מלחמה היא מחלה

לפני כמה חודשים, בקרוואן צנוע בצפון עיראק, ישבו לוחמים כורדים על הרצפה ודיברו עם לידיה וילסון על מלחמה. לא רחוק משם היה קו החזית שבו המתינו כוחותיהם ללוחמי ארגון המדינה האסלאמית. "פה", אמר אחד מהם, והצביע על צווארו, "פה נפצעתי, ופה, ופה". לוחם נוסף זנח את סיפורו האישי והחל לספר לה על המלחמות שבהם לחמו אביו וסבו בשם זהותם האתנית. אחרים שיבחו את יעילות התקיפות האוויריות של בעלי בריתם הצרפתים – לאמריקאים, הם אמרו, נדרש זמן רב מדי להגיע, והם עוזבים מהר מדי. חלקם תהו בקול רם אם באותו בלילה יגיעו אליהם מחבלים מתאבדים במשאיות עמוסות חומרי נפץ. אור היום סיפק שקט ומעט מנוחה ללוחמים שבקרוואן, אבל הם ידעו שאנשי דאע"ש יבואו עם החשיכה.

וילסון, עמיתת מחקר נלהבת מהמרכז ליישוב סכסוכים מתמשכים באוקספורד, ישבה לצד הלוחמים. היא שאלה שאלות, הקשיבה בתשומת לב ושרבטה במחברתה. מדי פעם בפעם היא מיקדה את תשומת לבה בשניים מהנוכחים. הם הוכנסו אל הקרוואן באזיקים, מבטם מושפל. בתחילה לא אמרו הרבה. השניים, סיפרו לה הכורדים, עבדו במסווה עבור דאע"ש – הם שתלו פצצות במכוניות ותכננו התנקשויות. הם כבר נשפטו במוסול ובקרוב יוצאו להורג. מבחינת וילסון, ההזדמנות לשוחח איתם הייתה עשויה להעניק לה מידע רב ערך למחקר שלה על המוטיבציות של צעירים להרוג או למות במלחמה.

השיחות האלה היו שונות בתכלית מהשיחות שהיא תכננה לערוך כשעברה למזרח התיכון עשר שנים קודם לכם. וילסון הגיעה לדמשק בכוונה ללמוד ערבית כחלק ממחקר הדוקטורט שלה בפילוסופיה ערבית של ימי הביניים, אך במהרה היא גילתה שכאשר חיים שם, "אי אפשר שלא להישאב לפוליטיקה". באחד הכנסים שבהם השתתפה, פגשה את האנתרופולוג סקוט אטראן (Atran), שבמשך 20 שנה חקר אנשים המשתתפים בפעולות אלימות מטעם קבוצה או מטרה כלשהן. כשהוא הציע לווילסון לשתף אתו פעולה, היא קפצה על ההזדמנות.

מאז היא עבדה בכמה אזורי סכסוך במזרח התיכון, ובין היתר למדה להתאים את טכניקות המחקר שלה למנהגים המקומיים. לדוגמה, בעוד שפסיכולוגים נוהגים לבקש מנבדקיהם לדרג את רגשותיהם בסולם של 1 עד 10, הכימות הבוטה הזה הוא "צורה בלתי נתפסת לענות על שאלה" במזרח התיכון. "הם מביטים בך ואומרים, 'תני לי לספר לך סיפור'. אז אנחנו לא עובדים עם דירוגים כאלה יותר. אנחנו משתמשים בתמונות של לוחמים, או שואלים אותם שאלה, וכשהם עונים כן או לא, אנחנו אומרים, 'כן זה מאוד, או רק קצת?', או, 'אתה לא לגמרי בטוח – בדיוק באמצע?'".

וילסון ואטראן משתייכים לקבוצת חוקרים הולכת וגדלה שמשלבים כלים מדעיים בחקר סכסוכים. ייתכן שזה לא נשמע מרשים במיוחד, אך מדובר בגישה מהפכנית להבנת פגעים אנושיים עתיקים כגון מלחמה, רצח עם וביטויים נוספים לשנאה ואלימות בין קבוצות

כשפגשה את הלוחמים השבויים היא צללה מיד לניסוי שלה והחלה לשאול את שאלותיה המוזרות-לכאורה, ולהציג תמונות או כרטיסיות. השבויים האלה היו רגילים לשמוע ממאמינים אחרים שהקמת ח'ליפות המדינה האסלאמית היא עבודת קודש. מאויביהם הם היו רגילים לשמוע את ההפך – שדאע"ש זה רע. וילסון הצליחה לדובב אותם כיוון שהוכיחה להם שהיא לא מצפה לשמוע את התשובות השגרתיות האלה. "אנחנו לא באים אליהם ואומרים, 'איך זה לחיות תחת דאע"ש?', או אחת השאלות האחרות שהם שמעו כבר הרבה פעמים. אנחנו שואלים שאלות שגורמות להם לומר, 'מה?'. זה מרחיק אותם מהתשובות האוטומטיות שלהם". מדידת תחושותיהם האמתיות לגבי כוחן של קבוצות שונות באזור היא הצעד הראשון בניסוי. לאחר מכן, מבחנים נוספים מודדים את מידת ההזדהות של הלוחמים עם הקבוצות והערכים שהן מייצגות. למרות שהשאלות שווילסון הציגה ללוחמים זרות להם, היא מצאה שהן לכדו את תשומת לבם, ושהם ענו עליהן ברצון.

במשך אלפי שנים מנסים משוררים, היסטוריונים וכלכלנים פוליטיים להסביר מדוע אנו יוצאים לקרב. רוב התיאוריות מבוססות על רטוריקה, אידאולוגיה או רגשות. אבל וילסון ואטראן משתייכים לקבוצת חוקרים הולכת וגדלה שמשלבים כלים מדעיים בחקר סכסוכים. ייתכן שזה לא נשמע מרשים במיוחד, אך מדובר בגישה מהפכנית להבנת פגעים אנושיים עתיקים כגון מלחמה, רצח עם וביטויים נוספים לשנאה ואלימות בין קבוצות. החוקרים החלוציים האלה משתמשים בשיטות מחקר מתודיות כדי לבחון את הפתולוגיה של המלחמה באותה צורה שבה ביולוגים בוחנים פתולוגיה של מחלות. הם מקווים לחשוף ולנסח את הגורמים לסכסוכים – ובסופו של דבר למצוא דרכים חדשות למנוע אותם.

הבנאליות של הבנאליות של הרוע

מחקר מדעי של הסיבות למלחמה טומן בחובו את ההזדמנות להפריך תפיסות מוטעות – דברים ש"כולם יודעים" על סכסוכים, אך למעשה מעולם לא הוכחו. לעתים קרובות, כשבוחנים תפיסות אלה בצורה מדעית, מתברר שהן שגויות. אחת התפיסות המוטעות הנפוצות ביותר, שמופיעה בכל סכסוך ולוקים בה לוחמים פעילים ותומכים-מרחוק גם יחד, היא שהאנשים ב"צד השני" הם לא נורמליים – שהם חיים באשליות, שהם אכזריים, אולי אפילו משוגעים. בריאיון שנערך לאחרונה, לדוגמה, אמר ג'ון ברנן, ראש ה-CIA, על דאע"ש: "הם טרוריסטים; הם פושעים. רובם בריונים פסיכופתיים – רוצחים שמשתמשים ברעיון דתי ומסתתרים מאחוריו".

״La Mitrailleuse 1915״ מאת כריסטופר נבינסון

אבל חוקרים הוכיחו שדמות ה"אויב המשוגע" מוטעית לגמרי. היא נובעת מ"הטיית קבוצת חוץ", ממצא ותיק ומוכח של הפסיכולוגיה החברתית. הוא אומר שאנו מעדיפים אנשים שאנחנו תופסים כחברי הקבוצה שלנו – תהיה הגדרתה אשר תהיה – ושאנו מוטים נגד אחרים. כשקבוצות נלחמות זו בזו, ההטיה הטבעית נגד קבוצות חוץ מוקצנת על-ידי פחד וטינה.

מדענים שבחנו טרוריסטים, מורדים ואנשים שהשתתפו ברצח המוני גילו כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, רובם הם פחות או יותר כמונו. אין הכוונה שהשתתפות ברצח עם או ביצוע פיגוע התאבדות בשוק הומה הם דברים נורמליים, אלא שההתנהגות הזאת אינה ראייה להפרעה אישיותית או לפסיכופתולוגיה חמורה אחרת; זהו הלך רוח שגם אנשים הבריאים לחלוטין בנפשם מסוגלים לשקוע בו. במקרה של קבוצות טרור אסלאמיות, אומר אטראן, "רוב המתנדבים והתומכים הזרים" נופלים בטווחי הביניים, כפי שהוגדרו במדעי החברה, של תכונות כמו אמפתיה, חמלה, אידיאליזם והרצון לעזור לאנשים במקום לפגוע בהם". זוהי הוכחה למה שחנה ארנדט כינתה "הבנאליות של הרוע", בהתייחסה לנורמליות-כביכול של הנאצים שביצעו פשעים מזוויעים במלחמת העולם השנייה.

"אנו עובדים בגישת 'הבנאליות של הרוע'", אומר חמאד שייח', פסיכולוג מה-New School for Social Research שעובד עם אטראן ווילסון. העניין האישי של שייח' במקורותיה הפסיכולוגיים של האלימות הקבוצתית החל כשגדל בגרמניה. "לא יכולתי להאמין שהנאצים היו אנשים רשעים כל כך שעלו לשלטון. מיליוני אנשים רגילים הלכו אחרי היטלר, ואני פגשתי אותם. לפני שנולדתי הם היו פנאטים, אבל בילדותי, הם היו זקנים נחמדים שלחצו לי את היד ונתנו לי שוקולד".

לא רק שהאנשים האלה אינם פסיכופתים חסרי לב כפי שנהוג לחשוב; ייתכן שדווקא יש להם מידה גבוהה במיוחד של חמלה. במחקרו על אודות המנגנונים העצביים של הדעה הקדומה והאמפתיה מצא אמיל ברונו (Bruneau), חוקר מוח קוגניטיבי מ-MIT, שטרוריסטים קיבלו דירוג גבוה מהממוצע במדדי אמפתיה. אך האמפתיה העזה שלהם מוגבלת לחברי קבוצתם. "הבעיה אינה העדר אמפתיה", אומר ברונו. "יש להם די והותר אמפתיה. היא פשוט לא מחולקת בצורה שווה".

מדוע אנו נלחמים?

גם אם טרוריסטים ומבצעי רצח עם אינם משוגעים או מרושעים באופן אינהרנטי, אין זה בהכרח אומר שהם רציונליים לחלוטין. זו הטעות ההפוכה, והגדולה לא פחות, שנהוג לעשות כשחושבים על אלימות המונים. מנהיגי המדינות המודרניות מניחים לעתים קרובות שיריביהם מנסים למקסם את רווחיהם החומריים ולמזער את סבלם. מקובל לחשוב שהם יגיבו לתמריצים ("ניתן לכם מזון וסיוע") ויימנעו מאיומים ("נפציץ אתכם"). אבל אטראן, שדיבר עם הרבה יותר טרוריסטים -- וככל הנראה גם קיבל יותר איומי מוות -- מכל חוקר אחר במדעי החברה, מצא שאנשים באזורי סכסוך סולדים מהתן-וקח הזה.

 סקר של כ-1,400 איראניים שאטראן ועמיתיו ערכו לפני כמה שנים, הראה ש-14 אחוזים מהם תפסו את המשך תוכנית הגרעין של המדינה כערך מקודש

למעשה, רובנו סולדים ממנו, וזאת מכיוון שלאנשים מכל התרבויות יש "ערכים מקודשים" – דברים היקרים לנו מכדי שנתפשר עליהם. לדוגמה, אתם עשויים לוותר על סוף שבוע כדי לעבוד תמורת כסף. אבל אם הדת שלכם אוסרת עליכם לעבוד בשבת, אין תגמול כספי שישכנע אתכם לעשות זאת. כל דבר – מדינה, אתר דתי, מעמד משפטי – יכול להיחשב מקודש, ואם זה המצב, ההגנה עליו נמדדת כעניין של נכון ולא נכון, ולא כעניין של עלות-תועלת.

הניסיון לקיים משא ומתן עם אנשים המונעים על-ידי ציווי מוסרי יכול רק להרתיח אותם. כפי שג'רמי ג'ינג'ס (Ginges), פסיכולוג מה-New School for Social Research, כתב במאמר שהתפרסם בשנה שעברה, "יהיה נושא המחלוקת אשר יהיה (בין אם מדובר בזכות לייצר מלח, או בזכות להגן על יער גשם ראשוני, על עיר "קדושה", או על גבול לאומי), נראה שכל הערכים המקודשים מוגדרים על ידי טאבו האוסר על עשיית ויתורים לטובת הגעה להישגים חומריים".

אף על פי שההבחנה האנושית בין ערכים לעלויות היא אוניברסלית, התוכן שאנו יוצקים לכל אחת מהקטגוריות האלה עשוי להיות שונה בתכלית. דבר שצד אחד בסכסוך מקדש, עשוי להיות חסר משמעות לצד האחר, מה שמותיר מקום רב לאי-הבנות או להצעות כנות שעלולות להחריף את הסכסוך במקום לפתור אותו. סקר של כ-1,400 איראניים שאטראן ועמיתיו ערכו לפני כמה שנים, הראה ש-14 אחוזים מהם תפסו את המשך תוכנית הגרעין של המדינה כערך מקודש.

יתר על כן, במקרים מסוימים שני הצדדים יקדשו דבר מסוים, מה שעלול להוביל למבוי סתום. כך קורה בכמה וכמה סכסוכים בעולם כיום שנראים בלתי פתירים: בין הודו ופקיסטן הנאבקות על קשמיר, בין רוסיה ובעלות ברית מערביות הנאבקות על אוקראינה, וכמובן, בין ישראל לפלסטינים. בסקר שערכו שייח', ג'ינג'ס ואטראן ב-2013 נמצא ש-86 אחוז מהפלסטינים תופסים את "הגנת זכותם של הפלסטינים על ירושלים" כערך בעל חשיבות פחותה רק במעט מהערך של "הגנה על המשפחה" ובעל חשיבות זהה לערך של "הוגנות כלפי אחרים". זכות השיבה נתפסה כערך מקודש על-ידי 78 אחוז מהמשיבים.

הממצאים האלה נשמעים מייאשים, אבל החוקרים טוענים שההכרה בערכיו המקודשים של יריב – גם כשהם מתנגשים עם הערכים שלך – תורמת להצלחת המשא ומתן. ולא רק מפני שהיא מאפשרת לצדדים להימנע מסחר-מכר בנושאים שאין להתפשר עליהם. אלא גם מכיוון שאנשים מגיבים היטב להכרה בערכיהם המקודשים, גם אם ההכרה הזאת לובשת צורה של מחווה חסרת משמעות מעשית. כפי שכתבו לפני כמה שנים אטראן ורוברט אקלסרוד, איש מדע המדינה: כשמבצעים "ויתורים סמליים ללא תועלת חומרית מהותית" – למשל, התנצלות על עוולות העבר או הכרה בזכותו הלגיטימית של הצד האחר לעמדתו – עשויים הנושאים ונותנים "לפתוח פתח ליישוב סכסוך שלכאורה אי אפשר לפתור". במקרים מסוימים, התנצלות שווה הרבה יותר משק גדול של כסף.

הבנה עמוקה של ערכים מקודשים עשויה למנוע בזבוז זמן והצגות מיותרות. הרי בסופו של דבר, כל אחד מהצדדים בסכסוך פוליטי טוען שהוא נלחם על משהו יסודי, בין שמדובר בזכות לאכול בשר לווייתנים ביפן או בזכות לצעוד עירום ברחובות סן פרנסיסקו

הבנה עמוקה של ערכים מקודשים עשויה גם למנוע בזבוז זמן והצגות מיותרות. הרי בסופו של דבר, כל אחד מהצדדים בסכסוך פוליטי טוען שהוא נלחם על משהו יסודי, בין שמדובר בזכות לאכול בשר לווייתנים ביפן או בזכות לצעוד עירום ברחובות סן פרנסיסקו. סקרים שיתארו במדויק את גישותיהם של אנשים יעזרו לנו להבחין בין התנגשות ערכית אמיתית לבין מצב שבו מנהיגים סתם עושים שרירים. יתרה מזו, כשמודדים עד כמה ערך מסוים קדוש לקבוצה מסוימת, אפשר להבין התנהגות שנחשבה בלתי אפשרית לחיזוי ולכימות. זו הייתה מטרתה של וילסון בסקר שערכה לאחרונה בעיראק, שבעזרתו ניסתה לבחון שיטה לחיזוי "הנכונות להילחם" – רוח ההקרבה העצמית והחתירה חסרת הרחמים לניצחון שמאפיינת, למשל, את לוחמי דאע"ש. גורמים בארצות הברית מאמינים שאת התכונה הזו "לא ניתן לאמוד", כפי שאמר ברק אובמה בשנה שעברה.

אטראן, וילסון ושייח' טוענים שאת הנכונות להילחם דווקא כן אפשר לאמוד, ואף לחזות, בהנחה ששני דברים ידועים: עד כמה האדם מרגיש שהזהות האישית שלו ממוזגת עם הזהות הקולקטיבית, ועד כמה הוא מאמין שהוא נלחם על ערכים מקודשים.

בעזרת שילוב של תמונות ושאלות ניסתה וילסון להבין עד כמה הלוחמים שהיא פגשה בטריילר מזדהים עם תוויות קבוצתיות וערכים שונים ("דמוקרטיה", "כורדיות", "עיראק", "אסלאם"). לאחר מכן היא ביקשה מהם לדרג מה יהיו מוכנים להקריב למען הערכים והגדרות הזהות החשובים להם ביותר. האם יהיו מוכנים למות? להרוג אדם אחר? להרוג ילד? כשלוקחים את התשובות לשאלות האלה ומציגים אותן כנתונים, אפשר ללמוד דבר מה מהותי ומדיד על נכונותו של אדם לצאת למלחמה.

תרופה לסכסוך?

הניסיון להבין איך אנשים הופכים לרוצחי-עם, טרוריסטים ורוצחים מתאבדים, ואפילו למה הם תומכים במעשים ברבריים מהצד, הוא רק חלק מהקושי. צריך להבין גם איך לשכנע אנשים לעזוב את שורות הקבוצות האלה. גם כאן הבעיה אינה מחסור בתיאוריות, אלא עודף של הסברים שלא נבדקו בצורה מדעית. לפני כמה שנים, איש מדע המדינה דונלד פ' גרין (Green) מאוניברסיטת ייל והפסיכולוגית אליזבת לוי פאלוק (Paluck), כיום בפרינסטון, בחנו יותר מאלף מחקרים שמטרתם הייתה לשכך סכסוכים, והסיקו שכמעט אף אחד מהם לא עומד באמות מידה של מדעיות. "רק חלק קטן מהם בוחן באופן משכנע אם, מתי ובאילו תנאים, סוגים שונים של אסטרטגיות תורמים לפתרון סכסוכים", הם כתבו, וקבעו כי "עדיין לא ידוע לנו מהן התוצאות האמיתיות של אסטרטגיות מקובלות כגון עידוד גיוון תרבותי במקום העבודה וקמפיינים תקשורתיים".

האפשרות שנוכל להנדס אנשים כך שיזנחו את הדעות הקדומות והדחפים הטבעיים שלהם נשמעת כמו משהו הלקוח מסיפור מדע בדיוני. מלהיב לחשוב שנהיה מסוגלים לזהות ולחסל את הגורמים המציתים באנשים את הנכונות האובדנית לצאת לקרב

פאלוק ניסתה לשנות זאת. ברואנדה ובמזרח קונגו היא בחנה קמפיינים נגד אלימות כפי שחברות התרופות בודקות מוצרים חדשים – בעזרת ניסויים אקראיים מבוקרים. השפעותיהן של תרופות נבדקות על קבוצה של מטופלים שנבחרו באקראי ומושוות להשפעת חומר אחר – פלצבו, תרופה אחרת, או שום דבר – על קבוצה אקראית נוספת. אם המטופלים שנטלו את התרופה הניסיונית חיים פי שניים מהאחרים, החוקרים יכולים לקבוע באופן סביר שהיא יעילה. מובן שאלמנט ה"בקרה" מורכב יותר כשהטיפול הנבדק אינו גלולה אלא טקטיקה פסיכולוגית, והמשתתפים אינם מטופלים המנוטרים במרפאה אלא אנשים הפזורים לאורך מאות קילומטרים. אבל פאלוק ערכה בכל זאת ניסויים כאלה עבור אסטרטגיות ליישוב סכסוכים, והצליחה להוכיח סיבה ותוצאה בצורה משכנעת.

ראו לדוגמה את המחקר שערכה ברואנדה, שם ב-1994 שחטו בני ההוטו, הרוב במדינה, מאות משכניהם בני הטוטסי, וכן בני הוטו שנחשבו מתונים מדי. המיליטנטים של ההוטו השתמשו ברדיו – כלי תקשורת נפוץ ביותר ברואנדה – כדי לשדר מסר שאמר כי מחובתו של הוטו אחראי להרוג את הטוטסי. התשדורות האלה לא רק כללו הוראות מפורטות המסבירות מתי, איפה ואת מי להרוג – הן גם למעשה נרמלו את הטבח. הנרמול הזה נוצר, בין היתר, כי תושבי רואנדה נוהגים להקשיב לרדיו בקבוצות, לכן כל מסר ששודר זכה לחיזוק מאנשים שהסכימו איתו. "אלה נסיבות שמיד אפשר לראות בהן מה חברינו חושבים על נורמות", אומרת פאלוק.

ישנה תפיסת מוטעית נפוצה שאלימות המונים נובעת משינוי נרחב באמונות – במקרה הזה, החוכמה המקובלת אמרה ששידורי הרדיו גרמו להוטו לשנות את דעתם לגבי סוגיות פוליטיות. אבל פאלוק העלתה את ההשערה ששינוי באמונות לא היה הכוח שהביא אנשים להשתתף ברצח עם במקרה זה. היא שיערה שההישג האמיתי של המסרים המשודרים האלה היה שינוי מהיר בנורמות, שהתחולל כיוון שהמאזינים הפנימו את התפיסה שהוטו טוב נדרש להרוג את בני הטוטסי ובעלי בריתם.

במקום להשאיר את התיאוריה שלה על הנייר, היא בחנה אותה בפועל. אם הרדיו מסוגל לעודד רצח עם במהירות רבה כל כך, היא חשבה, הרי שהוא יהיה מסוגל לעודד גם ערכים הומניים כמו סובלנות ופיוס. בעיקרו של דבר, היא אומרת, "חשבנו שנשתמש ברדיו כדי להנדס את התהליך לאחור". הסתבר שברואנדה פותחה מבעוד מועד "תרופה" ניסיונית שאותה יכלה לבחון. לאחר רצח העם, קבוצה של כותבים ושדרים יצרו תסכית אופרת סבון המכונה "שחר חדש", על אודות שתי קהילות המתקשות לחיות יחד. אמנם הם לא יכלו להשתמש בתוויות "הוטו" ו"טוטסי" בגלל שהחוק ברואנדה אוסר על תיאורים של סכסוך אתני, ובכל זאת לא היה קשה לזהות באילו שתי קבוצות מדובר. בתוכנית הן מתחרות ונלחמות, אך גם מדברות זו עם זו למרות הקשיים ויוצאות נגד מנהיגים שקוראים לאלימות.

כדי לבחון את התיאוריה שלה השאילה פאלוק מכשירי רדיו ל-12 כפרים ברחבי רואנדה, והקצתה באופן אקראי לכל קהילה אחת משתי תוכניות, "שחר חדש", או תוכנית "פלצבו". לאחר שנה, החוקרים חזרו לכל כפר עם מתנה – מכשיר רדיו נייד, והציגו בפני התושבים שאלה: איך הם יתחלקו במכשיר הזה? ההבדל בין שני סוגי הכפרים היה מדהים. אלה שהקשיבו לשידור הפלצבו עשו את מה שתושבי רואנדה עושים תמיד: "הם אמרו, 'בואו ניתן אותו למנהיג שלנו, והוא כבר יחליט'", נזכרת פאלוק. אבל בכפרים שקיבלו את ה"טיפול" – קרי אלה שהאזינו ל"שחר חדש" – נערך דיון פתוח. "מישהו היה מרים יד ואומר, 'אבל המנהיג שלנו בכלל לא שומע רדיו', או 'למה שלא ניתן אותו לאישה?'". הניסוי הראה שהתוכנית אכן שיבשה את הצייתנות האופיינית שתרמה להצתת רצח העם ב-1994.

ב-MIT נקט אמיל ברונו גישה שונה לבחינת יעילותן של גישות ליישוב סכסוכים: הוא התמקד בתהליכים המוחיים שמייצרים הטיה ואמפתיה, ובחן כיצד הם מגיבים למסרים המציגים את כאבם של אחרים. "אם נוכל לזהות את החתימה העצבית של התהליכים האלה, נהיה מסוגלים למדוד משהו שאי אפשר למדוד אחרת ולהעריך את יעילותן של אסטרטגיות להפחתת הטיות", הוא אומר.

בעבר הוא ערך סריקות מוח של פלסטינים ויהודים ישראלים, וכן של מהגרים מקסיקנים ואמריקאים לבנים מאריזונה; כעת הוא בוחן דפוסים עצביים של הונגרים כחלק מהניסיון לצמצם את הדעות הקדומות שלהם נגד בני רומה הצוענים. הוא אומר שאם יהיה אפשר למצוא בסיס למדידת פעולתה של אמפתיה במוח, יוכלו חוקרים לבחון את יעילותן של אסטרטגיות לעידוד אמפתיה – ולראות אם הן עוזרות לקבוצות מסוימות אך לא לאחרות. הוא מאמין שאם נבין איך אמפתיה ואדישות פועלות במוחם של בני קבוצות שונות, נוכל לתפור אסטרטגיות שמתאימות לאנשים לפי ההטיות הייחודיות שלהם. "במדע, אנו נוטים לבטל דברים כשאין לנו השפעה ניכרת על האוכלוסייה", אומר ברונו. "אבל אם זה עובד אצל עשרה אחוז מהאוכלוסייה, שווה להמשיך עם זה".

יכול להיות שמציאת אסטרטגיה שעובדת אצל עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היא הדבר הטוב ביותר שאפשר לקוות לו. אף אחד לא מאמין שקיים פתרון גורף – לא ברונו, לא פאלוק, ולא אף מדען אחר. פאלוק למדה על בשרה כמה קשה לשחזר הצלחה בנסיבות שונות. במזרח קונגו, שם נהרגו לפי ההערכות 5.4 מיליון איש מאז 1998, היא ניסתה לערוך ניסוי דומה לזה שערכה ברואנדה, אך גילתה שהשפעתו הפוכה – שהוא דווקא הכעיס אנשים עוד יותר וחיזק את תחושותיהם הקסנופוביות. לדעתה, הסיבה לכך היא ש"אלה שני דברים שונים מאוד - לעורר דיון במהלך סכסוך או אחריו". הלקח הרחב יותר שהיא למדה הוא שהחיפוש אחר דרכים רחבות לשנות התנהגות אנושית הוא מוגבל מטבעו. "חוקרים במדעי החברה חושבים כמו תיאורטיקנים, במונחים אוניברסליים", היא אומרת. "אבל פסיכולוגים שרוצים לתת מענה לשאלות אמיתיות צריכים לחשוב כמו מהנדסים".

האפשרות שנוכל להנדס אנשים כך שיזנחו את הדעות הקדומות והדחפים הטבעיים שלהם נשמעת כמו משהו הלקוח מסיפור מדע בדיוני. מלהיב לחשוב שנהיה מסוגלים לזהות ולחסל את הגורמים המציתים באנשים את הנכונות האובדנית לצאת לקרב, לנטרל תעמולה אלימה בעזרת תרופת-נגד מוכחת, או להשתמש בפרופילים פסיכולוגיים כדי לתפור לכל אדם מסר אישי נגד סכסוכים על בסיס הטיותיו הייחודיות. אנחנו רחוקים מאוד מהתרחישים האלה, ואף חוקר לא חי באשליה שיצליח למצוא פתרון קסם. ובכל זאת, נראה שבחינת האפשרויות האלה בכלים מדעיים מובילה אותנו לעבר עתיד הומני יותר.

דייוויד ברבי הוא מחבר הספר Us and Them: The Science of Identity וכותב את הבלוג OtherKnowsBest.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.