבגדים המסורתיים הלבנים שלו, אך עם טלפון חכם בידו – פועלים כמשדרים דו-כיווניים, בני בית בשתי התרבויות.

אנחנו עושים הפסקה כשעוזר מביא לנו ספל של קפה קוגי, שנקטף מצמחי בר ביערות הטרופיים למרגלות ההרים. אנו לוגמים בדממה. לאחר זמן, חוסה מנואל מגיע סוף-סוף לנושא הביקור שלי.

יונק צוף על [שיח] קפה קולמביאני, בסיירה נוואדה דה סנטה מרתה. תצלום: לארי האבל

בסבלנות, הוא מסביר שבאתי בתקופה רגישה. מספר גדל והולך של אחים צעירים מוצאים את דרכם לשטחי הקוגי, וה-OGT החליט שיש להחמיר את ההגבלות. בעבר, אנשים מהחוץ באו להרים כדי להפיק ידע ילידי, ולקחו אותו מבעליו הלגיטימיים בלי לקבל רשות. הוא אומר שמדובר בסוג של גניבה, כמו הפקת מתכות יקרות או פחם. כדי לקבל רשות, יהיה עלי לכתוב הצעה שבה אסביר איזה ידע אני מבקש להשיג, מה אני מתכוון לעשות בו ועם מי אני מתכוון לחלוק אותו. החלטה תתקבל בהרים. חודשים עשויים להידרש כדי לקבל תשובה.

לרוע המזל, אין לי חודשים לשהות בקולומביה, אלא רק שבועות. בקשתי לבקר בלב העולם נדחית באדיבות אך בנחישות.

כשאני שוב בהוסטל שלי בסנטה מריה, בחום הרטוב של אביב קולומביאני, אני שואל את עצמי מדוע באתי, מה ביקשתי למצוא בלב העולם.

כמו אחרים שבאו לפניי, רציתי ללמוד עוד על אודות בני הקוגי, כיצד הם שרדו במשך כל הזמן הזה. במונחים גסים, אני מניח שרציתי להבין את הסוד שלהם. אולי גם רציתי להפיס את הצער האקולוגי שלי ואת הפחד הנלווה אליו

כמו אחרים שבאו לפניי, רציתי ללמוד עוד על אודות בני הקוגי, כיצד הם שרדו במשך כל הזמן הזה. במונחים גסים, אני מניח שרציתי להבין את הסוד שלהם. אולי גם רציתי להפיס את הצער האקולוגי שלי ואת הפחד הנלווה אליו. בעולם פגוע שמידרדר במהירות אל אסון, מי לא היה רוצה, נואשות, ללמוד מאחדים מהאנשים היחידים שמעולם לא שכחו – כיצד להישאר מחוברים יותר לאדמה, לכדור הארץ, כיצד לחיות בלי להרוס אותו? מי לא היה רוצה להתקבל ללב העולם?

אך באתי גם כסופר מסעות, באתי לחפש סיפור. ובאתי כדי לחפש תצפיות, תיאורים וצבע מקומי. באתי  בחיפוש אחר חומר, כדי לקחת את החומר הזה איתי הביתה, כדי לזקק אותו למוצר שאנשים אחרים יצרכו.

נוף בסיירה נוואדה דה סנטה מרתה, לב העולם. תצלום: קלוד דפניי

כעת, לאחר שהמשאבים שקל להפיקם נלקחו, שוק אחר עולה ופורח: שוק החוכמה הילידית. אנשי אקדמיה וחוקרים זקוקים לנתונים. אחרים מבקשים להם גאולה רוחנית

כשזרים הגיעו לראשונה לאזורים הללו כדי להפיק עושר חומרי, הידע של מי שהם פלשו אליהם נדחה והושלך הצידה. במקרה הטוב, הידע נתפש כחסר תועלת; במקרה הרע, הוא היה התגלמות של רע. כעת, לאחר שהמשאבים שקל להפיקם נלקחו, שוק אחר עולה ופורח: שוק החוכמה הילידית. אנשי אקדמיה וחוקרים זקוקים לנתונים. אחרים מבקשים להם גאולה רוחנית. הם באים כדי לגלות ידע על אודות צמחי מרפא ונתיבים למודעות גבוהה יותר; ללמוד טכניקות כדי להתחבר מחדש לטבע; להבין צורות שונות של ריפוי וטרנספורמציה. נוכח גודל התיאבון שלנו, אין כל פלא שבני הקוגי נזהרים מפני כל מי שבאים כדי לקחת משהו – אפילו רעיון.

בהקשר הזה, יש בי מידה של הקלה מכך שנאסרה עלי הגישה לשטחיהם. ברור שהקוגי נוקטים את הצעדים הדרושים כדי להגן את תרבותם. אך לפני שעזבתי את ״הבית הילידי״, כשאני אוחז בידי את המפה ועליה שרבוטי האתרים המקודשים, חוסה מנואל אמר לי שאני מוזמן לשוחח עם אחיו, סימיגי (Simigui), שגם הוא עובד עם ה-OGT. הוא אינו מתגורר כאן בסנטה מרתה, אלא במרחק של שמונים קילומטר במעלה החוף, בהרים ליד פלומינו, בשולי השטח של הקוגי.

למחרת היום, יצאתי מזרחה כדי לפגוש את סימיגי.

במשך שבוע ימים התארחתי בכפר בשם ריו אנצ'ו (Río Ancho),  הממוקם על נהר סלעי שזורם מן ההרים אל הים, במרחק נסיעה קצרה במוטו-טקסי מפלומינו. צמחייה ירוקה מקיפה את הכפר, והרחובות שלו בוציים. בתיו עשויים בלוקים, ובחלונותיהם אין זגוגיות – חלקית כיוון שזכוכית היא חומר יקר, וחלקית כיוון שאף פעם לא קר כאן, מעלות אחדות בלבד מעל קו המשווה. הרשמים הראשונים שלי הם של קירות צבועים בצבעים בוהקים, מוזיקה שנשמעת דרך מגברים, קטנועים, כלבים, ילדים רבים ורחש ההתנפצות המתמיד של מי הנהר.

מדובר בישוב של colonos, כלומר של "מתיישבים", איכרים קולומביאניים שעברו לאזור בעשורים האחרונים. חלק גדול מהיער המקורי בוּרא כדי לגדל יבולים וליצור אדמת מרעה. אך משפחות אחדות של בני וויווה חיות כאן גם הן – האנשים שהיו הראשונים למצוא לעצמם דריסת רגל בשני העולמות – וחמשה-עשר קילומטר במעלה הדרך נמצא הכפר טונגקה (Tungueka) של הקוגי. ריו אנצ'ו הוא גם ביתם של זרים אחדים, כולל "גרינגס" [זרות בהירות עור] כמו נינה דאלגרין. דאלגרין היא דנית שחיה כאן מזה עשור, לאחר שהתאהבה בגבר קולומביאני במהלך טיול. ביתה אוורירי, עם מרפסת רחבת ידיים וגן שיש בו פרחים טרופיים, עצי בננה וצמחי קוקה שעליהם, כשלועסים אותם או חולטים אותם, משמשים כתרופה וגם כחומר מעורר. בבית הסמוך מתגוררת משפחה של נוצרים אוונגליים ששרים מזמורים עליזים, ותוכי שצועק "Hola!" בקול סדוק. דאלגרין משכירה לי שני חדרים צמודים עם מיטה שיש עליה כילה וגג של פח שרועם כשיורד גשם.

ממנה, אני לומד שריו אנצ'ו בטוח כי "רק מיליציה אחת פעילה באזור הזה כעת". יש להם בסיס במקום כלשהו בגבעות, אבל הם גם חיים בגלוי בכפר וכל נהג מוטו-טקסי, בעלים של מלון או יזם נדל"ן חייב לשלם להם דמי חסות.

"בטוח" בקולומביה הוא בהחלט מונח יחסי. בכביש המוליך לפלומינו, היא מצביעה על מקום שבו הושלכה גופה רק לפני חודשים מעטים – מישהו שלא שילם את מה שהיה חייב לשלם. לפעמים יש חיסולים ממוקדים שמבוצעים על ידי קבוצות של אזרחים שנוטלים את החוק לידיהם. שני חברים שלה, בעל ואישה שפעלו לטובת רפורמה בתחום הקרקעות, נורו למוות לפני שנים אחדות בגלל האקטיביזם שלהם. בקולומביה, מי שעוסקים בהגנה על הסביבה וכן פעילים בתחום האדמות, שרבים מהם ילידים, נרצחים בשיעור שהוא מן הגבוהים בעולם.

רב הנסתר על הגלוי, ואת הרמזים אין לפענח: גג קש של בקתה של בני קוגי, בלב העולם. תצלום: אלכסנדר שימק

טונגקה, הכפר הילידי בפריפריה של לב העולם, נמצא במרחק שעתיים ברגל. בני קוגי מהכפר נראים לעתים קרובות, בולטים בבגדיהם הלבנים, קונים אספקה בחנויות של ריו אנצ'ו, מובילים פרדות בחזרה במעלה ההר או תופסים הסעה במוטו-טקסי, כששיערם הארוך מתנפנף מאחוריהם. דאלגרין אומרת שבשנים האחרונות אחדים מהם קנו לעצמם קטנועים. הקוגי הללו, שחיים בקרבה לאחים הקטנים, בניגוד לדודנים שלהם במעלה ההרים, נעשו "מתורבתים" – לפחות זה המונח שמשמש בפיהם של המתיישבים המקומיים. כשהגעתי לריו אנצ'ו, הנחתי שמי שבאו לאזור, בין אם מדובר באיכרים כפריים ובין אם זרים, מעיקים על טונגקה ושוחקים את גבולות השטח של בני הקוגי. אלא שהאמת מפתיעה בהרבה.

בכל זאת, לכאורה כנגד כל הסיכויים, הקוגי חוזרים מן ההרים ומיישבים מחדש את אדמות אבותיהם, וכך הם למעשה מרחיבים את השטח שלהם לראשונה מזה חמש-מאות שנה

טונגקה אינה ישוב עתיק שהבידוד ארוך השנים שלו מאוים. הכפר הוא בן חמש עשרה שנים בלבד. כפר אחר של הקוגי בקרבת מקום הוקם בחמש השנים האחרונות. בעשור האחרון, האזור סביב שני הכפרים  הוגדר מחדש כשטח ילידי, אך כמו כל דבר בקולומביה, המצב מורכב. קרקע באזור הזה ניתנה במקור על ידי המדינה לאיכרים עניים, שרבים מהם מכרו אותה לזרים במחיר גבוה יותר. התוצאה היא שהקצאה מחדש של קרקע בחזרה לבעליה המסורתיים אינה חפה ממחלוקות. ובכל זאת, לכאורה כנגד כל הסיכויים, הקוגי חוזרים מן ההרים ומיישבים מחדש את אדמות אבותיהם, וכך הם למעשה מרחיבים את השטח שלהם לראשונה מזה חמש-מאות שנה.

טונגקה כולל מאה בקתות בצורת קונוס, עם קירות מבוץ וגגות קש. הבתים מקובצים סביב מבנה גדול יותר המכונה nuhue, מקום התכנסות פולחני מקודש שנועד רק לגברים בני קוגי. (נשים, שנחשבות מעצם מהותן קרובות יותר לאמא-אדמה, נחשבות מקודשות מראש). נודע לי שטונגקה הוא כפר "פתוח" שמקבל מבקרים, כזה שמתפקד כעין אזור ביניים מבחינה תרבותית. בדיוק כפי שהקוגי מבקרים בריו אנצ'ו כדי לקנות מצרכים שימושיים עבורם, תיירים קולומביאניים וזרים מורשים לבוא לטונגקה. צריך לשלם דמי כניסה צנועים ומדריך מבני קוגי עורך סיור. פעוטות שולחים ידיים שמנמנות ומבקשים ביסקוויטים, נשים מקבלות שקים של אורז, ומומלץ למבקרים להביא את שני הדברים כמתנות.

בספרו "The Elder Brothers’ Warning" (מ-2009), אריירה מתאר את תרבות הקוגי כתרבות של דממה וחשאיות. "תקשורת עם העולם החיצון היא בגדר טאבו", הוא כותב, "מלמדים את הילדים להסתתר מפני זרים, ומבוגרים רואים בכל מי שבא מהחוץ סכנה". ברור שדברים השתנו ב-14 השנה שחלפו מאז שהספר ראה אור – או שהם השתנו לפחות כאן, בשולי הסיירה. המבוגרים מבני קוגי שמבקרים בריו אנצ'ו נראים כמי שמנהלים קשר ידידותי או לפחות ניטרלי עם המתיישבים המקומיים, שילדים רואים בהם מקור לביסקוויטים.

היבטים רבים בביקור שלי גורמים לי לחוש לא בנוח, במיוחד חלוקת המתנות, על דינמיקת הכוחות הקולוניאלית המשתמעת מהחילופין הללו. הדבר הופך אותי לעוד תייר, כזה הנועץ עיניו בחייו של כפר ילידי "אותנטי", באנשים שעוסקים בשלהם במהלך יומם, מכבסים בגדים ומכינים אוכל.

הקוגי באזור הזה, על הגבול של אזור שמתרחב מחדש, נראים גם כמי שיש להם רמת שליטה גבוהה. הכניסה מותנית בהסכמתם. אסור לעלות הלאה במעלה ההר. מאחורי הבקתות, שיפולי ההרים מתנשאים בחדות לכדי חומה מרתיעה, מכוסה בג'ונגל צפוף ואפופה בעננים – תחילתה של הסיירה השמורה שבהחלט סגורה בפניי

אך הקוגי באזור הזה, על הגבול של אזור שמתרחב מחדש, נראים גם כמי שיש להם רמת שליטה גבוהה. הכניסה מותנית בהסכמתם. אסור לעלות הלאה במעלה ההר. מאחורי הבקתות, שיפולי ההרים מתנשאים בחדות לכדי חומה מרתיעה, מכוסה בג'ונגל צפוף ואפופה בעננים – תחילתה של הסיירה השמורה שבהחלט סגורה בפניי. על הרקע הזה, טונגקה נראה פחות ככפר הנתון במצור ויותר כעמדה קדמית בשטח שעבר דה-קולוניזציה ושוחרר מידי כובשיו.

נסיעה מסמרת שיער במוטו-טקסי מביאה אותי לפלומינו, 12 קילומטר מערבה, לפגישה שלי עם אחיו של חוסה מנואל, סימיגי. פלומינו, כמו ריו אנצ'ו, נקרא על שם נהר. והנהר נקרא על שמו של רודריגו אלוורס פלומינו, ספרדי, חוקר יבשות, שטבע באשדים שלו בראשית המאה ה-16, לאחר שעזר לדה בסטידס להקים את סנטה מרתה. עבור הקוגי, הנהר הזה – המכונה Wazenkaka – הוא מקודש. פלומינו, כפר המתיישבים שצמח בשפך הנהר, נודע עד לאחרונה כמקום אלים ומושחת, כשדה קרב בין קבוצות חמושות. על אף שהאלימות פחתה, תחושת הזוהמה והשחיתות נותרה.

כיום, הכפר עובר תמורה והופך לאתר לתיירות תרמילאים. הוא נתון בין כביש ראשי לחוף בעל חול לבן. במקום יש הוסטלים וברים עם גגות קש על החוף, מוזיקת טכנו מתנגנת ברקע, הולמת מאחורי קירות במבוק, והאוויר הטרופי מדיף ריח של ביוב ומריחואנה. כרזות מפרסמות מסיבות Full Moon, סטים של די. ג'ייז ופטריות פלא, וכן "סיורים ילידיים" לטונגקה: "תחוו את התרבות המבודדת של הקוגי", אומרת אחת הכרזות. זרים עם פירסינג וקעקועים מסתובבים בחנויות שמוכרות מזכרות אתניות, ובכל המקום שוררת אווירה של פינוק עצל.

בכפר טונגקה, סנטה מרתה, קולומביה. תצלום: ניק האנט [במאמר המקורי]

אני פוגש את סימיגי בגן של בית קפה המוצל על ידי עצי בננה. הוא עשה את דרכו במשך שעתיים במורד ההר כדי להגיע לכאן. בבגדיו הלבנים הבוהקים ובכובע הקש שלו, מזהים אותו מיד. שפתיו ירוקות מלעיסת עלי קוקה, ובידו ה-poporo המשמש כל גבר מבני קוגי: דלעת מקודשת המכילה צדפות ים שרופות, שהסיד המופק מהם משתלב עם הקוקה כדי להעצים את האפקט הנרקוטי. השימוש בחומר, כך מאמינים בני הקוגי, מעודד הרמוניה עם אמא-אדמה. סימיגי משתמש במקל כדי לקרב את האבקה אל פיו, ומוחה את העודף אל תוך הדלעת, שמצופה בשאריות לאחר שנים של שימוש. כמו הכובעים הלבנים שחובשים המאמוס, וכמו הגגות החרוטיים של הבקתות, הצטברות החומר היבש בצבע צהוב חיוור מייצגת את השלג של הסיירה. בכל מהלך השיחה שלנו הוא לועס את העלים הקטנים והמרים באותה טבעיות שבה ממצמץ ונושם.

בעוד שאחיו דיבר על כך שלב העולם מוגבל והולך, סימיגי מדבר על האופנים שבהם לב העולם גם מתרחב.

"ההתאוששות באה מן הים", הוא אומר. מאז שהפלישה הספרדית חסמה את הגישה לחוף, הקוגי נותקו מאחדים מהמקומות המקודשים ביותר שלהם. הם שמרו על קשר עם הים על ידי צריכת הסיד מהצדפות, אך השגת הצדפות והעברתן להרים הייתה לא פעם עניין מסוכן. בשנת 2013, בתמיכת הממשלה הקולומביאנית וארגוני סיוע בינלאומיים, השבט גייס די כסף כדי לקנות מחדש רצועת חוף דקיקה. האתר המקודש Jaba Tañiwashkaka, במרחק של כ-32 קילומטר מפלומינו, היה בעבר ישימון שכוסה בטונות של פסולת פלסטיק; לאחר עשור של שיקום, חורשות של עצי מנגרוב ניטעו מחדש, ודגים, תנינים, סרטנים וקפיברות שבו לאזור. האתר המקודש של שפך נהר החרס (Jerez) שוב נמצא תחת הגנתו של מאמו. לאחר 500 שנה, הקוגי השיבו לעצמם את הים.

במובן אחד, זהו קו על מפה, גבול המסמן את האדמות הילידיות על פי המתווה הקדום. במובן אחר, מובן שהוא בלתי מוחשי, הקו השחור הוא רוחני. הוא קושר יחד אתרים מקודשים בפריפריה של הלב כדי להבטיח את הזרימה המתמדת של אנרגיית חיים בין האתרים

סימיגי מספר לי על "línea negra", "קו שחור" שהוא מרכזי למחשבה של הקוגי. כמו דברים רבים בעולמם של הקוגי, ״הקו השחור" הזה יכול להיות מובן פיזית אך גם כמהות שאינה מוחשית. במובן אחד, זהו קו על מפה, גבול שעובר לאורך בסיס הסיירה ומסמן את האדמות הילידיות על פי המתווה הקדום. בשנת 2018, הקו שימש כבסיס ל"צו הקו השחור", שבמסגרתו העניקה הממשלה הקולומביאנית הכרה רשמית לשטחים הקדומים של הקוגי, הוויווה הארהואקו והקנגוואמה, אך במובן אחר, מובן שהוא בלתי מוחשי, הקו השחור הוא רוחני. הוא קושר יחד אתרים מקודשים בפריפריה של הלב – אתרים מוקדשים כגון ה-Jaba Tañiwashkaka – כדי להבטיח את הזרימה המתמדת של אנרגיית חיים בין האתרים.

סימיגי, בשיחה עם המחבר. תצלום: ניק האנט [המאמר המקורי]

להסברים הללו, סימיגי מוסיף שכבה של משמעות. הוא אומר שאפשר להבין את הקו השחור לא רק כגבול וכחיבור בין אתרים מקודשים מקומיים, אלא גם באופן מטפורי, כחוט מקשר המגיע מעבר לסיירה אל נקודות אחרות בעולם – אירופה, אפריקה, אסיה. הוא מתאר תמונה של ההרים כצומת ברשת של חיבורים שמשתרעת בין מערכות אקולוגיות רחוקות ומקומות בעלי אנרגיה רוחנית ברחבי העולם. "הסיירה היא לב העולם", הוא אומר, "אבל יש לה זרועות".

האלימות של הקולוניאליזם לא רק שברה את הקו סביב השטח של הקוגי, אלא שהיא גם פגעה בקשר מהותי יותר שפעם חיבר את כל הדברים לכל הדברים. על ידי חיבור מחדש של ההרים כדי לשמור על מערכות אקולוגיות רציפות בין קרחונים, אזורים גבוהים, יערות הרריים, ג'ונגלים וקו חוף טרופי, הקוגי נטלו על עצמם את המשימה לארוג מחדש ביחד את החוטים

במובן הזה, האלימות של הקולוניאליזם לא רק שברה את הקו סביב השטח של הקוגי, אלא שהיא גם פגעה בקשר מהותי יותר שפעם חיבר את כל הדברים לכל הדברים. על ידי חיבור מחדש של ההרים כדי לשמור על מערכות אקולוגיות רציפות בין קרחונים, אזורים גבוהים, יערות הרריים, ג'ונגלים וקו חוף טרופי, הקוגי נטלו על עצמם את המשימה לארוג מחדש ביחד את החוטים.

מובן מאליו שהמשימה הזאת ענקית. נזק ממשיך להיגרם. ויתכן שהסימנים הדחופים ביותר לנזק הם הקרחונים בפסגות ההרים – השלגים הנצחיים שמיוצגים בכל רחבי התרבות של הקוגי, החל בכובעים דרך הבקתות ועד לדלעת עם החומר הצהבהב המיובש הדבוק עליה והנלפתת בידו של סימיגי. כיום, הקרחונים נמסים במהירות, גורמים למפולות קרקע, לבצורות ולהיעלמותם של נהרות. הדעה המדעית היא שכל זה קשור לשינוי באקלים, עניין שאפשר לתמצת אותו בחלקי-מיליון של פחמן דו-חמצני באטמוספירה, אלא שההסבר של סימיגי הופך את ההסבר הזה על פיו. המקומות המקודשים אינם חולים בגלל שינוי רחוק באקלים; להפך: השינוי באקלים מתרחש בדיוק כיוון שהמקומות המקודשים חולים, לאחר שהוזנחו וסבלו פגיעות במשך שנים רבות מדי.

העניין הזה מסביר את החשיבות העמוקה יותר של השבת אדמות של אבות קדמונים. הנזק פיזי, אך השיקום חייב להיות רוחני. עבור הקוגי, הצלת העולם מתחילה בדיוק כאן.

אלא שכפי שסימיגי אומר, המאמוס אינם יכולים לעזור לאמא-אדמה להשתקם בכוחותיהם שלהם בלבד. חייב להיות דו-שיח בין האחים הבוגרים לאחים הצעירים. "הדדיות. הבנה. איזון. הרמוניה" – אלה המילים שהוא משתמש בהן.

לאחר שאנו לוחצים ידיים בסוף פגישתנו, הוא נוטל את אחת השקיות הארוגות מסיבי קקטוס על צווארו. עלי קוקה אחדים מפרפרים באוויר בשעה שהוא מרוקן אותו. "מתנה", הוא אומר. לאחר מכן אנו יוצאים לרחוב וכל אחד מאיתנו הולך לדרכו.

לאחר הפגישה שלנו, אני הולך בשביל מתפתל המתרחק מעיירת התיירות. איני חושב על שום יעד, ואין לי שום הר לעלות עליו. עד מהרה הג'ונגל מקיף אותי: מסה חיה של גזעים מכוסים בשרכים, דקלים, שריגים ועלים, מבוכים של שורשים סבוכים, דברים שצומחים על גבי דברים אחרים. החופה הגדולה מעלי מתנודדת, רוחשת, נאנקת. נמלים חותכות-עלים צועדות בכל מקום. בכל פנייה שלי, אני מפזר עננים של פרפרים כחולים בוהקים. מימיי לא הייתי במקום כל כך חי, כל כך רוחש חיים באורח מדהים.

מבחינת הקוגי, סוף העולם יבוא 'כשקולומבוס יגיע אל יעדו הסופי', ויחדור אל לב העולם ויביא כאוס על הסביבה: 'השלג יימס על הפסגות, המים יתייבשו, האיזון של הטבע יופר כליל'

בג'ונגל, השביל נמשך בעקבות פיתולים של מורדות תלולים, יורד מטה אל נהר ירוק רחב ידיים, ושוב עולה בתלילות. אני חולף על פני מאמו עם ה-poporo שלו, אישה יחפה וקמוטת פנים, נערה צעירה שקולעת שק בחוט לבן בעודה הולכת. אני גם חולף על פני קבוצה של תיירים הנושאים אבובים ענקיים. הם ישתמשו בהם כדי להיסחף במורד הנהר הירוק בצי נינוח, כשהם מפמפמים מוזיקה רועמת ושותים בירה בעודם צפים לעבר האתר המקודש בשפכו.

אריירה כותב שמבחינת הקוגי, סוף העולם יבוא ״כשקולומבוס יגיע אל יעדו הסופי", ויחדור אל לב העולם ויביא כאוס על הסביבה: "השלג יימס על הפסגות, המים יתייבשו, האיזון של הטבע יופר כליל". בפעם הראשונה, אני זוכה להציץ אל מה שהקוגי מגוננים עליו.

זריחה ליום חדש בסיירה נוואדה דה סנטה מרתה, לב העולם שומר על עצמו. תצלום: סטיש ג'יי.

יש מקומות מסוימים שאיננו יכולים ללכת אליהם; דברים מסוימים אינם לנו לדעת. לאחר מאות שנים של חקר יבשות, כיבוש קולוניאלי וניצול, אולי אנחנו נכנסים לעידן שבו נוסעים חייבים להכיר בדחפים הנצלניים שמניעים אותנו קדימה

לאחר שעה, פתח נפער בחופה שלפניי. הרחק ממני אני רואה חלקות של תירס, עשן בישול עולה מגגות חרוטיות. מעל, מתנשאות להן פסגות הסיירה, קרובות כל-כך ועם זאת בלתי-מושגות. בתחילה, נדמה לי שאני רואה ענן בלובן הפסגות; בחום והלחות האלה, לוקח זמן עד שהלובן הזה מתגלה כשלג.

זהו המקום הקרוב ביותר ללב העולם שאזכה להגיע אליו.

יש מקומות מסוימים שאיננו יכולים ללכת אליהם; דברים מסוימים אינם לנו לדעת. לאחר מאות שנים של חקר יבשות, כיבוש קולוניאלי וניצול, אולי אנחנו נכנסים לעידן שבו נוסעים (וסופרי מסעות) חייבים להכיר בדחפים הנצלניים שמניעים אותנו קדימה.

אך בעודי עוזב את המקום, שב על עקבותיי בג'ונגל לעבר פלומינו – ומשם לסנטה מרתה ולטיסה שלי הביתה לאנגליה – נדמה לי שמשהו נוסף נוסע איתי. מכה בי תמונה של הנוף המקודש שמאחוריי, נוף שמתרחב והולך, והחוטים שלו נארגים מחדש בידיהם של בני הקוגי, ממלאים מחדש את החלל שנותר מפגיעת המטאוריט.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי יורם מלצר

תמונה ראשית: "מאמו" (איש דת, שמאן) מבני הקוגי לועס עלי קוקה ליד בקתה בסיירה נוואדה דה סנטה מרתה, קולומביה. תצלום: טיאגו פרננדס, אימג'בנק / גטי ישראל