למה דווקא דרווין

כילד, הוא לא נראה מחונן. הוא היה יכול להפוך לאדון ויקטוריאני נינוח. מה היה סוד האינטליגנציה הייחודית של צ'רלס דרווין?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

רוב הצעירים בתקופתו יכלו רק לחלום על הרפתקאות גדולות, אבל צ'רלס דרווין זכה לחוות על בשרו את "סיפור החניכה" הדרמטי האופייני לספרות המאה התשע עשרה: מסע בן חמש שנים סביב העולם על סיפון אה"מ (אניית הוד מלכותה) בּיגֶל, כולו הרפתקאות ומדע. כששב לאנגליה, בגיל עשרים ושבע, הפך דרווין לטיפוס ביתי ולעולם לא עזב עוד את מולדתו. אפילו את תעלת למאנש הוא לא חצה. עם זאת, המשך חייו כלל שתי דרמות נפשיות סוערות הרבה יותר, חשובות הרבה יותר, וכן – עבור כל מי שמסוגל להתלהב גם מדברים נוספים מלבד הרפתקאות רומנטיות נועזות – מעניינות הרבה יותר מכל דבר שחווה במסעותיו סביב העולם: ראשונה היא הדרמה האינטלקטואלית שבהוכחת עובדת קיומה של האבולוציה וזיהוי מנגנוניה. השנייה היא הדרמה הרגשית שבזיהוי השלכותיה המהפכניות של האבולוציה, בהתענגות עליהן, כל זאת על אף חששו מהכאב שהגילוי עלול להסב לבני משפחתו ולסביבתו הקרובה.

דרווין היה קיצוני בפילוסופיה ובמדע, ליברלי בפוליטיקה, ושמרן בחייו החברתיים - ונלהב ביחס לשלוש הנטיות הסותרות שלו

ביגל, דרווין, ארץ האש, קונרד מרטנס

ה"ביגל" מתקבלת על ידי ילידים מארץ האש בשנת 1833, ציור של קונרד מרטנס, שהפך לצייר של המשלחת. תצלום: ויקיפדיה

שנותיו על סיפון הביגל מקבלות, כראוי, מקום מרכזי בביוגרפיה הארוכה, בת שלושת החלקים, שחיברה ג'נט בראון (Browne). הביוגרפיה הזאת מכסה אך ורק את הפרק הראשון בחייו של דרווין (עד להחלטתו, באמצע שנות החמישים, לשים קץ לדרמה הרגשית ולהכין סוף סוף לפרסום את התיאוריה שלו ביחס לאבולוציה), אך כרך נוסף, הנמצא כעת בשלב ההכנה, יעסוק בפרסום "מוצא המינים" ב-1859 ובחייו הפרודוקטיביים להפליא של דרווין לאחר מכן (הוא מת ב-1882). בכרך הראשון שבו אנו עוסקים כאן, החלק הראשון מוקדש לשנותיו הראשונות עד למסע הביגל, השני עוסק במסע עצמו, והשלישי מוקדש לחייו העשירים של דרווין באנגליה, בעשרים השנים שבין חזרתו להחלטתו הגורלית.

ייתכן שתשוקה היא המכנה המשותף לכל נקודות החוזק השונות של דרווין, תשוקה שהוסתרה היטב מאחורי פרסונה ציבורית נעימה ובלתי סוערתג'נט בראון היא היסטוריונית מובילה של תולדות המדע ודמות מרכזית ב"תעשיית דרווין". ספרה ראוי לכל שמות התואר המשמשים בדרך כלל את המבקרים לתיאור יצירות מופת – כולם מלבד אחד. ספרה נפלא ונהדר, ואף מרשים בעומקו. אבל ספרה של בראון אינו הספר "השלם", וזאת מכיוון שאין אפשרות לכתוב ספר כזה על אודות דרווין. יותר מדי פנים היו לאדם המורכב להפליא הזה – חלקם גלויים אך חמקמקים בשטחיותם; אחרים נסתרים, אך ניתן להסיקם, בזכות ההרגל האובססיבי של דרווין לתעד את כל מחשבותיו וחוויותיו. וייתכן שהיו לדרווין גם צדדים סמויים באמת, שצונזרו על-ידי העריכה הפנימית הבררנית, שהוכתבה על-ידי אמות המידה הוויקטוריאניות. יתרה מזאת, חוקרים מדברים על הפנים האינטלקטואליים של דרווין, הפנים הפסיכולוגיים שלו, הסוציולוגיים, המשפחתיים, המעמדיים, המוסדיים או האידיאולוגיים – וכל אחד מהם מספק בדרכו. כל ביוגרף המעוניין לכתוב ספר מרשים וקוהרנטי חייב לבחור רק באחד הפנים האלה, או באחדים מהם, כנושא מרכזי – וכל אחד מהם הוא "נכון" ומאיר עיניים בדרכו. על כן, שום ביוגרפיה של דרווין אינה יכולה להיות "שלמה".

מאתיים העמודים שכתבה בראון על מסע הביגל, שבהם מתועדות הרפתקאותיו של צ'רלס דרווין הצעיר, הנמרץ והחסון (גובהו היה יותר ממטר ושמונים, והייתה לו סיבולת לא פחות טובה משל צוות הספינה) – דרווין השונה כל כך מדמותו הסטריאוטיפית של סוף חייו, אז היה נכה המרותק לביתו – הם מרתקים לקריאה ושופכים אור על תקופת התפתחותו האינטלקטואלית של אדם מבריק. אבל שני קטעים מסוימים, בני עשרים עמודים כל אחד, נראים לי מלהיבים הרבה יותר: הקטע העוסק בהפיכתו מ'בריאתן' מהוסס לחסיד נלהב של האבולוציה, והקטע העוסק בתהליך הנפתל של ניסוח עיקרון הברירה הטבעית והדרמה האינטלקטואלית הכרוכה בו. שתי הדרמות האלה מלהיבות אותי, כי הן חושפות את גודל המאמץ הפנימי והמצוקה הפנימית של דרווין, וכי הייתה להן השפעה אדירה על תולדות האנושות. אותו דבר אפשר לומר על פסקאות וקטעים רבים בחלק השלישי של הספר, העוסק בחוסר רצונו להיחשף (הדרמה הרגשית).

מה מלהיב יותר מהאירועים שהתחוללו בראשית 1837? דרווין חזר ממסעו חודשים ספורים קודם לכן. הוא גר בלונדון, קשר אט אט את הקשרים הנכונים וחקר את הדגימות שאסף במסע הביגל. הוא למד שכל הציפורים הקטנות שהביא מאיי גלפאגוס הן פרושיים ואינן משתייכות למספר משפחות שונות, כפי שחשב. מכיוון שלא העלה את האפשרות הזאת על דעתו, לא רשם באיזה אי אסף כל ציפור (תיאוריות תמיד משפיעות על האופן שבו אנו אוספים עובדות. כבריאתן על סיפון הביגל, דרווין לא תיאר לעצמו שלציפורים עשוי להיות מקור משותף ומאפיינים מקומיים שונים. לפי התפישה הבריאתנית, כל הציפורים נוצרו "למען" איי גלפאגוס, ולכן לא חשוב באיזה אי ספציפי נמצאת ציפור כזו או אחרת. אבל מנקודת מבט אבולוציונית, כיוון שיש קשר משפחתי בין הציפורים, מקומות המחייה שלהן חשובים ביותר). לכן הוא ניסה לשחזר את הנתונים מזיכרונו. למרבה האירוניה – לאור היריבות העזה שתתפתח ביניהם בהמשך, סביב סוגיית האבולוציה – הוא כתב אפילו לקפטן פיצרוי מהביגל, כדי לקבל את הציפורים שהבוס לשעבר שלו אסף – ותייג בקפידה רבה יותר ממנו!

ריאה קטנה, דרווין

"ריאה קטנה" (מכונה גם "ננדו דרווין"). תצלום: CHUCAO, ויקיפדיה

בארבעה עשר במרץ, ג'ון גוּלד (Gould), יועצו של דרווין לענייני אורניתולוגיה, מציג מאמר בחברה הזואולוגית, לפיו ה"רִיאה הקטנה" (המכונה גם "ננדו הפונה"), ציפור גדולה חסרת יכולת תעופה, שאותה מצא דרווין בדרום פטגוניה, היא מין חדש, ולא רק וריאנט גיאוגרפי של הציפור המוכרת, כפי שחשב דרווין. דבריו של גולד עוררו בדרווין עניין רב, גם מכיוון שקרא לציפור Rhea darwinii ("ריאה דרווין") בראון כותבת:

"הרגע הזה, יותר מכל אחד אחר בחייו של דרווין... ראוי להיקרא נקודת מפנה. האירועים של אותו שבוע הסעירו את דרווין. למה ששתי ציפורי ריאה דומות יסכימו לחלק ביניהן את הארץ? למה ששני פרושיים שונים יחיו בשני איוֹנים שונים? יתר על כן, תומס בֶּל (Bell) אמר לו שגם האיגואנות של איי גלפאגוס חילקו ביניהן את האיים, ושבהקשר זה ניתן לחשוב גם על הקבוצות השונות של צבי גלפאגוס הגדולים, עם שריונותיהן הנבדלים".

כעת ניסח דרווין אנלוגיה מכרעת. האם הגיע אי פעם מישהו לתובנה מבריקה באמצעות דדוקציה, ולא באמצעות מטאפורה או אנלוגיה? דרווין הבין שהמינים השונים של הפרושיים וציפורי הריאה גרים כל אחד בטריטוריות ספציפיות בסמוך לשטחו של מין אחר. אם גם הפרושיים וגם הריאות מחליפים אלה את אלה במיקום גיאוגרפי, האין משמעות הדבר שתחלופות מסוג זה אמורות להתרחש גם על ציר הזמן – כלומר, תחלופה אבולוציונית ולא תחלופה הנובעת מהיווצרותם העוקבת של מינים חדשים? דרווין אסף מאובנים חשובים וחדשניים לגמרי לזמנו של יונקים גדולים. הוא חשב – ויועצו המומחה ריצ'רד אוֹון (Owen) הסכים איתו – שהמאובנים של אחד היצורים האלה, שאוון יכנה בהמשך בשם "מקרוקניה", קרובים לגואנקו, יונק דרום אמריקני מודרני, קרוב משפחה של הלאמה. לדרווין הייתה תובנה חשובה והוא כתב במחברת אישית קטנה: "אותו קשר קרבה שבין היען המצוי [קרי הרִיאה] ל[מין החדש "ריאה דרווין"], [קיים] בין הגואנקו הנכחד לזה של ימינו; במקרה הראשון [קשר של מיקום] מיקום, בשני [קשר של] זמן".

דרווין לא אימץ את רעיון האבולוציה במהלך מסע הביגל, אלא נשבה בקסמה של תיאוריה העוסקת בהדרגתיות ואחידות בהתפתחות כדור הארץ. זוהי תפישה שהוא שִייך לגיבורו האינטלקטואלי, הגיאולוג האנגלי צ’רלס לאייל (Lyell). בשלב זה של הקריירה שלו עסק דרווין בעיקר בגיאולוגיה, לא בביולוגיה. הוא כתב שלושה ספרים על סוגיות גיאולוגיות בהשראת מסע הביגל – על שוניות אלמוגים, איים גבוהים והגיאולוגיה של דרום אמריקה – אבל אף אחד מהם לא התמקד בזואולוגיה. בראון כותבת שדרווין –

"היה משוכנע שאת סיפורו המפואר של הטבע ניתן להסביר על-ידי הצטברות של דברים קטנים. אף על פי שהתפישה הזאת הייתה ברורה לו למדי בזכות כתביו של לאייל, הרי שמחקריו הגיאולוגיים של דרווין בצ'ילה העניקו לה קיום פיזי מוחשי, והיא הפכה לבסיס שעליו הוא יבנה את כל תורתו הביולוגית בעתיד".

לאייל, שהיה מודע היטב לתפישותיו של דרווין ולהישגיו, שמח בתחילה, כשחשב שמצא לו ממשיך דרך בעל ידע רחב בחקר הטבע. "כמה אני משתוקק לשובו של דרווין!" כתב לאדם סדג'וויק (Sedgwick), שהיה מורו של דרווין לגיאולוגיה בקיימברידג'. דרווין ולאייל הפכו עד מהרה לצמד חמד – גורו וחסיד, אך גם חברים. בראון כותבת על לאייל:

"דרווין הפך לחוקר הטבע הראשון שהשתמש ב'עקרונות' שלו ביעילות: חסידו הראשון של לאייל, ובמובנים רבים היחיד שהיה מחויב לחלוטין לגישותיו. 'שנים רבות אני חולם על התפישה שאומרת כי מפלס חבל פַּמְפַּס עולה בקצב של אינץ' מדי מאה שנה, ואילו מפלסיהם של החוף המערבי והרי האנדים עולים מטרים רבים בקצב לא אחיד', כתב לו לאייל בהתלהבות באוקטובר. 'על איזה תחום נהדר אתה זוכה לכתוב! אם לא תספיק להגיע לכאן לארוחת הערב, אתה חייב להצטרף, אם תוכל, למסיבה שתיערך לאחר מכן".

אם כך, בשבועות הגורליים שלאחר שובה של הביגל פיתח דרווין את רעיון האבולוציה באמצעות אנלוגיה כפולה: האנלוגיה בין השונוּת הגיאוגרפית והשונות בזמן, והאנלוגיה שבין ההדרגתיות הגיאולוגית והביולוגית. הוא החל למלא מחברת אחר מחברת בשרשרת של מסקנות. הוא סימן את הכרכים. מחברת A עסקה בסוגיות זואולוגיות עובדתיות, אבל M ו-N היו "מלאות בשאלות מטאפיזיות מוסריות והשערות באשר לדרכי התבטאות של בעלי חיים". הוא צייר באחד העמודים האלה עץ-חיים, ואז נתקף בתחושת זהירות והחל לכתוב בסגנון שאפיין את ימי הביגל: "אלוהים יודע אם ה[טענה הזאת] מתיישבת עם הטבע – cuidado [היזהר]".

אני מספר את הסיפור הזה באריכות גם מכיוון שהוא מלהיב וגם כדי להוסיף פרט קטן מעניין שבראון, כהיסטוריונית שאינה פליאונטולוגית, אולי אינה יודעת (ולכל הפחות אינה מציגה בפנינו) – וכך אולי אתרום תרומה קטנה מהתחום שלי. אם אתם עדיין מאמינים במיתוס שאומר כי תיאוריות מוצלחות נגזרות אך ורק מעובדות, שימו לב שדרווין, ברגע ההארה שלו – כשביצע את האנלוגיה מהגיאוגרפיה לציר הזמן ולאבולוציה – התבסס על דוגמה שאינה נכונה כלל וכלל. מקרוקניה אינו אב קדמון (ואף לא קרוב משפחה) של הגואנקו, אלא בן לקבוצת יונקים דרום אמריקנית ייחודית שנכחדה – ליטופּטֶרנה. דרום אמריקה הייתה יבשת-אי, מעין "סופר-אוסטרליה" עם עולם חי עשיר ומשונה אף יותר מזה של אוסטרליה, עד שהאיסתמוס של פנמה התרומם לפני מיליונים ספורים של שנים ואיחד את היבשת עם צפון אמריקה. מספר סדרות ביולוגיות של יונקים גדולים שנכחדו בינתיים, כולל הליטופטרנה, התפתחו שם. שושלותיהן התכנסו בעקבות אדפטציות עצמאיות והובילו לכדי התפתחותם של הסוסים והגמלים ביבשות אחרות.

guanaco, גואנקו, האי האנדים

גואנקו (Guanaco) בהרי האנדים. תצלום:Matthew Peoples

אל לנו להיות יהירים כמו ארסמוס, אחיו של צ’רלס, שחשב כי "מוצא המינים" הוא "הספר המעניין ביותר" שהוא קרא מעודו, וכתב על הסתירות העובדתיות המצויות בו: "ההיגיון הא-פריורי משכנע כל כך בעיניי, שאם העובדות אינן תואמות אותו, הרי צר לי על העובדות". אבל תיאוריות יפות (ומשכנעות) אינן קורסות רק בגלל "העובדה הקטנה והמכוערת" מהצהרתו הידועה של תומאס הנרי האקסלי – וגם לא כדאי לפסול אותן אם מתגלה, כפי שקורה לעתים קרובות בעולמנו הסורר, ש"העובדות" שדווחו כלל אינן נכונות. עובדות ותיאוריות משפיעות אלה על אלה בדרכים מורכבות להפליא, ולעתים תכופות מאששות אלה את אלה. תיאוריות שאינן מאוּששות על-ידי עובדות הן ריקות (וללא אישוש בסיסי אין לתיאורית משמעות מדעית), אבל אם לא תהיה לנו תיאוריה לאשש, לא נדע איפה לחפש. כפי שכתב דרווין באחד הציטוטים האהובים עליי: "איך אפשר לא להבין שאין כל תועלת בתצפיות אם אינן נערכות למען תפישה כלשהי או נגדה?" תורת האבולוציה היא משכנעת, מקיפה ונכונה. יהיה אשר יהיה העניין ההיסטורי שלנו בסיפור הזה, ולמרות האירוניה שמאפיינת את הסיטואציה, אין זה חשוב כלל שהאנלוגיה המכריעה של דרווין, ברגע ההארה שלו, התבססה על טעות עובדתית.

סוגיית הקשר בין עובדות לתיאוריות מובילה אותנו לסיבה שבגללה הביוגרפיה של דרווין מרתקת. דרווין היה אגרן-עובדות שאין דומה לו – גם מכיוון שהייתה ברשותו התיאוריה הנכונה והוא ידע איפה לחפש, גם כפועל יוצא של היסודיות האובססיבית שלו, וגם מכיוון שהדבר התאפשר לו בזכות עושרו וקשריו. אבל הוא פיתח את אחת התיאוריות המשכנעות והמקיפות ביותר בתולדות המערב, תיאוריה ששיבשה, יותר מכל רעיון אחר, את התפישות המקובלות לגבי משמעות החיים האנושיים: הברירה הטבעית. כיצד הצליח להשיג הישג כזה? הרי קשה לומר שבצעירותו הוא היה מועמד בולט למצוינות.

2.

בנוסף ליתרונות המתבקשים שהניבו לו עושרו וגישתו לאנשים בעלי השפעה, נהנה דרווין גם מיתרונות ייחודיים, שבזכותם היה יכול להפוך לאדם שמביא לעולם את תורת האבולוציה. סבו, ארסמוס, היה משורר, רופא והוגה לא שגרתי (במשפט הראשון בהקדמה ל"פרנקנשטיין", ספרה של מרי שלי, מתייחס פרסי ביש שלי לתפישה האתאיסטית של ארסמוס דרווין באשר להחייאת חומר באמצעות חשמל). הסב ארסמוס מת לפני שצ'רלס נולד, אבל נכדו קרא בשקדנות את כתביו והעריץ את כתיבתו – וארסמוס דרווין היה חסיד מושבע של רעיון האבולוציה. צ'רלס למד רפואה באדינבורו, שם התקרב מאוד למורו רוברט גרנט (Grant), תומך נלהב של התורה האבולוציונית המכונה לאמארקיזם, אשר שמח מאוד ללמד את נכדו של ארסמוס. ומובן שדרווין זכה גם לפריבילגיה אדירה נוספת – חמש שנים על סיפון הביגל, שבמהלכן נחשף לגיוון של הטבע. ובכל זאת, על אף ספקותיו, עדיין היה בתפישתו בריאתן בשובו ללונדון ב-1836.

יש המפגינים מחוננות כבר בגיל צעיר מאוד – כמו מיל שלמד טקסטים קלאסיים ומוצרט שכתב סימפוניות, בשני המקרים זה היה כמעט לפני שלמדו ללכת. איננו מופתעים כשאנשים כאלה הופכים ל"גאונים", ולמעשה אנו מצפים שהם יהפכו לגאונים, אלא אם מחלות או נטיות אישיות שונות מכניעות את כישרונם הטבעי. בראון, כפי שאסביר בהמשך, מתמקדת בביוגרפיה שלה בדינמיקות הפנימיות במשפחותיו השונות של דרווין – בית הוריו, חבריו לביגל, חיי הנישואים. הגישה העשירה הזאת, שאין ביוגרף שנקט בה עד כה, מעצימה את המסתורין שאופף את השאלה "למה דווקא דרווין?" המופיעה בחלק הראשון של הספר. אך בה בעת, בחלק השני והשלישי אנו מקבלים מספיק רמזים כדי להגיע לתשובה (ולמעשה כבר בחלק הראשון יש מספר איתותים המכוונים אותנו בכיוון הנכון).

כאשר קוראים על שנות חייו הראשונות של דרווין, אי אפשר אלא לנבא לו חיים מכובדים אך לא מרשימים במיוחד. אין שום סימן למאפיינים הרגילים של גאונות אינטלקטואלית. דווקא החביבות וחוסר המרץ נראות כמו התכונות הבולטות ביותר שלו. "הוא היה שקט כל כך", כותבת בראון, "שקרוביו התקשו לומר דבר מה על אופיו, ורק ציינו בהערכה את מזגו הנוח להפליא". "חבריו לבית הספר זכרו אותו בעיקר כבחור חביב מאוד: נער מופנם, שקט וידידותי, שנראה כאילו אירועי החיים כלל אינם טורדים את מנוחתו... היו שבקושי זכרו את דרווין כשהתבקשו לספר אנקדוטות לקראת סוף חייו".

אבל דרווין טיפח תשוקה לחקר הטבע, אשר באה לידי ביטוי יותר מכול באוסף החיפושיות שלו. מצד שני, ילדים רבים, אז כמו עכשיו, מאמצים להם תחביב כזה לפרק זמן חולף, בחיים המובילים למקום אחר, ואף אחד לא היה יכול לחזות את "מוצא המינים" על סמך אוסף חרקים של ילד. דרווין היה תלמיד אדיש בכל אחד משלבי השכלתו הפורמלית. מראה הדם עורר בו קבס, ולכן נטש את לימודי הרפואה באדינבורו. בזכות ייחוסו המשפחתי הצליח להשלים את חוק לימודיו בקיימברידג', אף על פי שבילה את רוב התקופה בהימורים, שתייה וציד, בחברת סטודנטים אחרים בני מעמד גבוה. פרישתו של צ'רלס מאדינבורו תסכלה מאוד את אביו, שגער בו: "לא אכפת לך משום דבר מלבד ציד, כלבים ולכידת עכברושים, ואתה תמיט בושה על עצמך ועל המשפחה". צ'רלס תיאר את המקרה הזה באוטוביוגרפיה שלו, שאותה כתב לקראת סוף חייו, בריחוק ובריסון הרגשי האופייניים לוויקטוריאנים: "הוא היה נחרץ בהתנגדותו לכך שאיהפך לחובב ציד ורכיבה בטל, הגם שבאותו זמן נראה כי זה מה שצופן לי עתידי". 1

לכן החליט רוברט וורינג דרווין לשלוח את בנו הלא-מבטיח לקיימברידג', בתקווה שלימודיו יובילו אותו למשרת כמורה מקומית, פשוטה אך מכובדת, כמו בנים לא-בכורים רבים שלא הפגינו שאיפות מיוחדות. אך העניין של צ'רלס בדת לא היה רב יותר מהעניין שהפגין בכל הנושאים האקדמיים האחרים באותה תקופה, מלבד תולדות הטבע. בהיעדר חלופה מוצלחת יותר, הוא המשיך בדרכו העולצת וחסרת האחריות. לכל אורך מסע הביגל הוא עדיין תכנן להיות כומר – אף שאני בטוח שהמשרה הזאת עניינה אותו בעיקר מכיוון שהייתה עתידה להעניק לו די זמן פנוי לעסוק במחקר חובבני בתחום ידיעת הטבע, ולא מכיוון שהשתוקק להעניק ישועה לנשמות בני האדם, או לשאת דרשה שבועית.

מסע הביגל השפיע על דרווין בדרכים רבות, ואולי החשובה שבהן היא העובדה הפשוטה שכשאדם בשנות העשרים לחייו מבלה חמש שנים בסביבה כלשהי, היא מעצבת אותו. פרק זמן כזה משמש, בדרך כלל, כתקופת מעבר מנערות לבגרות. רוברט וורינג דרווין, ששמע מעמיתיו המדענים על אוספיו יוצאי הדופן של בנו ועל תובנותיו המדהימות, השלים עם המעבר הבלתי נמנע של צ'רלס מדת למדע. אחותו של צ'רלס, סוזן, כתבה לו בשעה שהביגל הייתה בדרכה הביתה: "אבא ואני תוהים לעתים קרובות מה תעשה כשתחזור, ואני חוששת שלא נותר סיכוי רב שתמשיך לכנסייה – אני חושבת שאתה צריך להפוך למרצה בקיימברידג'".

קורמורן, ארץ האש, ביגל

ציפורי קורמורן באיים במיצר ביגל, ארץ האש. תצלום: מריאנו מרטל.

אך התעלומה בעינה נותרת. למה דווקא דרווין? איש לא חשב שהוא טיפש, אבל איש גם לא ראה בו בחור מבריק. ואיש לא מצא בו את התכונה הרגשית המרכזית שמזוהה עם גדולה בעידן המודרני: התשוקה הבוערת. תומס קרלייל (Carlyle), שידע להעריך בני אדם והכיר את שני האחים דרווין, צ'רלס וארסמוס, חשב שארסמוס אינטליגנטי הרבה יותר מאחיו.

אני חושב שכל פתרון לחידה המכריעה הזאת בביוגרפיה של דרווין חייב להתחיל בפרשנות הולמת לטיבה של אינטליגנציה – כזו שדוחה את ההנחה הוותיקה של צ'רלס ספירמן (Spearman), המדברת על מדד יחיד של כושר שכלי (המכונה גורם g, או "אינטליגנציה כללית", והושב למרכז הבמה לאחרונה על-ידי מארי והרנסטין בתפקיד הכזב המרכזי בספרם המטעה The Bell Curve). אנו זקוקים במקום זאת לתפישה חדשה שתִראה באינטליגנציה אוסף של מאפיינים בלתי תלויים בעיקרם. זוהי החלופה העיקרית לגורם g, וגם לה יש היסטוריה ארוכה ומורכבת משלה, החל מהשימוש המוטעה הקיצוני שעשו בה הפרנולוגים וכלה בגרסאות המודרניות, המתקבלות על הדעת, של לואיס ל' תרסטון (Thurstone) וג' פ' גילפורד (Guilford). כיום, גרסתה הטובה ביותר משתקפת בעבודתו של הווארד גרדנר (Gardner).

איני יודע איזה "דירוג g" היה ספירמן נותן כיום לדרווין. אבל אני יודע שכדי להבין את הישגיו של דרווין לאור ההתחלה הבלתי מבטיחה לחייו, אנו זקוקים לתפישה חלופית המתבססת על מגוון תכונות בלתי תלויות (כשאני כותב שהתחלת חייו הייתה "בלתי מבטיחה" , אני מתכוון לשילוב המתסכל בין כישרון מועט לשפע הזדמנויות, ולא לשילוב ההפוך המאפיין דמויות כמו הורשיו אלג'ר, כלומר הבטחה גדולה נוכח נסיבות חיים קשות).

יתר על כן, לתיאוריית ריבוי התכונות יש חשיבות היסטורית ופילוסופית בכל הקשור להבנת הישגים אנושיים. לוּ הייתה הגישה של ספירמן נכונה, כלומר לוּ האינטליגנציה אכן הייתה מדד מולד ובלתי משתנה שאפשר להציב על גבי סולם יחיד, או אז היינו יכולים לייצר מודל ביולוגי לחיזוי הישגים, המבוסס בעיקר על תורשה, ובמידה פחותה על נוירולוגיה. אבל תיאוריית ריבוי התכונות דורשת סוג שונה של תשומת לב לפרטים נרטיביים – וביוגרפיה כמו זו שכתבה בראון מקבלת משנה חשיבות מכיוון שתיאוריית ריבוי התכונות דורשת את רוחב היריעה שהיא מספקת, ולא רק מכיוון שמרתק כל כך ללמוד את כל הפרטים הקטנים בסיפור החיים של דרווין.

אם סך כל הישגיו של אדם טמון בתכונותיו השונות, שכל אחת מושפעת בדרכים מגוונות להפליא ממורכבויותיהן של נסיבות חיצוניות והאינטראקציה בין נפש לחברה, הרי שלא ניתן לחזות אף הישג על בסיס הכושר השכלי שעובר אלינו בתורשה. על כן גאונות היא (1) שילוב מוצלח של יכולות בלתי תלויות, לצד (2) שילוב מקרי ומוצלח לא פחות של נסיבות חיצוניות (אישיות, משפחתיות, חברתיות והיסטוריות) כדי ש (3) התכנסות שכלית ייחודית שכזו תוכל להוביל לפתרון חידה גדולה באשר להתהוות המציאות הטבעית של העולם. הסברים מסוג זה ניתן להרכיב רק באמצעות נרטיב מרובה פרטים. אין קיצורי דרך. התשובה טמונה בחיבור בין פרטים מסוימים – ואת הפרטים האלה יש להציג ולשלב זה עם זה באמצעות כלים תיאוריים.

3.

בעבר חשבתי שהחלק האחרון באוטוביוגרפיה של דרווין (העוסק בכישוריו ובתכונותיו) הוא ביסודו שקר הנובע מהקונבנציות של הצניעות הציבורית הוויקטוריאנית, שמנעה מדרווין לדבר בפתיחות על כישרונותיו. ואכן השורה האחרונה בספר נשמעת מעט מזויפת: "מפתיע, אפוא, שבעזרת כישורים בינוניים כשלי יכולתי להשפיע במידה בלתי מבוטלת על אמונותיהם של אנשי מדע בנוגע לכמה עניינים חשובים". 2

בשעה שקראתי מחדש את הצהרתו זו, לקראת כתיבת המאמר שלפניכם, שיניתי את דעתי. כעת אני חושב שהאופן שבו דרווין העריך את מעלותיו ואת חולשותיו היה, ככל הנראה, מדויק למדי, אם מבינים שהוא עצמו האמין בהגדרה ה"ספירמנית" המוטעית לגאונות. הוא הפנים את הגישה הסטריאוטיפית למדי, המקדשת כישורי-שיא בחשיבה המדעית (בעיקר בכל הקשור ליכולת המתמטית וליכולת לבצע דדוקציות במהירות אדירה) והבין שאין ברשותו כישורים מהסוג הזה. הוא הבין מה הוא מסוגל לעשות היטב, אבל ייחס לכישוריו חשיבות משנית בלבד. לוּ ראה באינטליגנציה אוסף של תכונות בלתי תלויות, היה דרווין מבין (כפי שהבין לגבי האבולוציה של אורגניזמים) שהישגים גדולים דורשים גם שילוב מוצלח של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתנו. יכול להיות שאז הצלחתו לא הייתה מפתיעה אותו כל כך.

בפתח החלק האחרון של האוטוביוגרפיה שלו, מביע דרווין חרטה עמוקה על חולשותיו:

"לא ניחנתי במהירות מחשבה או בשנינות גדולה כזאת המאפיינת אנשים חכמים, למשל האקסלי... יְכולתי לעקוב אחר רצף מחשבה מופשט מוגבלת מאוד, ולעולם לא הייתי מצליח במטפיזיקה או במתמטיקה". 3

לאחר מכן הוא כמעט מתנצל על תכונותיו החיוביות הצנועות הרבה יותר:

"אחדים ממבקריי אומרים, 'טוב, הוא יודע לבצע תצפיות, אבל אינו יודע להסיק מסקנות!' איני חושב שזה נכון, הרי 'מוצא המינים' הוא כולו טיעון אחד ארוך מתחילתו ועד סופו, והוא שכנע לא מעט אנשים בעלי יכולות. אף אחד לא היה מסוגל לכתוב את הספר הזה ללא מידה מסוימת של כישורי הסקת מסקנות. חושבני שאני טוב יותר מן ההדיוטות בזיהוי דברים שעלולים לחמוק מאיתנו בקלות, ובהתבוננות קפדנית באותם דברים. קשה היה לצפות ממני לחריצות בה יותר בכל הקשור לתצפיות ולאיסוף עובדות. יתרה מזאת, אהבתי למדעי הטבע איתנה ועזה... עוד מראשית נעוריי בערה בי התשוקה להבין או להסביר את כל מה שראיתי... הסיבות האלה יחד הקנו לי את הסבלנות להרהר או לתהות אי אלו שנים על בעיות נטולות הסבר".

תחילת הפסקה האחרונה מסכמת היטב את הטיעון שאני מציג כאן – הישגים נעלים כשילוב ייחודי של תכונות שכליות נבדלות ברגע חברתי והיסטורי מתאים. אבל דרווין אינו מקבל עד תום את ההגדרה הזאת ולכן רואה בהישגיו – שלהם הוא אינו מתכחש, כיוון שלא היה, לפחות לא בעומק לבו, אדם צנוע – מין תעלומה:

"לפיכך, הצלחתי כאיש מדע, ותהא זעומה ככל שתהא, הושפעה, ככל שאני יכול לשפוט, מתכונות נפשיות מורכבות ומגוונות".

כוחה של הביוגרפיה של בראון טמון בעיקר בתיאוריה המפורטים, הן באשר למאפיינים השכליים (האינטליגנציות המרובות) שהעניקו לדרווין מוטיבציה בעבודתו וסייעו לו להגיע למסקנותיו, והן באשר לצירוף הגורמים החיצוניים הרבים שיצרו את התנאים המתאימים להישגיו.

האינטליגנציות המרובות של דרווין: הוויקטוריאנים, עוטי הלוט הגדולים של ההיסטוריה המודרנית, לא הסתירו אך ורק את הרגליהם המיניים. הם הסתירו כל מפגן של תשוקה, בכל תחום. ייתכן שתשוקה היא המכנה המשותף לכל נקודות החוזק השונות של דרווין, אך מכיוון שהוא בנה לעצמו בקפידה פרסונה ציבורית נעימה ובלתי סוערת, ניתן להחמיץ בקלות את העובדה הזאת ולא להבין שהתשוקה היא היא המעיין שממנו נבעה גדולתו. אבל עושר הפרטים שבראון מציגה בפנינו עוזר לנו בסופו של דבר להבין זאת.

אנו לומדים, ראשית, על אודות המרץ האדיר של דרווין – בין שמדובר במרץ הגופני שהפגין כשהיה צעיר ופעיל על סיפון הביגל, ובין שמדובר במרץ המוחי שהפגין כשהיה נכה לאורך רוב חייו הבוגרים (יש אנשים שחיים במישור גבוה יותר של אינטנסיביות, ולבטח רואים את רובנו כפי שאנו רואים את קיומו הנרפה של העצלן). רבים אינם מבינים שכזה היה דרווין, כיוון שבבגרותו חי חיים שקטים ומוכי תחלואים. אבל אני מדבר, כמובן, על דחף פנימי. לאורך רוב חיינו, מוחותינו ריקים, או בלתי יעילים – הם מלאים ברצף ג'ויסיאני של מחשבות, עד שאיננו מסוגלים עוד לחלץ מהם קצה חוט בעל ערך. דרווין לבטח הפעיל את מוחו רוב הזמן בריכוז וביעילות, אפילו במיטת חוליו. איני מבין כיצד המרץ האדיר הזה משתלב עם אישיותו הנוחה של דרווין (נוחה ושקטה עוד מימי ילדותו), עם החביבות שמייחדת אותו מרוב גאוני ההיסטוריה הנוחים להתרגז. אולי הוא פשוט הסווה את הצדדים הרגזניים שלו מכיוון שהתחנך כוויקטוריאני למופת. אולי – וזו חלופה סבירה יותר, לדעתי – רוגע נפשי ומרץ פנימי הם פשוט שני דברים שונים.

ארץ האש, מיצר מגלן, ביגל, דרווין

הכניסה המזרחית למיצר מגלן, ארץ האש, ארגנטינה. תצלום: מריאנו מנטל

כך או כך, המרץ הזה – שבא לידי ביטוי כתשוקה, כסקרנות במגוון נושאים, כיסודיות, כהתלהבות ולעתים אף כאכזריות – הוא שדחף את דרווין להישגיו. בראון מציגה בפנינו מקרה שממחיש את המרץ הזה באופן המובהק ביותר: דרווין שוטט בדרום אמריקה במסעות רגליים של שבועות בהרים ובמדבריות רק מכיוון ששמע שמועה על עצמות מאובנים שנמצאו במקום כלשהו, ואחר כך חשב וחשב ללא הרף, באי-שקט לא פחות גדול, על הדברים שראה עד שהצליח להכיל את כולם בתוך תפישה תיאורטית רחבה (לדוגמה, דרווין פיתח תיאוריה נכונה אשר למוצאן של שוניות האלמוגים – תרומתו הגדולה הראשונה למדע – רק על סמך קריאה ומחשבה, עוד לפני שהגיע לאטוֹלים של האוקיינוס השקט והחל בתצפיות ישירות).

בשובו ללונדון בילה דרווין חלק ניכר מזמנו במועדון החברים את'ניום. הוא השתמש בספרייה המצוינת של המועדון כבספרייתו הפרטית וקרא בה את מיטב הספרים בכל הנושאים. בראון כותבת:

"נחישותו של דרווין ניכרה גם באופן שבו הוא בנה לעצמו תוכנית קריאה נרחבת, שנמשכה לאורך כל חייו, וכללה תחומים שבעבר בקושי עניינו אותו. הוא קרא את דייוויד יוּם, אדם סמית וג'ון לוק; Philosophy of Living מאת הרברט מאיו (משנת 1837), Religio Medici של סר תומאס בראון (משנת 1634) ו-Inquiries concerning the Intellectual Powers and the Investigation of Truth של ג'ון אברקרומבי (משנת 1838) – גם את כל אלה קרא, בין גיבון לסר וולטר סקוט”.

ובעודו קורא תיאוריות והגות מכל התחומים, התחיל דרווין גם לתשאל באופן אובססיבי כל אדם, מכל מעמד, שיכול היה לספק לו מידע בנושאים הקשורים למדעי הטבע:

"הוא שאל את מארק, העגלון של דוקטור דרווין [אביו], מה דעתו בנושא כלבים, ואת תומאס אייטון מה הוא חושב על ינשופים וחזירים. הוא המטיר על פוקס ]בן דודו] מטח של שאלות בנושא חיי החווה, מכל הסוגים והמינים. הוא החל להתכתב עם דודו ג'ו בנושא תולעי סטפורדשייר... דרווין הפך את השיטה הזאת לאחד ההיבטים הייחודיים ביותר של שיטות העבודה שלו. בכל פעם שחיפש מידע בנושא חדש, הוא פנה היישר למגדלים ולגננים, לעובדי גני החיות, למדריכי הציד והדיג של רמות סקוטלנד, למגדלי היונים של בריטניה הוויקטוריאנית. לאנשים האלה הייתה מומחיות מעשית רבה, ודרווין נהג לומר לעצמו בחיבה שהם כלל לא מעוניינים בהסברים תיאורטיים רחבים... מעמדו החברתי, והאפשרות לנצל את מעמדו החברתי כדי לחלץ מידע מאנשים שאינם נחשבים לאוטוריטות מדעיות, תרמו רבות להצלחתו. מחברותיו התמלאו אט אט בפרטים שהוא ייבא בשיטתיות מעולמם של מומחים, שלרוב לא באו במגע עם אנשי המדעים הגבוהים".

לאורך הקריירה שלו שקע דרווין שוב ושוב במחזורים אלה של קריאה, תהייה, כתיבה, שאילת שאלות, התכתבות והתנסות. הוא המשיך כך, כשכתב ארבעה כרכים על אודות הטקסונומיה של בלוטי הים בסוף שנות הארבעים ואמצע שנות החמישים של המאה התשע עשרה, כשערך ניסויים בנושא הביוגיאוגרפיה של זרעים צפים בשנות החמישים ובנושא הפריית סחלבים על-ידי חרקים בראשית שנות השישים, וכשגידל יונים, חקר צמחים אוכלי-חרקים וצמחים מטפסים, ומדד את שיעור השתתפותן של תולעים בתהליך יצירת האדמה.

Down House, צ'רלס דרווין

"שביל החשיבה" של דרווין, ב-Down House, שבו הוא נהג להתהלך ולהרהר. תצלום: Tedgrant, ויקיפדיה

כדי לתאם בין האינטליגנציות המרובות ששימשו אותו לחיפוש מידע, איסוף מידע וארגון המידע, הוא השתמש בנשק הגדול שלו, סוד שאותו הוא חשף בפני מעטים בלבד לפני פרסום "מוצא המינים" ב-1859 – מנגנון הברירה הטבעית שביסוד התהליך האבולוציוני. איני חושב שהוא היה מסוגל לארגן מידע רב כל כך, או להמשיך במחקריו בריכוז ובמרץ רבים כל כך, לולא היה בראשו מפתח-אב כזה. מן הסתם השתמש דרווין באחת מתכונותיו השכליות (אחת מהתכונות הרבה שהרכיבו את האינטליגנציה יוצאת הדופן שלו) כדי לחלץ את האמת הגדולה הזאת מן הטבע. אבל מרגע שזיהה את האמת הזאת היה יכול לגייס את כל שאר תכונותיו השכליות למשימה חסרת תקדים בהיקפה ובחשיבותה: לנסח מחדש את גישתנו להבנת הטבע, החל מהפיזיולוגיה של החיידקים וכלה בפסיכולוגיה של בני האדם, כהיסטוריה של המשכיות פיזית, "תורשה עם התאמות" כפי שהוא כתב. האם לא טען ביוהרת-נעורים מוצדקת באחת ממחברותיו הראשונות, "מי שיבין את הבבון יתרום למטאפיזיקה יותר מאשר [ג'ון] לוֹק"?

נסיבות חייו המוצלחות של דרווין: כל הגאונות שבעולם, וכל מרצו של האדם, לא יספיקו יחד ליצירת שינוי היסטורי ללא שילוב מוצלח של גורמים חיצוניים שאינו תלוי לגמרי באדם עצמו: הבריאות והשלווה הנדרשים כדי לחיות עד לבגרות: המעמד החברתי הנדרש כדי שיקשיבו לדבריך; והחיים בתקופה המסוגלת להבין את טענותיך (גם אם לא להאמין להן, בתחילה). בהקדמה לספרהּ "מידלמארץ'" כותבת ג'ורג' אליוט (Eliot) על הכאב שחוות נשים מבריקות שאינן סוכות להזדמנויות:

"פה ושם תגודל בת-ברבור באי-מנוח בין הברווזונים בבריכה החומה, ולא תמצא לעולם את זרם המים החיים בחברותא עם בנות מינה. פה ושם תיוולד תרזה הקדושה, מייסדת של לא-מאום, אשר פעימות לבה האוהבות ואנחותיה אל טוב בלתי-מושג חולפות ברעדה ומתפזרות בין מכשולים תחת אשר תתרכזנה באיזה מעשה שרישומו יוכר לאורך ימים". 4

גורלו של דרווין שפר עליו. הוא נולד לאותה קבוצה שנואה אך בת-מזל – גברים לבנים מהמעמד העליון, הנהנים מעושר רב ושפע הזדמנויות. נושא זה, שנדון רבות בביוגרפיות האחרונות של דרווין, נחקר לעומק על-ידי אדריאן דזמונד (Desmond) במספר מחקרים ועל-ידי דזמונד וג'יימס מוּר (Moore) בביוגרפיה שכתבן, שכותרתה "דרווין". אף על פי שנושא זה כבר מוכר לי בשלב זה, איני מפסיק להתפעל מהתפקוד החלק ונטול החיכוך, לכאורה, של כל היבטי עולמו של הג'נטלמן הוויקטוריאני (כוונתי להתנהלות משומנת, לא להיעדר רגשות) – המועדונים, הרשתות החברתיות והמקצועיות, הטובות ההדדיות, הדרתם של אנשים מסוימים, וכל זאת בלי שיהיה צורך להחליף על כך ולו מילה אחת. דרווין השתלב בקלות בעולם הזה ופשוט נשאר שם. הוא השתמש בעושרו, במחלותיו, במגוריו בכפר, באשתו המגוננת – הכול למען מטרת-על אחת: לחסוך מעצמו את מטלות היומיום ולפנות זמן יקר ערך לעיסוקיו האינטלקטואליים. דרווין ידע בדיוק מה הוא עושה, וכתב באוטוביוגרפיה שלו: "היה לי שפע של פנאי, שכן לא נזקקתי לעבוד לפרנסתי. אפילו בריאותי הקלוקלת, שבזבזתי בעטיה מספר שנים מחיי, הצילה אותי מהסחות הדעת שגורמים שעשועי החברה". 5

בראון כותבת על הנושא המוכר הזה בעומק רב מתמיד, אבל תרומתה הגדולה ביותר היא עיסוקה בנושא שזכה להכרה, אך משום מה מעולם לא זכה למקום רב בביוגרפיות של דרווין – הדינמיקה במשפחה הגרעינית (הנושא הזה הפך – ולא במקרה, אני בטוח – לאופנתי ביותר מכל תחומי העיסוק של שנות התשעים, ולבטח ההיסטוריונים של העתיד יראו בו נושא המגדיר את העשור הזה). בראון עוסקת במגוון רחב של נושאים, מחוויותיו על סיפון הביגל ועד קשריו החברתיים והאינטלקטואליים, אך תמיד מקפידה לחזור לגורמי ההשפעה המידיים במעגל המשפחתי הקרוב של דרווין.

Down House, צ'רלס דרווין

Down House, ביתו מקום עבודתו של צ'לרס דרווין. תצלום: Onboleman, ויקיפדיה.

מעולם לא הפנמתי, לדוגמה, כמה עשיר וחזק היה אביו של דרווין. ידעתי שהוא היה רופא מפורסם, אבל לא הבנתי שהוא היה מלווה כספים בולט באנגליה. הוא היה אדם הוגן וסבלני, אבל כמעט כל אדם בעל שם היה חייב לו משהו. ולמדתי אף יותר על מערכת היחסים החמה וה"מאפשרת" (במובן החיובי של המילה) בין צ'רלס ואֶמה, אשתו יוצאת הדופן. הביוגרפיה הלא-כתובה שלה עודה, בעיניי, אחד החוסרים המשונים ביותר בספרות על אודות חיי המאה התשע עשרה (יש די והותר מקורות לכמה וכמה דוקטורטים בנושא. אנחנו אפילו יודעים את תוצאותיהן המצטברות של שלושים שנות משחקי שש-בש ליליים בין צ'רלס לאמה – הרי כבר אמרנו שצ'רלס נהג לתעד בהתלהבות פרטים מכל הסוגים). רבות נכתב על תפקידם של אמה ושל קרובי משפחה אחרים בכל הקשור להססנותו ולזהירותו של צ'רלס (ואני מקבל כעובדה את הקלישאה המוכרת, לפיה צ'רלס דחה את פרסום ספרו כיוון שחשש מהשפעת רעיונותיו החריגים על מצבה הנפשי של אשתו המסורה). אבל אנו צריכים להקדיש תשומת לב מחקרית רבה יותר לתרומת בני משפחתו של דרווין להישגיו המדהימים, ובמובן זה ספרה של בראון הוא התחלה מצוינת.

אם אתבקש לסכם במשפט אחד את הפרדוקסים באישיותו המורכבת של דרווין, אומר שהוא היה קיצוני בפילוסופיה ובמדע, ליברלי בפוליטיקה, ושמרן בחייו החברתיים (כלומר באורח חייו, לאו דווקא בתפישותיו) – והוא היה נלהב בה במידה לגבי כל אחת משלוש הנטיות הסותרות האלה. ביוגרפים רבים טענו שהרדיקל האינטלקטואלי הוא דרווין ה"אמיתי", שהשמרן החברתי היה היבט שטחי של אופיו ושימש להסוואת עולמו הפנימי וכוונותיו. בעיני, זוהי תפישה אפלטונית מאולצת וחסרת שחר. אם לרוצח סדרתי יש אהבה בלבו, האין הוא בכל זאת רוצח? ואם אדם בעל מחשבות רעות פועל ללא הרף למען טובת חבריו, האם לא נוקיר אותו על מעשיו? כל הדרווינים השונים הם חלק משלם מורכב. כולם דרווין בה במידה. עלינו להכיר בכל פניו כדי להבין אותו לעומק, ולא לנסות לקלף ממנו שכבות בניסיון לגלות ליבה ארכיטיפית דמיונית. דרווין הצטיין בהסתרת חלק מהפנים השונים שלו, ואם ברצוננו להבין אותו עלינו לחפור. המשימה הזאת אינה מפחידה אותי. פליאונטולוגים יודעים דבר או שניים על חפירות.

סטיבן ג'יי גוּלד (Gould, 1941-2002) היה גיאולוג, ביולוג והיסטוריון של המדע. הוא לימד בהרווארד.

על הספריםCharles Darwin: Voyaging, Janet Browne, Knopf, 605 pp

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

© 1996  New York Review of Books.

תמונה ראשית: מתוך דיוקן של צ'רלס דרווין ב-1881, מאת ג'ון קולייר (Collier), National Portrait Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן ג'יי גולד, The New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על למה דווקא דרווין

01
משתמש

איזה סיפור מרתק ואיזה אינטליגנציה מיוחדת. הרבה חומר למחשבה. האם יכול להיות דרווין כזה היום, כשהכול צריך להיות מהר ומיד ושיווקי?

03
סוציולוג

מאמר פתטי. די ברור שהאינטלגנציה של הכותב היא הרבה מתחת לממוצע. יש סיבה אמיתית אחרת לתמוך בשטויות של גארדנר? אין אף פסיכולוג רציני שתומך בתיאוריה ההזויה הזו.

    04
    ינון

    אתה יודע מי כתב את המאמר? ואתה באמת יודע שאין "פסיכולוג רציני" שתומך בתיאוריה של ריבוי האינטליגנציות? לך תראה את הספר של גבריאל בוקובזה על אינטליגנציה גברית, שיצא ממש הרגע.