התקווה, הכאב והכעס

מי צריך אטימולוגיה? ככל שמדובר במידע מבוסס, הסיפור האטימולוגי יכול להיות מעניין יותר או פחות, אך הוא אינו בשר מבשרה של הלשון. לכל היותר, מדובר במידע היסטורי, כמעט תמיד חלקי, שמתאר חלק מהגלגולים שעברו על ביטויים, מילים וצורות, עד לשימוש ולמשמעות המוכרת לדוברים כיום. מדובר בסיפור ללא סוף, סיפור שראשיתו בספק כמעט תמיד וכולו תלוי על בלימה של תיעוד חלקי, אפילו מקרי, שזוכה לפרשנות יותר מאשר לפענוח ודאי. העיסוק באטימולוגיה הוא שעשוע חביב בהחלט, ומי שעושה זאת בזהירות עשוי לספק לקהילת המתעניינים מידע בעל ערך מסוים. מידע אטימולוגי עשוי וצריך להשתבץ בהקשרים היסטוריים רחבים, בעיקר אלו שמחוץ לעיסוק בלשון עצמה, שכן עובדות היסטוריות אינן מוגבלות לעקבות שאירועים היסטוריים מותירים במילון.

והלשון עצמה, ובכן – היא הולכת בדרכה הטבעית, כלומר משתנה עם השימוש והמנהגים של הדוברים והדוברות. כמו ביחס לישויות ביולוגיות, אל לנו להאניש את הלשון או לייחס לה רצון וכוונה. בדרמה הקטנה של תולדות הלשון, אפשר לומר ש"לא אכפת לה", אכן, אבל לזכור שהיא אינה יצור בעל תודעה משום סוג.

דוגמה טובה למהלכי המחשבה הללו ולתשומות הלב הנדרשות היא המילה המעסיקה אותנו, כאן, מדי יום: "אלכסון".

כל עיון במילון מניב את משמעותה הבסיסית, והיא ידועה לכולנו: קו שביחס לקו אחר אינו אופקי ואינו מאונך. כלומר, קו משופע. בכל מקום נמצא גם שמקור המונח העברי הוא ביוונית, ב- λοξόν, "לוקסון", שמשמעותו "משופע", "מלוכסן", "אלכסוני". ביוונית התפתחו משמעויות שמתקבלות על הדעת ללא קושי, כגון "עקיף", "נוטה", "חשוד", "חשדן", "שאינו נותן אמון", כשנטען שהיוונית שואבת את הצורה מצורת משוערת תאורטית בשלבים קדומים ביותר במרחב הלשונות ההודו-אירופיות, צורה שפירושה לכאורה "לכופף" ו"לעוות".

המקורות העבריים הקדומים (משנה, תוספתא וכדומה), הגם שהם אינם בהירים ביותר, מצביעים על כך ש"אלכסון" הוא כיוון או מידה שאינם ישר קדימה או מלמעלה למטה, וכשיש תבנית שטוחה כמו טבלה, אלכסון הוא הכיוון שאינו האורך ואינו הרוחב. לצד הצורה "אלכסון", מופיעות גם "אלכסין" ו"לוכסן", כשמות עצם וגם כתארים. כל המידע הזה, שמובן לנו מהמקורות וגם תואם את השימוש הבסיסי שלנו ב"אלכסון" בעברית המודרנית, אינו נוגע כלל למקור היווני, אינו מקרב אותנו ביותר לזהות את כניסת המונח היווני לעברית או להבנה של האופן שבו הדבר קרה. עוד פחות מכך אנו יודעים את ההקשרים הסמנטיים הנוספים ש"לוקסון" היווני מתקופה כלשהי נגע בהם בעברית של אותה תקופה. רב הנסתר על הגלוי, אך דבר מכל זה לא מנע מ"אלכסון" העברי לקום ולחיות חיים משלו.

כך למשל בודדנו את שם העצם "לוכסן", כבעל משמעות חדשה ועצמאית: קו אלכסוני המפריד בין מספרים ואותיות, כמו בצירוף "א/1" על דלת כיתה בבית ספר. לא זאת בלבד, אלא שיצרנו לנו שורש מרובע, "ל.כ.ס.נ." שממנו צומח פועל עברי בתכלית: "ללכסן", כלומר למתוח קו אלכסוני, ממשי או מדומיין, כמו "ללכסן מבט" אבל גם "ללכסן את הכדור לעבר רחבת היריב", כלומר לשגר את כדור הרגל לאורך קו מסוים. "ללכסן" גם משמש במתמטיקה, בעיקר באריתמטיקה ובאלגברה. בנוסף לכך יש לנו צורת בינוני שימושית, "מלוכסן", המציינת למשל את צורת העיניים של אנשים במזרח אסיה. באנגלית, צורת העיניים הזאת מכונה slanted, ואכן slant מופיע במילונים המסבירים מה פירוש המלה העברית "אלכסון", אך ללא הקשר החדש יותר, המורפולוגי, שהעברית יצרה לעצמה. בעברית הופיע בתקופה מסוימת, בלשון הספרותית בעת החדשה, התואר "לוכסני", ונדמה שהוא נעלם בינתיים, מפנה את מקומו ל"אלכסוני" ו"מלוכסן", שמשמעויותיהם אינן חופפות.

העברית אינה מחויבת למה שקרה וקורה בלשונות אחרות: כך, למשל, אנחנו אומרים "להסתכל עקום" כשמדובר בפליאה ובחשד, ואיננו נסמכים בהקשר זה על הצורה בעלת המקור היווני. אם בינתיים ביוונית, בהקשרים הנוגעים לעיניים של מזרח אסיאתיים או לכדורגל, לפעולות באריתמטיקה או למניפולציה של מטריצות באלגברה, נודע תפקיד לצורה הקדומה λοξόν, זה כבר חלק מהסיפור הפנים-יווני והוא אינו נוגע כלל לסיפור העברי. אטימולוגיה במקום אחד, התפתחות הלשון בכליהּ שלה – במקום אחר. אמנם מרתק לשלוח מבט אלכסוני אל ההיסטוריה המשוערת, אבל הלשון, כל לשון ספציפית, ממשיכה ללכת בדרכיה העשירות, המקוריות, החצובות לה מכוח תכונותיה הפנימיות, ולהתנהל על פי הצרכים, המקריות, הגורל והקהילה – ישר, קדימה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, וגם באלכסון.