מסביב הכול חיים

אם ראיתם אי פעם תמונות מתוך יער הגשם באמזונס, זכיתם לחוות לרגע את המראה הזה. יער דחוס, מהביל, מפותל ושוקק חיים. זהו גם ביתן של מאות קהילות ילידיות שמתגוררות באזור כבר דורות רבים, ובהן – לאורך הגבול הבלתי-נראה בין אקוודור לפרו – קבוצה המוכרת בשם אנשי אָצ'וּאָר.

בעשור או שניים האחרונים, אנתרופולוגים ופילוסופים החלו להקדיש תשומת לב לאנשי האצ'ואר, כי גילו משהו מאוד בלתי-צפוי בתפישת העולם שלהם, שהופך על פיו את האופן שבו אנו חושבים על הטבע. עבור אנשי האצ'ואר "הטבע" אינו קיים. זה אולי נראה אבסורדי בעיני מתבוננים מערביים, שנוטים לחשוב שהקטגוריה "טבע" היא ברורה מאליה. זה בוודאי נשמע לי אבסורדי כשפגשתי את צורת החשיבה הזו לראשונה. אבל אם תחשבו על הרעיון מספיק זמן, יתברר לכם שיש כאן משהו עמוק. וייתכן שהוא אוצר בתוכו סודות רבי-עוצמה.

אנשי האצ'ואר רואים את הג'ונגל אחרת לגמרי. הם רואים את עצמם מוקפים באנשים

אם תבקרו את האצ'ואר, תמצאו שהם חיים בקרחות יער מעוגלות וקטנות באמצע הג'ונגל, שקירות צפופים של עצים מקיפות אותן מכל עבר כמו גלים ירוקים – כהים, מהורהרים, פועמים בקולות של צפרדעים, טוקאנים, נחשים, קופים, יגוארים, מיליונים על מיליונים של חרקים, ויקום שלם של טחבים ופטריות וקנוקנות ושורשי אוויר מפותלים. עבור רבים, חיים כאלה, מנותקים מקהילות אנושיות אחרות, הם חיים של בדידות וניתוק איומים. אבל אנשי האצ'ואר רואים את הג'ונגל אחרת לגמרי. הם רואים את עצמם מוקפים באנשים.

עיצוב עטיפה: עידן אפשטיין

מבחינת אנשי האצ'ואר, רוב הצמחים ובעלי החיים שמאכלסים את הג'ונגל הם בעלי נשמות (wakan) הדומות לנשמות של בני האדם, ולכן הן מסווגות ממש כ"אישיות" (aents). ממש כמו בני האדם, צמחים ובעלי חיים הם בעלי רצון ויכולת סוכנות, כוונה מודעת ואפילו מודעות עצמית. הם חווים רגשות ומחליפים מסרים, לא רק בינם לבין עצמם אלא גם עם מינים אחרים ואפילו – באמצעות חלומות – עם בני האדם. אין הבדל מהותי עקרוני בינם לבין בני האדם. למעשה, האצ'ואר מתייחסים לבעלי חיים ולצמחים כאל קרובי משפחתם. הקופים ובעלי חיים אחרים שהם צדים כמזון, הם בעיניהם גיסים שלהם, ומערכת היחסים ביניהם נשלטת על ידי אותם חוקים של זהירות וכבוד הדדי. באשר לצמחים שמשמשים להם למאכל, הם נתפשים כילדים שיש לדאוג להם ולטפחם. בעיני האצ'ואר, הג'ונגל אינו רק מקור לקיום. זהו מרחב מלא בקשרים אינטימיים וקרבת משפחה.

ייתכן שמפתה לזלזל בכל זה כלא יותר ממטפורה מיושנת. אבל זה לא כך. בדיוק כפי שאנחנו יודעים ששמירה על קשרים טובים עם בני זוגנו וילדינו והמחותנים שלנו ושכנינו היא חיונית לחיים בטוחים ומאושרים, כך אנשי האצ'ואר יודעים שהקיום שלהם תלוי בשמירה על קשר טוב עם קהילה שוקקת של אישיויות שאינן אנושיות (או אישיויות שהן מעבר לאנושיות), שאיתן הם חולקים את היער. הם יודעים שיש ביניהם תלות הדדית מהותית; שבלעדיהם הם בעצם לא קיימים. הגורלות שלהם שלובים אלה באלה.

מרבית העמים שחיים ביער הגשם של האמזונס מחזיקים באותם עקרונות. זוהי דרך נפוצה ומקובלת לגמרי לנהל אינטראקציות עם העולם. אבל לא רק ילידי האמזונס רואים את העולם כך. זוהי עמדה מוסרית שאותה חולקות – אמנם בשינויים חשובים – רבות מאינספור הקהילות הילידיות בכל יבשת.

במקרים רבים לא רק צמחים ובעלי חיים נחשבים לאנשים, אלא גם דוממים כמו נהרות והרים

העקביות כאן מדהימה. ובמקרים רבים לא רק צמחים ובעלי חיים נחשבים לאנשים, אלא גם דוממים כמו נהרות והרים.

פוואנצ'יר פיטו, שמאן ומנהיג רוחני של בני האצ'ואר. תצלום: CONAIE, ANPE FOTO/Patricio Realpe/WWW.conaie.org, ויקיפדיה

קחו למשל את אנשי הצ'יוונג – קהילה ילידית שמתגוררת ביערות הטרופיים של חצי האי המלאי, בצדו השני של כדור הארץ מאגן האמזונס. האוכלוסייה שלהם אמנם מגיעה בקושי ל-300 בני אדם, אבל הם אומרים שהקהילה שלהם כוללת לא רק בני אדם אלא גם את הצמחים, בעלי החיים והנהרות שביערות. למעשה, הם אפילו מתייחסים לכל אלו בכינוי המשותף "אנשינו" (bi he). שוב, זו אינה סתם מטפורה רומנטית. הצ'יוונג מתייחסים לכל היצורים ככאלה שיש להם בבסיסם אותה תודעה מוסרית (ruwai). סנאים וגפנים ובני אדם אולי נראים שונים מאוד אלה מאלה, אבל מתחת לחזות החיצונית כולם בסופו של דבר הם חלק מאותה ישות מוסרית. ככאלה, לכולם ישנה אחריות מוסרית להבטיח שהמערכת האקולוגית המשותפת תפעל ללא תקלות, לתחזק את התלות ההדדית האינטימית שתומכת במארג החיים ולשמרה: דבורים אחראיות מבחינה מוסרית על רווחתם של בני האדם ממש כפי שבני האדם אחראים לרווחת הדבורים.

במרחק של 4,000 קילומטרים משם, באי של גיניאה החדשה, יש לאנשי הבֶּדאמוּני אמרה: "כשאנחנו רואים בעלי חיים, אנחנו עלולים לחשוב שאלה רק בעלי חיים, אבל אנחנו יודעים שהאמת היא שהם כמו בני האדם". גם אנשי הקנאק, החיים באי הסמוך קלדוניה החדשה, מחזיקים באתיקה דומה, והיא חלה לא רק על בעלי חיים אלא גם על צמחים. הם בטוחים שישנה המשכיות חומרית בין בני האדם והצמחים: בני אדם וצמחים הם בעלי גופים מאותו סוג, הם אומרים – כך שבני האדם עתידים לחזור ולהתגשם בעצים מסוימים אחרי מותם. אנשי הבדאמוני ואנשי הקנאק דוחים את ההבחנה שנראית לאנשי המערב מובנית מאליה, בין בני אדם, צמחים ובעלי חיים, והם מסרבים לקבל כל היררכיה בין כל אלה. אין דבר הדומה ל"שרשרת החיים הגדולה" שניצבה במשך זמן כה רב בלב הפילוסופיה המערבית, ובה בני האדם עומדים בראש וכל השאר מדורגים הרחק תחתיהם.

עבור הקהילות הללו, בלתי-אפשרי להבחין בין בני אדם ל"טבע", כמו שאנחנו, החיים בחברות קפיטליסטיות רגילים לעשות. הבחנה כזו לא נראית הגיונית. ואכן, עבור הקהילות הללו היא תיחשב לראויה לגנאי מוסרי ואפילו כמעט אלימה

עבור הקהילות הללו, בלתי-אפשרי להבחין בין בני אדם ל"טבע", כמו שאנחנו, החיים בחברות קפיטליסטיות רגילים לעשות – בהתאם למורשת שנמסרה לנו על ידי התרבויות המסופוטמיות המוקדמות, דתות טרנסצנדנטיות ופילוסופים של הנאורות כמו בייקון ודקארט. הבחנה כזו לא נראית הגיונית. ואכן, עבור הקהילות הללו היא תיחשב לראויה לגנאי מוסרי ואפילו כמעט אלימה. כאילו שקבוצה אחת של בני אדם תכחיש את אנושיותה של קבוצה אחרת, ותנסה לשלול ממנה זכויות על בסיס גזעי – בדיוק כפי שהאירופים עשו בעבר כדי להצדיק את הקולוניאליזם והעבדות. זה יראה כעלבון לדרך החיים הנכונה, הדורשת הבנה של התלות ההדדית.

*

לראיית העולם הזאת יש השלכות משמעותיות על האינטראקציות של בני אדם עם סביבתם. מה עושים עם עולם טבע שספוג באותה סוג של "אישיות" כמו בני האדם? עם יצורים שנתפשים כחיים בקהילה חברתית יחד עם בני האדם, ונחשבים אפילו לקרובי משפחה? לא יעלה על הדעת לראות ביצורים כאלה "משאבי טבע", "חומרי גלם" או אפילו "סביבה". מנקודת המבט של אנשי האצ'ואר, הצ'יוונג וקבוצות ילידיות אחרות, זה בלתי-נתפש מוסרית לראות בטבע משאב שיש לנצל. הרי כדי לנצל משהו, יש לראות בו משהו נחוּת מבני האדם – אובייקט. זה בלתי-אפשרי בעולם שבו דבר אינו נחות מבני האדם, בעולם שבו כל היצורים הם סובייקטים בזכות עצמם.

אם בעלי החיים הם ממש כמונו, אז אכילתם עשויה להיראות כמו סוג של קניבליות

אל תבינו אותי לא נכון. ברור שחברי הקהילות האלה לוקחים מן הסביבה המקיפה אותם. הם דגים, הם צדים, הם מגדלים מטעים שמספקים להם פירות ואגוזים ופקעות למאכל. וזה אכן מציב בפנינו שאלה. כי אם בעלי החיים הם ממש כמונו, אז אכילתם עשויה להיראות כמו סוג של קניבליות. כפי ששמאן ארקטי אחד ניסח זאת בשיחה עם האנתרופולוג קנוד רסמוסן, "הסכנה הגדלה בחיים טמונה בעובדה שמזונם של בני האדם מורכב כולו מנשמות".

זה אוכל? האם אנחנו מבצעים קניבליזם? תצלום: ג'ק סידס

נדמה שזוהי בעיה שלא ניתן לפתור, אבל רק עבור מי שמתעקשים מלכתחילה להבדיל בין בני אדם לבין מי שאינם. אם יוצאים מנקודת הנחה ששני הצדדים הם מרכיבים של אותו שלם, הבעיה מתפוגגת ונעלמת. לא האחד או האחר משנים, אלא הקשר ביניהם. פתאום זו הופכת להיות שאלה של שיווי משקל ואיזון. כן, בני אדם צדים טוקאנים ועוקרים פקעות מהאדמה, אבל כשהם עוסקים בפעילויות האלה, הם עושים את זה לא מתוך כוונת ניצול, אלא במסגרת חילופים. מדובר בהדדיות. הקוד המוסרי המנחה כאן אינו שלעולם אין לקחת (כי זה יוביל במהירות להכחדתנו), אלא שלעולם אין לקחת יותר מכפי שהאחר מוכן או מסוגל לתת – במילים אחרות, לעולם לא לקחת יותר מכפי שהמערכת האקולוגית מסוגלת ליצור מחדש. וחייבים להקפיד לתת בתמורה, על ידי השקעת מאמצים בהעשרה – ולא בדלדול – של המערכות האקולוגיות שבהן אתם תלויים.

עבור קהילות ילידיות רבות, היכולת לווסת את הקשר בין בני האדם לבין אלו שאינם בני אדם נמצאת בידיהם של השמאנים. כעת הולך ומתברר כי במקרים רבים שמאנים מתווכים גם בין קהילות אנושית לבין קהילת היצורים הרחבה יותר, שבה בני האדם תלויים

הדבר דורש עבודה רבה. נדרשים כאן האזנה, אמפתיה, דיאלוג. עבור קהילות ילידיות רבות, היכולת לווסת את הקשר בין בני האדם לבין אלו שאינם בני אדם נמצאת בידיהם של השמאנים. במשך מרבית המאה העשרים, אנתרופולוגים סברו שתפקידי השמאן מוגבלים להיותו מתווך בין בני האדם לבין קדמוניהם. כעת הולך ומתברר כי במקרים רבים שמאנים מתווכים גם בין קהילות אנושית לבין קהילת היצורים הרחבה יותר, שבה בני האדם תלויים.

שמאנים לומדים להכיר את היצורים האחרים הללו באורח אינטימי. באמזונס, הם מתקשרים איתם בטראנסים ובחלומות, מעבירים מסרים וכוונות מצד לצד. מאחר ששמאנים מבלים כל כך הרבה זמן באינטראקציות עם שכניהם שאינם בני אדם, הם מפתחים מומחיות בהבנת אופני הפעולה של המערכות האקולוגיות. הם יודעים בדיוק כמה דגים – ומאילו זנים – ניתן לקחת מהנהר בכל עונה, ועדיין להבטיח שרבים מהם יוכלו להשריץ עבור השנה הבאה. הם יודעים כמה קופים ניתן לצוד בביטחון, בלי לפגוע בלהקה. הם יודעים מתי מטע של עצי פרי הוא בריא, ומתי הוא בצרות. הם משתמשים בידע הזה כדי לוודא שבני האדם לעולם לא ייקחו מקרוביהם הצמחים ובעלי החיים יותר מכפי שהיער מסוגל לספק בביטחון.

במובן זה, השמאן פועל כסוג של אקולוג; מומחה שמבין ומשמר את התלות ההדדית השברירית שמקיימת את המערכת האקולוגית של הג'ונגל, על סמך ידע בוטני וביולוגי רחב פי כמה מזה שהפרופסורים הנודעים ביותר יעזו לטעון שיש להם.

*

איזו דרך מרגשת לחוות את העולם! עבור מי מאיתנו שגדלו בתרבות קפיטליסטית, וחונכו על רעיונות העוועים של שליטה ודואליזם, כמעט בלתי-אפשרי להבין זאת. עד כמה עשיר יותר יכול היה להיות האופן שבו אנחנו חווים את העולם החי אילו היינו רואים אותו כפועם בחברתיוּת וכוונה? מי חיים בו? מה טיבם? איזה חוויות יש להם? מה נגיד זה לזה? גם אם רק נדמיין חיים כאלה, זה יכול להיות שער לעולם קסום – עולם שאיכשהו מסתתר ממש מול עינינו.

העולם מלא באנשים, רק שחלקם בני אדם, והחיים נחווים תמיד בקשר עם אחרים

אנתרופולוגים קוראים לצורת קיום כזו אנימיזם. חוקר הדתות גראהם הארווי מגדיר אנימיזם, בספרו "The handbook of contemporary animism" (משנת 2014) פשוט כטענה "שהעולם מלא באנשים, רק שחלקם בני אדם, והחיים נחווים תמיד בקשר עם אחרים".

אנימיסטים רואים בבעלי חיים וצמחים ואפילו בנהרות והרים סובייקטים בזכות עצמם, ולא אובייקטים. אין "זה" (it) בתפישת עולם כזו. הכול הוא "אתה" (thou).

זה החלק שהכי חשוב להבין. ישנם אנשים שטועים לחשוב שכאשר אנימיסטים מדברים על יצורים שאינם אנושיים כעל "אנשים", הם פשוט משליכים עליהם תכונות אנושיות, ורואים בהם (בטעות) בני אדם במסווה. אבל זה לא מה שקורה כאן. למעשה, האנימיסטים מכירים במינים אחרים כבסובייקטים – סובייקטים שחווים באופן חושי וסובייקטיבי את העולם, בדיוק כמו בני האדם. ובדיוק משום שהם סובייקטים, הם נתפשים כאנשים. בגלל שלהיות סובייקט, פירושו להיות איש (Person).

לא קשה לדמיין כיצד אנשים עשויים להגיע למסקנה הזו. קהילות ילידיות שתלויות בליקוט וציד ביערות, חייבות להכיר את הצמחים ובעלי החיים בסביבתם בצורה אינטימית. חברי הקהילות מבלים עשרות-אלפי שעות בלימוד של קריאות הקופים והציפורים והיגוארים ובחיקוי קולותיהם, עד שהם שולטים בהבדלים העדינים במשמעות ובמצבי הרוח – כישורים שחיוניים לציד מוצלח. הם יכירו את סוג האדמה האופטימלי לגידולם של צמחים שונים, את האופן שבו הם נעים בתגובה לשינויים בחום ובאור, ואת האופן שבו הם מגיבים לחיפושיות ונמלים וציפורים. החיים שלהם תלויים בשליטה בידע הזה. ואגב כך, הם מבינים – איך אפשר שלא? – שכל היצורים הללו חווים את העולם בדרכים משלהם, באמצעות החושים הייחודיים שלהם, באים במגע עם העולם ומגיבים אליו באינטליגנציה הייחודית שלהם. זהו תהליך של אמפתיה קיצונית עם אנשים שאינם בני אנוש.

גם הוא מכיר את היער, ואותנו: קוף קאקאז'או באמזונס - הילידים צדים אותו בחץ עם רעל מדולל, משיבים את נפשו באמצעות הנחת מלח על לשונו וקופים ששורדים את התהליך חיים עם בני האדם. תצלום: ארון מרטין

מבחינות מסוימות, זה נראה מובן מאליו. ועם זאת, קל לנו מאוד לשכוח את הגישה הזו – בעיקר אם אנחנו חיים בערים, שם בני האדם נתקלים לעיתים נדירות, אם בכלל, במינים אחרים שלא נועדו לנוי. אפילו באזורים כפריים, בחוות, מינים של חיות בר נתפשים לעיתים קרובות כמזיקים, שיש להשמיד אם אפשר. בהקשרים כאלה, קל לנו לעבור ללא הרהור אפילו לצורת מחשבה שלפיה יצורים אחרים אינם סובייקטים אלא אובייקטים – אם אנחנו בכלל חושבים עליהם. ואולי אנחנו בכלל לא שוכחים, או לא חושבים בטעות ש... אולי אנחנו מדחיקים בתת-המודע את מה שאנחנו יודעים שהוא אמיתי, כי אם נרשה לעצמנו לחשוב על כך שהמערכת הכלכלית שלנו תלויה בניצול שיטתי של יצורים חיים אחרים, לא נוכל לעמוד בזה.

התפישה האנימיסטית מקדימה את העקרונות המרכזיים שעומדים בלב מדע האקולוגיה כיום, ושאותם אפשר לתמצת אותם במשפט אחד: הכול קשור הדדית באורח אינטימי; אנא התנהגו בהתאם

בלי קשר לדעתכם על התפישה האנימיסטית, דבר אחד ברור: היא אקולוגית מאוד. בעצם, היא מקדימה את העקרונות המרכזיים שעומדים בלב מדע האקולוגיה כיום, ושאותם אפשר לתמצת אותם במשפט אחד: הכול קשור הדדית באורח אינטימי; אנא התנהגו בהתאם. ואלה לא סתם מילים יפות. זה עובד. לחיים כאלה יש השפעות חומריות אמיתיות על העולם. מדענים מעריכים שניתן למצוא 80 אחוזים מהמגוון הביולוגי של כדור הארץ באזורים המופקדים בידי עמים ילידים.

ברור שמשהו באורח החיים שלהם נכון. הם הגנו על החיים. הם הזינו אותם. לא מתוך צדקה או בגלל שזה יפה, אלא משום שהם מבינים את התלות ההדדית הבסיסית של כל היצורים.

מאחר שהדבקות בגידול כלכלי מאיצה את אירוע ההכחדה ההמוני השישי בתולדות כדור הארץ שלנו, ההבדל בין הערכים האנימיסטיים לבין הערכים הקפיטליסטיים לא יכול להיות ברור יותר.

דו"חות מיעוט

לאנשים שאינם מכירים את הרעיונות הללו, אנימיזם עשוי להיראות בתחילה מוזר, ואולי אפילו משונה מאוד. זה לא מפתיע. אחרי הכול, אנחנו יורשיהם של רנה דקארט ושל הפילוסופיה הדואליסטית שהגדירה את הנאורות, היוצאת מנקודת הנחה הפוכה לחלוטין.

זכרו, דקארט התחיל ברעיון המונותאיסטי הישן בדבר הבדל מהותי בין אלוהים לבריאה, ואז עשה צעד נוסף קדימה. הבריאה עצמה מחולקת לשני דברים, אמר דקארט: תודעה (או נפש) מצד אחד, וחומר פשוט מצד שני. התודעה היא מיוחדת, היא חלק מהאלוהות. אי אפשר לתאר אותה באמצעות חוקי הפיזיקה או המתמטיקה הרגילים. היא מהות רוחנית אלוהית. בני אדם הם יוצאי-דופן מבין כל היצורים משום שיש להם תודעות ונשמות, אות לקשר המיוחד שלהם עם אלוהים. אשר ליתר הבריאה – ובכלל זה גוף האדם – הוא אינו אלא חומר שאינו מסוגל למחשבה. זהו פשוט "הטבע".

לרעיונות של דקארט לא היה כל בסיס אמפירי, אבל הם הפכו לפופולריים בקרב האליטות האירופיות במאה השבע-עשרה משום שהם חיזקו את כוחה של הכנסייה, הצדיקו את הניצול הקפיטליסטי של העבודה והטבע, והעניקו רישיון מוסרי לקולוניאליזם

לרעיונות של דקארט לא היה כל בסיס אמפירי, אבל הם הפכו לפופולריים בקרב האליטות האירופיות במאה השבע-עשרה משום שהם חיזקו את כוחה של הכנסייה, הצדיקו את הניצול הקפיטליסטי של העבודה והטבע, והעניקו רישיון מוסרי לקולוניאליזם. אפילו עצם רעיון "התבונה" נסמך על ההנחות הללו. בני אדם לבדם הם תבוניים, כך טען דקארט, כי רק להם יש תודעה. והצעד הראשון של התבונה הוא להכיר בכך שאנחנו – התודעה שלנו – נבדלים מגופנו, ונבדלים משאר העולם.

"אני חושב משמע אני קיים", אבל לא בהכרח צודק: רנה דקארט (דיוקן מאת פרנס האלס, המחצית השנייה של המאה ה-17), תצלום: ויקיפדיה

מפרספקטיבה כזו, ההתעקשות האנימיסטית לראות את העולם כקשור בקשרים הדדיים ואינטימיים נחשבה במשך זמן רב ללא הגיונית ולא נאורה. במאה התשע-עשרה, אנתרופולוגים חשובים תיארו את התפישה כ"ילדותית"; רק ילדים רואים את העולם כקסום, אבל זוהי טעות קוגניטיבית שאנחנו חייבים לתקן. ואכן, זו אינה הסיבה היחידה, אבל המודרניות עצמה – והמדע המודרני – הוגדרו כיכולת לזהות את ההבדל בין בני אדם לטבע, בין סובייקט לאובייקט. אנימיזם סיפק תירוץ מושלם להופעת המושג "מודרניוּת".

אבל דקארט לא זכה לומר את המילה האחרונה. בעוד הדיו של כתביו מתייבש, הוא הותקף על ידי פילוסופים אחרים בני תקופתו שהצביעו על טעויות מהותיות בעבודתו. ויותר מ-400 שנה לאחר מכן, ההתקדמות במחקר המדעי הוכיחה לא רק שדקארט טעה, אלא שמכל הבחינות העיקריות שלה, המחשבה האנימיסטית תואמת יותר את האופן שבו החיים והחומר אכן פועלים.

*

תגובת הנגד לדקארט החלה בפילוסוף ההולנדי האמיץ ברוך שפינוזה. שפינוזה גדל במשפחה יהודית ספרדית באמסטרדם במאה השבע-עשרה, בדיוק בתקופה שבה דקארט הפך לכוכב מפורסם. אבל בעוד האליטות של אותם הימים מיהרו להחניף לתפישה הדואליסטית של דקארט, שפינוזה לא השתכנע.

לפי שפינוזה, אנחנו חייבים להסכים לכך שאלוהים והנשמות ובני האדם והטבע אמנם עשויים להיראות לנו כמיני ישויות שיש ביניהן הבדלים מהותיים, אבל בעצם אלה רק היבטים שונים של אותה מציאות גדולה ויחידה – עצם אחד ויחיד – והם נשלטים על ידי אותם כוחות

למעשה, הוא נקט בעמדה הפוכה לחלוטין. שפינוזה ציין כי היקום חייב לנבוע מתוך סיבה סופית אחת – מה שהיום אנחנו עשויים לזהות בשם "המפץ הגדול". ברגע שמסכימים לכך, טען שפינוזה, אנחנו חייבים להסכים לכך שאלוהים והנשמות ובני האדם והטבע אמנם עשויים להיראות לנו כמיני ישויות שיש ביניהן הבדלים מהותיים, אבל בעצם אלה רק היבטים שונים של אותה מציאות גדולה ויחידה – עצם אחד ויחיד – והם נשלטים על ידי אותם כוחות. לכך יש השלכות קיצוניות על האופן שבו אנחנו חושבים על העולם. המשמעות היא שאלוהים בסופו של דבר לוקח חלק באותו עצם כ"בריאה". פירוש הדבר הוא שבני האדם לוקחים חלק באותו עצם כטבע. פירוש הדבר הוא שתודעה ונפש הם אותו דבר כמו החומר. למעשה, פירוש הדבר הוא שהכול הוא חומר, הכול הוא תודעה והכול הוא אלוהים.

הרעיונות הללו נחשבו בזמנו לכפירה. אין נשמות? אין אל טרנסצנדנטלי, שהוא מעבר לעולם? הגותו של שפינוזה הפכה על פיה את היסודות הבסיסיים של הדוקטרינה הדתית, ואיימה לעורר שאלות מוסריות קשות על ניצול הטבע והעבודה. הרי אם הטבע הוא אותו עצם כמו האלוהים, אז בני האדם לא באמת יכולים לטעון לשליטה עליו.

תגובת הנגד הייתה מהירה וחמורה. דבריו של שפינוזה עמדו בניגוד חמור כל כך לעיקרי החשיבה הממוסדת של תקופתו, שהוא מצא את עצמו נרדף באכזריות. הרשויות היהודיות באמסטרדם גזרו עליו חרם וסילקו אותו מהקהילה. גם הממסד הנוצרי השליך אותו החוצה. והכנסייה הקתולית אפילו כללה את כתביו ב"אינדקס הספרים האסורים בקריאה". משפחתו שלו התנכרה לו, והוא הותקף פיזית ברחובות. בשלב כלשהו, הוא נדקר על מדרגות בית הכנסת בידי מתנקש שצעק "כופר!", אבל דבר מכל זה לא הרתיע אותו. שפינוזה שמר את הגלימה הקרועה שלבש כאשר נדקר, ולבש אותה בהתרסה.

"אלוהים, כלומר הטבע", אמר שפינוזה, והוחרם על ידי הממסד הרבני, עד עצם היום הזה: "שפינוזה והרבנים" (1907), שמואל הירשנברג. תצלום: ויקיפדיה

*

אירופה עמדה בצומת דרכים. היו לה שתי אפשרויות: דרכו של דקארט או דרכו של שפינוזה. בתמיכה מלאה של הכנסייה ושל ההון, חזונו של דקארט ניצח. הדבר העניק לגיטימיות לכוחות המעמד השליט, והצדיק את מה שחולל לעולם. כתוצאה מכך, היום אנחנו חיים בתרבות שעוצבה על ידי ההנחות הדואליסטיות. אבל זה יכול היה להיות אחרת. לעיתים קרובות אני תוהה מה היה קורה אילו ההשקפה של שפינוזה הייתה מתקבלת. איך היא הייתה מעצבת את המוסר שלנו? את הכלכלה שלנו? אולי לא היינו מתמודדים כעת עם סיוט הקריסה האקולוגית.

מה שמדהים כל כך בסיפור הזה, הוא שבמהלך כל מאות השנים שלאחר מכן, מדענים אישרו כמה מהטענות של שפינוזה. הם אישרו כי אין בעצם הבדל מהותי בין תודעה וחומר. הם אישרו שאין כל הבדל מהותי בין יצורים אנושיים ליצורים שאינם אנושיים

מה שמדהים כל כך בסיפור הזה, הוא שבמהלך כל מאות השנים שלאחר מכן, מדענים אישרו כמה מהטענות של שפינוזה. הם אישרו כי אין בעצם הבדל מהותי בין תודעה וחומר; שהתודעה היא מערך מורכב של חומר, ממש כמו כל דבר אחר. הם אישרו שאין כל הבדל מהותי בין יצורים אנושיים ליצורים שאינם אנושיים; שיצורים אנושיים ויצורים לא-אנושיים התפתחו מאותם אורגניזמים קדומים. והם אישרו שהכול ביקום נשלט בעצם על ידי אותה הפיזיקה – אף אם כל חוקיה טרם הובנו על ידינו במלואם. למרבה האירוניה, הדואליזם שנחשב בעבר לשיאו של המדע הנאור, ספג בסופו של דבר מפלה איומה מידי המדע עצמו. היום אכן התהפכו היוצרות: שפינוזה מוכר שוב ושוב כאחד ההוגים המשובחים של הפילוסופיה האירופית המודרנית, ומוערך כדמות מפתח בתולדות המדע.

ועם זאת, אפילו לאחר שהמדע ניתץ את הדואליזם, חלק מן ההנחות של דקארט בנוגע לעולם עדיין מקובלות. עד היום, מרבית בני האדם בחברות המערביות עדיין בטוחים שבני האדם נבדלים מהותית מן הטבע. כדי להצדיק את האמונה הזו, אנשים דתיים נסמכים על מושג כלשהו של נפש. אתאיסטים, מצדם, יתעקשו שיש לכך קשר כלשהו לאינטליגנציה או למודעוּת. רק לבני האדם, הם יאמרו, יש עצמי פנימי ויכולת לחשוב על העולם – וזה מה שהופך אותנו לעליונים על פני יצורים אחרים. וזה מה שמבדיל אותנו מבעלי החיים. רק בני האדם הם סובייקטים אמיתיים, ואילו כל שאר היצורים הם "אובייקטים" שלנו, החיים את חייהם באורח מכאני בהתאם לקוד הגנטי שלהם. 400 שנה מאוחר יותר, ואנחנו עדיין מצטטים את דקארט.

מאמצע המאה העשרים, פילוסופים כמו אדמונד הוסרל ומוריס מרלו-פונטי החלו לפקפק בהנחות היומיומיות הללו, והשתמשו במסגרת חשיבה חדשה שנקראה פנומנולוגיה. הם ציינו כי המודעות האנושית, ולכן העצמי, אינם יכולים להתקיים באיזו תודעה מופשטת טרנסצנדנטית. כל מודעות נגזרת מחוויה של תופעות, והחוויה תלויה מהותית בגוף. כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שאנחנו חושבים – וכמובן גם עצם מושג העצמי שלנו – נובע מהאופן שבו אנו חווים את העולם. הפילוסוף דייוויד אברם ניסח זאת במילים פיוטיות:

"ללא הגוף הזה, ללא הלשון הזו והאוזניים הללו, לא יכולתם לדבר או לשמוע את קולם של אחרים. וגם לא היה דבר שיכולתם לדבר על אודותיו, או אפילו להרהר בו, או לחשוב, מאחר שללא מגע, מפגש, ללא כל הבהוב של חוויה חושית, לא יכול להית דבר לפקפק בו או לדעת. הגוף החי הוא על כן עצם אפשרות המגע, לא רק עם אחרים אלא גם עם העצמי – עצם אפשרות ההרהור, המחשבה, הידע."

זה כמובן לגמרי לא מפתיע עבור מי שכבר היו מודעים מאוד לגופם – אנשים, ובעיקר נשים, שתלויים לפרנסתם בעבודה פיזית, הכרוכה לעיתים בכאב, בשדות או בבית החרושת או בבית. אבל עלייתה של הפנומנולוגיה סימנה את הרגע שבו הגברים מן האליטה האירופית גילו שיש להם גוף; שהם אינם רק מוח בצנצנת. הרגע הזה סילק אחת ולתמיד את ההבחנה בין גוף לנפש.

גילינו את מה שהיינו אמורים לדעת באורח טבעי: גוף, פרצפציה, סביבה. תצלום: ג'ייקוב אוונס.

ברגע שמסכימים עם זה, המרחק קצר להכרה ב"תופעות" האחרות שמאכלסות את מרחב החוויות שלכם, ביצורים האחרים שבהם אנחנו נתקלים – לא רק בני אדם אחרים אלא גם צמחים ובעלי חיים – גם הם כולם יצורים החווים חוויות סובייקטיביות. הרי הם גופים, כמונו, החשים את העולם, באים איתו במגע, מגיבים אליו, מעצבים אותו. למעשה, העולם שמציג את עצמו בפנינו נוצר במשותף על ידי סובייקטים אחרים, ממש כפי שאנחנו יוצרים במשותף את עולמם שלהם. כולנו עסוקים אלה באלה בריקוד חושני של תפישה חושית, דיאלוג מתמשך שבאמצעותו אנחנו לומדים להכיר את העולם.

כשחושבים על זה כך, פתאום ההבחנה בין סובייקט ואובייקט קורסת. הוסרל טען שעולם החוויה אינו מוגדר על ידי יחסי סובייקט-אובייקט, אלא הוא תחום בין-סובייקטיבי שמיוצר במשותף. כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שאנחנו חושבים, כל מה שאנחנו, מעוצב על ידי אינטראקציות הדדיות עם סובייקטים אחרים.

רגע שנבין שגם יצורים שאינם אנושיים הם סובייקטים, נמצא את עצמנו מייד בתחום חדש. פתאום גבולות האנושיות נמתחים אל הרבה מעבר לקהילת בני האדם, ומקיפים גם את האחרים שאינם אנושיים

התובנות הללו מן הפנומנולוגיה מובילות אותנו למקום קרוב להדהים לטענות שעליהן התעקשו האנימיסטים לאורך כל כך הרבה זמן. הרי אם נתחיל מהאמונה שמה שמייחד את בני האדם הוא העובדה שהם סובייקטים, אז ברגע שנבין שגם יצורים שאינם אנושיים הם סובייקטים, נמצא את עצמנו מייד בתחום חדש. פתאום גבולות האנושיות נמתחים אל הרבה מעבר לקהילת בני האדם, ומקיפים גם את האחרים שאינם אנושיים.

*

הזכרתי כאן הוגים מערביים פשוט כדי להראות שתמיד היה מיעוט שחשב אחרת, גם בתוככי הפילוסופיה המערבית עצמה. אבל הרעיונות הללו פותחו, הוצאו לפועל ושומרו בעיקר על ידי הוגים ילידים שהנחותיו של דקארט לא הכשילו אותם מלכתחילה, כמו האקטיביסטית מהונדורס ברטה קאסֶרֶס, אשר נרצחה בשנת 2016 משום שארגנה קמפיין להגנת נהר הג'ואלקראק; המנהיגה האינואיטית שילה וואט-קלוטייר, אשר הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום בשנת 2007, שבסופו של דבר הוענק לאל גור; הפוליטיקאית האינוּביאלואיטית [אינואיטית ממערב קנדה] רוזמרי קופטאנה ושניים מבין האנשים שהשפיעו עלי במיוחד, החוקר-האקטיביסט מאנשי האלגונקוויאן [מילידי אמריקה] ג'ק ד. פורבס והמדענית והפילוסופית מאנשי הפוטאוואטומי [גם הם ילידי אמריקה] רובין וול קימֶרֶר.

אנחנו חייבים ללמוד לחזור ולראות את עצמנו כחלק מהקהילה הרחבה יותר של היצורים החיים. אם בלב הגישה שלנו כלפי היציבות הכלכלית לא יעמוד המוסר, הרי שנפספס את העיקר

כשאני קורא את כתביהם של אנשים אלה אני תמיד נזכר בדברים של אמֶה סזר אשר הזכרתי בתחילת ספר זה. זכרו, סזר תיאר את הקולוניאליזם כתהליך של "הפיכה לדברים". את היצורים החיים, הטבע, ובני אדם כולם צריך היה לעצב כאובייקטים כדי שניתן יהיה לנצל אותם באופן לגיטימי. הדבר סלל את הדרך לטבע זול ולגידול קפיטליסטי. בהתחשב בהיסטוריה זו, ברור שכל תהליך של דה-קולוניזציה חייב לכן להתחיל בתהליך של "הפיכת-ההפיכה לדברים". זה מה שמלמדים אותנו ההוגים הילידים: שאנחנו חייבים ללמוד לחזור ולראות את עצמנו כחלק מהקהילה הרחבה יותר של היצורים החיים. אם בלב הגישה שלנו כלפי היציבות הכלכלית לא יעמוד המוסר, הרי שנפספס את העיקר.

מתוך "פחות זה יותר", מאת ג'ייסון היקל, תרגום מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת "רדיקל", 2022.

תמונה ראשית: ילדה בת לשבט טופי-גוארני, אזור האמזונס, ברזיל. תצלום: פיליפה פרזאו, אימג'בנק / גטי ישראל