ערי מסכנות

יש אמירה מפורסמת של הפילוסוף הסיני לאו-טסה:

"שימו לב למחשבות שלכם; הן הופכות למילים שלכם. שימו לב למילים שלכם; הן הופכות למעשים שלכם. שימו לב למעשים שלכם; הם הופכים להרגלים שלכם. שימו לב להרגלים שלכם; הם הופכים לאופי שלכם. שימו לב לאופי שלכם; הוא הופך לגורל שלכם".

בכל חברה יש סממנים לסטטוס חברתי. מדובר בסימנים חיצוניים לכך שמישהו זוכה להערכה רבה. בכל חברה שנתקלתי בה בימיי, ההנחה היא שאם לאדם יש סממנים כאלו, הרי שיש לו אופי טוב.

במילים אחרות, גורל טוב, במובן שלאו-טסה מתכוון אליו, נקבע על ידי מעשיו של היחיד, אך הוא מזוהה וזוכה לאישור על ידי מי שדומים לנו ונמצאים בסביבתנו.

אבל מה קורה אם אין זה המצב?

מה קורה אם מספר עצום של אנשים בחברה מטפחים אופי טוב, אך לא עולה בידיהם להשיג את הדברים – מוחשיים או לא מוחשיים – שהחברה אמרה להם שהם שמורים בדיוק לאנשים כמותם?

זה בדיוק מה שקורה בחברות שיש בהן אי-שוויון קיצוני, וההשלכות של הדבר על בריאות הנפש שלנו עמוקות.

מידה מסוימת של אי-שוויון תיווצר בכל חברה חופשית. אבל מעבר לכך, אי-שוויון מעוות את הערכים שלנו, וגורם לנו לזהות את העושר עם המעלה הטובה ואת העוני גם גנאי

כמובן, איני אומר שכולם צריכים להיות שווים בדיוק. מידה מסוימת של אי-שוויון תיווצר בכל חברה חופשית. אבל מעבר לכך, אי-שוויון מעוות את הערכים שלנו, וגורם לנו לזהות את העושר עם המעלה הטובה ואת העוני גם גנאי.

אי-השוויון חייב לפעול כך, כי כפי שכתבתי בעבר, אי-שוויון קיצוני הוא תוצר של מוסדות נצלניים האוגרים הזדמנויות. התגובה האנושית הטבעית – זו שמי שמפיקים תועלת מן הניצול הזה מכנים בזלזול "קנאה" – היא להתנגד. לכן, צריך לחנך את האנשים, באמצעות תרבות, דת או שיח הפוליטי, להאמין באידאולוגיה שמשווה בין עושר וטוב.

אלא שחברה מאוד לא שוויונית היא בדיוק החברה שבה מעטים מאוד יכולים להגיע לעושר רב. וכתוצאה מכך, אף שכל אדם יכול לטפח אופי טוב, מעטים בלבד יוכלו להרגיש שהם זוכים להכרה על כך.

והנתק הזה, בין האופן שבו אנו רואים את עצמנו ובין האופן שבו החברה רואה אותנו, גורם לניכור קיצוני. אנו מנוכרים מאחרים, מהאנשים שאנו כמהים לקבל מהם אישור והכרה, ובסופו של דבר אנו מנוכרים גם מעצמנו. איננו מי שאנו רוצים להיות, ואנו מטילים ספק באפשרות שאי-פעם נוכל להיות מי שאנו רוצים להיות.

התגובה של אדם לתחושת הניכור הזאת יכולה להיות מופנית כלפי פנים או כלפי חוץ.

כשהיא מופנית פנימה, היא באה לידי ביטוי בדיכאון, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים והתאבדות. כפי שטענתי בהזדמנות אחרת, הניהיליזם האחראי לאותם מקרים המכונים "מוות מתוך ייאוש" עשוי גם להסביר את השיעור הנמוך של המתחסנים נגד נגיף COVID-19 בקרב אוכלוסיות מסוימות.

כשהיא מופנה כלפי חוץ, היא באה לידי ביטוי באימוץ אידאולוגיות כגון גזענות, לאומנות או פונדמנטליזם דתי, שמקלים על תחושות הכישלון הפרטי על ידי הכפפת היחיד לקולקטיב. טענתי ביותר מהזדמנות אחת שהדת נוטה להפוך לשבטיות ושהדבר עלול להיות נפוץ יותר בחברות שסובלות מאי-שוויון.

ככל שהחברה שלנו היא פחות שוויונית, כך דרגת החירות האינדיבידואלית נמוכה יותר, תחושת הניכור שלנו גדולה יותר, וגדלה הסבירות שנקריב נתח מהאינדיבידואליות שלנו כדי לא לחוש את הפגיעה המגולמת בדחייה

שני המסלולים הללו, הפנימי והחיצוני, מייצגים ויתור על האחריות של הפרט לחיות כאדם חופשי ואותנטי. אך מה שאני רוצה לטעון פה הוא שהחירות, האינדיבידואליות ואפילו שפיות הדעת, אינן בינאריות. הן אינן דברים שאפשר לומר עליהם שאו שיש לנו אותם או שאין לנו אותם בכלל. מדובר תמיד בדרגות, בגווני ביניים.

ככל שהחברה שלנו היא פחות שוויונית, כך דרגת החירות האינדיבידואלית נמוכה יותר, תחושת הניכור שלנו גדולה יותר, וגדלה הסבירות שנקריב נתח מהאינדיבידואליות שלנו כדי לא לחוש את הפגיעה המגולמת בדחייה.

אני אומר שאי-השוויון משגע אותנו כיוון שחברות שאינן שוויוניות מקדמות אידאולוגיות וערכים שיש בהם סתירות אינהרנטיות. ככל שהסתירות הללו שוטפות את תודעתו של היחיד, הן גורמות לשבר מן המציאות, שבר שאפשר לתקנו תחילה רק באמצעות נטילה של תחליפי תרופות על דעת עצמנו או באמצעות ביטול עצמי. כשהללו אינם מספיקים, ישנה תמיד האפשרות לנקוט אלימות.

תוכלו לטעון שחברה הומנית אמורה למצוא דרכים לריפוי שברים כאלו בדרך יותר משקמת ופרודוקטיבית. מובן שאתמוך בכל מאמץ בכיוון הזה. אך ברור לי גם שחברה הומנית באמת לא הייתה נזקקת לכך.

דסטין אראנד (Arand) הוא עורך דין הכותב על פילוסופיה, תרבות ומשפטים. אראנד הוא מחבר הספר "Truth Evolves"

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

מערכת "אלכסון" מודה לדסטין אראנד על הרשות לפרסם תרגום עברי של המאמר.

תמונה ראשית: ענף הנדל"ן, רמת החומר והלבנים. תצלום: אסטבן קאסל, unsplash.com

Photo by Esteban Castle on Unsplash