ארבעה מעשי רצח

1933

בערב שבת בחודש יוני יושב זוג לארוחת ערב במסעדה של פנסיון קטן בקצה הצפוני של תל אביב. הם מקבלים את השולחן הטוב במרפסת הצופה אל הים. ויקטור (חיים) ארלוזורוב בן ה־34 עומד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולמעשה הוא שר החוץ של המדינה היהודית שבדרך. הוא כוכב במפא"י שבהנהגת דוד בן גוריון, והוא מנווט בין הפרגמטיזם הדיפלומטי של חיים ויצמן לאקטיביזם הרדיקלי של ב"ג. הוא יליד רוסיה, והזיכרון המוקדם ביותר שלו הוא שאון קוזאקים משתוללים. הוא גדל בעיר הפילוסופים קניגסברג, תרבותו גרמנית והתנהלותו רשמית. יש לו דוקטורט בכלכלה בזכות עבודה על התיאוריה המרקסיסטית של מלחמת המעמדות. עיניו מסתתרות מאחורי עדשות עבות והוא דובר חמש שפות. הוא נוהג להסב לתה מנחה עם קולוניאליסטים בריטים, מטפח דיפלומטים אירופים ומנהל דו־שיח עם משטרים ערביים. לא מכבר אירח את אמיר עבר הירדן לסעודת ערב במלון המלך דוד בירושלים. בפי חבריו הרוסים ארלוזורוב הוא ויטאלי, הגרמנים קוראים לו ויקטור, ובארץ ישראל הוא חיים. הילה שקטה של סמכות אופפת אותו. אנשים חוצים כביש סואן כדי ללחוץ את ידו. בסיר הלחץ של הפוליטיקה הציונית אין לו אויבים מושבעים.

על פי דיווחי הסועדים האחרים בפנסיון קטה דן, באותו יום שישי בערב ניכר מתח מסוים בין ארלוזורוב ואישתו היפהפייה סימה. לפני בואם התווכחו השניים אם לצאת לאכול במסעדה, או לסעוד כבכל ערב שבת בבית אמו של ויקטור. ויקטור חזר זה עתה משליחות סודית של שבעה שבועות בגרמניה, ומאז שובו בילה בפגישות. סימה רוצה אותו הערב לעצמה, אבל תחילה עליו לקפוץ לאמו ולהתנצל, ואחר כך לבקר את בתו מנישואיו הקודמים. הם מתיישבים לאכול רק בשמונה וחצי, ואינם נהנים מפרטיות. פראו קטה דן, בעלת הפנסיון, טורחת סביב שולחנם והכול צופים בהם. פנחס רוזן, שר המשפטים לעתיד, ניגש להחליף כמה מילים. סימה סבורה שוויקטור עצבני, מתוח מהרגיל. בתשע וחצי היא קמה ואומרת שהיא מוכרחה לצאת קצת לטייל בחוץ. בשביל שניהם אלה נישואים שניים. ויקטור יודע מתי הרגע לוותר.

"כמה השעה?" הוא שואל בעברית עילגת. ארלוזורוב אומר לו שהשעה עשר ורבע. השני שולף אקדח ויורה בו פעמיים בחזה

הכביש מסתיים בפנסיון דן (כיום מלון דן). ויקטור וסימה הולכים צפונה לאורך החוף לאורו של חצי סהר. הם חולפים על פני בית הקברות המוסלמי (לצד מלון הילטון של היום) וממשיכים בחשיכה לכיוון הירקון. הם שומעים את קולותיהם של זוגות שיצאו לטייל כמותם, או שמחפשים מקום מסתור להתעלס בו, אבל אינם רואים איש. סימה אומרת בחשש "בוא נחזור", אך ויקטור מתעקש להמשיך. שני גברים מתחככים בסימה בגסות. כשהם מגיעים לשפך הירקון, הם מתעודדים למראה גוש של בניינים חדשים, מוארים באור חשמל. הם פונים לשוב הביתה. בבית הקברות ניגשים אליהם שני הגברים שהתנגשו קודם בסימה. אחד מהם מאיר בפנס את פניו של ויקטור. "כמה השעה?" הוא שואל בעברית עילגת. ארלוזורוב אומר לו שהשעה עשר ורבע. השני שולף אקדח ויורה בו פעמיים בחזה.

"הצילו!" צועקת סימה.

זה מה שהיא מספרת במשטרה כעבור חמש שעות. עדים אחרים שומעים אותה צועקת "מען האט חיים געשאסען" (יידיש: ירו בחיים). על פי גרסה שלישית היא אומרת: "יהודים הרגו יהודי!"

זוגות נאהבים שומעים את הירייה ובאים בריצה. "ירו בדוקטור ארלוזורוב!" צועקת סימה. "אני אישתו. קחו אותו להדסה". ארבעה גברים נושאים את ויקטור אל מבנה סמוך, בית מלאכה לעורות, ומשכיבים אותו על ערימת שקים. קילוחי דם מכתימים את חולצתו החגיגית הלבנה. מישהו רץ לחפש טלפון. מגיע אמבולנס. המוסד הרפואי הקרוב ביותר הוא מרפאה פרטית ברחוב בלפור. השמועה עושה לה כנפיים. אנשים צובאים על המקום. מאיר דיזנגוף, ראש העיר הקשיש של תל אביב, פורץ פנימה. בשעה רבע לאחת־עשרה מועבר ארלוזורוב לבית החולים הדסה. מגיע המנתח, אבל אין מנות דם. מבקשים מהאנשים לתרום דם. בינתיים מכינים את חדר הניתוח ומחברים את הפצוע לעירוי. ברגע שהוא מקבל דם, בשתים־עשרה ארבעים וחמש, ארלוזורוב מת. גורם המוות הוא אובדן דם, anaemia acuta corporis. לא הכדורים הם שהביאו למותו, אלא העיכוב במתן הטיפול הרפואי.

"מי רצח את ארלוזורוב?" זועק ההמון. בשלוש בלילה סימה מוסרת הצהרה לקצין המשטרה הבריטי הבכיר הארי פטריק רייס. קולונל רייס, סגן מפקח המשטרה ובתי הכלא, מציג לה תיקייה של תצלומי חשודים אפשריים, והיא ספק מזהה אחד מהם כמסית פוליטי ממתנגדי מפא"י. למחרת בלילה חוזר הקולונל רייס אל זירת הרצח לבדוק את תנאי הראות, והם טובים מן הצפוי. הדבר מעודד אותו להאמין שסימה אכן זיהתה את המתנקש. היעדר הראיות הפורנזיות מתסכל כל כך את רייס, שהוא מורה להקים יחידה ראשונה מסוגה בארץ של כלבי גישוש מאומנים. השלטונות הבריטיים מכריזים על פרס של 500 לירות שטרלינג למי שיביא מידע. הסוכנות היהודית מבטיחה 1,000 לירות.

ביום שני רייס עוצר שלושה מחברי המפלגה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי. החשודים הם אב"א אחימאיר, מנהיג ברית הבריונים, ושני עולים מרוסיה, אברהם סטַבסקי וצבי רוזנבלט. במסדר זיהוי בכלא יפו מזהה סימה את סטבסקי כאיש שהחזיק בפנס. היא מבקשת ממנו לומר "כמה השעה", ומדווחת לרייס שהוא משנה בכוונה את קולו. סטבסקי בן העשרים ושבע ורוזנבלט בן העשרים ושתיים מואשמים ברצח ממדרגה ראשונה. אחימאיר מוחזק במעצר ללא אישום.

הרצח מפלג את היישוב העברי. מפא"י מאשימה את הקיצונים מימין ברצח בדם קר. ז'בוטינסקי מכנה את בן גוריון "בובה של הבריטים". לפני תחילת המשפט נושא בן גוריון נאומים שבהם הוא מאשים את סטבסקי ברצח. העוינות בין שתי המפלגות חריפה, ושנים יחלפו בטרם ייאותו מנהיגיהן ללחיצת יד.

ואז סימה משנה את סיפורה ואומרת לשוטר יהודי שראתה בחולות שני ערבים עם חמור. אולי הם רצחו את ארלוזורוב? עבדול מג'יד בוכרי, ערבי הצפוי למאסר ממושך בשל רצח על רקע כבוד המשפחה, מודה בינואר 1934 שרצח את ארלוזורוב. אך סימה אינה מזהה אותו במסדר זיהוי, והוא חוזר בו מהודאתו ואומר ששוחד בידי סטבסקי. רוזנבלט מזוכה כאשר מתגלה שמי שהצביעה עליו היא סוכנת חשאית של רומניה. סטבסקי, שסנגורו הוא הוראס סמואל, דודנו של הנציב הבריטי לשעבר, טוען שבאותו ערב היה במסעדה בירושלים. שני שופטים קובעים שהוא אשם, שלישי חולק עליהם:

בית הדין מסיק ברוב דעות, כי בתל אביב בליל 16–17 ביוני 1933, בכוונה תחילה להרוג, השתתף הנאשם אברהם סטבסקי בהריגה בכוונה תחילה של ד"ר חיים ארלוזורוב בזה שעקב אחריו, חיכה, העמיד אותו וכיוון אור פנס חשמל עליו והיה סמוך בשעת ביצוע הפשע.

סטבסקי נידון למוות בתלייה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל, הוא ראשון החותמים על קול קורא להגנת סטבסקי:

לפי עומק מצפוננו והכרתנו הברורה יצאה שגיאה משפטית איומה מאת בית הדין לפשעים חמורים בירושלים. איש נקי וחף מפשע נידון למות ברוב דעות, ואברהם סטבסקי אינו אלא קורבן של טעות נוראה. אנו רואים חובה קדושה לעצמנו לעורר את המצפון היהודי והאנושי להצלת הנידון החף מפשע.

מותו של ארלוזורוב ממשיך לרדוף את הפוליטיקה הישראלית עד היום

הקול הקורא של הרב, הנשלח לכל מנהיג יהודי בעולם, מאלברט איינשטיין ועד סטיבן וייז, מעורר את זעמו של בן גוריון. ביטאון ההסתדרות "דבר" מכנה את הרב קוק שרלטן, וחברי קיבוצים עורכים משמרות מחאה מול הישיבה שלו. הרב חוזר וקובע שיד יהודי לא היתה ברצח הזה. סטבסקי מגיש ערעור. בערב תשעה באב מזוכה הנאשם בבית המשפט העליון. סטבסקי נישא על כפיים אל ישיבת הרב קוק ומשם אל הכותל המערבי. הוא מקדיש את חייו לתנועה הרוויזיוניסטית, ונהרג ביוני 1948 כשהוא משתתף בניסיון העגינה של ספינת הנשק "אלטלנה" בחוף תל אביב, מטרים ספורים מהמקום שבו נרצח ארלוזורוב. צבי רוזנבלט חי עד גיל שבעים ואחת, ותובע את כל מי שמנסה לקשור בינו לבין הרצח. אב"א אחימאיר, המשוחרר ב־1935, נעשה למורה של בן ציון נתניהו, אביו של מי שעתיד להיות ראש ממשלת ישראל. שנים רבות אחר כך, במהלך קשר רומנטי שלי עם אחייניתו, אני שומע הדים להאשמת השווא. מותו של ארלוזורוב ממשיך לרדוף את הפוליטיקה הישראלית עד היום.

***

מי רצח את ארלוזורוב? אם לא הרוויזיוניסטים, אולי היו אלה אנשי מפא"י? ארגון ההגנה, הזרוע הצבאית של תנועת העבודה העברית, אינו בוחל ברצח יריבים. ביוני 1924 נרצח יעקב דה האן, הולנדי חרדי הומוסקסואל, בידי אקדוחנים של מפא"י סמוך לבית החולים שערי צדק בירושלים כשהוא יוצא מתפילת ערבית. דה האן חשוד במגעים חשאיים עם ערבים. בינואר 1948 נחטף הרוויזיוניסט ידידיה סגל בידי ההגנה. הוא מעונה ונרצח בבניין בחיפה. לאחרונה נודע על רצח של שישה נוצרים פולנים בירושלים באביב 1948 בידי ההגנה. אלה מקרים אכזריים של הוצאה להורג, אלא שלא ידוע על שום מקרה שבו רצח הארגון אנשים משלו. בן גוריון רצה אולי לסלק מן הדרך את ארלוזורוב ומתונים אחרים, אבל מעולם לא ביקש ממישהו לעשות זאת, ביודעו שאיש מאנשיו לא היה מציית להוראה כזאת. בן גוריון הוא פוליטיקאי שאינו להוט להסתכן. חמומי המוח משתייכים לפלג הלאומנים הקיצונים של ז'בוטינסקי. ככלל, בהיסטוריה הציונית הרצח הוא בעיקר נחלת הימין, החל בהתנקשות בשר הבריטי לענייני המזרח התיכון הלורד מוין ובמתווך מטעם האו"ם הרוזן ברנדוט, וכלה ברצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995.

מה שנותר? תצלום: אור הילץ'

כעבור חצי מאה מרואיינים סימה ארלוזורוב ואחרים בידי עיתונאי "הארץ" שבתי טבת, הפועל כשלוחו של בן גוריון. טבת פותח קו חקירה חדש, הבוחן את עברו הגרמני של ויקטור (חיים) ארלוזורוב. בנערותו הכיר ויקטור את חברתה הטובה של אחותו ליזה, בלונדינית עליזה ועגולת פנים ושמה מגדה פרידלנדר. למגדה יש אב חורג יהודי ואם נוצרייה. היא מתרועעת עם יהודים ולדברי ליזה משתוקקת לחיות בארץ ישראל. ויקטור מוצא חן בעיני מגדה. הוא נותן לה שרשרת עם מגן דוד. הם נעשים זוג עד שמגדה תופסת את ויקטור עם נערה אחרת והקשר ביניהם ניתק. לוויקטור ולחברתו החדשה, גרדה גולדברג, נולדת בת. מגדה פוגשת איש עסקים מבוגר ממנה, גינתר קואנדט, לאומן גרמני המסרב להרשות לאביה החורג היהודי ריכרד פרידלנדר להשתתף בחתונתם. ויקטור עולה לארץ ישראל, וגרדה עוזבת אותו לטובת חלוץ שרירי יותר, צבי לוּפט. הוא מחפש נחמה בחיקה של בת־זוג לשעבר, סימה רובין, שהרתה בינתיים לגבר אחר. חיים, שאינו מוטרד מערכי מוסר בורגניים, מביא את סימה לארץ ישראל, שם היא יולדת לו שני ילדים נוספים. קשר הנישואים של השניים נפיץ, וסובל מהיעדרויותיו התכופות של חיים וקשייה של סימה להסתגל לחום ולאבק.

בברלין מתחילה מגדה להשתעמם בחברתו של קואנדט. ערב אחד היא יוצאת למסיבת ריקודים ורואה את ארלוזורוב, ששב העירה לצורך עיסוקיו הפוליטיים. מגדה מתגרשת מקואנדט ומצטרפת למפלגה הנאצית, כי שם קורה הכול. בנובמבר 1930 היא מפתה את יוזף גבלס. אדולף היטלר משתתף בחתונתם. מגדה התוססת נעשית לרעיה המועדפת בחוג הקרוב של הפיהרר ומביאה לעולם שישה ילדים בלונדינים, בנוסף להרלד, הבן שילדה לגינתר קואנדט. גבלס, נואם ופעיל ברוטלי, סובל מביטחון עצמי ירוד בשל נכות בכף רגלו הימנית ותווי פנים מעוותים. מגדה מנצלת את חוסר הביטחון הזה. כשהיא שומעת שהוא מתרועע עם שחקנית על ספת הליהוק במשרדו, היא נוטלת לעצמה מאהבים משלה. היטלר נדרש להתערב פעמיים כדי להציל את נישואיהם.

כשהיטלר עולה לשלטון, ארלוזורוב הוא האדם היחיד בהנהגה הציונית שיודע מה צריך לעשות. הוא אומר לחבריו שיש לחלץ יהודים רבים ככל האפשר מגרמניה לפני שהיטלר יממש את איומו להרוג אותם

כשהיטלר עולה לשלטון, ארלוזורוב הוא האדם היחיד בהנהגה הציונית שיודע מה צריך לעשות. הוא אומר לחבריו שיש לחלץ יהודים רבים ככל האפשר מגרמניה לפני שהיטלר יממש את איומו להרוג אותם. בן גוריון מתעניין ביהודים גרמנים רק במידה שאפשר להביאם לארץ ישראל.

שני מכשולים מעכבים זאת. הבריטים דורשים עתה שכל עולה יציג יכולת להתקיים בכוחות עצמו — להביא סכום של 1,000 לירות שטרלינג לפחות — ואילו הנאצים מסרבים לתת ליהודים להוציא כסף מהרייך. הכלכלן ארלוזורוב מוצא פתרון. הוא מציע שהיהודים הגרמנים ישקיעו את כספם בקרן נאמנות בשם Paltreu (ראשי תיבות של Palestina Treuhandstelle zur Beratung deutscher Juden). הקרן תקנה סחורות גרמניות לצורך מכירתן בחו"ל, וההכנסות יועברו לידי העולים בהגיעם לארץ ישראל. הדבר יספק לבריטים ראיה לנכסים שברשותם, וגם יציל את גרמניה מדלדול יתרות מטבע החוץ שלה. אם הנאצים יסכימו לתוכנית, יציע ארלוזורוב לבטל את החרם שהכריזו יהודי העולם על גרמניה. זהו תמרון פוליטי מבריק, המחייב חשאיות חמורה משני הצדדים. לנאצים אסור לגלות שהם נושאים ונותנים עם הציונים, שכן ז'בוטינסקי יטיח רפש בכל יהודי שיישא וייתן עם הנאצים. ארלוזורוב אמיץ דיו לעשות את הניסיון הזה.

ארלורוזוב מהלך ברחובות ברלין עם העיתונאי רוברט וֶלטש ורואה באחד מחלונות הראווה תצלום של היטלר וחוגו הקרוב. לצד יוזף גבלס הוא מזהה פנים מוכרות.ארלוזורוב צונח ארצה המום. כשהוא מתעורר מעלפונו הוא מספר לוולטש שהוא מכיר את מגדה גבלס וחייב לפגוש אותה

בסוף אפריל 1933 הוא מפליג לטרייסט. הוא ממשיך את מסעו בעילום שם דרך וינה ולונדון ומגיע לברלין ביום שמש אחד של חודש מאי. הבעיה הראשונה במעלה היא איך להגיע אל האנשים שבשלטון. אין לו קשרים בגרמניה החדשה. ברלין עטורה צלבי קרס. הוא מהלך ברחובותיה עם העיתונאי רוברט וֶלטש ורואה באחד מחלונות הראווה תצלום של היטלר וחוגו הקרוב. לצד יוזף גבלס הוא מזהה פנים מוכרות. לדברי ולטש, ארלוזורוב צונח ארצה המום. רופא שעובר שם מטפל בו, וכשהוא מתעורר מעלפונו הוא מספר לוולטש שהוא מכיר את מגדה גבלס וחייב לפגוש אותה. ולטש מזהיר אותו, אך ארלוזורוב אומר שזהו הסיכוי היחיד והטוב ביותר שיש לו. אם יוכל לבלות כמה דקות עם מגדה ולפטפט על ימים עברו, יצליח להגיע אל הנאצים הנכונים שיוכלו להתייחס להצעתו.

מגדה גבלס בשנת 1933. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

אין תיעוד של פגישתם החשאית, וגם לא של הסכמתה של מגדה להיפגש שוב כשוויקטור יחזור מוורשה, שם נערך באותם ימים קונגרס ציוני. בקונגרס מותקף ארלוזורוב בידי הז'בוטינסקאים בגלל מתינותו. עם שובו לברלין הוא מקבל הודעה ממגדה שפגישה שנייה תהיה מסוכנת מדי. בעלה לשעבר, גינתר קואנדט, נעצר בידי הגסטפו והיא פוחדת שהוא יפתח את הפה ויחשוף את הרקע היהודי שלה. גבלס מחלץ אותה מהמצב הזה ומקצה לה משבצת שידור ב־14 במאי לשיחת רדיו על "האֵם הגרמנייה". היטלר הוא אחד ממאזיניה. ויקטור שולח לאחותו ליזה תצלום של גבלס עם הכיתוב "החתן של מגדה". מאחורי דלתות סגורות הוא מגיע למתווה של הסכם על Paltreu עם נגיד הרייכסבנק, היילמאר שאכט, העתיד להתמנות עד מהרה לשר לענייני כלכלה של היטלר. העסקה הזאת היא הישגו הגדול ביותר של ארלוזורוב: הסכם ההעברה מאפשר ל־60,000 יהודים לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל עם חלק מנכסיהם בחמש השנים הבאות. ייתכן שהוא גם הגורם למותו.

גבלס מגלה כי רעייתו נפגשה מאחורי גבו עם מנהיג ציוני וכי השניים היו נאהבים בעבר — ואולי גם בהווה. עליו לשים קץ לעניין לפני שהיטלר ישמע על כך. יש לו מניע לרצוח את ארלוזורוב. יש לו גם דרך לעשות זאת

גבלס מגלה כי רעייתו נפגשה מאחורי גבו עם מנהיג ציוני וכי השניים היו נאהבים בעבר — ואולי גם בהווה. עליו לשים קץ לעניין לפני שהיטלר ישמע על כך. יש לו מניע לרצוח את ארלוזורוב. יש לו גם דרך לעשות זאת. שני סוכנים נאצים, תיאו קוֹרט והיינו גרנדה, מגיעים לארץ ישראל בשליחותו של גבלס להביא מטמון של זהב שנקבר ב־1918 סמוך לג'נין בידי סמל גרמני בשם קרל טוֹט שנסוג עם כוח צבא גרמני. ב־5 באפריל נפגשים הסוכנים בקונסוליה הגרמנית בירושלים ויוצאים לכיוון ג'נין, כשהם נעזרים בשיחון עברי. כשמתברר שלא הגיעו לג'נין, שואל הקונסול הגרמני בירושלים, ד"ר וולף, את ברלין מה עלה בגורלם. אין תשובה. הם עזבו את הארץ או ירדו למסתור בהמתנה להוראות נוספות.

ב־12 במאי מציין גבלס ביומנו מריבה עזה עם מגדה. האם זה היום שבו הוא מורה להרוג את ארלוזורוב? הסוכנים קורט וגרנדה מאומנים היטב ופועלים אך ורק על פי הוראותיו. אם הם המתנקשים, האם ייתכן שהם מסוגלים לזהות את היעד באמצעות הצירוף המסורבל "כמה השעה", והאם יעלה בכלל על הדעת שישתמשו בביטוי הזה ולא בצירוף המוכר "מה השעה"? כך או כך, הפגם היחיד בתיאוריה הזאת הוא חוסר היעילות של ההתנקשות. מתנקשים גרמנים היו בוודאי מוודאים הריגה.

ואולי רוצחי ארלוזורוב הגיעו מן הים? עבודה של Augusto Ferrer-Dalmau, תצלום: ויקיפדיה

ספרו של טבת, שראה אור ב־1982, מדרבן את ראש הממשלה מנחם בגין להקים ועדת חקירה ממלכתית לרצח ארלוזורוב. מסקנת החקירה אינה חד־משמעית והפרשה טרם באה על פתרונה עד היום, אם כי מעת לעת צצים רמזים חדשים. תפקידו של שאכט לוט בערפל. בינואר 1943 הוא מפוטר ונשלח למחנה ריכוז, במשפטי נירנברג הוא מזוכה מביצוע פשעי מלחמה ועד סוף חייו — הוא מת בשנת 1970 — הוא אינו מזכיר את Paltreu.

גבלס מכהן כשר התעמולה כל ימי הרייך השלישי. בשעות האחרונות של הרייך הוא ומגדה מרעילים למוות את ששת ילדיהם בבונקר של הפיהרר — צעד בלתי אנושי המעורר רתיעה אפילו בלב נאצים מושבעים — ואז שמים קץ לחייהם. מגדה, כפי שמתברר לימים מתוך ממואר שכתבה אמה, היתה אולי בעצם בתו הביולוגית של פרידלנדר, מה שהופך אותה לחצי־יהודייה. אילו ידע זאת היטלר, היה גבלס מאבד את משרתו ומגדה היתה מאבדת את חייה. אילו חי ארלוזורוב, ייתכן שיחסי היהודים והערבים ויחסי היהודים והגרמנים היו פונים לנתיב שונה מאוד. בתל אביב יש רחוב ראשי שנקרא על שמו של ארלוזורוב. הוא מסתיים בנקודה שבה נורה.

***

תיאודור לֶסינג, הוא פילוסוף שעד לאותו רגע עורר שנאה בקרב יהודים יותר מאשר בקרב נאצים

בערבו של 30 באוגוסט 1933 יושב פרופסור וכותב בקומת הקרקע של וילה אֶדֶלווייס, פנסיון בעיר הנופש הצ'כית מריינבאד. שני קליעים נורים אליו מבעד לחלון הפתוח. הוא מת בתוך שעות ספורות. הרוצחים, רודולף אֶקֶרט ופרנץ צישקה, חוצים את הגבול לגרמניה ומתקבלים בתשואות בעצרת בנירנברג. קורבנם, תיאודור לֶסינג, הוא פילוסוף שעד לאותו רגע עורר שנאה בקרב יהודים יותר מאשר בקרב נאצים.

ספרו הנודע ביותר של לסינג, Der jüdische Selbsthaß ("השנאה העצמית היהודית"), מגדיר הלוך רוח שבו היהודים מאשימים את עצמם בגורלם המר — נטייה הנובעת מאשמה קולקטיבית על חטא העגל, על חורבן שני בתי המקדש, ועל אובדן ארץ הקודש. לסינג סבור שיהודי מזרח אירופה אחראים לרוב התלאות הפוקדות את העם היהודי, שם ללעג את תפילותיהם הלא נאות ומזלזל בהם על שבחרו במסחר במקום בעיסוקים יצרניים. הוא מאשים אותם בנטייה לכער דברים, ולועג ללבושם ולדבקותם העיקשת בהתבדלות. הם אחד הגורמים המרכזיים לאנטישמיות, הוא קובע. כתיבתו, המתובלת בהומור גרדומים, מלאה סתירה עצמית. הוא בוחר במקסימיליאן הארדן גס הרוח, באוטו ויינינגר הגזען ובשר החוץ הגרמני שנרצח ואלטר רתנאו כאבות־טיפוס של יהודים השונאים את עצמם. לסינג אינו תופס שהוא עצמו משתייך לאותם יהודים שאינם יכולים לשאת את העובדה שהם מה שעליהם להיות.

לסינג הוא בנו החולני של רופא עשיר. הוא סופג מכות בבית ובבית הספר ומגיע למסקנה כי ילד אינו שנוא סתם על מבוגרים — חייבת להיות לכך סיבה: שנאה עצמית. הוא נעשה פרופסור בהנובר ונישואיו הראשונים מסתיימים כשהוא מגלה שאישתו בוגדת בו עם אחד מתלמידיו, מקרה מובהק של שנאה עצמית. הוא מתחיל לשאול את עצמו אם גם הוא, כמו רתנאו, הומוסקסואל מודחק. בימי המלחמה הוא כותב חיבורים על חוסר הטעם שבלוחמה, והצנזור אינו מתיר את פרסומם. לסינג הופך לאנטי־אינטלקטואל ומאשים אנשים חולמניים (Luftmenschen) כמוהו בצרותיה של גרמניה. הוא נאבק למען זכויות נשים ולמען הפחתת הרעש, כל נושא שיסיט אליו את תשומת הלב. הוא שונא במיוחד את צליל אימוני הפסנתר העולה מחלונות השכנים. למרבה השערורייה הוא חי עם עיתונאית גרושה בשם אדה ומתחתן איתה זמן קצר לפני הולדת ילדם. הוא אינו טיפוס מרדני אלא אדם המשתוקק למכובדות ולהכרה. דודניו הם המחזאי קרל שטֶרנהַיים והמשורר קרל ווֹלפסקֶל.

בזכות אדה מאבדת כתיבתו העיתונאית את נוקשותה האקדמית והוא זוכה לפרסם טור בעיתוני יום ראשון, שבו הוא מכוון למטרות גדולות כמו תומס מאן והנשיא הינדנבורג. אף על פי שהוא מורגל בתגובות קשות, הוא נדהם נוכח העוינות שמעורר ספרו על השנאה העצמית ונתקף פתאום חשש להישרדות היהודים. "עתה, לראשונה", הוא כותב למרטין בובר, "אני נחרד מחולשת אנשינו. מה לעשות עם גזע זה של גיבורי גטו שמרגישים שאין ביכולתם לעמוד עירומים מול המראה?" המסאי קורט טוּכוֹלסקי, על ערש דווי, כותב תגובה אירונית לספרו של לסינג. "אני גאה להיות יהודי", הוא כותב. "אלמלא הייתי גאה, עדיין הייתי יהודי. אם כך, אני מעדיף להיות גאה".

גבלס מסית את ההמון לצעוק: "לתלות אותו!" ולסינג תוהה: "האם רק זה יישאר ממני? משפט מנאומו של דוקטור גבלס? זה יהיה נורא"

לסינג כותב: "[אני] מעניש את עצמי תמיד בחומרה רבה יותר ובז לעצמי בתוקף רב יותר מכפי שיוכלו אחרים לעשות". חובתו היא לומר את האמת לבעלי הכוח. הטעות הפטאלית שלו היא מאמרו על הנשיא פאול הינדנבורג, המבקש להיבחר מחדש בינואר 1932, ולדברי לסינג רץ כסוס טרויאני המסייע להשתלטות של היטלר. "יש שיגידו 'מוטב אפס מאשר נירון'", מתחכם לסינג, "אבל מאחורי כל נירון אורב אפס'". הנאצים יוצאים מכליהם כשהם קוראים זאת. גבלס מסית את ההמון לצעוק: "לתלות אותו!" ולסינג תוהה: "האם רק זה יישאר ממני? משפט מנאומו של דוקטור גבלס? זה יהיה נורא". ב־16 בינואר 1933 מופיע בהנובר רואה העתידות הנאצי יאן אריק האנוּסן, וחוזה כי מישהו בעיר ימות עד מהרה מוות אלים. לסינג נמלט לפראג, שם הוא רואה כרזות בגרמנית המציעות 80,000 מארק תמורת לכידתו. "דמי קפא בעורקַי", הוא כותב.

פאול פון הינדנבורג (בשנות ה-20 של המאה העשרים). לסינג התריע שהוא סוס טרויאני של הנאצים, והללו רצחו את הפילוסוף היהודי. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

הוא מעריך שגרמניה תאבד לא רק את יהודיה. "ובכן, אנו היהודים עוזבים את ארץ מולדתנו. יחד עִמנו מצויים צבאות האבות, אברהם, יעקב, משה... ויחד עמנו מצויות גם הרוחות המגוננות הגרמניות, גתה... שוברט... דירר". לסינג הוא הראשון התופס את החורבן התרבותי הצפוי לגרמניה. גבלס, יום אחרי ההתנקשות בלסינג, אומר לאחד העיתונים: "השרץ העלוב הזה נמחק מעל פני האדמה". תומס מאן מתוודה ביומנו: "אני עצמי חושש מסוף כזה". הכול מבינים כי גבלס לא יחסוך מאמצים כדי למחוק אויבים. הרצח נעשה כלי בשירות מדיניות הממשלה. ואם גבלס יכול להורות על חיסולו של לסינג, למה לא יוכל להורות על חיסול ארלוזורוב?

***

הרמן שטיינשניידר אינו מסוגל לקלוט שזמנו עבר. הוא השתעשע עם סכנות מכל הסוגים כמעט, בין היתר כאשר שכב עם רעיותיהם של אנשים חזקים והחזיק בסודותיהם כתעודת ביטוח. שטיינשניידר מצליח להיחלץ בשלום מפני שהוא כוכב במה עם טונות של קסם אישי והפוליטיקאים חייבים לו כסף. איש לא קורא לו שטיינשניידר. שם הבמה שלו הוא יאן אריק האנוּסן, ובדוכני העיתונים בברלין קשה למצוא הרבה שמות גדולים משלו. האנוסן מוכר מגזינים יותר מכל אדם אחר. הוא יודע לחזות את העתיד והתחזיות שלו מתקיימות. נאצים או לא, הוא לא צריך לפחד משום דבר. רבים סבורים כי הִפנט את היטלר.

ב־24 במרס 1933 אוזל האשראי שלו. ארבעה אנשי ס"ה באים לביתו המפואר ולוקחים אותו לכלא בגנרלפּאפֶּאשטראסה. בנסיעה מפטפט שטיינשניידר עם שוביו, ששניים מהם מוכרים לו מאירועים חברתיים. בחדר החקירות הוא מציע עסקה: סודות משמעותיים בתמורה לחירותו. האווירה משתנה. הוא נלקח מן הכלא בידי שטורמבאנפיהרר וילהלם אוֹסט ונגרר בחזרה למכונית הס"ה. אוסט הוא איש הקשר של הרמן גרינג עם מפקד הס"ה ארנסט רֶהם. הוא מבצע שליחויות גם עבור אויבם המשותף יוזף גבלס.

באישון לילה מוחזר העציר לכלא. הוא מושלך מטה בגרם מדרגות ונורה שלוש פעמים, בבטנו, בצווארו ובעורפו. כעבור שבועיים מגלים יערנים את גופתו המשוסעת על ידי זאבים ביער סמוך לברלין. העיתונות של גבלס מדווחת: "גופת יהודי התגלתה בחלקת עצים ירוקי־עד סמוך לכביש מביירוט לנויהוף. הוא נורה למוות. פניו אינן ניתנות לזיהוי. בחדר המתים מזוהה הגופה כהרמן שטיינשניידר, שתחת השם האנוסן נחשב בברלין כחוזה עתידות". בכותרת של ה"ניו יורק טיימס" נכתב: "התגלתה גופת חוזה שניבא את עליית היטלר; האנוסן היה יועץ לבני מלוכה באירופה". הבוסים הנאצים והעיתונות העולמית מוצאים את עצמם טרודים באותה השאלה: מי לעזאזל היה האנוסן?

לא קשה לגלות את העובדות.

הרשל חיים שטיינשניידר, בנו של שמש בית כנסת מווינה, מצטרף בנערותו לקרקס ורוכש שליטה ביסודות אמנות הבריחה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בימי גל חוכמות הנסתר השוטף את יבשת אירופה בתום המלחמה, הוא מככב בסרט האילם "היפנוזה". עוד בטרם מלאו לו עשרים שנה הוא מממן סרט נוסף, "המוות המסתורי" שמו, ואז הוא נאלץ לעזוב את אוסטריה בעקבות האשמות בגניבה ובמרמה.

הרמן שטיינשניידר מצטרף לחוג מקורביו של היטלר ושומר על יחסים טובים עם המקורבים האחרים באמצעות הלוואות במזומן שאי אפשר לעקוב אחריהן. מופע התיאטרון שלו צובר פָּטינָה של בקיאות פוליטית וניחן בדייקנות מצמררת. דומה שהוא מסוגל לחזות את צעדיהם הבאים של הנאצים

בברלין הוא מאמץ שם דֶני ועולה לבמה כמגלה עתידות באמצעות קריאת מחשבות והיפנוזה. עיתונות הביבים מלבה את המוניטין שלו והוא ממלא אולמות ועורך סיאנסים פרטיים לנשים עשירות. לא ברור איך ומתי בדיוק הוא פוגש את היטלר. דוח ריגול אמריקאי קובע כי פגישתם הראשונה נערכת עוד בתחילת שנות העשרים, כאשר הפיהרר לוקח אצל אמן המניפולציות הזה "שיעורים סדירים בדיבור ובפסיכולוגיית המונים". הרמן שטיינשניידר מצטרף לחוג מקורביו של היטלר ושומר על יחסים טובים עם המקורבים האחרים באמצעות הלוואות במזומן שאי אפשר לעקוב אחריהן. מופע התיאטרון שלו צובר פָּטינָה של בקיאות פוליטית וניחן בדייקנות מצמררת. דומה שהוא מסוגל לחזות את צעדיהם הבאים של הנאצים.

אריך יאן הנוסן עורך סיאנס (1928): הרשל שטיינשניידר קרא מחשבות והגיע רחוק. תצלום: ויקיפדיה

בשנת 1931 הוא רוכש מכבש דפוס ומשיק מגזין רכילות. בנות הזוג שלו לובשות פרוות והוא מעסיק משרת אישי. עם עליית היטלר לשלטון הוא כבר בן שלושים ושלוש, והוא היהודי היחיד בברלין שאינו צריך לחשוש, אם כי הוא שולח את אישתו לשעבר ואת בתם בת השתים־עשרה לעיר נופש איטלקית. בשלושת השבועות הראשונים לשלטון הנאצים הרמן אינו מאבד שמץ מרהבתנותו. ואז הוא עושה טעות גורלית. ב־24 בפברואר 1933 הוא חוזה כי "מבנה שלטוני גרמני גדול עולה באש... אויבי הפיהרר שרפו אותו. פשע שפל! עלינו למחוץ את השרץ המנסה לגזול את התהילה מהפיהרר ולהחליף אותו בבולשביזם".

ב־27 בפברואר עולה בניין הרייכסטג בלהבות. איך שטיינשניידר יודע זאת? השמועות גורסות כי הוא נשלח להפנט את המצית, מרינוס ואן דר לוּבֶּה, בטרם הצית הלה את הגפרור

ב־27 בפברואר עולה בניין הרייכסטג בלהבות. איך שטיינשניידר יודע זאת? השמועות גורסות כי הוא נשלח להפנט את המצית, מרינוס ואן דר לוּבֶּה, בטרם הצית הלה את הגפרור. גרינג, שעוצר 5,000 קומוניסטים באשמת ההצתה, מוצג כדמות נלעגת נוכח נבואתו של שטיינשניידר, וכמוהו גם מפקד הס"ה בברלין קרל ארנסט, האחראי בפועל להצתה. ארנסט חב לשטיינשניידר הון עתק. יש לו סיבה טובה לרצות בסילוקו. סגנו, אוסט, הוא שעוצר את שטיינשניידר ומשליך אותו לכלא של גרינג, שם יופקר לחסדיהם של נוטרי טינה אחרים.

איש אינו יודע מי הנחית את מכת המוות, אך כפי שמקובל אצל הנאצים, לרצח הפוליטי הזה יש תוצאות משפטיות. אוסט נעצר בינואר 1934 ופעם נוספת ביוני, ואז הוא מסולק מהס"ה ונותר ללא פיקוח. אוסט הוא החשוד היחיד שעדיין חי בשנות השישים, כשאלמנתו של שטיינשניידר מצליחה לשכנע את משטרת גרמניה המערבית לפתוח מחדש את התיק. הבוס שלו, קרל ארנסט, מת כבר מזמן: בחתונתו ביוני 1934 משמש היטלר שושבין, אך בדרכו לירח הדבש הוא נעצר, נלקח למחנה של הס"ס ונורה. חבר נוסף של שטיינשניידר מהס"ה, הרוזן וולף היינריך פון הלדורף, נעלם מברלין לפני הרצח. הוא מצטרף בתבונה אל אנשיו של גבלס, אך ביולי 1944 מורשע בקשירת קשר נגד היטלר ונתלה בצורה איומה מאין כמוה.

אריקה שטיינשניידר, בתו של הקורבן, אינה מרפה מחקירת התיק עד מותה באוקטובר 2016. שלושה במאי קולנוע — אוטו וילהלם פישר, אישטבן סאבו וּורנר הרצוג — מספרים את הסיפור. הספר האחרון שנכתב עליו נושא את הכותרת El mentalista de Hitler (קורא המחשבות של היטלר). כמה מרתק שיהודי הצליח להתל בפיהרר זמן כה רב. התגובה לרצח מאשרת את תחושת חוסר הביטחון של היטלר. ארלוזורוב, לסינג ושטיינשניידר נראים כמו יישוב חשבונות אישיים בידי גבלס והיטלר.

***

הרצח הנאצי הטיפוסי מתאפיין באכזריות יוצאת דופן. אריך מיזאם נעצר במרס 1933 בשעה שהוא אורז מזוודה לקראת הגירתו. הוא נלקח למחנה הריכוז זוננבורג, משקפיו נרמסים, שיניו נשברות וקווצות שיער נתלשות מראשו. מיזאם, לשעבר שר בממשלת מינכן, סופג מכות בכל יום. כשהוא מבקש רשות לשלוח מכתב לאישתו, תופס מפקד המחנה את כפות ידיו, שובר את שני אגודליו ואומר לו: "עכשיו תכתוב". במחנה אורניינבורג הוא נכלא עם שימפנזה, אך קולו של המשורר מרגיע את החיה והיא אינה תוקפת אותו.

אריך מיזאם, בסביבות גיל 50 (1928). תצלום: הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

ב־9 ביולי 1934 מצטווה מיזאם להתאבד. "הם רוצים שאתלה את עצמי, אך לא אעשה להם טובה כזאת", הוא אומר לאסירים האחרים. למחרת בבוקר מתגלה גופתו משתלשלת מקורה במחראות. "מיזאם הוכה למוות לפני שנתלה", מאשר אחד האסירים. אלמנתו של מיזאם כותבת: "ראיתי את גופתו של אריך. הוא נראה כל כך יפה. לא היה כל פחד בפניו. ידיו הקרות היו נפלאות כשנשקתי להן לפרידה".

צֶנזל מיזאם עוזבת את גרמניה של היטלר ועוברת לרוסיה של סטלין כשעמה כל כתביו של אריך שלא ראו אור. המדינה הסובייטית מחרימה את הניירות והם אינם נראים עוד. צנזל מואשמת במוסקבה בפעילות טרוצקיסטית וקונטרה־מהפכנית. היא מבלה עשרים שנה בסיביר.

מתוך "גאונות וחרדה: כיצד שינו היהודים את העולם 1847-1947", מאת נורמן לברכט. תרגמה מאנגלית: ברוריה בן ברוך, הוצאת "דביר", 2020.

תמונה ראשית: תבנית של אקדח "לוגר" על עפר, אפר ואבק. תצלום: azerberber, אימג'בנק/גטי ישראל