לימבו

נשים ששמן נקשר במוות: ג׳קי קנדי ואולריקה מיינהוף. קנדי היתה אשת הנשיא האמריקאי שנרצח בדאלאס, טקסס, בשנות השישים. מיינהוף הובילה קבוצת טרור שמאלנית בשנות השבעים בגרמניה, היא נתפסה וזמן קצר אחר כך נמצאה תלויה בכלאה. ריכטר צייר צילום של קנדי בהלוויית הנשיא — כף ידה הימנית מכסה את פיה ושמאלה מחזיקה מטרייה — וצילום של גופתה של מיינהוף — שוכבת, ראשה משוך אחורנית, פיה פעור קמעה. כמו בשאר ציורי הצילומים שלו, ריכטר טישטש את הדמויות ומרח את הצבע והשאיר, לבדה, את ערגת המתבונן.
ועוד: ציור של צילום עיתון ובו משפחה על חוף ים. בצד שמאל של הציור האֵם כורעת, ברך ימינה על החול וברך שמאלה תלויה מעט מעל הקרקע, בתנוחה שנראית לא נוחה. היא לבושה בגד ים עשוי שני חלקים, על שניהם דוגמת מעוינים קטנים, כהים ובהירים לסירוגין. שערה שחור וקצר, או אולי אספה אותו לפקעת מאחורי ראשה. בצד ימין האב, כורע גם הוא, יציב יותר, ברך ימינו על החול, ידו הימנית נתמכת בה, כף רגלו השמאלית נטועה בקרקע. פלג גופו העליון של האב עירום והוא כנראה לובש בגד ים תחתון קצר — קשה להבחין בו. בין ההורים עומד ילד בבגד ים תחתון, מחזיק כדור־חוף בין ידו השמאלית לגופו, וידו הימנית, הקטנה, מושטת לפנים (אולי מתרוממת כדי לנופף למצלמה או כדי לחבק את אמו) ונדמה שהוא חובש כומתה. למרות שבאזור פניהם הצבעים מטושטשים, ניתן לראות ששלושתם מחייכים: האם מחייכת אל המצלמה, האב מחייך אל בנו והבן גם הוא מחייך למצלמה. פני האם מעוותות בגלל ערפול הצבע. העיוות מעניק לה מראה גברי. במחשבה שנייה, ייתכן שהילד הוא למעשה ילדה.
שם הציור ״תרז אנדֶסְזְקָה״, ובלוחית ההסבר נכתב שתרז, האֵם, היגרה ממזרח אירופה למערבה. המשפחה היא משפחת מהגרים והצילום מתעד את החיים שלמענם היגרו. השמחה המשפחתית אמיתית — בייחוד שמחתו של הילד, שכדי להצטלם עמו הוריו כורעים ברך — אך ערפול חיוכי ההורים מגלה חרדה. הם בשיאם של חייהם החדשים, בעיצומה של חופשה משפחתית נעימה, שוודאי נכספו אליה זמן רב. האם יאמינו לשמחתם? האומנם הצליחו, נגד כל הסיכויים, להתיק את חייהם, להפוך אותם, למחוק ולהמציא את עצמם מחדש? שמא השמחה היא בדיה שבקרוב יתפכחו ממנה?

*
ביקור שלישי בלונדון. 28 במרס 2009, שבת אחר הצהריים.

במוצאי שבת גרהרד המריא חזרה אל החיים החדשים. אל החיים החדשים במוצאי שבת, אל החיים החדשים בבוסטון. בבוסטון, הוא ידע, יצטרך לכתוב חמישה עמודים. למלא חמישה עמודים בתשובה לשאלה: ״האומנם, כמו שטען דייוויד יוּם, אין זה נוגד את ההיגיון להעדיף את חורבן העולם כולו על שריטת האצבע שלי?״
גרהרד בהה בשאלה, הכתובה בדף, שלֵווה, בעוד המטוס דהר חנוק והמסלול נשם תחתיו. אור שמש לבן קרע את גלגלי המטוס מהקרקע. מאחוריו, מתחתיו, ישראל מילמלה וניתכה לעיסה. סביבו ישבו אנשים ממריאים, גוססים. רק פיו שרק — לשוב אל חיים חדשים.
גרהרד רשם שמות במחברת השחורה כדי שבשובו לחדרו ולשולחנו החדשים בבוסטון, יוכל להיזכר באנשים שביקר בחופזה בביקורו הקצר בישראל. גרהרד ריכטר חי בישראל מהיוולדו, במרס 1982, ועד העשרים ותשעה בחודש יולי 2008. שמונה חודשים אחרי שעזב את ישראל שב לבקר בה. ועכשיו הוא במטוס חזרה לבוסטון, בתום ביקור בן שבוע בישראל. עכשיו הוא חוזר אל החיים החדשים.
במושב לצדו איש בעל זקן עבות מבקש לעבור, ללכת לתא האסלה. גרהרד מהנהן וקם ומחכה שישתחל החוצה, אל המעבר. בעודו עומד ומחכה למזוקן שיחזור להתיישב במקומו, גרהרד מותח את רגליו. הוא מסתכל בשורות הנוסעים הנטועים במושביהם. ישנים, בוהים במסך טלוויזיה, אוכלים, מסתכלים מבעד לחלון אל העננים — חלל מצומצם הוקצה להם לשעות הטיסה. מראה הנוסעים הצייתנים מערער את קורת רוחו. הוא מתעשת: זהו המטוס לבוסטון, עזבתי את ישראל ואני בדרכי חזרה לחיים החדשים.
בישראל גרהרד ביקר את אחיותיו ואת הוריו. ביקר גם את חבריו — ארבעה או חמישה חברים שהכיר עוד בבית הספר ואחד או שניים שפגש בשירות הצבאי. מאז שהגיע ללמוד בבוסטון חלומות על השירות הצבאי נקפו תכופים יותר. רחוק מישראל, בלילות, גרהרד לובש מדים ובורח מהצבא. בלילות בוסטון, באוניברסיטה, הוא חולם שחבריו מטלפנים אליו מהמלחמה, מבקשים ממנו לחזור, לעזור להם, ללבוש מדים. בביקור בישראל הכניס את שולי החולצות המכופתרות למכנסיים, הושיט יד והציג את עצמו: ״גרהרד ריכטר.״ בני משפחתו וחבריו הינהנו בביטול ושאלו לשלומו. עכשיו גרהרד, במטוס, עושה את דרכו חזרה לבוסטון. המזוקן סוף־סוף חזר מתא האסלה והתיישב. אחריו גרהרד התיישב גם הוא. גרהרד שוב הניח לפניו את המחברת השחורה ועכשיו הוא ממשיך לכתוב את שמות האנשים שפגש בישראל. הוא פגש אותם כדי לספר להם על החיים החדשים שלו, בלעדיהם. הדיילת מגישה לו כיסוי עיניים.
בין דפי המחברת השחורה גרהרד שומר שתי תמונות. אחת צולמה אחרי תחרות השחייה הראשונה שלו — אליפות נס ציונה לשחייה לגילאי שמונה. גרהרד הצטלם עם אחותו הגדולה בחדר המגורים של ביתם. בתצלום הם עומדים מחייכים, מדליות תלויות על צוואריהם, שולי החולצה הכחולה של גרהרד תחובים במכנסיים כחולים קצרים שמגיעים לו עד הפופיק. אחותו מניחה יד על כתפו. מאחוריהם, ברקע, הטלוויזיה הישנה, גדולה ומצופה עץ דק, או פלסטיק דמוי עץ, ובצד מציצות המדרגות שמובילות לקומה השנייה. עכשיו, במטוס, גרהרד החזיר את תמונת המדליות אל בין דפי המחברת ושלף את התצלום השני והחזיק אותו מול עיניו, יציב ביד שמאל. זהו תצלום מוקדם יותר. גרהרד הניח את המחברת והגביה את התצלום אל האור: 1986, בן דמותו בן הארבע ישן בראש מוטה, בפה פעור, במטוס לאמריקה, עם אמו ואביו. עכשיו גרהרד נרדם. כשהתעורר הסיר את כיסוי העיניים ושב ובהה בשאלתו של יוּם התפוסה בדף — האם תשוקות לעולם אינן עול? — ולא ראה שהיא מאיימת להחריב הכול.
כשהמטוס נחת בלונדון גרהרד החזיר את התמונה למחברת השחורה. את המחברת החזיר לתרמיל החדש. את התרמיל החדש הניח על ברכיו והתכונן לקום. שמונה בערב. חניית לילה בלונדון לפני חציית האוקיינוס בדרך לבוסטון, מחר בשמונה בבוקר. נורת הבטיחות כבתה ואור בוהק מילא את חלל המטוס. גרהרד משך בידית האבזם הגדול והתיר את החגורה. נעמד ותלה את התרמיל על כתפו ועכשיו עוד לא איחל ללונדון שתעלה באש. דווקא פסע אל היציאה זקוּר והינהן לדיילים ולדיילות וחייך וחשב לעצמו, גרהרד ריכטר, שבמוצאי שבת, בלונדון, רגע לפני החזרה לחיים, מתחשק לו לבעור.

*
האם ניתן ללכת לאיבוד בכוונה תחילה? בילדותי שיחקנו ״ניחושים״. אחד הילדים היה מושיט את אגרופיו הקפוצים. באגרוף אחד היה מסתיר סוכרייה, קוביית שוקולד או צעצוע קטן ובאחר לא־כלום. הילד השני היה מנחש באיזה אגרוף חבוי המטמון. בשעות אחר צהריים ארוכות, כאשר שהיתי לבדי והשיעמום היה כבד מנשוא, ניסיתי לשחק עם עצמי בניחושים. הושטתי את שתי כפות ידי המאוגרפות לפנים, ואף שלא יכולתי לראות באיזו יד חבוי הממתק, לא הצלחתי לשכוח היכן החבאתי אותו ולא יכולתי אלא לחוש אותו בכף ידי. הידיעה כפתה את עצמה עלי ומתח הגילוי לא היה אפשרי למרות שתוכן אגרופַי לא ניכר ממראם, וההבדל ביניהם היה חבוי היטב. כששיחקתי במשחק הניחושים עם אחד מחברי, נתקלתי בבעיה הפוכה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהחבר שמושיט לפני את ידיו יודע בוודאות היכן חבוי האוצר ואילו לי אין כל סימן. אגרופיו הזהים של חברִי היו אטומים, לא יכולתי להבחין ביניהם, ואילו הוא הבחין ביניהם כמו שהבחין בקיום גופו ובאותה קלות שבה פתח את האגרוף שבחרתי, פרש את אצבעותיו והראה לי את כף ידו הריקה.
מאוחר יותר זנחנו את משחק הניחושים ובמקומו הצגנו זה לזה חידות ואתגרים שבצדם פרסים. כך מתחנו גשר בין הידיעה לאי־הידיעה ובין תודעה אחת לרעותה. אחר כך זנחנו את הפרסים, כי האתגר או החידה לא נזקקו למטרה. גם הפער בין זה שיודע לזה שאינו יודע התנדף. הצגנו זה לזה אתגרים שאף אחד מאיתנו לא עמד בהם, חידות שאת פתרונן אף אחד מאיתנו לא ידע. דחקנו זה בזה לחצות גשרים רעועים, אפופי ערפל, שלא ניחשנו לאן יובילונו.
הָטֵל פצצת סירחון בעיצומו של טקס יום הזיכרון; נשק נערה וגע לה בציצי; חרות את ראשי התיבות של שמך בעור הזרוע; צא באישון לילה אל הפרדסים; חמוק מבית הספר לאחר שקיבלת אזהרה אחרונה; הַדְלֵק סיגריה באוטובוס הומה; סע לתל אביב ושתה בירה בפאב, לבדך; תאונן בספרייה; גנוב מחנות משחקי מחשב.
צריך לדעת לאן ללכת לאיבוד, היכן שוכן הלא־נודע. השתמש במפה. סע אל האזורים שאין בהם שמות מקומות ומספרי כבישים; עקוב אחר החץ שמצביע אל מעבר לגבולות המפה. לך למקום שאין לך מה לחפש בו. פגוש אדם זר, הַאֲמֵן לו; שקֵר במצח נחושה, ללא סיבה. תרצח. דע: אתה לא יודע מי אתה, אתה לא יודע מה אתה עושה. כדי לדעת עליך להילקח מעצמך. כדי להילקח עליך לתת. תן את עצמך. תן את עצמך. כן — בכוונה תחילה.

שלושה פרקים מתוך הרומן "לימבו", מאת עודד נעמן. הרומן ראה אור בסדרת "רוח צד", בהוצאת "דביר", כנרת זמורה ביתן, 2018

תמונה ראשית: איפה הגשר? תצלום: Dope Squad, ב-unsplash.com

Photo by Dope Squad on Unsplash